הלימוד היומי ח אדר א

יז. ההפרשה בשבת וביום טוב

 א. בשבת וביום טוב אסור להפריש תרומות ומעשרות. עבר והפריש במזיד אסורים הפירות באכילה עד מוצאי שבת, ובשוגג מותרים באכילה מיד אפילו למפריש.

 ב. אם זכור מערב שבת) או מערב יום טוב) שיש לו פירות משלו שאינם-מעושרים, ואין בידו לעשרם עכשיו, יכול להתנות מערב שבת )או מערב יום טוב) ולהפריש בשבת (או ביום טוב) וזה לשון התנאי:

"יותר מאחד ממאה ממה שאני עתיד להפריש יהא תרומה גדולה בצד צפונו. אותו אחד ממאה הנשאר ועוד תשעה חלקים כמותו בצד צפונו של הפירות יהיו מעשר ראשון. אותו אחד ממאה שהתניתי שיהא מעשר יהא תרומת מעשר ומעשר עני בדרומו. ואם צריך מעשר שני יהא מעשר שני בדרומו. ויהא מחולל הוא וחומשו על פרוטה במטבע שיחדתיה לחילול מעשר". (ויחשוב שלא יהא חל עכשיו כלל). אם התנה תנאי כזה יכול להפריש בשבת (או ביום טוב) את המתנות כהלכתן ובשעת ההפרשה יאמר את הנוסח של הפרשת תרומות ומעשרות.

התרומה היא מוקצה על כן יניח אותה לפני שיאמר את נוסח ההפרשה במקום מוצנע

ודבר זה מותר רק בטבל שלו, אבל הוזמן לחשוד שאינו מפריש תרומות ומעשרות אין לו תקנה זו מערב שבת (ולא מערב יום טוב)

יח. ביעור ווידוי מעשרות

א. בשנה הרביעית לשמיטה חייב לקיים מצוות ביעור בפירות השנה הראשונה, השניה והשלישית שבידו. ובשנת השמיטה חייב לקיים מצוה זו בפירות השנה הרביעית, החמישית והשישית.

זאת אומרת שכשהגיע ערב יום טוב ראשון של פסח חייב להפריש כל המתנות שבפירותיו, וליתן מעשר עני לעני. ולפדות את המעשר השני, וכן לחלל את המטבע של מעשר שני בפרוטה ולאבדה מיד כדרך שנתבאר לעיל (סי׳ י"ג סעיף ג') ואסור להותיר אז במטבע שייחד לחלול מעשר שני פרוטה חמורה שבה. בערב יום טוב אחרון של פסח חייב לקיים מצוה זו פעם שניה אם נזדמנו לו בחול המועד פירות שחייב להפריש מהם מתנות.

ב. אם אינו יכול מאיזו סיבה שהיא לחלל פירות המעשר השני חייב -בערב יום טוב אחרון לשרפם ולבערם מן העולם.

ג. אם עבר ולא ביער בזמנו חייב לבער אחר כך, ועובר עליה כל יום שאינו מבערו.

ד. אינו חייב לחזור אחרי פירות כדי לקיים בהם מצות ביעור, וכל שכן שאין לו לעכב מתנותיו עד לזמן הביעור.

ה. מלבד מצות ביעור זו, יש מצות ביעור פירות שביעית ותתבאר להלן

 ו. בזמן הבית היה חייב לקיים מצות וידוי המעשרות ביום טוב אחרון של פסח. ולרוב הפוסקים אין חובת וידוי המעשרות נוהגת אלא בזמן הבית. ומכיוון שאם עבר על פרט אחד מדיני הפרשת תרומות ומעשרות שוב אינו מתוודה, ואין אנו בטוחים שלא עברנו בכל השנים על אחד הדברים המעכבים את הוידוי, והרוב בעוונותינו הרבים אינם מדקדקים ואינם ראויים להתוודות, ויש אומרים שמטעם זה בוטל הוידוי, אין להתודות היום וידוי מעשרות.

יט עונת המעשרות וקביעות למעשרות

א. אין הפירות חייבין בתרומות ומעשרות אלא אם כן הגיעו לשלב מסוים בגידולן, והוא שקראוהו חכמים ׳עונת המעשרות' ושליש גידול של הפרי או של הזרע הנאכל הוא הנחשב לעונת המעשרות שלו.

 פירות הראויין לאכילה בקטנן כגון הקישואין והדילועין והאבטיחין והמלפפונות וכל כיוצא בהן הראויין מתחילה לאכילה ואין מניחין אותן אלא כדי להוסיף בגופן בלבד, חייבין במתנות בקטנן. וכן תפוחים ואתרוגים חייבים במתנות בקטנן.

ב. קודם שהגיעו הפירות לעונת המעשרות מותר לאכול מהן כל מה שירצה ובדרך שירצה אשכול שהגיע בו אפילו גרגיר יחידי כולו חיבור למעשרות וכאילו הגיע כולו: ולא אותו אשכול בלבד אלא כל הרוח שיש בה אותה הגפן שיש בה האשכול וכן רימון שהגיעה בה אפילו פרידה (גרגיר) אחת כולה חיבור.

ג. פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן אסור לאכול מהן אכילת קבע ומותר לאכול מהן אכילת עראי עד שתגמר מלאכתן, משתגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי.

ד.  בד״א בגומר פירותיו למכרן בשוק אבל אם היתה כוונתו להוליכן בבית הרי זה מותר לאכול מהן עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר.

ולדעת הראב״ד (ושאר ראשונים דעימיה) מינים שיש להם גורן כגון חטים ושעורים, וכל הדברים שהעמדת ערימה הוא גמר מלאכתן נקבעו למעשר כשעשאן גורן בשדה, אף כשבדעתו להוליכן לבית.

ה. ענין אכילת עראי ואכילת קבע אינו תלוי בכמותה של האכילה אלא באיכותה. כיצד — מילא כלי או לקט כל צורכו שאמרנו שאם הוא מוליך לביתו אוכל עראי, אוכל אחד אחד ואפילו אכל בדרך זו הרבה הוא בכלל עראי. ייחד בדיבורו או במחשבתו ־ פירות אלה לסעודתו חשיב קבע ואינו אוכל מהן אפילו אחת.

ו. אין אוכלין בשדה עראי אלא פירות חיים. אבל מבושלים כבושים ומלוחים נחשבים כנגמרה מלאכתן ואין אוכלין אותם ארעי.

ז. הבית, המקח, התרומה, והשבת — קובעין למעשרות

ח.  כשם שהבית קובע למעשרות כך החצר קובעת למעשרות. כיצד החצר קובעת? דברים שנגמרו מלאכתן אם בדעתו להביאן לבית מותר לאכול מהן עראי, אך אם לאחר שנגמרה מלאכתן הביאן לחצר או לבית אסור לאכול מהן עראי. אין החצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

ט. אילן הנטוע בחצר, אם הוא כאילן תאנה וכיוצא בו מאותן פירות שדרך בני אדם לאכול כמה פירות בבת אחת, אוכל ממנו אחד אחד כלומר שתולש אחד ואוכלו וחוזר ותולש אחד ואוכלו, אפילו הרבה פעמים ופטור מתרו״מ; ואם צירף שנים הוי דבר חשוב ונקבע בחצר. ואם היה גפן או רימון או אבטיח שאפילו אשכול אחד ורימון אחד ואבטיח אחד הוא חשוב לא יתלוש האשכול והרימון והאבטיח אלא מגרגר מן האשכול בעודו מחובר, ר״ל שתולש גרגיר אחד ואוכל וחוזר ותולש גרגיר אחד ואוכל. וכן ברימון פורט במחובר גרגיר ואוכל, וכן באבטיח חותך חתיכה קטנה במחובר ואוכל. והוא הדין בכל פירות שדרך בני אדם שאין אוכלים הפרי בבת אחת אלא מחלקין אותו, חשיב ב׳ חתיכות צירוף. ולפי זה תפוז אין אוכלין בחצר אפילו אחת אחת וכן בתפוח ואתרוג.

י. כיצד מקח קובע? הלוקח פירות תלושין לאוכלן נקבעו למעשר.

וקביעות המקח היא בין שנתן דמים בין שמשך. ואין המקח קובע אלא בלקחן על מנת לאוכלן, אבל לקחן על מנת לשלוח לחברו או על מנת למכרן אין המקח קובע, ואפשר דאם לקחן על מנת למכור הוקבע.

יא. כיצד התרומה קובעת? אם תרם מפירותיו תרומה גדולה אחר שנגמרה מלאכתן אסור לאכול מהם עראי עד שיפריש שאר המתנות

יב. כיצד השבת קובעת? פירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהן ליל שבת נקבעו ולא יאכל מהם עראי אפילו לאחר השבת עד שיעשר. ועל כן כשרואה השבת נכנסת ורוצה לאכול מהם בשבת יקדים להפריש המתנות, שהרי אין מפרישין תרו״מ בשבת כפי שביארנו