הלימוד היומי ח תמוז

סעיף ד

דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ אִסּוּר מִצַּד עַצְמוֹ אֶלָּא שֶׁהַיוֹם גּוֹרֵם, אֵין בּוֹ מִצְוַת חִנּוּךְ. וּלְפִיכָךְ מֻתָּר לִתֵּן לְתינוֹק לֶאֱכֹל קֹדֶם קִדּוּשׁ, אַף עַל גַּב דְּחַיָב לְחַנְּכוֹ בְּקִדּוּשׁ. אֲבָל אָסוּר לִתֵּן לוֹ לֶאֱכֹל חוּץ לַסֻּכָּה. דְּדַוְקָא בַּקִּדּוּשׁ שֶׁהוּא כְּמוֹ אִסּוּר לָאו, שֶׁאָסוּר לֶאֱכֹל קֹדֶם קִדּוּשׁ, בָּזֶה קִיל. אֲבָל לַעֲבוֹר עַל עֲשֵׂה, אָסוּר לִתֵּן לוֹ (סי' רס"ט שמ"ג תר"מ ובחיי"א).

 

היום גורם – שיהיה בדבר איסור.

מותר ליתן לתינוק לאכול קודם קידוש – ולכן נותנים לילדים לטעם מיין הקידוש שבבית הכנסת, כמו שהתבאר בסימן עו סעיף ח.

אסור ליתן לו לאכול חוץ לסוכה – אף שגם איסור זה אינו איסור מצד עצמו אלא שהיום [חג הסוכות] והמקום [חוץ לסוכה] גורמים את האיסור.

כמו איסור לאו – אין האיסור לאכול לפני קידוש חלק מהותי ממצוות הקידוש, אלא הוא איסור נוסף, ולכן אף שצריך לחנכו לעשות קידוש, אין צריך למנוע ממנו אכילה לפני הקידוש.

לעבור על עשה – שמצוות סוכה במהותה מחייבת שלא לאכול מחוצה לה, והאוכל מחוץ לסוכה ביטל את מצוות סוכה, והרי חייב לחנכו לאכול בסוכה.

הערות:

-       דברי הקיצור שולחן ערוך כאן הם העתקה מדברי החיי אדם (סו י). אבל פוסקים רבים חולקים עליו, וסוברים שבוודאי יש מצוה לחנך גם לאיסורים שנובעים מהיום, והקיצור שולחן ערוך עצמו כתב בסימן קיג סעיף ה שאסור לתת לילדים לאכול מצה בערב פסח. אבל שלא לאכול לפני קידוש אין מחנכים אותם בגיל צעיר, מפני שילדים זקוקים לאוכל כדי להתפתח, כמו שאין מחנכים אותם שלא לאכול ביום הכיפורים, כמו שלמדנו בסימן קלג סעיף יט. ובאמת מן הראוי לחנך את הילדים מגיל תשע ומעלה שלא לאכול לפני קידוש. ורק לטעום מהקידוש בבית הכנסת, שגם לגדולים יש מקום להתיר, מותר.

 

סעיף ה

אָסוּר לִתֵּן לְתִינוֹק, אֲפִלּוּ הוּא פָחוֹת מִתֵּשַׁע שָׁנִים, שֶׁיּוֹצִיא אֵיזֶה דָבָר בַּשַׁבָּת אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן סִדּוּר וְחֻמָּשׁ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְכַדּוֹמֶה (תְּשׁוּבוֹת רַבִּי עֲקִיבָא אֵיגֶר סִימָן טו, עַיֵן שָׁם).

 

פחות מתשע שנים – כוונתו שעדיין לא הגיע לגיל חינוך שבת [ותשע שנים הוא לאו דוקא, אלא שעל זה נשאל רבי עקיבא איגר, ומשם הועתק].

שיוציא – מהבית לרחוב, והוא איסור דאורייתא או איסור דרבנן, כמבואר בהרחבה בסימן פא סעיף ג ובסימן פב. ואסור לגרום לילד לעשות איסור כמו שלמדנו בסעיף ג.

עיין שם – שאמנם נהגו העם להקל בזה, אבל אין לזה היתר אלא אם הילד מוציא את הסידור עבור עצמו, וגם בזה הדעה העיקרית שאסור לתת לו להוציא. ורק אם לוקח מעצמו, ועדיין לא הגיע לגיל חינוך אפשר להקל.

הערות:

-       בעיר שיש עירוב, גם אם לא סומכים על העירוב מפני כל מיני חששות, אבל אפשר לסמוך על העירוב כדי שלא למנוע מן הילדים לטלטל לצורך עצמם אף שהגיעו לחינוך, שאין זה נוגד את החינוך לאפשר להם לטלטל במקום שיש עירוב.

 

סעיף ו

קָטֹן שֶׁגָּנַב אֵיזֶה דָבָר, אִם הוּא בְעָיִן, מְחֻיָבִין לְהַחֲזִירוֹ. וְאִם אֵינוֹ בְעָיִן, פָּטוּר מִדִינֵי אָדָם אַף לְאַחַר שֶׁיִגְדַּל. אַךְ לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם, חַיָב לְשַׁלֵם כְּשֶׁיִגְדָּל. וְכֵן אִם עָשָׂה שְׁאָר עֲבֵרוֹת בְקַטְנוּתוֹ כְּשֶׁהוּא בַּר הֲבָנָה, טוֹב שֶׁיְקַבֵּל עָלָיו אֵיזֶה דָבָר לִתְשׁוּבָה. וְעַל זֶה נֶאֱמַר, גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב [חו"מ שמ"ט ב"ח או"ח שמ"ג].

 

בעין – שהחפץ הנגנב עדיין קיים אצלו כמות שהוא.

פטור מדיני אדם – אי אפשר לחייבו בדין תורה.

לצאת ידי שמים – כדי שלא ייתבע בשמים על מה שעשה בילדותו.

חייב לשלם – לאו דוקא את מלא הסכום, אבל חייב לפצות את הנגנב ולבקש את סליחתו.

כשהוא בר הבנה – כשהיה בגיל שכבר יכל להבין שאסור לעשות כן.

איזה דבר לתשובה – היו רגילים החוטאים לקבל על עצמם צומות וסיגופים כדי לכפר על עוונותיהם, וקטן אינו צריך כשיגדל להסתגף כראוי לחטאו, אבל יקבל עליו איזה דבר, כגון לצום פעם אחת בה"ב. ובזמננו שנחלשו הדורות אין רגילים כל כך להורות על צומות וסיגופים כלל לבעלי תשובה, כך שאין כמעט משמעות להלכה זו.

נאמר – משלי יט ב.

גם בלא דעת נפש לא טוב – גם מי שחוטא כאשר עדיין אינו בר דעת, החטא פוגם בנפשו, ולכן נכון שיחזור בתשובה כדי לטהר את הנפש.

 

סעיף ז

לֹא יְאַיֵם עַל הַתִּינוֹק שֶׁיַכֵּהוּ לְאַחַר זְמָן. אֶלָּא אִם רוֹאֵהוּ עוֹשֶׂה אֵיזֶה מַעֲשֶׂה, יַכֵּהוּ מִיָד אוֹ יִשְׁתֹּק לְגַמְרֵי. מַעֲשֶׂה בְּתִינוֹק שֶׁבָּרַח מִבֵּית הַסֵּפֶר, וְהִפְחִידוֹ אָבִיו שֶׁיַכֵּהוּ, הָלַךְ הַתִּינוֹק וְהֵמִית אֶת עַצְמוֹ (מַסֶּכֶת שְׂמָחוֹת פֶרֶק שֵנִי). אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, יֵצֶר, תִּינוֹק, וְאִשָּׁה, תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת (סוטה מז סנהדרין קז). לֹא יַעֲשֶׂה מוֹרָא לְתִינוֹק בְּדָבָר טָמֵא (כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל סִימָן לג סָעִיף יד)

 

לא יאיים על התינוק – כי הפחד להיענש מפחיד ומצער את הילד הרבה יותר מהעונש עצמו, והילד עלול לעשות פעולות לא אחראיות שנובעות מן הפחד להיענש.

התינוק – הילד.

יצר – ביארתי בסימן קנ סעיף א.

תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת – שצריך להעמיד גבולות ולהעניש במקרה הצורך, כי אם לא יעשה כן הם ירשו לעצמם יותר ויותר ולבסוף לא ישלוט עליהם כלל והם עלולים לצאת לתרבות רעה, אבל מיד אחרי התקיפות צריך לקרבם בדברים טובים, וההתקרבות צריכה לגבור על הדחייה, כי תקיפות יתירה תגרום להם למרוד, והאשמה תלויה באב ובבעל שהרחיק אותם.

מורא לתינוק בדבר טמא – כגון לומר הכלב או החתול יקח אותך.

כמו שכתבתי לעיל – ושם התבאר טעם הדבר.

הערות:

-       רוב בני הנוער העוזבים את הדרך הישרה בזמננו, הוא מפני שאינם בטוחים באהבת ההורים אליהם, ופעמים רבות מרגישים שכל מה שההורים מחנכים אותם ומענישים ודורשים מהם דרישות שונות, אינו אלא כדי ליצור רושם סביבתי חיובי, שלא יעשו הילדים בושות להורים, ולא מפני אהבתם אותם. או לחילופין, ילדים שגדלו בבית שההורים אפשרו להם הכל, יש להם תחושה שמה שחשוב להורים זה השקט התעשייתי, ולא ההתפתחות של הילד עצמו. ואם היו נאמנים לדברי רבותינו, מציבים גבולות ומרעיפים אהבה במקביל, התוצאה היתה יכולה להיות שונה מאד, וחבל.

 

סעיף ח

מִדִּינָא, מֻתָּר לְתִינוֹק יִשְֹרָאֵל לִינֹק מִגּוֹיָה (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קסז סָעִיף יח). מִכָּל מָקוֹם אִם אֶפְשָׁר עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵלית, לֹא יַנִּחוּהוּ לִינֹק מִגּוֹיָה, מִשּׁוּם דִּמְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב וּמוֹלִיד מֶזֶג רָע. וְכֵן מֵינֶקֶת יִשְֹרָאֵלית שֶׁצְּרִיכָה לֶאֱכֹל מַאַכְלֵי אִסּוּר לִרְפוּאָה, אִם אֶפְשָׁר, לֹא תֵנִיק בַּיָמִים הָהֵם אֶת הַתִּינוֹק (יו"ד סי' פ"א).

 

מדינא – מצד הדין.

לינוק מגויה – לפני עידן תחליפי החלב, כאשר האם לא יכלה או לא רצתה להניק, היו שוכרים אשה מינקת, ומטבע הדברים לא תמיד היה אפשר למצוא יהודיה, ועל אף שהגויה אוכלת מאכלים שאינם כשרים, החלב שלה מותר לתינוק.

ועיין לקמן – כאן הנושא מצד כשרות החלב, ושם מתבאר כיצד מתגוננים מפני הסכנה שבדבר מסירת תינוק יהודי לגויה לטיפול.

דמטמטם את הלב ומוליד מזג רע – המאכלים האסורים שאכלה יש בכוחם להשפיע על התינוק באופן שלילי, ולכן יש להימנע מזה עד כמה שאפשר.

צריכה לאכול מאכלי איסור – שהיא חולה במחלה מסוכנת.

אם אפשר – אם התינוק מסכים לינוק מאשה אחרת באותם ימים, או לאכול תחליף חלב, והיא תשאב ותשמור על ייצור חלב תקין, הדבר עדיף.

 

סעיף ט

כָּל אָב, מְחֻיָּב לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם. וּכְשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ, כָּךְ מִצְוָה לְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.

 

מחוייב ללמד את בנו תורה – אם יש לו יכולת חייב ללמדו בעצמו, ואם לאו, חייב לשכור עבורו מלמד שילמדנו את כל התורה שבכתב ואת ההלכות שנמסרו בעל פה שהיא המשנה, ואת טעמי ההלכות ואת הדרך להסיק הלכה מתוך המשנה, שזוהי הגמרא.

ולמדתם אותם את בניכם – דברים יא יט, וכן נאמר ושננתם לבניך (שם ו ז).

והודעתם לבניך ולבני בניך – דברים ד ט.

הערות:

-       בזמננו שיש ספרים ואין לומדים תורה שבעל פה מפי רב דוקא, אין האב חייב ללמד את בנו את כל התורה, אבל חייב ללמדו להבין את דברי התלמוד והפוסקים גם במקומות קשים ומורכבים, כדי שהבן יוכל אחר כך ללמוד מעצמו את כל התורה.

 

סעיף י

מִיָד כְּשֶׁהַתִּינוֹק מַתְחִיל לְדַבֵּר, יְלַמְּדוֹ הַפָּסוּק תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה וְגוֹ', וְכֵן פָּסוּק שְׁמַע יִשְֹרָאֵל וְגוֹ' (רַק יִזָּהֵר מְאֹד שֶׁיְהֵא הַתִּינוֹק נָקִי בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְלַמֵּד אוֹתוֹ) (עַיֵן לְעֵיל סִימָן ה סָעִיף ג). וְכֵן מְלַמְּדוֹ מְעַט מְעַט אֵיזֶה פְסוּקִים עַד שֶׁיַגִּיעַ בְכֹחוֹ לָלֶכֶת אֶל בֵּית הַסֵפֶר, וְאָז ישְׂכֹּר לוֹ מְלַמֵּד. וִידַקְדֵּק לִבְחוֹר מְלַמֵּד שֶׁהוּא יְרֵא שָמַיִם, לְמַעַן יַרְגִּיל אֶת הַתִּינוֹק מִנְעוּרָיו בְּיִרְאַת שָׁמָיִם. וּכְשֶׁהִגִיעַ הַתִּינוֹק לִלְמֹד מִקְרָא, נוֹהֲגִין לְהַתְחִיל עִמּוֹ פָּרָשָׁת וַיִקְרָא, שֶׁהִיא פָּרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת, דְּאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, יָבוֹאוּ טְהוֹרִים (דְהַיְנוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן) וְיַעַסְקוּ בַּטְּהוֹרִים.

 

מיד כשהתינוק מתחיל לדבר – אף שעדיין לא הגיע הזמן שבו האב מצווה מן התורה ללמדו את כל התורה, אבל כיון שיודע כבר לדבר צריך לחנכו ללימוד תורה.

הפסוק תורה ציווה... – דברים לג ד, כדי שדיבוריו הראשונים של הילד יהיו בחשיבות התורה.

פסוק שמע ישראל – דברים ו ו, שיש בו קבלת מלכות שמים.

נקי – מצואה.

איזה פסוקים – יוסיף לו מדי פעם פסוקים נוספים מדין חינוך ללימוד תורה.

בכוחו ללכת אל בית הספר – ולשהות שם כל היום כדי ללמוד, והוא מגיל חמש או שש, כפי כוחו של הילד.

למען ירגיל את התינוק – כי הדוגמא האישית שנקלטת אצל הילד על ידי שהייה במשך כל היום במחיצת המלמד, יש לה השפעה חזקה יותר מכל מה שהוא מלמדו.

כשהגיע התינוק ללמוד מקרא – בבית ספר בצורה מסודרת.

טהורים – שהרי ילדים אין בהם חטא.

תינוקות של בית רבן – ילדים שלומדים בבית ספר אצל המלמד.

בטהורים – בקרבנות.

 

סעיף יא

הַמְלַמֵּד, צָרִיךְ לֵישֵׁב וּלְלַמֵּד אֶת הַתִּינוֹקוֹת כָּל הַיּוֹם וּקְצָת מִן הַלַּיְלָה, כְּדֵי לְחַנְּכָם לִלְמֹד בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה. וְלֹא יְבַטְּלוּ הַתִּינוֹקוֹת כְּלָל, חוּץ מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְעֶרֶב יוֹם טוֹב בְּסוֹף הַיוֹם. אֵין מְבַטְּלִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת אֲפִלוּ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

 

ולא יבטלו התינוקות כלל – אין חופשים, וגם בשבת ויום טוב לומדים.

אין מבטלין התינוקות אפילו לבניין בית המקדש – שהעברת התורה לדור הבא הוא הדבר החשוב ביותר לעם ישראל, ובית המקדש יכול להיבנות על ידי אחרים.

הערות:

-       דורנו דור חלש, ואין מלמד שיש לו את הכוחות הנפשיים והפיזיים ללמד ילדים 10 שעות בחורף ו14 שעות בקיץ. גם אומרים חכמי הגוים שילדים צריכים לשחק הרבה ואי אפשר להכביד עליהם כל כך. ולכן נוהגים היום שילדים לומדים בגיל שש רק כ5 שעות, ורק בגילאי 11-12 יש שלומדים באמת כל היום.

-       גם במציאות של ימינו אין האב פטור מלחנך את בניו שילמדו תורה כפי יכולתם, ועל כל פנים מעט תורה כל יום וכל לילה. ולכל הפחות יש להסביר להם שבקריאת שמע של ערבית מקיימים מצוות לימוד תורה בלילה.

-       גם אם נקבל את דעת האומרים שילדים זקוקים לימי התאווררות וצריכים לצאת מדי פעם לטיולים, צריך להרגילם מגיל צעיר שגם בימים אלו אין פטור מלימוד תורה, וצריך ללמוד כל יום קצת תורה ביום ובלילה. ובימי החופשות, שנמשכים על פני שבועות ארוכים, אין ספק שהילדים אינם זקוקים לזמן בטלה מרובה כל כך. וצריך להרגילם ללמוד בזמנם הפנוי, ולא לפרוק מעליהם עול תורה.

-       מה שמקובל היום שיש ישיבת בין הזמנים, הדבר גורם לכך שהילדים אינם מסכימים ללמוד אלא אם מתגמלים אותם על כל שעת לימוד, ומרגישים שכאשר אין משלמים אין צריך ללמוד. ואמנם וודאי שמותר לעודד ילד שאינו מבין את חשיבות הלימוד בעצמו על ידי הבטחת פרס, אבל שייעשה הדבר כמסחר שמשלמים לפי שעות, גורם לכך שגם כאשר יתבגר לא ילמד אלא על מנת לקבל פרס בעולם הזה, ובעוונותינו הרבים יש היום אברכים לא מעטים שהתחנכו כך והדבר ניכר עליהם.

 

תוספת פסקי ספרד:

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה