הלימוד היומי ט תמוז

סעיף יב

מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁמַּנִּיחַ אֶת הַתִּינוֹקוֹת וְיוֹצֵא, אוֹ שֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכָה אַחֶרֶת עִמָּהֶם, אוֹ שֶׁמִּתְרַשֵּׁל בְּתַלְמוּדוֹ, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל אָרוּר עוֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָה. לְפִיכָךְ אֵין לְהוֹשִׁיב מְלַמֵּד אֶלָּא בַּעַל יִרְאָה, מָהִיר לִקְרֹא וּלְדַקְדֵּק. וְאֵין לַמְלַמֵּד לִהְיוֹת נֵעוֹר בַּלַיְלָה יוֹתֵר מִדַּי, שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָצֵל בַּיּוֹם לְלַמֵּד. וְכֵן לֹא יִתְעַנֶּה אוֹ יַעֲצֹר אֶת עַצְמוֹ מִמַּאֲכָל וּמִשְׁתֶּה אוֹ יֹאכַל יוֹתֵר מִדַּי, כִּי כָּל אֵלּוּ הַדְבָרִים, גוֹרְמִים שֶׁלֹּא יוּכַל לְלַמֵּד הֵיטֵב. וְכָל הַמְשַׁנֶה, יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה וּמְסַלְּקִין לֵהּ.

 

מניח את התינוקות ויוצא – מניחם בתוך הכיתה ויוצא לעשות שיחת טלפון.

שעושה מלאכה אחרת עמהם – שבזמן שהוא עם הילדים עוסק בדבר נוסף.

שמתרשל – שאינו משגיח די הצורך שהילדים אכן מבינים היטב את מה שהוא מלמד, או שאינו מנצל את הזמן כראוי, או שאינו מכין את השיעור כראוי ומלמד בצורה לא מדוייקת.

מלאכת ה' – הקניית ידיעת התורה לדורות הבאים.

רמיה – רמאות, והוא פסוק בירמיהו מח י.

מהיר – בקי וזריז.

לקרוא ולדקדק – שנזהר ללמד בצורה מדוקדקת, בין בתוכן ובין בהגייה נכונה, עם הניקוד וטעמי המקרא.

יותר מדאי – חובה עליו לישון מדי לילה את מספר השעות הנחוץ לו כדי להיות ערני לגמרי למחרת.

עצל – עיף.

יעצור את עצמו ממאכל ומשתה – אפילו אם אינו מתענה, חובה עליו לאכול בריא ומאוזן כדי למקסם את תפקודו.

יאכל יותר מדאי – שזה מכביד על הגוף וגורם חולשה.

המשנה – מלמד שאינו נוהג לפי אחד מסעיפים הללו.

ידו על התחתונה – אינו יכול לטעון שהוא מוחזק במקצוע.

מסקלינן לה – מפטרים אותו, בלא התראה מראש, שאין דרך להחזיר את הזמן האבוד לילדים, ועליו להיזהר כאילו התרו בו ואיימו עליו בפיטורים. וכן הדין ברופא שמתרשל, שכל שהנזק אינו ממוני והוא בלתי הפיך מפטרים אותו מיד ללא התראה מראש. וכל זאת בתנאי שההתרשלות לא היתה חד-פעמים אלא אירעה שלוש פעמים.

הערות:

-          כל ההלכות הנוגעות לשינה ואוכל ועבודה נוספת שייכים גם בכל שכיר, ולא רק במלמד. ואפילו לומר תהילים בין לקוח ללקוח בזמן שיושב בחנות – אסור.

 

סעיף יג

לֹא יַכֶּה אוֹתָם מַכַּת אוֹיֵב, מוּסָר אַכְזָרִי, לֹא בְשׁוֹטִים וְלֹא בְמַקֵּל, אֶלָּא בִּרְצוּעָה קְטַנָה.

 

מכת אויב מוסר אכזרי – והעושה כן עובר על איסור מן התורה, שלא התירו לו אלא להכות מכות קטנות שמטרתן להטיל מרות ולחנך את הילדים, אבל לא מכות של פורקן יצרים והתעללות.

ברצועה קטנה – כשרוך נעל.

הערות:

-          אין נכון להיבהל מפסיקת הבג"ץ שאסרו כל עונש גופני ואפילו מכה עדינה על היד, שלא זו דרך התורה, כמו שלמדנו כבר בסימן קסח סעיף א. אך אם אין גיבוי מההורים, וההורים מחזקים את הילד נגד המלמד, אין תועלת בהכאת התלמיד, ולרוב בכלל אין תועלת בחינוכו על ידי המלמד.

 

סעיף יד

אֵין מְלַמְּדִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת בַּשַׁבָּת דָּבָר חָדָשׁ מַה שֶׁלֹּא לָמְדוּ עֲדַיִן, מִשׁוּם טֹרַח שַׁבָּת. אֲבָל מַה שֶׁקָרְאוּ פַּעַם אַחַת, שׁוֹנִים אוֹתוֹ לָהֶם בַּשַׁבָּת (עַיֵן עוֹד יוֹרֶה דֵעָה סִימָן רמה, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קנב סָעִיף ז).

 

טורח שבת – מאמץ קשה הוא לילדים ללמוד חומר חדש, ובשבת שאוכלים הרבה יש הרגשת כבדות, וקשה להתרכז. גם הדבר יטריח את הורי הילדים להיות איתם ולחזור איתם על החומר, ויעסיק את הילדים יותר מדאי, עד שלא ייוותר פנאי להשתעשע עם הילדים בעונג שבת.

שונים אותו להם בשבת – ויש אומרים שבשבת יש לאבות זמן לשמוע את מה שהילדים למדו במשך השבוע, ולכן אין לומדים בשבת חומר חדש, כדי לתת לאבות זמן לשבת עם הילדים.

עיין... – פרטים נוספים בדיני לימוד עם הילדים.

 

סעיף טו

קָטָן שֶׁמָּצָא מְצִיאָה, וּמִכָל שֶׁכֵּן אִם נָתַן לוֹ אַחֵר אֵיזֶה דָבָר בְּמַתָּנָה, אָסוּר לְגָזְלוֹ מִמֶּנּוּ.

 

מצא מציאה – שאין צריך להחזירה לבעליה, על פי הדינים המבוארים בסימן קפז, וגם אינה שייכת לאביו, כגון שאין הקטן סמוך על שולחנו של אביו.

מכל שכן – כי אם מצא מציאה, אין לו יכולת מן התורה לבצע קניין מן ההפקר, והסיבה שאסור לגזלו הוא תקנה דרבנן להרבות שלום בישראל שלא יתפתחו מריבות על רקע זה. אבל ילד שמקבל מתנה הרי היא שלו מן התורה, והלוקחה ממנו הוא גזלן גמור.

 

סעיף טז

אֵין מוֹסְרִין תִּינוֹק לַגּוֹי לְלַמְדוֹ סֵפֶר אוֹ לְלַמְדוֹ אֻמָּנוּת, וּמִכָּל שֶׁכֵּן דְּאָסוּר לְמָסְרוֹ לְאֶפִּיקוֹרוֹס יִשְֹרָאֵל, דְּגָרַע טְפֵי, וְאִיכָּא לְמֵיחָשׁ דִּלְמָא מַמְשִׁיךְ אֲבַתְרֵהּ.

 

אין מוסרין – אפילו בפיקוח.

אומנות – מקצוע.

אפיקורס – כפר בתורה ועזב את הדת.

דגרע טפי ואיכא למיחש דילמא ממשיך אבתריה – שהוא גרוע יותר, ויש לחוש שמא יימשך אחריו. הסיבה המרכזית שבשלה אסור למוסרו לגוי היא מפני שהוא ילמד אותו את האמונה המעוותת שלו, וחשש זה קיים הרבה יותר ביהודי שכפר בתורה ועזב את הדת, שכל מהותו מקרין זלזול בכל היקר והקדוש, וההשפעה עלולה להיות הרסנית.

 

סימן קסו - שלא לנחש לעונן ולכשף ובו ה סעיפים:

סעיף א

כְּתִיב, לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ. כֵּיצַד הוּא מְנַחֵשׁ. הָאוֹמֵר, הוֹאִיל וְנָפְלָה פִּתִּי מִפִּי, אוֹ נָפַל מַקְלִי מִיָדִי, אוֹ בְּנִי קָרָא לִי מֵאֲחוֹרַי, עוֹרֵב קָרָא לִי, צְבִי הִפְסִיקַנִי בַּדֶרֶךְ, נָחָשׁ מִימִינִי, שוּעָל מִשְּׂמֹאלִי, לֹא אֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה כִּי לֹא אַצְלִיחַ: וְכֵן אֵלּוּ שֶׁשּׁוֹמְעִים צִפְצוּף הָעוֹף וְאוֹמְרִים, יִהְיֶה כָּךְ אוֹ לֹא יִהְיֶה כָּךְ, טוֹב לַעֲשׂוֹת דָבָר זֶה וְרַע לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה: וְכֵן מִי שֶׁמְּבַקְשִין מִמֶּנּוּ מָעוֹת, וְאוֹמֵר, בְּבַקָשָׁה מִמְּךָ הַנִּיחֵנִי עַתָּה, שַׁחֲרִית הִיא, וְלֹא אַתְחִיל תְּחִלַּת הַיוֹם בְפֵרָעוֹן, אוֹ מוֹצָאֵי שַׁבָּת הוּא, אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ הוא: וְכֵן אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים, צְרִיכִין לִשְׁחוֹט תַּרְנְגוֹל זֶה, מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא עַרְבִית, אוֹ תַּרְנְגֹלֶת זֹאת, מִפְּנֵי שֶׁקָּרְאָה כְּמוֹ תַרְנְגוֹל, וְכֵן כָּל כַּיוֹצֵא בִדְבָרִים אֵלּוּ הַכֹּל אָסוּר. וְהָעוֹשֶׂה דָבָר מִדְּבָרִים אֵלּו, עוֹבֵר בְּלָאו. יֵשׁ אוֹמְרִים, דְאִם אֵינוֹ אוֹמֵר הַטַּעַם לָמָּה הוּא מְצַוֶּה לִשְׁחוֹט אֶת הַתַּרְנְגֹלֶת אוֹ אֶת הַתַּרְנְגוֹל, אֶלָּא אוֹמֵר סְתָם, שַׁחֲטוּ תַּרְנְגֹלֶת זֹאת אוֹ תַּרְנְגוֹל זֶה, מֻתָּר לְשָׁחֳטָם. וְכֵן הוּא הַמִּנְהָג.

 

כתיב – ויקרא יט כו.

האומר... – כל האמונות הטפלות בכלל איסור זה.

שמבקשין ממנו מעות – שהוא חייב.

ערבית – בערב.

אומר סתם – אף שברור שהמניע שלו היא קריאת התרנגול.

וכן הוא המנהג – והיום אין מנהג כזה, וצריך לעמוד על המשמר שלא יתפתחו מנהגים נוספים כעין אלו.

 

סעיף ב

בַּיִת, תִּינוֹק, וְאִשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִחוּשׁ, יֵש סִימָן. פֵּרוּשׁ, שֶׁאִם בָּנָה בַיִת, אוֹ נוֹלַד לוֹ תִינוֹק, אוֹ נָשָׂא אִשָּׁה, אִם הִצְלִיחַ אַחַר כָּךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אוֹ לֹא, הוּא סִימָן לוֹ לְהַבָּא, וְיָכוֹל לוֹמַר, בַּיִת זֶה מַצְלִיחַ לִי וְכוּ'. וְכֵן מֻתָּר לִשְׁאֹל לְתִינוֹק, אֵיזֶה פָסוּק לָמַד, וְלִסְמֹךְ עָלָיו לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה, דְּחָשִׁיב קְצָת כְּמוֹ נְבוּאָה. יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת לוֹ סִימָן בְּדָבָר שֶׁיָבוֹא לֶעָתִיד, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אוֹ יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל, וְיֵש אוֹסְרִין. וְהַהוֹלֵךְ בְּתֹם וּבוֹטֵחַ בַה', חֶסֶד יְסוֹבְבֶנוּ[1].

 

ויכול לומר בית זה מצליח לי – ומותר לו גם לכוון את הפעולות שלו על פי מסקנה זו, כי אם יש לו הצלחה שלוש פעמים, או שנכשל שלוש פעמים, זה אומר שכפי הנראה באמת יש לו מזל רע.

ולסמוך עליו – על מה שיוצא מתוך הפסוק.

סימן בדבר שיבוא לעתיד – לקבוע שאם דבר מסויים יקרה, סימן שה' רוצה שאעשה דבר אחד, ואם הוא לא יקרה, סימן שה' רוצה שאעשה דבר אחר.

אליעזר עבד אברהם – שאמר 'והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמלך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק' (בראשית כד יד)

יהונתן בן שאול – שאמר 'אם כה יאמרו אלינו דמו עד הגיענו אליכם - ועמדנו תחתינו ולא נעלה אליהם, ואם כה יאמרו עלו עלינו – ועלינו, כי נתנם ה' בידנו, וזה לנו האות' (שמואל א יד ט-י).

ויש אוסרין – ואצל אברהם ויהונתן היה הגיון בסימנים שהציבו לעצמם, אבל להציב סימנים סתם אסור.

ההולך בתום – ואינו מנסה להציב לעצמו סימנים לדעת את העתיד, אלא פועל כפי הבנתו וסומך על הקב"ה שיכוון את דרכו.

חסד יסובבנו – הקב"ה נוהג עמו במידת החסד, והוא על פי הפסוק בתהילים (לב י).

 

סעיף ג

אֵיזֶהוּ מְעוֹנֵן. זֶה שֶׁנּוֹתֵן עִתִּים, שֶׁאוֹמֵר בְאִצְטַגְנִינוּת, יוֹם פְּלוֹנִי טוֹב וְיוֹם פְּלוֹנִי רָע, יוֹם פְּלוֹנִי רָאוּי לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה פְלוֹנִית, שָׁנָה פְלוֹנִית אוֹ חֹדֶש פְּלוֹנִי רַע לְדָבָר פְּלוֹנִי. וּמַה שֶׁנּוֹהֲגִין שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים אֶלָּא בְּמִלּוּי הַלְּבָנָה, אֵין זֶה בִּכְלַל מְנַחֵשׁ וּמְעוֹנֵן, שֶׁאֵין עוֹשִׂין זֹאת אֶלָּא לְסִימָן טוֹב, כְּדֶרֶךְ שֶמּוֹשְׁחִין אֶת הַמְּלָכִים עַל הַמַעְיָן לְסִימָן שֶׁתִּמָּשֵךְ מַלְכוּתָם, כֵּן עוֹשִׂין לְסִימָן טוֹב כְּמוֹ שֶׁהַלְּבָנָה הוֹלֶכֶת וּמִתְמַלֵּאת. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לְעַכֵּב אֶת הַנִּשׂוּאִין בִּשְׁבִיל זֶה, וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין לַעֲשׂוֹת חֻפַּת נִדָה בַּעֲבוּר זֶה. וְכֵן נוֹהֲגִין לְהַתְחִיל לִלְמֹד בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּמַה שֶׁנּוֹהֲגִין שֶׁאֵין מַתְחִילִין בַּשֵּׁנִי וּבָרְבִיעִי, יֵשׁ מַתִּירִין גַם כֵּן.

 

שנותן עיתים – פירשו את המילה 'תעוננו' משורש 'ועונתה לא יגרע', שהוא זמן קבוע כמו שביאתי בסימן קנ סעיף ז.

אצטגנינות – אסטרולוגיה.

אלא במילוי הלבנה – כאשר הלבנה מתמלאת, בחצי הראשון של החודש.

אלא לסימן טוב – ולא תולים בכך את ההצלחה או את הכשלון של הנישואין, מה שמתבטא במקרים שבהם מוותרים על הסימן מפני שיקולים חשובים יותר כמבואר בסוף הסעיף.

מושחין – יוצקים על ראשם משמן המשחה ובזה הם מתמנים למלך.

על המעין – כמו שנאמר (מלכים א א לג-לד) ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדניכם והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי והורדתם אתו אל גיחון, ומשח אתו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל.

אין לעכב את הנישואין בשביל זה – כי מצוה להקדים הנישואין ככל האפשר, שזריזים מקדימים למצוות, ובפרט בזמננו שהחתן והכלה הם שומרים על קשר לאורך תקופת האירוסין, אף שאסורים לגעת זה בזו כמבואר בסימן קנב סעיף יג, והיצר מתגבר, בוודאי צריך להקדים כמה שאפשר.

חופת נדה – לעשות נישואין בזמן שהכלה נידה, הוא דבר מורכב ומאד לא רצוי, כמו שהתבאר בסימן קמז סעיף ג, ובסימן קנז סעיף ג, ועדיף להמתין עד שתטבול ותיטהר, אפילו אם בגלל זה החתונה תהיה בסוף החודש.

בראש חודש – לסימן טוב.

אין מתחילין – בשום מלאכה מתמשכת.

יש מתירין – כי נמסר לנו שימים אלו אין בהם ברכה למתחיל בהם כל דבר. ומי שאינו מקפיד בזה חסד יסובבנו.

תוספת פסקי ספרד:

[1] דבר שהוא לסימן טוב אין בו משום ניחוש, ולכן מותר להעדיף להתחתן ביום שלישי כיון שהוא יום שנכפל בו 'כי טוב'. (ילקוט יוסף קעט, ב).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר