הלימוד היומי י"ח אדר

סעיף ה

(ה). הַמְּלָאכָה לֹא תְהֵא בִּמְחֻבָּר לְקַּרְקַע[1], כְּגוֹן בִּנְיָן אוֹ עֲבוֹדַת הַשָּׂדֶה. אֲבָל עֲבוֹדַת הַבִּנְיָן, אָסוּר שֶׁיַּעֲשֶׂה אֵינוֹ יְהוּדִי בַּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁהַיִשְֹרָאֵל קָצַץ עִמּוֹ כָּל שְׂכַר הַבִּנְיָן לְגַמְרֵי. וּבִשְׁעַת דְּחָק גָּדוֹל יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם. וַאֲפִלּו לְסַתֵּת אֲבָנִים אוֹ לְתַקֵּן קוֹרוֹת לְצֹרֶךְ בִּנְיָן, אִם יָדוּעַ שֶׁהֵמָּה שֶׁל יִשְֹרָאֵל, וְהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בָּרְחוֹב בִּמְקוֹם פַּרְהֶסְיָא, אָסוּר שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת. וְכֵן עֲבוֹדַת הַשָּׂדֶה, כְּגוֹן לַחֲרוֹשׁ וְלִקְצוֹר וְכַדּוֹמֶה, אֲפִלּוּ אִם שָׂכַר אֶת הָאֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּל הַמְּלָאכָה בְּעַד סְכוּם יָדוּעַ וְאֵינוֹ שְׂכִיר יוֹם, אָסוּר. אֲבָל אִם הָאֵינוֹ יְהוּדִי נוֹטֵל חֵלֶק מִן הַתְּבוּאָה, וְהַמִּנְהָג הוּא כֵּן בְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת, שֶׁהָעוֹבֵד אֶת הָאֲדָמָה נוֹטֵל חֵלֶק בַּתְּבוּאָה, מֻתָּר. וְאִם הַשָּׂדֶה הוּא בְּמָקוֹם רָחוֹק שֶׁאֵין יִשְֹרָאֵל דָּר בְּתוֹךְ תְּחוּם שַׁבָּת מִמֶּנּוּ, מֻתָּר גַּם בִּשְׂכִירוּת בִּסְכוּם יָדוּעַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא הָאֵינוֹ יְהוּדִי שְׂכִיר יוֹם.

 

עבודת הבניין – שתמיד יש אנשים שיודעים שהעבודה של היהודי, ויחשדו שהגוי נשכר באופן אסור.

אסור שיעשה אינו יהודי בשבת – וצריך לסכם על כך מראש, ואם רואה את הגוי עובד בשבת צריך למחות בו.

כל שכר הבניין – בקבלנות, כיון שהרואים אינם יודעים זאת, והם יחשדו שהגוי הוא שכיר יום, שזה אסור, כמו שהתבאר בסעיף ג.

שאלת חכם – כי ישנה דעה בפוסקים שמתירה בתנאים מסוימים, ויש לחכם סמכות במקרים מסויימים לסמוך על דעה זו.

פרהסיא – פומבי, כיון שבדרך כלל יש מי שיודע שזו עבודה של יהודי. אבל אם הוא עושה בתוך ביתו, באין רואה, מותר.

אסור – מאחר ואין מקובל לשכור פועלים לעבודות כאלו בקבלנות.

מותר – כי במקרה זה הגוי עובד עבור עצמו ולא עבור היהודי, כמו כשהגוי עובד בקבלנות.

בתוך תחום שבת – שאסור ללכת בשבת מחוץ לעיר יותר מאלפיים אמה, ולכן אין חשש שיהודי יגיע למקום זה ויראה שהגוי בונה בשבת עבור היהודי. ופרטי הלכות תחום שבת יתבארו בסימן צה.

הערות:

-       טעם הדין שעבודת הבנין אסור שיעשה אינו יהודי בשבת, הוא שמאחר ואין זה מקובל לבנות בנין או לעבוד עבודת שדה בקבלנות, גם אם יהודי זה קבע עם העובד מחיר על העבודה בקבלנות, יחשדו בו שהוא משלם לפי שעות, ואסור לגרום לכך שיחשדו בו שהוא עושה דבר אסור. ובזמננו שכולם יודעים שכל הבונה בית בונה בקבלנות, והקבלן שוכר פועלים שיעבדו לפי שעות, אם מנהל העבודה הוא גוי, יש מקום להתיר. וכן כל מיני עבודות שהמנהג בזמננו לשלם לפי עבודה ולא לפי שעות, והדבר ידוע שהוא כן, מותר לומר לגוי שיעבוד בקבלנות, אם יש לו זמן לעבוד בזמנים אחרים והוא בוחר על דעת עצמו לעבוד בשבת. ומכל מקום יש לשאול שאלת רב בכל מקרה כזה, כי יש הרבה פרטים לקחת בחשבון.

 

סעיף ו

אִם בָּנוּ גוֹיִם לְיִשְֹרָאֵל בַּיִת בְּשַׁבָּת בְּאִסוּר, נָכוֹן לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בּוֹ[2] (וְיֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה חִלּוּקֵי דִּינִים).

 

כמה חילוקי דינים – הדבר תלוי אם הבית נבנה בקבלנות שאז אין לאסור בדיעבד, או שהוא נבנה בשכירות יום, וגם תלוי בכך אם הוא סיכם עם הגוי שלא יבנה בשבת והגוי עבד בכל זאת, או שלא, וכן יש מקרים שבהם אסור ליהודי בעל הבית לגור בבית אבל ליהודי אחר מותר, ויש מקרים שצריך למכור את הבית לגוי, ובזה יש הבדל בין ארץ ישראל לחו"ל, גם יש הבדל בין מקרה שבו היהודי ידע שאסור לבנות על ידי גוי למקרה שבו הוא עשה כן בשוגג, גם לפעמים מותר להיכנס לבית מיד, ולפעמים רק לאחר זמן רב.

הערות:

-       בזמננו שעבודות הבניין נעשות תמיד בקבלנות, אם הבית נבנה בשבת על ידי גוי עבור יהודי אחר, אין צריך להימנע לקנות את הבית. אבל אם יהודי בנה בית בשבת, או כל מבנה אחר כגון גשר, הדין חמור יותר, ויתכן שאסור להשתמש במבנה מן הדין, ויעשה שאלת חכם.

 

סעיף ז

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂדֶה אוֹ רֵיחַיִם, מֻתָּר לְהַשְׂכִּירָן לְאֵינוֹ יְהוּדִי, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יְהוּדִי עוֹשֶׂה בָהֶם מְלָאכָה בַּשַׁבָּת. אֲבָל מֶרְחָץ אָסוּר לְהַשְׂכִּיר לוֹ. וְאִם הַמֶּרְחָץ אֵינוֹ שֶׁל יִשְֹרָאֵל אֶלָּא בִּשְׂכִירוּת מֵאֵינוֹ יְהוּדִי, יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם אֵיךְ יִנְהַג בּוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהוּא מַחְזִיק מֶכֶס, פֻּנְדָּק, מִלְבָּנָה, בֵּית יְצִיקָה לִזְכוּכִית וְכַדּוֹמֶה, צָרִיךְ שְׁאֵלַת חָכָם אֵיךְ יִנְהַג בָּהֶם (רמ"ג רמ"ד).

 

מותר להשכירן לאינו יהודי – שהרי הגוי עובד עבור עצמו, וגם לא יחשדו בו שהוא מעביד את הגוי עבורו, כיון שהדבר מקובל להפעיל ריחיים ולעבד שדה על ידי אדם אחר שלוקח את הרווחים ומשלם שכירות.

אסור – כי במרחץ מקובל להעסיק את המפעיל תמורת משכורת, והרווחים שייכים לבעל המרחץ. ולכן, גם אם הוא משכיר את המרחץ לגוי, יחשדו בו שהוא מפעיל את המרחץ כפי המקובל.

בשכירות מאינו יהודי – שיהודי שכר מגוי ומשכיר לגוי אחר, שאז אין חושדים בו, כיון שאין ידוע שהמרחץ שייך לו.

מלבנה – מפעל ליצירת לבנים.

הערות:

-       כאמור, ההבדל בין ריחיים למרחץ הוא, שריחיים היה מקובל בזמנם שהגוי משלם שכירות ומפעילם ולוקח לעצמו את הרווחים, ומרחץ היה מקובל להפעיל על ידי שכיר שמקבל משכורת קבועה, והרווחים היו שייכים ליהודי, ולכן גם במקרה שהוא משכירו לגוי, אסור שהגוי יעבוד שם בשבת, כי יחשדו בו שהגוי עובד עבורו כמקובל. ובזמננו כל סוג מפעל או מתחם, גם אם הוא מועבר לזכיין גוי שלוקח את הרווחים, צריך לדון לפי העניין, איך מקובל להפעיל, אם על ידי מנהל עבודה שמקבל משכורת, שאז אסור לגוי לעבוד שם אפילו אם הוא זכיין, או על ידי זכיין שמשלם לבעל הבית על הזכות להפעיל את המקום ולקבל את הרווחים, שאז מותר לגוי לעבוד שם גם בשבת.

 

סעיף ח

בְּבֵיתוֹ שֶׁל יִשְֹרָאֵל, אָסוּר לְהַנִּיחַ לְאֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁיַּעֲשֶׂה מְלָאכָה בְּשׁוּם אֹפֶן. וַאֲפִלּוּ מְשָׁרֵת אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ צְרִיכִין לִמְחוֹת בּוֹ (רנב שה).

 

משרת אינו יהודי שרוצה לעשות מלאכה בשביל עצמו – כאשר הוא משתמש ברכוש היהודי כדי לעשות את המלאכה.

 

סעיף ט

אֻמָּן אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁעָשָׂה מַלְבּוּשׁ בִּשְׁבִיל יִשְֹרָאֵל, וְהֵבִיאוּ לוֹ בַּשַׁבָּת, מֻתָּר לְלָבְשׁוֹ. וְאִם יָדוּעַ שֶׁגְּמָרוֹ בְּשַׁבָּת, אֵין לְלָבְשׁוֹ כִּי אִם לְצֹרֶךְ גָּדוֹל[3]. אֲבָל אָסוּר לִקַּח כֵּלִים וּמַלְבּוּשִׁים מִבֵּית הָאֻמָּן אֲפִלּוּ מֵאֻמָּן יִשְֹרָאֵל בַּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב. וְאֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁאֵינוֹ אֻמָּן, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲנוּת שֶׁמּוֹכֵר מִנְעָלִים וְכַדּוֹמֶה, מֻתָּר לְיִשְֹרָאֵל הַמַּכִּירוֹ לִקַּח מִמֶּנּוּ בַּשַׁבָּת וּלְנָעֳלָם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְצֹץ עִמּוֹ דְּמֵי הַמִּקָח, וְגַם לֹא יִהְיוּ דְּבָרִים שֶׁהוּבְאוּ מִחוּץ לַתְּחוּם (רנב).

 

אומן – בעל מקצוע [כאן: חייט], שעובד בקבלנות.

מותר ללבשו – ואין צריך לחשוש שמא סיים את העבודה בשבת.

אין ללבשו – שאף שהגוי עובד עבור עצמו, כאן היהודי נהנה מהעובדה שהגוי עבד בשבת.

מבית האומן – כלים שניתנו לתיקון והם שייכים ליהודי, אפילו אם הסתיימה העבודה לפני שבת.

שאינו אומן – כאן: אינו סנדלר ואינו מייצר נעליים בעצמו, אלא רק משווק.

המכירו – כדי שיתנם לו בלי לדבר על המחיר, ולא יחשוש שלא ישלם, כי אסור בשבת לדבר על המחיר, ובוודאי שלא לשלם בפועל, כמו שמתבאר מתוך סימן פ סעיפים סה-סו.

דברים שהובאו מחוץ לתחום – יתבאר בסימן צ סעיף יז ובסימן צה סעיף יז.

הערות:

-       גוי אומן, זאת אומרת שהוא מייצר כדי למכור, אם רוב הלקוחות הפוטנציאלים הם יהודים, אסור להנות מהייצור בשבת, וגם במוצאי שבת צריך להמתין, כדין גוי שאפה לחם בשבת, שמתבאר בסימן פח סעיף ד.

 

סעיף י

כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶם מְלָאכָה, כְּגוֹן מַחְרֵשָׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אָסוּר לְהַשְׂכִּיר לְאֵינוֹ יְהוּדִי בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּים עַל שְׁבִיתַת כֵּלִים, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהוּא נוֹטֵל שָׂכָר וְהִשְׂכִּירוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִחְזֵי כְּאִלּוּ הָאֵינוֹ יְהוּדִי הוּא שְׁלוּחוֹ. וּבְיוֹם ה' מֻתָּר לוֹ לְהַשְׂכִּירוֹ. וּלְהַשְׁאִיל לוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶם מְלָאכָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְחֵם הָאֵינוֹ יְהוּדִי מִבֵּיתוֹ שֶׁל יִשְֹרָאֵל קֹדֶם הַכְנָסַת שַׁבָּת. אֲפִלּוּ אִם מַתְנֶה עִם הָאֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁהוּא יַשְׁאִיל לוֹ עֲבוּר זֹאת כֵּלָיו בְּפַעַם אַחֶרֶת, מֻתָּר, וְלֹא אָמְרֵינָן בְּכִי הַאי גַּוְנָא דַּהֲוֵי כִּשְׂכִירוּת. וְכֵן לְהַשְׂכִּיר לוֹ כֵּלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶם מְלָאכָה, מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת כְּשֶׁהָאֵינוֹ יְהוּדִי מוֹצִיאָם קֹדֶם שַׁבָּת (רמ"ו).

 

מחרשה – וכן רכב, כלי עבודה שונים, ואפילו קערה ללישת בצק.

שביתת כלים – דעת בית שמאי שכמו שהיהודי ובני משפחתו ובהמתו חייבים לשבות בשבת, כך גם כלים של יהודי חייבים לשבות בשבת. וההלכה כבית הלל שאין אדם צריך לדאוג לכך שכליו ישבתו בשבת, ולכן גם מותר להתחיל מלאכות ביום שישי שייגמרו בשבת מאיליהם, כגון השקיית גינה או בישול חמין [בתנאים שהתבארו בהערה לסימן עב סעיף יט], או לכוון שעון שבת שייעשה מלאכות בשבת.

מחזי – נראה.

מתנה – מסכם.

ולא אמרינן בכי האי גוונא – אין אומרים במקרה כזה.

כלים שאין עושין בהם מלאכה – בגדים, אופניים.

הערות:

-       השכרת בהמה חמורה יותר, כי אנחנו מצווים על שביתת בהמה, ואסור לנו לאפשר שיעשו מלאכה בבהמותינו בשבת אפילו על ידי גוי, והדין יתבאר בסימן פז סעיף י.

 

סעיף יא

הָא דְּמֻתָּר לְהַשְׂכִּיר כֵּלִים לְאֵינוֹ יְהוּדִי בָּאֳפָנִים הַנִּזְכָּרִים, דַּוְקָא כְּשֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל שְׂכַר שַׁבָּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֶלָּא בְּהַבְלָעָה תּוֹךְ שְׁאָר יָמִים, כְּגוֹן שֶׁמַּשְׂכִּיר לְחֹדֶשׁ אוֹ לְשָׁבוּעַ, וְאוֹמֵר לוֹ: בְּעַד כָּל שָׁבוּעַ אוֹ בְּעַד כָּל חֹדֶשׁ תִּתֵּן לִי כָּךְ וְכָךְ, אוֹ אֲפִלּוּ בְּעַד כָּל בּ' יָמִים אוֹ כָּל גּ' יָמִים. אֲבָל שְׂכַר שַׁבָּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אָסוּר לִטּוֹל. אֲפִלּוּ הִשְׂכִּיר לוֹ לְשָׁנָה וְחוֹשְׁבִים יָמִים נִפְרָדִים, שֶׁאוֹמֵר: אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ לְשָׁנָה אוֹ לְחֹדֶשׁ, וּבְעַד כָּל יוֹם וָיוֹם תִּתֵּן לִי כָּךְ וְכָךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ מְשַׁלֵּם הָאֵינוֹ יְהוּדִי בְּעַד כָּל הַיָּמִים בְּבַת אַחַת, אָסוּר לִטּוֹל שָׂכָר הַמַּגִּיעַ לַשַׁבָּתוֹת, כֵּיוָן שֶׁמְחַשְּׁבִין יָמִים נִפְרָדִים. וְאָסוּר לִטֹּל שְׂכַר שַׁבָּת שֶׁלֹּא בְּהַבְלָעָה, אֲפִלּוּ בְּעַד כֵּלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן מְלָאכָה, וַאֲפִלּו בְּעַד חֶדֶר לָדוּר בּוֹ (רמו שו). [וְאִסּוּר שְׂכַר שַׁבָּת הוּא בֵּין מֵאֵינוֹ יְהוּדִי בֵּין מִיִשְֹרָאֵל].

 

בהבלעה תוך שאר ימים – כאשר המחיר הוא קבוע לפי תקופה, ואינו מתחשבן לפי ימים.

כל ב' ימים – כל יחידה של יומיים, בין אם הסתיימה ובין אם לא הסתיימה. וכן מותר להשכיר לפי יחידה של ימים, כאשר סופרים את הימים מ12 בצהריים עד למחרת באותה שעה, כמו שמקובל בבתי מלון, שאז אין השכר עבור השבת, שהרי גם אם היה יוצא לפני כניסת השבת מהחדר, וחוזר לשם במוצאי שבת, היה צריך לשלם את אותו המחיר.

חושבים ימים נפרדים – משלמים לפי השימוש בפועל. וכן כשמחשבים לפי שעות.

אחר כך – אינם מדברים על צורת החישוב, אבל ברור לשניהם שבסיס החישוב הוא לפי ימים או לפי שעות.

כלים שאין עושין בהן מלאכה – שלמדנו בסעיף הקודם שאין איסור להשכירם לגוי אפילו ביום שישי.

הערות:

-       איסור שכר שבת הוא גם על הנותן, במקרה שהמקבל הוא יהודי שאסור לו לקחת שכר.

-       איסור שכר שבת מצוי בזמננו בשירותי מלצרות באירועים, בשכירות אולמות לצורך שבת, וכן בצימרים, שמרטפות, רכבים, ועוד. וצריך להקפיד שהשכר לא יהיה מחושב לפי שעות אלא גלובלי, ושמשלמים לא רק על השבת. למשל ניתן להשכיר חדר לסוף שבוע. ועם המלצרים ניתן לסכם שעבודתם תכלול עריכת שולחנות לפני שבת, או רחיצת כלים וסידור אחרי שבת, ולא בכל מקרה יש פתרון, ובמיוחד יש להיזהר כאשר יש שבת וחג סמוכים זה לזה, ויש לעשות שאלת חכם.

-       פוסקים רבים מתירים לקחת שכר שבת על מצוות. ולכן אין איסור לשכור קורא בתורה, תוקע, מלמד, וכן לשכור שירותי טבילה במקוה, מקומות ישיבה בבית הכנסת לימים נוראים, וכל הדומה לזה. אבל הנוטל שכר שבת במקרים כאלו, אף שמותר, אינו רואה בזה סימן ברכה. ודעת הקיצור שולחן ערוך נראה שאסור לקחת שכר גם על מצוות, שכן כתב בסימן ר סעיף ד לעניין חפירת קבר.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] כל זה שמועיל שיעשה הגוי המלאכה בקבלנות, זהו רק בדבר התלוש, אבל בדבר המחובר לקרקע, לבנות בית או לקצור שדהו, אסור גם בקצץ לו שכרו והגוי עושה בקבלנות, מפני מראית העין, שיחשדו שהגוי שכיר יום שלו, ואין חילוק בין מלאכת יחיד למלאכת רבים. ומכל מקום אם רוב תושבי העיר בונים בתיהם בקבלנות ולא בשכירות מותר שהגוי יעבוד בקבלנות, ואפילו אם הקבלן הראשי עובד בקבלנות ושאר פועליו הגויים שכירי יום, כיון שהקבלן עושה על דעת עצמו. (הליכות עולם ד, קלג).

[2] מעיקר הדין אין איסור אפילו אם היה נבנה באיסור גמור, וכל דין זה הוא חומרא ממידת חסידות, ולכן בית כנסת שנבנה בקבלנות על ידי גויים, ועוד שהוא מקום שרוב העיר בונים בקבלנות, אין גם מידת חסידות לא להכנס בו. (יביע אומר ח, כח).

[3] אולם בשולחן ערוך (רנב, ד) כתב, כל שקצץ שיעשה הגוי מלאכה בשבת, מותר ליהודי ללבוש, דעושה על דעת עצמו. והחזון עובדיה (שבת א, קנז) כתב, מותר למסור לחייט גוי בד שיתפור לו חליפה בביתו, אחרי שיקצוץ לו את המחיר של עבודתו. ואפילו שהגוי תפר החליפה לשבת והביאה לו בשבת יכול ללבשה, ובלבד שלא יתפרסם שהחליפה של ישראל והגוי עושה אותה במקום מפורסם, שאז יחשדו שהגוי שכיר יום שאסור מן הדין.

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר