הלימוד היומי י"ח אדר

לימוד מהספר:

סעיף ה

(ה). הַמְּלָאכָה לֹא תְהֵא בִּמְחֻבָּר לְקַּרְקַע[1], כְּגוֹן בִּנְיָן אוֹ עֲבוֹדַת הַשָּׂדֶה. אֲבָל עֲבוֹדַת הַבִּנְיָן, אָסוּר שֶׁיַּעֲשֶׂה אֵינוֹ יְהוּדִי בַּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁהַיִשְֹרָאֵל קָצַץ עִמּוֹ כָּל שְׂכַר הַבִּנְיָן לְגַמְרֵי. וּבִשְׁעַת דְּחָק גָּדוֹל יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם. וַאֲפִלּו לְסַתֵּת אֲבָנִים אוֹ לְתַקֵּן קוֹרוֹת לְצֹרֶךְ בִּנְיָן, אִם יָדוּעַ שֶׁהֵמָּה שֶׁל יִשְֹרָאֵל, וְהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בָּרְחוֹב בִּמְקוֹם פַּרְהֶסְיָא, אָסוּר שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת. וְכֵן עֲבוֹדַת הַשָּׂדֶה, כְּגוֹן לַחֲרוֹשׁ וְלִקְצוֹר וְכַדּוֹמֶה, אֲפִלּוּ אִם שָׂכַר אֶת הָאֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּל הַמְּלָאכָה בְּעַד סְכוּם יָדוּעַ וְאֵינוֹ שְׂכִיר יוֹם, אָסוּר. אֲבָל אִם הָאֵינוֹ יְהוּדִי נוֹטֵל חֵלֶק מִן הַתְּבוּאָה, וְהַמִּנְהָג הוּא כֵּן בְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת, שֶׁהָעוֹבֵד אֶת הָאֲדָמָה נוֹטֵל חֵלֶק בַּתְּבוּאָה, מֻתָּר. וְאִם הַשָּׂדֶה הוּא בְּמָקוֹם רָחוֹק שֶׁאֵין יִשְֹרָאֵל דָּר בְּתוֹךְ תְּחוּם שַׁבָּת מִמֶּנּוּ, מֻתָּר גַּם בִּשְׂכִירוּת בִּסְכוּם יָדוּעַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא הָאֵינוֹ יְהוּדִי שְׂכִיר יוֹם.

סעיף ו

אִם בָּנוּ גוֹיִם לְיִשְֹרָאֵל בַּיִת בְּשַׁבָּת בְּאִסוּר, נָכוֹן לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בּוֹ[2] (וְיֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה חִלּוּקֵי דִּינִים).

סעיף ז

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂדֶה אוֹ רֵיחַיִם, מֻתָּר לְהַשְׂכִּירָן לְאֵינוֹ יְהוּדִי, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יְהוּדִי עוֹשֶׂה בָהֶם מְלָאכָה בַּשַׁבָּת. אֲבָל מֶרְחָץ אָסוּר לְהַשְׂכִּיר לוֹ. וְאִם הַמֶּרְחָץ אֵינוֹ שֶׁל יִשְֹרָאֵל אֶלָּא בִּשְׂכִירוּת מֵאֵינוֹ יְהוּדִי, יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם אֵיךְ יִנְהַג בּוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהוּא מַחְזִיק מֶכֶס פֻּנְדָּק מִלְבָּנָה בֵּית יְצִיקָה לִזְכוּכִית וְכַדּוֹמֶה, צָרִיךְ שְׁאֵלַת חָכָם אֵיךְ יִנְהַג בָּהֶם (רמ"ג רמ"ד).

סעיף ח

בְּבֵיתוֹ שֶׁל יִשְֹרָאֵל, אָסוּר לְהַנִּיחַ לְאֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁיַּעֲשֶׂה מְלָאכָה בְּשׁוּם אֹפֶן. וַאֲפִלּוּ מְשָׁרֵת אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ צְרִיכִין לִמְחוֹת בּוֹ (רנב שה).

סעיף ט

אֻמָּן אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁעָשָׂה מַלְבּוּשׁ בִּשְׁבִיל יִשְֹרָאֵל, וְהֵבִיאוּ לוֹ בַּשַׁבָּת, מֻתָּר לְלָבְשׁוֹ. וְאִם יָדוּעַ שֶׁגְּמָרוֹ בְּשַׁבָּת, אֵין לְלָבְשׁוֹ כִּי אִם לְצֹרֶךְ גָּדוֹל[3]. אֲבָל אָסוּר לִקַּח כֵּלִים וּמַלְבּוּשִׁים מִבֵּית הָאֻמָּן, אֲפִלּוּ מֵאֻמָּן יִשְֹרָאֵל בַּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב. וְאֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁאֵינוֹ אֻמָּן, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲנוּת שֶׁמּוֹכֵר מִנְעָלִים וְכַדּוֹמֶה, מֻתָּר לְיִשְֹרָאֵל הַמַּכִּירוֹ לִקַּח מִמֶּנּוּ בַּשַׁבָּת וּלְנָעֳלָם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְצֹץ עִמּוֹ דְּמֵי הַמִּקָח, וְגַם לֹא יִהְיוּ דְּבָרִים שֶׁהוּבְאוּ מִחוּץ לַתְּחוּם (רנ"ב).

סעיף י

כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶם מְלָאכָה, כְּגוֹן מַחְרֵשָׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אָסוּר לְהַשְׂכִּיר לְאֵינוֹ יְהוּדִי בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּים עַל שְׁבִיתַת כֵּלִים, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהוּא נוֹטֵל שָׂכָר וְהִשְׂכִּירוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִחְזֵי כְּאִלּוּ הָאֵינוֹ יְהוּדִי הוּא שְׁלוּחוֹ. וּבְיוֹם ה' מֻתָּר לוֹ לְהַשְׂכִּירוֹ. וּלְהַשְׁאִיל לוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶם מְלָאכָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְחֵם הָאֵינוֹ יְהוּדִי מִבֵּיתוֹ שֶׁל יִשְֹרָאֵל קֹדֶם הַכְנָסַת שַׁבָּת. אֲפִלּוּ אִם מַתְנֶה עִם הָאֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁהוּא יַשְׁאִיל לוֹ עֲבוּר זֹאת כֵּלָיו בְּפַעַם אַחֶרֶת, מֻתָּר, וְלֹא אָמְרֵינָן בְּכִי הַאי גַּוְנָא דַּהֲוֵי כִּשְׂכִירוּת. וְכֵן לְהַשְׂכִּיר לוֹ כֵּלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶם מְלָאכָה, מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת כְּשֶׁאֵינוֹ יְהוּדִי מוֹצִיאָם קֹדֶם שַׁבָּת (רמ"ו).

סעיף יא

הָא דְּמֻתָּר לְהַשְׂכִּיר כֵּלִים לְאֵינוֹ יְהוּדִי בָּאֳפָנִים הַנִּזְכָּרִים, דַּוְקָא כְּשֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל שְׂכַר שַׁבָּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֶלָּא בְּהַבְלָעָה תּוֹךְ שְׁאָר יָמִים, כְּגוֹן שֶׁמַּשְׂכִּיר לְחֹדֶשׁ אוֹ לְשָׁבוּעַ, וְאוֹמֵר לוֹ: בְּעַד כָּל שָׁבוּעַ אוֹ בְּעַד כָּל חֹדֶשׁ תִּתֵּן לִי כָּךְ וְכָךְ, אוֹ אֲפִלּוּ בְּעַד כָּל בּ' יָמִים אוֹ כָּל גּ' יָמִים. אֲבָל שְׂכַר שַׁבָּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אָסוּר לִטּוֹל. אֲפִלּוּ הִשְׂכִּיר לוֹ לְשָׁנָה וְחוֹשְׁבִים יָמִים נִפְרָדִים, שֶׁאוֹמֵר: אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ לְשָׁנָה אוֹ לְחֹדֶשׁ, וּבְעַד כָּל יוֹם וָיוֹם תִּתֵּן לִי כָּךְ וְכָךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ מְשַׁלֵּם הָאֵינוֹ יְהוּדִי בְּעַד כָּל הַיָּמִים בְּבַת אַחַת, אָסוּר לִטּוֹל שָׂכָר הַמַּגִּיעַ לַשַׁבָּתוֹת, כֵּיוָן שֶׁמְחַשְּׁבִין יָמִים נִפְרָדִים. וְאָסוּר לִטֹּל שְׂכַר שַׁבָּת שֶׁלֹּא בְּהַבְלָעָה, אֲפִלּוּ בְּעַד כֵּלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן מְלָאכָה, וַאֲפִלּו בְּעַד חֶדֶר לָדוּר בּוֹ (רמו מו). וְאִסּוּר שְׂכַר שַׁבָּת הוּא בֵּין מֵאֵינוֹ יְהוּדִי בֵּין מִיִשְֹרָאֵל.

סעיף ה

בתוך תחום שבת – שאסור ללכת בשבת מחוץ לעיר יותר מאלפיים אמה, ולכן אין חשש שיהודי יגיע למקום זה ויראה שהגוי בונה בשבת עבור היהודי. ופרטי הלכות תחום שבת יתבארו בסימן צה.

הערות:

  • טעם הדין שעבודת הבנין אסור שיעשה אינו יהודי בשבת, הוא שמאחר ואין זה מקובל לבנות בנין או לעבוד עבודת שדה בקבלנות, גם אם הוא כן קבע עם העובד מחיר על העבודה בקבלנות, יחשדו בו שהוא משלם לפי שעות, ואסור לגרום לכך שיחשדו בו שהוא עושה דבר אסור. ובזמננו שכולם יודעים שכל הבונה בית בונה בקבלנות, והקבלן שוכר פועלים שיעבדו לפי שעות, אם מנהל העבודה הוא גוי, יש מקום להתיר. וכן כל מיני עבודות שהמנהג בזמננו לשלם לפי עבודה ולא לפי שעות, והדבר ידוע שהוא כן, מותר לומר לגוי שיעבוד בקבלנות, אם יש לו זמן לעבוד בזמנים אחרים והוא בוחר על דעת עצמו לעבוד בשבת. ומכל מקום יש לשאול שאלת רב בכל מקרה כזה, כי יש הרבה פרטים לקחת בחשבון.

סעיף ו

הערות:

  • ואם הבית נבנה בשבת על ידי גוי עבור יהודי אחר, אין צריך להימנע לקנות את הבית. אבל אם יהודי בנה בית בשבת, או כל מבנה אחר כגון גשר, הדין חמור יותר, ויתכן שאסור להשתמש במבנה מן הדין, ויעשה שאלת חכם.

סעיף ז

בשכירות מאינו יהודי – שיהודי שכר מגוי ומשכיר לגוי אחר, שאז אין חושדים בו, כיון שאין ידוע שהמרחץ שייך לו.

הערות:

  • הכוונה שמותר לתת לזכיין גוי להפעיל את המפעל כרצונו, וההבדל בין תנור למרחץ הוא שתנור היה מקובל להעביר לגוי בדרך זו שהגוי לוקח את הרווחים ומשלם ליהודי שכירות, אבל במרחץ היה מקובל שהגוי שכיר של היהודי ומקבל משכורת, והרווחים ליהודי, ולכן, גם אם הוא נהג בדרך אחרת הדבר אסור, כי יחשדו בו שהגוי עובד עבורו. ובזמננו הכל לפי העניין, איך מקובל להפעיל, אם על ידי מנהל עבודה שמקבל משכורת, או על ידי זכיין שמשלם לבעל הבית על הזכות להפעיל את המקום ולקבל את הרווחים, שאז מותר לגוי לעבוד שם, שהרי עובד עבור עצמו.

סעיף ח

משרת אינו יהודי שרוצה לעשות מלאכה בשביל עצמו – כאשר הוא משתמש ברכוש היהודי כדי לעשות את המלאכה.

סעיף ט

אומן – בעל מקצוע [כאן: חייט]

מבית האומן – כלים שניתנו לתיקון והם שייכים ליהודי.

שאינו אומן – כאן: אינו סנדלר ואינו מייצר נעליים בעצמו, אלא רק משווק.

דברים שהובאו מחוץ לתחום – יתבאר בסימן צ סעיף יז ובסימן צה סעיף יז.

סעיף י

מחרשה – וכן רכב, כלי עבודה שונים, ואפילו קערה ללישת בצק. אבל מותר להשכיר בגדים, וכן אופניים, אפילו ביום שישי, כיון שלא נעשה בכלים מלאכה אסורה.

שביתת כלים – דעת בית שמאי שכמו שהיהודי ובני משפחתו ובהמתו חייבים לשבות בשבת, כך גם הכלים חייבים לשבות בשבת. וההלכה כבית הלל שאין אדם צריך לדאוג לכך שכליו ישבתו בשבת, ולכן גם מותר להתחיל מלאכות ביום שישי שייגמרו בשבת, או לכוון שעון שבת שייעשה מלאכות בשבת.

מחזי – נראה.

ולא אמרינן בכי האי גוונא – אין אומרים במקרה כזה.

הערות:

  • השכרת בהמה חמורה יותר, כי אנחנו מצווים על שביתת בהמה, ואסור לנו לאפשר שיעשו מלאכה בבהמותינו בשבת אפילו על ידי גוי.

סעיף יא

הערות:

  • איסור שכר שבת הוא גם על הנותן, במקרה שהמקבל הוא יהודי שאסור לו לקחת שכר.
  • איסור שכר שבת מצוי בזמננו בשירותי מלצרות באירועים, בשכירות אולמות לצורך שבת, וכן בצימרים, שמרטפות, ועוד. וצריך להקפיד שהשכר לא יהיה מחושב לפי שעות אלא גלובלי, ושמשלמים לא רק על השבת. למשל ניתן להשכיר חדר לסוף שבוע. ועם המלצרים ניתן לסכם שעבודתם תכלול עריכת שולחנות לפני שבת, או רחיצת כלים וסידור אחרי שבת, ולא בכל מקרה יש פתרון, ויש לעשות שאלת חכם.
  • מותר לקחת שכר שבת על מצוות. ולכן אין איסור לשכור קורא בתורה, תוקע, מלמד, וכן לשכור שירותי טבילה במקוה, מקומות ישיבה בבית הכנסת לימים נוראים, וכל הדומה לזה. אבל הנוטל שכר שבת במקרים כאלו, אף שמותר, אינו רואה בזה סימן ברכה.

תוספת פסקי ספרד:

[1] כל זה שמועיל שיעשה הגוי המלאכה בקבלנות, זהו רק בדבר התלוש, אבל בדבר המחובר לקרקע, לבנות בית או לקצור שדהו, אסור גם בקצץ לו שכרו והגוי עושה בקבלנות, מפני מראית העין, שיחשדו שהגוי שכיר יום שלו, ואין חילוק בין מלאכת יחיד למלאכת רבים. ומכל מקום אם רוב תושבי העיר בונים בתיהם בקבלנות ולא בשכירות מותר שהגוי יעבוד בקבלנות, ואפילו אם הקבלן הראשי עובד בקבלנות ושאר פועליו הגויים שכירי יום, כיון שהקבלן עושה על דעת עצמו. (הליכות עולם ד, קלג).

[2] מעיקר הדין אין איסור אפילו אם היה נבנה באיסור גמור, וכל דין זה הוא חומרא ממידת חסידות, ולכן בית כנסת שנבנה בקבלנות על ידי גויים, ועוד שהוא מקום שרוב העיר בונים בקבלנות, אין גם מידת חסידות לא להכנס בו. (יביע אומר ח, כח).

[3] אולם בשולחן ערוך (רנב, ד) כתב, כל שקצץ שיעשה הגוי מלאכה בשבת, מותר ליהודי ללבוש, דעושה על דעת עצמו. והחזון עובדיה (שבת א, קנז) כתב, מותר למסור לחייט גוי בד שיתפור לו חליפה בביתו, אחרי שיקצוץ לו את המחיר של עבודתו. ואפילו שהגוי תפר החליפה לשבת והביאה לו בשבת יכול ללבשה, ובלבד שלא יתפרסם שהחליפה של ישראל והגוי עושה אותה במקום מפורסם, שאז יחשדו שהגוי שכיר יום שאסור מן הדין.

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר