אֵין מַפְלִיגִין בִּסְפִינָה עַל הַיָּם פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם שַׁבָּת, דְּהַיְנוּ מִיּוֹם דּ' וָאֵילֵךְ אָסוּר. אֲבָל אִם הוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, מֻתָּר, אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת[1].
אסור – מפני שבימים הראשונים יש לנוסעי ספינה בלב ים צער רב, וחולים במחלת הים, ולא יוכלו להתענג בשבת.
לדבר מצוה – הגדרת דבר מצוה לעניין זה שנוייה במחלוקת בין הפוסקים, ולכן בכל מקרה שאין מצוה חד-משמעית יש לשאול רב.
מותר – וצריך לכתחילה לסכם עם הגוי שבשבת יעצור את ההפלגה, ואם אי אפשר לסכם איתו, צריך לכל הפחות לסכם שהיהודי עצמו לא יצטרך לעשות מלאכה בשבת.
עַל הַנְּהָרוֹת, מֻתָּר לְהַפְלִיג בַּסְּפִינָה בְּכָל עִנְיָן, אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת[2], וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ הַיִשְֹרָאֵל לַעֲשׂוֹת שָׁם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ אִם בְּהֵמוֹת מוֹלִיכוֹת אֶת הַסְּפִינָה, מֻתָּר.
שלא יצטרך הישראל לעשות שם מלאכה – ובמקרים שמקובל שהנוסעים לוקחים חלק בהנהגת הספינה, ומצפים מהם לעשות מלאכה, צריך לסכם זאת עם הגוי מראש.
מותר – ואינו דומה לרוכב על הבהמה שהוא אסור כמבואר בסימן פז סעיף ח.
הֵיכָא דְּמֻתָּר לְהַפְלִיג בַּסְּפִינָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אִם נִכְנַס בָּה בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְיָשַׁב שָׁם עַד חֲשֵׁכָה, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר לְבֵיתוֹ וְלָן בְּבֵיתוֹ, מֻתָּר לִכָּנֵס בָּהּ אַחַר כָּךְ בְּיוֹם הַשַׁבָּת[3], וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֵלֵךְ הַסְּפִינָה בִּשְׁבִיל יִשְׂרְאֵלִים לְחוּד. אַךְ מֵאַחַר שֶׁהָיָה בְּבֵיתוֹ בַּשַׁבָּת, קָנָה שְׁבִיתָה בְּבֵיתוֹ, וְלָכֵן אִם הָלְכָה הַסְּפִינָה יוֹתֵר מִתְּחוּם שַׁבָּת וּבָאָה בְּשַׁבָּת לַיַּבָּשָׁה, אֵין לוֹ שָׁם אֶלָּא דּ' אַמּוֹת, וְיוֹתֵר מִזֶּה אָסוּר לוֹ לָלֶכֶת שָׁמָּה. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן צ"ה.
היכא – היכן.
עד חשכה – עד סוף בין השמשות, ויתבאר בסימן עה סעיף א.
מותר ליכנס בה אחר כך ביום השבת – כי בשבת אסור לשוט על פני המים כמו שיתבאר בסימן פו סעיף ד, ולכן אסור להיכנס לספינה בשבת בכלל, גם אם אינו רוצה להפליג. ורק אם הפך את הספינה לביתו, מותר לו לחזור לשם אחר כך במהלך השבת.
שלא תלך הספינה בשביל ישראלים לחוד – שאז אסור כי הגוי עושה מלאכה עבור היהודי, כמו שהתבאר בסימן עג.
קנה שביתה – אסור להתרחק בשבת יותר מאלפיים אמה מהמקום שבו הוא שובת. פרטי הלכות אלו יתבארו בסימן צה. מקום שביתתו של האדם לעניין זה נקבע בדרך כלל לפי המקום שבו הוא נמצא עם כניסת השבת. מאחר ואין דיני תחום שבת נוהגות מעל עשרה טפחים, והספינה היא מעל לגובה זה, הרי לא נקבע מקום שביתתו בספינה, וברגע שירד ליבשה ייקבע מקומו [=קנה שביתה] בביתו [כמבואר בסימן צה סעיף יח].
מתחום שבת – אלפיים אמה.
אלא ד' אמות – כך דינו של היוצא מחוץ לתחום בשבת במזיד, שאסור לו לזוז ממקומו יותר מארבע אמות. אך יש בזה הרבה פרטי דינים. ויתבאר בסימן צה סעיף יח.
לָלֶכֶת בַּסְּפִינָה בַּשַׁבָּת כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲשָׂרָה אוֹ לְמִצְוָה אַחֶרֶת, אִם הַסְּפִינָה הוֹלֶכֶת גַּם בִּשְׁבִיל אֲחֵרִים, יֵשׁ לְהַתִּיר. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהַיִשְֹרָאֵל לִכָּנֵס לְתוֹךְ הַסְּפִינָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת בְּעוֹד יוֹם לֵישֵׁב שָׁמָּה עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, וְאַחַר כָּךְ יָכוֹל לַחֲזוֹר לְבֵיתוֹ, וְחוֹזֵר בַּשַׁבָּת לְתוֹךְ הַסְּפִינָה. אֲבָל שֶׁתֵּלֵךְ הַסְּפִינָה בִּשְׁבִיל הַיִשְֹרָאֵל לְבַד, אֵין לְהַתִּיר (עַיֵן בְּסֵפֶר נְתִיב חַיִּים סִימָן רמ"ח שֶׁהֶאֱרִיךְ בְּעִנְיָן זֶה) (רמה).
ללכת בספינה בשבת... – סעיף זה מדבר על ספינה שאינה יוצאת מתחום שבת, כגון מעבורת, כאשר בית הכנסת הוא בצד השני.
גם בשביל אחרים – גוים, והיא היתה מפליגה גם ללא הישראלים.
יש להישראל... כמו שלמדנו בסעיף הקודם. וכל אחד חייב לעשות זאת עבור עצמו, ואינו יכול לשלוח את חברו שישהה על הספינה בבין השמשות עבור כל הקבוצה.
הערות:
- גם בטיסות שייכים כל ההלכות הללו, ואסור לטוס בשבת, ואם הטיסה יוצאת לפני שבת והנחיתה בשבת, אם הוא לדבר מצוה יש מקום להתיר, אלא שיש דברים נוספים שצריך לקחת בחשבון, וצריך לשאול שאלת חכם.
חַיָּב כָּל אָדָם לְהַפְרִישׁ עַצְמוֹ מִמְּלָאכָה וּלְהַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת לְכָל הַפָּחוֹת חֲצִי שָׁעָה קֹדֶם צֵאת הַכּוֹכָבִים[4]. וְאִם אָמְרוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ שְׁתֵּי שָׁעוֹת עַד הַלַּיְלָה, מִכָּל מָקוֹם חָל שַׁבָּת עַל הַמֻעָט וַאֲסוּרִים בְּכָל הַמְּלָאכוֹת. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁבָּא מֵעִיר אַחֶרֶת לְכָאן, חָל עָלָיו שַׁבָּת מִיָּד כְּשֶׁאָמְרוּ בְּצִּבּוּר מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַׁבָּת. וּבְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת אֵין אֶחָד נִגְרָר אַחַר חֲבֵרוֹ.
חצי שעה קודם צאת הכוכבים – המנהג באירופה בזמנו של הקיצור שולחן ערוך היה כדעת רבנו תם ופוסקים רבים, שבין השמשות [=הזמן שהוא ספק יום ספק לילה] הוא ברבע שעה האחרונה לפני צאת הכוכבים [=הזמן שבו ניתן לזהות שלושה כוכבים בינוניים בשמים], ולפני זה הוא עדיין יום על פי התורה. אלא מאחר וצריך להוסיף מן החול על הקודש, חייב אדם לפרוש מעשיית מלאכה כרבע שעה לפני בין השמשות, שהוא חצי שעה לפני צאת הכוכבים.
כהיום, המנהג כדעת הגאונים, הגר"א ובעל התניא, שעם היעלמות השמש מתחת לאופק [=שקיעה] מתחיל בין השמשות, ויש להוסיף כרבע שעה לפני כן כתוספת שבת.
שתי שעות עד הלילה – כך היה המנהג בהרבה מקומות, לקבל שבת כשעתיים לפני צאת הכוכבים, כדי לחשוש לדעות המחמירים, שסברו שבין השמשות מסתיים בשקיעה ומתחיל כרבע שעה לפני השקיעה, שהוא יותר משעה וחצי לפני צאת הכוכבים, והוסיפו עוד כרבע שעה לתוספת שבת. וגם בזמננו ברוב הקהילות בעולם הזמן הרשמי לכניסת השבת הוא כחצי שעה לפני השקיעה, שהוא הזמן המבואר כאן.
מזמור שיר ליום השבת – מזמור צב שבתהלים, והוא חלק מקבלת שבת הנהוגה במאות שנים האחרונות כמעט בכל הקהילות.
הערות:
- קבלת שבת על ידי הציבור שמחייב את היחידים מצוי בזמננו בעיקר בימות הקיץ בקהילות שמקבלים שבת זמן רב לפני השקיעה, וגם מתפללים ערבית של שבת מבעוד יום, כמו שיתבאר בסימן עו סעיף א. וצריך להיזהר מאד שלא לפרוש מן הציבור לעשות מלאכות אחרי שהציבור קיבל שבת, גם אם עוד היום גדול.
- ביום טוב אין אומרים מזמורים לפני ערבית, ואז קבלת יום טוב על ידי הציבור שמחייב גם את היחידים הוא באמירת 'ברכו' על ידי השליח ציבור.
מִצְוָה לְהַרְבּוֹת בְּנֵרוֹת לִכְבוֹד שַׁבָּת. יֵשׁ נוֹהֲגִין לְהַדְלִיק עֲשָׂרָה, וְיֵשׁ מַדְלִיקִין שִׁבְעָה. וְעַל כָּל פָּנִים רָאוּי שֶׁלֹּא לִפְּחוֹת מִשְּׁתֵּי נֵרוֹת, נֶגֶד זָכוֹר וְשָׁמוֹר, וְאַךְ בִּשְׁעַת הַדְּחָק, גַּם בְּחַד סַגִּי. וִיִהְיוּ אֲרֻכִּים שֶׁיִדְלְקוּ לְכָל הַפָּחוֹת עַד לְאַחַר הָאֲכִילָה. וִיהַדֵּר לִקְנוֹת נֵרוֹת יָפִים, דְּאָמַר רַב הוּנָא הָרָגִיל בְּנֵר שַׁבָּת לְהִשְׁתַּדֵּל בּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ יָפֶה, הֲוָיָן לוֹ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר. עַל יְדֵי נֵר מִצְוָה, בָּא אוֹר תּוֹרָה. וְלָכֵן רָאוּי שֶׁתִּתְפַּלֵּל הָאִשָּׁה בִּשְׁעַת הַדְלָקָה, שֶׁיִּתֵּן לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּנִים זְכָרִים מְאִירִים בַּתּוֹרָה (רס"ג), וְטוֹב שֶׁתִּתֵּן מִקֹּדֶם אֵיזֶה פְּרוּטוֹת לִצְדָקָה. וְאִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ בְּגִדּוּל בָּנִים אוֹ שֶׁאֵין לָהּ כְּלָל, סְגֻלָּה שֶׁתֹּאמַר לְאַחַר הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת, הַהַפְטָרָה שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְטוֹב שֶׁתָּבִין מַה שֶּׁהִיא אוֹמֶרֶת, וְתֹאמַר בְּכַוָּנָה.
עשרה – כנגד עשרת הדברות.
שבעה – כנגד שבעת ימי השבוע.
בחד סגי – די באחד.
זכור ושמור – עשרת הדברות נכתבו בתורה פעמיים, בפרשת יתרו (שמות כ ב-יד), ובפרשת ואתחנן (דברים ה ו-יח). בפרשת יתרו נאמר "זכור את יום השבת לקדשו", ובפרשת ואתחנן נאמר "שמור את יום השבת לקדשו". ואמרו רבותינו ש"זכור" ו"שמור" בדיבור אחד נאמרו. והמשמעות היא שיש בשבת שני חלקים, חלק חיובי – לציין את השבת על ידי קידוש והבדלה, ולכבדו בכל מיני דרכים [=זכור], וחלק שלילי – להימנע מעשיית מלאכה [=שמור], ואין השבת שלמה אלא אם מייחסים לשני ההיבטים משקל שוה. לכן אנו עושים כמה דברים בשבת בכפולות, כדי לזכור את השילוב של "זכור ושמור".
האשה – מצוות הדלקת נר שבת מוטלת בראש ובראשונה על האשה, כיון שהיא מתעסקת בצרכי הבית, ויש בזה טעמים נוספים.
קשת רוח – סובלת מגידול הילדים.
ההפטרה של יום ראשון דראש השנה – סיפורה של חנה בתחילת ספר שמואל פרקים א-ב.
הערות:
- המצוה להרבות בנרות וליפות אותם אינה כדי ליצור אווירה חגיגית של נרות, אלא כדי להרבות אור בבית. ובזמננו שאנו מאירים את הבית לאור החשמל, אין מצוה להרבות בנרות, אלא לדאוג לתאורה טובה ונעימה.
מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְהַדְלִיק בְּשֶׁמֶן זַיִת. וְגַם שֶׁמֶן הָרָגִיל בֵּינֵינוּ שֶׁקּוֹרִין שֶׁמֶן פְּרָחִים כָּשֵׁר. אֲבָל שְׁאָר שְׁמָנִים, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁאֵינָם כְּשֵׁרִים, וְגַם הְַפְּתִילָה יְהַדֵּר שֶׁתְּהֵא מִצֶּמֶר גֶּפֶן אוֹ פִּשְׁתָּן אוֹ קַנָּבוֹס, כִּי בִּשְׁאָר דְּבָרִים, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁאֵינָם כְּשֵׁרִים. וּבִמְדִינָתֵנוּ נוֹהֲגִין לְהַדְלִיק בְּנֵרוֹת הָעֲשׂוּיִים מֵחֵלֶב, וְהֵן כְּשֵׁרוֹת אֲבָל לְהַנִּיחַ חֲתִיכַת חֵלֶב בְּתוֹךְ כְּלִי וּבְתוֹכוֹ פְּתִילָה, אָסוּר לְהַדְלִיק כֵּן. הַמַּדְלִיק צָרִיךְ שֶׁיַּדְלִיק עַד שֶׁיֵּאָחֵז הָאוֹר בְּרֹב אוֹתָהּ חֲתִיכַת פְּתִילָה הַיּוֹצְאָה מִן הַנֵּר. וְכֵן בְּנֵרוֹת הָעֲשׂוּיִם מֵחֵלֶב צָרִיךְ שֶׁיֵּאָחֵז הָאוֹר בְּרֹב הַפְּתִילָה הַיּוֹצֵאת[5].
בשמן זית – כי הוא דולק הכי יפה.
שמן פרחים – כפי הנראה כוונתו לשמן חמניות.
יש מהם שאינם כשרים – מפני שאינם נמשכים יפה אחר הפתילה.
קנבוס – סיב טבעי מצמח הקנביס, והוא דומה לפשתן, ובעבר הלא רחוק היו עושים ממנו בגדים.
אינם כשרים – מפני שהלהבה קופצת ולא נצמדת לראש הפתילה ברוגע.
חלב – עשוי משומן של בהמות או עופות.
אסור להדליק כן – אלא רק בנרות כעין נרות שבת שלנו, שהחלב מקיף את הפתילה.
[1] ואם הולך לדבר מצוה כגון לארץ ישראל, מותר להפליג אפילו בערב שבת, ופוסק עמו שישבות בשבת, ואם אינו שובת אין בכך כלום. (חזון עובדיה שבת א, קב).
טוב להיזהר לא לצאת לדרך סמוך לכניסת שבת, וצריך לדאוג שיגיע למחוז חפצו לפחות שעה קודם כניסת שבת. (אור לציון ב, טז, ו).
ואסור לנסוע על ידי נהג יהודי, אם יש חשש שיחזור בשבת. (אור לציון ב, טז, ז).
[2] ובלבד שהספינה הולכת בעומק המים, באופן שמתחתית הספינה עד הקרקע יש יותר מי' טפחים, שאין תחומין למעלה מי'. אבל אם ידוע שאין בעומק המים י' טפחים, אסור להפליג בתוכה משום איסור תחומין. ואם מסופק אם יש י' טפחים בעומק, מותר להפליג בספינה זו בשבת, משום ספק דרבנן לקולא. (חזון עובדיה שבת א, קט).
[3] אך השולחן ערוך כתב, ודווקא שלא יצא מהספינה, מעת שקנה בה שביתה. ולכן פסק בחזון עובדיה, דבמקום שהתירו להפליג בספינה מע"ש, אם נכנס לספינה בע"ש וקנה בה שביתה, אפילו שהספינה מפליגה בשבת מותר. ובלבד שלא יצא מהספינה מעת שקנה בה שביתה. (חזון עובדיה שבת א, קיג). אך במקום שיש מנהג להקל בדבר סומכים על הב"י בשם הרמב"ן שבזמן הזה כשמפליגין בספינה שרובה גויים, ואפילו בלי ישראל היתה נוסעת, מותר להפליג בה אפילו בשבת בים הגדול, שהספינה למעלה מעשרה. וסיים הב"י ובמקום שנהגו היתר בדבר, מותר. (חזון עובדיה א, קטז-קיז).
מותר לנסוע באוניית קיטור מערב שבת, כשהיא ממשיכה לנסוע גם בשבת, אם הקברניט וצוות האוניה הם גויים. אבל אם הם יהודים, יש להמנע מלנסוע איתם, כיון שנהנה מחילול שבת. (יחוה דעת ו, טז).
ספינה שהגיעה לנמל בשבת, מותר לרדת ממנה, על ידי כבש שנעשה לנוסע גוי. וכן מותר להגיע על ידי סירה קטנה, שלוקחת נוסעים מהספינה הגדולה לחוף, אם רוב נוסעיה הם גויים. אך אסור לקחת חפציו, אלא על ידי גוי, כשיבטיח לו לשלם שכרו אחר השבת. (חזון עובדיה שבת א, קיח).
[4] הגרי"מ טיקוצינסקי כתב שיש מנהג עתיק בארץ ישראל להדליק נרות 40 דקות לפני השקיעה. אמנם ה'חזון עובדיה' (א, קפב) וה'אור לציון' (ב, יח, א) כתבו, שהספרדים נהגו גם להדליק 20 דקות לפני השקיעה, וכל אחד יעשה כמנהגו.
ולא ידליקו נרות יותר מוקדם משעה ורבע קודם הלילה בשעות זמניות. ובדיעבד אפשר להדליק עד חמש דקות קודם השקיעה, ואם הגיעה השקיעה אסור להדליק נרות. (חזון עובדיה א, קפא).
ראוי לכבות החשמל קודם הדלקת נרות, ויחזרו וידליקוהו אחר הדלקת נרות. ובשעת הברכה יכוון לפטור גם את אור החשמל. (חזון עובדיה שבת א, רטו).
אין להפשיט ילדים קטנים לאור הנרות מפני ביזוי המצוה. (חזון עובדיה שבת א, רנ).
[5] עדיף להדליק נרות שבת בנרות שעווה או בשמן. ונכון לכוון לפטור בברכה, גם את הדלקת החשמל שידליק אחר כך. וכשאין נרות או שמן, אפשר לברך ולהדליק נרות חשמל (שנחשב לאש), ויוצאים בזה ידי חובת הדלקה. (חזון עובדיה שבת א, ריא).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך