הלימוד היומי י תמוז

סעיף ד

 

עוֹד אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵיזֶהוּ מְעוֹנֵן, זֶה הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינָיִם[1]. פֵּרוּשׁ, שֶׁהוּא כְּאִלּוּ אוֹחֵז עֵינֵי בְנֵי אָדָם וְסוֹגְרָן, שֶׁהוּא מַטְעֶה אוֹתָן, שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה דְבָרִים נִפְלָאִים חוּץ מִדֶּרֶךְ הַטֶּבַע, וּבֶאֱמֶת אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלוּם, אֶלָּא בְּקַלּוּת יָדָיו וּבְתַחְבּוּלוֹת הוּא מַטְעֶה אוֹתָן. וְהַבַּדְחָנִין שֶׁעושִׁין כְּמַעֲשִׂים אֵלּוּ בַּחֲתֻנּוֹת, עוֹבְרִים בְּלָאו. וְהַמְצַוֶּה לַעֲשׂוֹתָן, עוֹבֵר עַל לִפְנֵי עִוֵּר. וְלָכֵן מִי שֶׁיֵשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת, מְחֻיָב לִמְחוֹת, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל וְלִרְאוֹתָן. אֲבָל אִם נָכְרִי עוֹשֶׂה כֵּן, מֻתָּר לִרְאוֹת.

 

האוחז את העיניים – פירוש נוסף של המושג 'לא תעוננו', מלשון עין.

שהוא מטעה אותן... – כדרך הלהטוטנים המכונים קוסמים בזמננו.

בדחנין – אנשים שמשלמים להם כדי שישמחו את החתן ואת הכלה על ידי חרוזים ושירים ובדיחות ותעלולים שונים.

מצווה לעשותן – ששוכר את שירותיו של קוסם.

לפני עיוור – האיסור להכשיל אדם בחטא, והתבאר בסימן קמג סעיף יח.

שיש בידו למחות – שיתכן שישמעו לו אם יאמר שהדבר אסור.

מחוייב למחות – כמבואר בסימן כט סעיף טו.

להסתכל ולראותן – שבזה מחזקים את ידיהם של עוברי עבירה, ומראים להם שנוח לנו במה שהם חוטאים.

נכרי – אינו מצווה על איסורים אלו ומותר לו לנחש ולעונן.

 

סעיף ה

אָסוּר לִדְרוֹשׁ בִּמְכַשְּׁפִים אֶלָּא בִּמְקוֹם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, אוֹ אִם בָּא לוֹ אֵיזֶה חֳלִי עַל יְדֵי כִשּׁוּף אוֹ מִקְרֶה וְרוּחַ רָעָה, מֻתָּר לְהִתְרַפְּאוֹת עַל יְדֵי מְכַשֵׁף גּוֹי [קע"ט].

 

לדרוש במכשפים – שפועלים על ידי כוחות הטומאה שבעולם.

סכנת נפשות – כי אין דבר שעומד בפני פיקוח נפש.

על ידי כישוף – כי אינו אלא מבטל את הכישוף הקודם, ומותר לבטל כישוף בכישוף.

מותר להתרפאות על ידי מכשף גוי – בכל חולי, גם אם לא נעשה על ידי כישוף ואין בו סכנה.

 

סימן קסז - הלכות עבודה זרה ובו כ סעיפים:

בסימן זה, הצנזורה הנוצרית שפעלה באירופה השמיטה כמה סעיפים [סעיף א מ'איזהו תשמישה' עד הסוף, סעיפים ה, ו, ח, יט כ]. במהדורה זו, הוחזרו כל הסעיפים למקומם המקורי. אלא שמאחר והסדר הלימוד השנתי נעשה לפי אחת המהדורות שבהם סעיפים אלו לא הודפסו, חומר הלימוד ליום י תמוז ארוך יותר משל שאר הימים.

סעיף א

עֲבוֹדָה זָרָה, אֲסוּרָה בַהֲנָאָה, הִיא וְתַשְׁמִישָׁה וְנוֹיָה וְתִקְרָבְתָּהּ. וְאִם נִתְעָרֵב מִדְּבָרִים אֵלּוּ אֲפִלּוּ אֶחָד בְּאֶלֶף שֶׁל הֶתֵּר, אוֹסֵר אֶת כָּל הַתַּעֲרוֹבוֹת בַּהֲנָאָה. אֵיזֶהוּ תַשְׁמִישָׁהּ. הַכֵּלִים שֶׁהַכֹּהֵן מַקְטִיר בָּהֶם לְפָנֶיהָ, כְּגוֹן הַמַּחְתָּה וְהַגְּבִיעִים, וְכֵן הַבַּיִת שֶׁמְּיַחֲדִים לָהּ, וְהַבָּסִיס שֶמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ עָלָיו, וְכֵן כְּלֵי הַשִּׁיר שֶׁמְּזַמְּרִים בָּהֶם לְפָנֶיהָ וְכַדּוֹמֶה. וְאֵיזֶהוּ נוֹיָהּ. כְּגוֹן הַנֵּרוֹת שֶׁמַּדְלִיקִין לְפָנֶיהָ, וְהַמַלְבּוּשִׁים שֶׁמַּלְבִּישִׁים אוֹתָהּ, אוֹ שֶׁשָּׁטַח לְפָנֶיהָ בְּגָדִים וְכֵלִים נָאִים לְנוֹי, וְכֵן הָאִילָנוֹת שֶׁרְגִּילִין לִטַע לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה לִהְיוֹת לָהּ לְנוֹי, הַוְיָן נוֹיֶיהָ, וַאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, וְלָכֵן אָסוּר לֵישֵׁב בְּצִלָּן. וְאֵיזוֹהִי תִקְרָבְתָּהּ, כְּגוֹן מִינֵי מַאֲכָל שֶׁמַּנִּיחִין לְפָנֶיהָ (ועַיֵן יוֹרֶה דֵעָה סִימָן קלט) (קל"ט ק"מ קמ"ב קמ"ג קמ"ה).

 

היא – העבודה זרה עצמה, שמשתחוים לה, או מתפללים אליה, או עובדים אותה בכל צורה אחרת, ומאמינים שבכך נותנים בה כח או רצון לעזור.

תשמישה ונויה ותקרבתה – יתבאר תיכף.

אחד באלף – בניגוד לרובם של שאר איסורים, שהם בטלים בפי ששים של היתר, כמו שלמדנו בסימן קיז סעיף א.

אוסר את כל התערובות בהנאה – כל עוד שהוא מעורב בהם בוודאות, אבל אם אחד מן התערובת נפל לים, או נאבד בצורה אחרת, או שחלק מן התערובת התערב פעם נוספת, יש בזה חילוקי דינים, וצריך לשאול שאלת רב.

כגון המחתה והגביעים – חלק מטקס הפולחן של הנוצרים הקתולים.

הבית שמייחדים לה – כגון כנסיה קתולית.

שמלבישים אותה – אבל בגדים שלובשים עובדי העבודה הזרה יתבאר דינם בסעיף ד.

להיות לה לנוי – אבל אם מטרת נטיעתן שונה, למשל כדי לפרנס את הכמרים, מותר לישב בצילם.

מיני מאכל שמניחין לפניה – לא כל מאכל שמניחים לפניה נאסר, אלא יש לכך כמה תנאים, המבוארים ביורה דעה סימן.

 

סעיף ב

עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל גּוֹי, וְכֵן תַּשְׁמִישָׁהּ וְנוֹיָהּ, יֵשׁ לָהֶן בִּטּוּל. כְּשֶׁמְּבַטֵּל אוֹתָהּ הַגּוֹי בְּיָדַיִם, שֶׁלֹּא תְהֵא עוֹד עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ תַשְׁמִישׁ אוֹ נוֹי לַעֲבוֹדָה זָרָה, הֻתָּרוּ. וְֹשֶל יִשְֹרָאֵל מוּמָר, אֵין לָהֶם בִּטוּל (קל"ט קמ"ו).

 

הגוי – אפילו גוי אחר, ואפילו גוי שעובד עבודה זרה אחרת, אבל יהודי אינו יכול לבטל עבודה זרה של גוי.

עבודה זרה או תשמיש או נוי – אבל תקרובת עבודה זרה אין לה ביטול.

הותרו – כי היחס המשפיל שהגוי נותן לחפצים אלו מבטל מהם שם עבודה זרה.

מומר – שהמיר את דתו והתחיל לעבוד עבודה זרה.

אין להם ביטול – אפילו על ידי גוי לא ניתן לבטלם.

 

סעיף ג

נֵרוֹת שֶׁהִדְלִיקוּ לְפָנֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ כִּבָּן הַגּוֹי לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ וּמְכָרָן לְיִשְֹרָאֵל, מֻתָּרִין, דְּכֵיוָן שֶׁכִּבָּן לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, זֶהוּ בִּטּוּלָן. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לַעֲשׂוֹת מֵהֶן נֵרוֹת שֶׁל מִצְוָה. וְכֵן כָּל דָבָר שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְבַּטֵּל וּמֻתָּר לְהֶדְיוֹט, אָסוּר לִדְבַר מִצְוָה, מִשּׁוּם דִמְאִיסֵי לִגְּבוֹהַ (או"ח סי' קנ"ד יו"ד סי' קל"ט).

 

שהדליקו לפניה – ונעשו נוי לעבודה זרה כמו שלמדנו בסעיף א ונאסרו בהנאה.

לצורך עצמו – כדי למכרם ולהפיק מהם תועלת.

ומכרן לישראל – אבל אם כבו מאליהם נחלקו הפוסקים אם נחשבת מכירתן לביטול.

נרות של מצוה – נר שבת ונר חנוכה, וכן נרות בית הכנסת, ואפילו ללמוד תורה לאורם אסור.

דמאיסי לגבוה – שהם מאוסים לעבודת ה'.

 

סעיף ד

הַמַּלְבּוּשִׁים שֶׁלּוֹבְשִים הַכֹּהֲנִים כְּשֶׁנִּכְנָסִים לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה, יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּנוֹי שֶׁלָּהֶם הֵן, וְלֹא נוֹי שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֵינָן צְרִיכִין בִּטּוּל. וְיֵשׁ שֶמַּצְרִיךְ בִּטּוּל (סי' קל"ט).

 

שמצריך ביטול – כיון שהוא לבוש מיוחד לעבודה זרה, הרי הוא נחשב לדעה זו כנוי לעבודה זרה.

 

סעיף ה

צוּרַת שְׁתִי וָעֶרֶב שֶמִּשְׁתַּחֲוִים לָהּ, אֲסוּרָה בְּלֹא בִטּוּל. אֲבָל שְׁתִי וָעֶרֶב שֶׁתּוֹלִין בַּצַוָּאר לְזִכָּרוֹן בְּעָלְמָא, מֻתָּר ([סימן קמ"א] ועי' חכמ"א ובינת אדם).

 

שתי וערב – צלב.

שמשתחווים לה – וישנם בכנסיות ועל קירות הבתים, ובמקומות מרכזיים בכפרים ובעיירות.

לזכרון בעלמא – גם הנוצרים האדוקים אינם רגילים לכבד את הצלם שתלוי על צוארם ולעבדו.

 

סעיף ו

אָסוּר לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר לְצֹרֶךְ עֲבוֹדָה זָרָה, וַאֲפִלּוּ חַלּוֹנוֹת לְהַבָּיִת. וְאָסוּר לִמְכֹּר לָהֶם סְפָרִים הַמְיֻחָדִים לַעֲבוֹדָה זָרָה. [וְכֵן סִפְרֵי תנ"ך הַמֻּעְתָּקִים בְּשִׁנּוּיִים, כְּדֵי לְפָקְרָם וּלְהַחֲזִיק אֱמוּנָתָם]. וְכֵן לִמְכֹּר לָהֶם דָּבָר לְצֹרֶךְ עֲבוֹדָתָם, אָסוּר אִם לֹא יוּכְלוּ לִקְנוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר. וְיֵשׁ אוֹסְרִין אֲפִילּוּ אִם יוּכְלוּ לִקְנוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר. וְכָל בַּעַל נֶפֶשׁ, יַחְמִיר לְעַצְמוֹ (קל"ט קמ"ג קנ"א).

 

להבית – לחדר שהעבודה זרה בתוכו, אבל מותר לבנות את כל הבניין שמסביב, מלבד החדר המשמש ישירות לעבודה זרה.

מיוחדים לעבודה זרה – שמזמרים מתוכם לעבודה זרה.

ספרי תנ"ך המועתקים בשינויים... – בתרגום של התנ"ך ללטינית יש כמה שיבושים מכוונים, שמאפשרים לגויים כביכול להוכיח את אמונתם מתוך התנ"ך, למשל בישעיה (ז יד) 'לכן יתן אדני הוא לכם אות הנה העלמה הרה וילדת בן', שתרגמוהו כאילו היה כתוב הנה הבתולה הרה ויולדת בן, בעוד שעלמה בתנ"ך משמעותו צעירה – בין אם היא בתולה ובין אם לא כפי שמוכח ממשלי ל יט. או בפסוק (ישעיה ט ה) 'כי ילד יֻלַּד לנו בן ניתן לנו ותהי המשרה על שכמו וַיִּקְרָא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום', שהנוצרים תרגמוהו בלשון עתיד, כאילו היה כתוב 'כי ילד יִוָּלֵד לנו... וְיִקָּרֵא שמו...', וכן בעוד הרבה מקומות (בראשית יח ב, דברים לב לט, תהלים כב יז, פז ה, קי א, ועוד), וכבר האריכו המפרשים בכל המקומות הללו לסתור את דבריהם בטענות רבות.

במקום אחר – אצל גוי.

בעל נפש – חסיד, שרגיל לנהוג עם הקב"ה לפנים משורת הדין.

 

סעיף ז

אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בָּאֱלִיל וּבַנוֹי שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים. וּצְרִיכִין לְהִתְרַחֵק מִן הַבַּיִת[2] וּמִכָּל שֶׁכֵּן מִן הָאֱלִיל עַצְמוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, שֶׁלֹּא לַעֲבֹר שָׁם. וְאָסוּר לִשְמֹעַ כְּלִי הַשִׁיר אוֹ לְהָרִיחַ בְּרֵיחַ שֶׁלָּהֶם. וְאִם שׁוֹמֵעַ כְּלִי הַשִּׁיר, יַאְטֵם אָזְנָיו. וְכֵן אִם בָּא רֵיחַ, יְכַוֵּן שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ (קמ"ב [ק"נ]).

 

אל תפנו אל האלילים – ויקרא יט ד.

הבית – בית של עבודה זרה.

אליל עצמו – עבודה זרה שעומדת במקום פתוח.

לשמוע כלי השיר – כשמנגנים לכבוד עבודה זרה.

בריח שלהם – כשהם מקטירים לעבודה זרה.

יאטם אזניו – או יתכוון שלא להנות ממנו.

יכוון שלא להנות – או יסתום את האף.

הערות:

-       אסור ללכת בכוונה במקום שייאלץ לשמוע או להריח בו דברים של עבודה זרה, אבל אם רוצה להגיע למקום מסוים, והדרך הרגילה עוברת דרך מקום כזה, אפילו אם יש דרך אחרת להגיע למקום שצריך להגיע אליו, מותר ללכת דרך שם, בתנאי שלא יתכוון להנות.

 

סעיף ח

הָרוֹאֶה בָּתֵּי עובדי עֲבוֹדָה זָרָה בְּיִשׁוּבָן, אוֹמֵר, בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה' (משלי טו). בְּחֻרְבָּנָן, אוֹמֵר, אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ (תהלים צד) (או"ח סי' רכ"ד).

 

בתי עובדי עבודה זרה – בתי מגורים של גוים שעובדים עבודה זרה, ומתגוררים בהם בשלווה.

יסח – יחריב.

ביישובן – כאשר הם בשימוש.

הערות:

-       הפוסקים כתבו שהמנהג הוא שלא לומר פסוקים אלו אלא על בתים שבהם מתאספים עובדי עבודה זרה להתפלל בהם.

 

סעיף ט

יָשַׁב לוֹ קוֹץ בְּרַגְלוֹ, אוֹ נִתְפַּזְּרו לוֹ מָעוֹת בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה, לֹא יָֹשֹחַ לְהָסִיר אֶת הַקּוֹץ אוֹ לִטּוֹל אֶת הַמָּעוֹת, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ. וַאֲפִלּוּ אֵין אָדָם רוֹאֶה, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר. אֶלָּא יֵשֵׁב אוֹ יַפְנֶה אֲחוֹרָיו אוֹ צִדּוֹ לְצַד הָעֲבוֹדָה הַזָּרָה, וְאַחַר כָּךְ יִטּוֹל (יו"ד סי' ק"נ).

 

ישב לו – נתקע לו.

ישוח – יתכופף.

מכל מקום אסור – שכל דבר שאסרו החכמים מפני שהוא נראה כעושה דבר אסור, אסור לעשות אותו גם כשאין מי שרואה, כמו שביארתי גם בסימן פ סעיף לה, וכן הדין בסימן מו סעיפים א-ג.

 

סעיף י

יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאָסוּר לְהַלְווֹת לְצֹרֶךְ בִּנְיַן עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ לְתַכְשִׁיטֶיהָ אוֹ לִמְשַׁמְּשֶׁיהָ, וְכָל שֶׁכֵּן דְּאָסוּר לִמְכֹּר לָהֶם תַּשְׁמִישִׁים. וְהַנִּמְנָע, מַצְלִיחַ. וְאֵין לִכְרֹךְ סִפְרֵי עובדי עֲבוֹדָה זָרָה, חוּץ מִסִּפְרֵי הַדַּיָנִים וְהַסּוֹפְרִים. וְאִם חושׁשׁ מִשׁוּם אֵיבָה, עַל כָּל פָּנִים כָּל מַה שֶׁיָכוֹל לְהִשָּׁמֵט, יִשָּׁמֵט (קל"ט).

 

וכל שכן דאסור... – אין צריך לומר, שגם מי שאינו אוסר להלוות להם כסף מסכים שאסור למכור להם תשמישים.

תשמישים – כלים שמשתמשים בהם לצורך עבודה זרה, כמו שלמדנו בסעיף ו שאסור למכור להם ספרים שמשמשים לעבודה זרה.

ספרי עובדי עבודה זרה – אם אינו יודע מה תוכנם, שמא הם ספרי עבודה זרה.

הדינים והסופרים – שאינם ספרי עבודה זרה.

משום איבה – שאם לא יסכים לכרוך לו יגרום הדבר לאנטישמיות.

להישמט – להתחמק.

הערות:

-       בזמננו רוב ספרי הגוים אינם ספרי עבודה זרה, ואין איסור לכרוך אותם, לעצב אותם ולהדפיס אותם, אפילו אם יש להם תכנים שאינם לפי רוח היהדות. אבל אסור לסייע למי שרוצה להדפיס ספרים כאלו בעברית, שבזה הוא מכשיל את היהודים. ובוודאי שאסור לסייע להדפיס ספרים של ארגוני המיסיון, גם אם אינו רואה בהם תוכן בעייתי.

 

סעיף יא

מָקוֹם שֶׁמִּתְקַבְּצִים גּוֹיִם וְאוֹמְרִים שֶׁשָׁם מוֹחֲלִים לָהֶם עֲוֹנוֹתֵיהֶם, אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת שָׁם עִמָּהֶם (כֵּן כָּתַב הַטּוּרֵי זָהָב, וּבְחָכְמַת אָדָם כְּלָל פז סִימָן ה כָּתַב דְּצָרִיךְ עִיּוּן) (קמ"ט).

 

לשאת ולתת שם עמהם – לעשות אתם עסקאות.

דצריך עיון – שדברי הטורי זהב אינם ברורים כל כך, ויתכן שהדבר מותר.

 

סעיף יב

אָסוּר לְהַזְכִּיר שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, בֵּין לְצֹרֶךְ, כְּגוֹן לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ, הַמְתֵּן לִי בְּצַד עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית, בֵּין שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירו. וְאָסוּר לִגְרֹם לַגּוֹי, שֶיַזְכִּיר שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ, לֹא יִשָּׁמַע בִּגְרָמָא שֶׁלָּךְ. וְאִם נִתְחַיֵב לוֹ הַגּוֹי שְׁבוּעָה, יֵשׁ מְקִלִּין לְהַנִּיחַ לוֹ לִשָּׁבֵע (עַיֵּן אוֹרַח חַיִּים סִימָן קנו). שֵׁם הַחַגִּים שֶׁלָּהֶם שֶׁהֵם כִּשְׁמוֹת בְּנֵי אָדָם, אֵין חֲשָׁשׁ לְהַזְכִּירָם[3]. וְהוּא, שֶׁלֹּא יִקְרָאֵם כְּמוֹ שֶׁהַגּוֹיִם מַזְכִּירִים אוֹתָם בִּלְשׁוֹן חֲשִׁיבוּת.

 

ושם אלהים אחרים לא תזכירו -  שמות כג יג.

לא ישמע על פיך – הוא המשך הפסוק.

שבועה – והיו רגילים להישבע בשם אליליהם.

יש מקילין – כי בשלב זה אינו מצווה להפסיד את כספו כדי שהגוי לא יישבע, אבל אסור לכתחילה לעשות עסק בשותפות עם גוי, אם יתכן שבעקבות זה יווצר מצב שהגוי יצטרך להישבע לו.

החגים שלהם... – יש לנוצרים אנשים רבים שהם מגדירים אותם כ'קדושים', ולכל אחד יש יום בשנה שהוא החג שלו.

כשמות בני אדם – כי אין איסור אלא להזכיר שמות שמשמעותם לשון אדנות ומרות ואלהות, אבל סתם שם שהחליטו להפכו לעבודה זרה אין בו איסור. ולכן מותר להזכיר את שמו של ישוע הנוצרי, אך מנהג ישראל הוא לקרוא לו 'אותו האיש', או 'התלוי', או 'יש"ו' שהוא ראשי תיבות 'יימח שמו וזכרו'.

בלשון חשיבות – 'פלוני הקדוש'.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] אסור להזמין קוסם העושה מעשה להטוטים באחיזת עיניים וזריזות ידיים, וגם לחתן וכלה או לפורים אסור לעשות כן. (יחוה דעת ג, סח יביע אומר  ה יו"ד יד).

 

[2] יש להחמיר בתוקף שלא להכנס לכנסיה, ואין להקל בזה אפילו מפני איבה ודרכי שלום. אבל למסגד מותר להכנס, שאינו בית עבודה זרה. (יחוה דעת ד, מה). ואף בעלי אומניות אסור להם להכנס לכנסיה, לתקן ולסייד. (ילקוט יוסף יו"ד, קמג, ז). ואסור להפוך כנסיה לבית כנסת. (ילקוט יוסף יו"ד, קמג, ח).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה