הלימוד היומי ט"ז סיוון

סימן קמט - דיני ברכת המזון בנשואין ומצות שמחת חתן וכלה ובו יג סעיפים:

סעיף א

קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן[1] בַּעֲשָׂרָה אוֹמֵר הַמְבָרֵךְ, דְוַי הָסֵר וְכוּ'[2]. וְאוֹמְרִים שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ. וְיֵשׁ לוֹמַר, שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּלוֹ בְּלֹא וָא"ו, וְלֹא וְשֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ. וְאַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לוֹקֵחַ כּוֹס שֵׁנִי וְאוֹמֵר עָלָיו שֵׁשׁ בְּרָכוֹת, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס שֶל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן[3]. וְטוֹב שֶׁלֹּא לְמַלֹאת אֶת הַכּוֹס לְשֵׁשׁ הַבְּרָכוֹת עַד לְאַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. צְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּחֶדֶר אֶחָד. שֶׁאִם אוֹכְלִים אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּחֶדֶר אֶחָד, אֵין אוֹמְרִים שֶהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ[4], כִּי אֵין שִׂמְחָה כְּשֶיֵצֶר הָרַע שׁוֹלֵט.

 

קודם ברכת המזון – של סעודת הנישואין, ושל חלק מן הסעודות בשבעת ימי המשתה, כפי שיפורט בהמשך הסימן, סעיפים ב-ח.

דוי הסר – פיוט הנאמר כהקדמה לברכת זימון, ורגילים לאומרו בסעודות שמברכים בהם שבע ברכות.

שהשמחה במעונו – תוספת בתוך נוסח ברכת הזימון (שהלכותיו מבוארים בסימן מה), שאומר המברך: 'נברך אלהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו', והמסובים עונים אחריו 'ברוך אלהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ובטובו חיינו'. ומעון הוא אחד משבעת הרקיעים, והוא הרקיע שבו המלאכים אומרים שירה לפניו.

שאכלנו משלו – שאז 'שהשמחה במעונו' הוא תואר להקב"ה, והברכה היא על שאכלנו.

ושאכלנו משלו – שאז הברכה היא על שהשמחה במעונו, וגם על שאכלנו משלו, וזה אינו נכון.

טוב שלא למלאת את הכוס – כדי לתת חשיבות נפרדת לכל אחד מהכוסות והמצוות השייכים לכוסות. אבל נהגו למזוג את שתי הכוסות לפני תחילת ברכת המזון.

שלא יאכלו אנשים ונשים בחדר אחד – בדרך של תערובת אנשים ונשים, אבל מותר בחוג המשפחה המצומצמת, ואפילו במשפחה המורחבת יותר אם אינם יושבים מעורבים ולבושים בצניעות.

כשיצר הרע שולט – דהיינו כשיושבים ישיבה מעורבת, או שיש אוירה של חוסר צניעות. ואפילו בסעודה של החתונה עצמה אין לברך במקרה כזה, ואין צריך לומר שאין לברך במקום שיש ריקודים מעורבים ר"ל.

 

סעיף ב

בָּחוּר שֶנָּשָׂא בְתוּלָה אוֹ אַלְמָנָה, וְכֵן אַלְמָן שֶנָּשָׂא בְתוּלָה, מְבָרְכִין כֵּן בַּסְּעוּדָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאַחֲרֵי הַנִּשּׂוּאִין, אֲפִלוּ לֹא אֲכָלוּהָ בַיוֹם, רַק בַּלַיְלָה שֶׁלְּאַחַר יוֹם הַנִּשׂוּאִין, אוֹ אֲפִלוּ בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, (מִשּׁוּם דְּהַסְּעוּדָה הָרִאֹשוֹנָה הֲוֵי כְּפָנִים חֲדָשׁוֹת). אֲבָל אַחַר הַסְּעוּדָה הָרִאשׁוֹנָה, וְכֵן בְּכָל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, אִם בָּאוּ פָּנִים חֲדָשׁוֹת, מְבָרְכִין כֵּן[5].

 

בחור שנשא בתולה... – אם החתן בחור, או שהכלה בתולה, מברכים שבע ברכות במשך שבעה ימים, בתנאי שבאו פנים חדשות כמו שיתבאר בסעיף זה ובסעיף ג וה. ואם החתן והכלה שניהם היו נשואים בעבר, מברכים רק ביום הראשון, כמו שיתבאר בסעיף ד.

או אפילו ביום שלאחריו – כל עוד שהסעודה היא בתוך שבעת ימי המשתה.

כפנים חדשות – שאם אין פנים חדשות אין מברכים בכל סעודה בשבעת ימי המשתה, שהסעודות נחשבות כהמשך של אותה שמחה, ורק אם באו פנים חדשות השמחה מתחדשת, כמו שיתבאר בסעיף ה. אבל הסעודה הראשונה היא עיקר השמחה, ואפילו אם כל הנוכחים נכחו גם בחופה מברכים.

אחר הסעודה הראשונה – אפילו אם הסעודה השנייה היא באותו יום כמו הסעודה הראשונה, אין מברכים אלא אם הגיעו פנים חדשות.

בכל שבעת ימי המשתה – אבל אחרי שבעת ימי המשתה, אפילו בליל שמיני, ואפילו אם התחילו את הסעודה מבעוד יום ורק ברכו ברכת המזון בלילה, אין מברכין שבע ברכות.

 

סעיף ג

וּכְשֶׁאֵין פָּנִים חֲדָשׁוֹת, אִם סוֹעֲדִים עִם הֶחָתָן אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מִבְּנֵי בֵיתוֹ מֵחֲמַת שִׂמְחַת מֵרֵעוּת, אֵין אוֹמְרִים דְוַי הָסֵר וְכוּ', וְאוֹמְרִים נוֹדֶה לְשִׁמְךָ וְכוּ', וְהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ. וְאַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, לוֹקֵחַ כּוֹס שֵׁנִי וְאוֹמֵר בִּרְכַּת אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְכוּ', וְאַחַר כָּךְ לוֹקֵחַ הַכּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְאוֹמֵר עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, וְלָזֶה אֵינוֹ צָרִיךְ עֲשָׂרָה, רַק גַּם בִּשְׁלֹשָה, מְבָרְכִין. אֲבָל אִם אֵינוֹ סוֹעֵד רַק עִם בְּנֵי בֵיתוֹ לְבָד, אֵינוֹ אוֹמֵר כְּלוּם מִזֶּה.

 

שמחת מרעות – חברים שבאו כדי לשמוח יחד עם החתן.

אין אומרים דוי הסר – כי פיוט זה אומרים אותו רק כאשר מברכים שבע ברכות.

נודה לשמך – הוא פיוט שחובר כהקדמה לברכת הזימון בזמני שמחה, ורגילים לאומרו בסעודת ברית מילה. ויש לאומרו בשבעת ימי המשתה כאשר אין אומרים דוי הסר.

ברכת אשר ברא – הברכה האחרונה של סדרת ברכות הנישואין, שאותה מברכים כל שבעת ימי המשתה בכל סעודה שיש אנשים שבאים לשמוח עם החתן, גם אם לא באו פנים חדשות.

ולזה אינו צריך עשרה – אבל לשבע ברכות אפילו בסעודה ראשונה צריך עשרה, ואם אין עשרה בשעת הברכות אין מברכים.

כלום מזה – לא אשר ברא, ולא שהשמחה במעונו, ולא נודה לשמך, ולא דוי הסר.

 

סעיף ד

אַלְמָן שֶנָּשָׂא אַלְמָנָה, אִם אָכְלוּ סְעוּדָה הָרִאשׁוֹנָה בְּיּוֹם הַנִּשׂוּאִין, אַף עַל פִּי שֶנִּמְשְׁכָה הַסְּעוּדָה גַּם בַּלַּיְלָה, מְבָרְכִין כְּמוֹ שֶכָּתַבְתִּי בְּסָעִיף א. אֲבָל אִם לֹא אָכְלוּ עַד הַלַּיְלָה, אִי אִיכָּא אֲנָשִׁים שֶׁאוֹכְלִים מֵחֲמַת שִׂמְחַת מֵרֵעוּת, מְבָרְכִין כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסָעִיף ג (וַאֲפִלוּ אִיכָּא פָּנִים חֲדָשׁוֹת), וְכֵן בְּכָל הַסְּעוּדוֹת שְׁלֹשָׁה הַיָמִים הָרִאשׁוֹנִים[6].

 

אלמן – או גרוש, או שחי עם אשה בצורה קבועה שלא במסגרת נישואין.

אלמנה – או גרושה, או כל שאינה בתולה מכל סיבה שתהיה.

מברכין כמו שכתבתי בסעיף א – שבע ברכות, ואפילו בלי פנים חדשות.

לא אכלו עד הלילה – שהתחילו את הסעודה רק בלילה, בעוד שהחופה היתה ביום.

אי איכא – אם יש.

מברכין כמו שכתבתי בסעיף ג – רק שהשמחה במעונו ואשר ברא.

הערות:

-          למעשה אין לברך שום ברכה בסעודה שלא התחילה ביום של החופה, כי פוסקים רבים מאד סוברים שאין מברכין, ויש בזה חשש גדול של ברכה לבטלה.

 

סעיף ה

פָּנִים חֲדָשׁוֹת מִקְּרֵי, אִם בָּא לְשָׁם אָדָם מֵחֲמַת שִׂמְחַת מֵרֵעוּת, וְרוֹצִים לְהַרְבּוֹת בִּשְׁבִילוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל. שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְיוֹם טוֹב שֵׁנִי, הֲוֵי כְּפָנִים חֲדָשׁוֹת. וְדַוְקָא סְעוּדַת הַלַיְלָה וּסְעוּדַת שַׁחֲרִית. אֲבָל סְעוּדָה שְׁלִישִׁית, לֹא הֲוֵי כְּפָנִים חֲדָשׁוֹת[7], אֶלָּא אִם הֶחָתָן דּוֹרֵשׁ.

 

מחמת שמחת מרעות – לשמוח עם החתן.

רוצים להרבות בשבילו – שהשתתפותו מהווה סיבה להוסיף שמחה.

שאינו אוכל – אלא נמצא רק בשעת הברכות.

הוי כפנים חדשות – שהרי מרבים לכבוד שבת בשמחה ובסעודה.

סעודת שחרית – שהתבאר בסימן עב סעיף ו שכבוד יום שבת עדיף מכבוד הלילה.

אם החתן דורש – מנהגם היה ש "עיקר השמחה היא בסעודה שלישית, דמרבים בשמחה ובמנות, ועיקרי הקהל באים לסעודה לכבוד הדרשה שדורש החתן, ומרבים במתנות להחתן אחר הדרשה", ולכן החשיבו דרשה זו כפנים חדשות.

הערות:

-          אף שרגילים לקרוא לסעודות של שבעת ימי המשתה "שבע ברכות", עיקר המצוה היא לשמח את החתן, וגם בסעודות אלו יש לנהוג כפי הכלל הידוע שספק ברכות להקל, ואין לברך אלא באופן שברור שמברכים, או שיש מנהג ברור לברך, ואין שום פגם בסעודה אם לא יברכו אלא אשר ברא.

-          דיני פנים חדשות נובעים ממה שחז"ל תיקנו לברך שבע ברכות רק כאשר יש התחדשות של השמחה, ולכן צריך שתהיה סעודה מיוחדת כסעודת שבת ויו"ט, או בני אדם שיש שמחה על השתתפותם. ואלו שעושים סעודה משפחתית, וקוראים לאיזה שכן או בן דוד רחוק שישתתף בסעודה כדי שיוכלו לברך, כאילו שיש הלכה שצריך פנים חדשות בכל מחיר, וכל שכן אם לא רוצים שישתתף בסעודה עצמה כי הוא פוגע באווירה המשפחתית ואין רוצים שיבוא אלא לברכת המזון, אין זה בכלל פנים חדשות שהתכוונו חז"ל, והמברך שבע ברכות על סמך זה הרי בירך ברכות לבטלה.

-          חתן וכלה שמצטרפים לסעודת ברית או לסעודה שלישית בבית הכנסת, ואין מוסיפים למענם שום שמחה, אין מברכים שבע ברכות, ואפילו אשר ברא אין לברך כמבואר בסעיף ו.

 

סעיף ו

אִם אָדָם מַזְמִין אֶת הֶחָתָן וְאֶת הַכַּלָּה לֶאֱכֹל שָׁם, אִם מְיַחֲדִין לָהֶם שָׁם חֶדֶר בִּפְנֵי עַצְמָם, שֶׁיְכוֹלִין לִהְיוֹת בְּיַחַד לְבַד וְלִשְׂמֹחַ שָׁם, הֲוֵי שָׁם כְּמוֹ חֻפָּה דִדְהוּ וּמְבָרְכִין שָׁם שֶׁבַע בְּרָכוֹת. וְאִם לָאו, אֵין מְבָרְכִין אֲפִלּוּ אֲשֶׁר בָּרָא וְכוּ', וְשֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ.

 

להיות ביחד לבד ולשמוח שם... – הקיצור שולחן ערוך העתיק את דעת השולחן ערוך, שרק במקום שנקרא 'חופה' אפשר לברך, כי הוא המקום שבו שמחים החתן והכלה זה עם זו כשאין אנשים, ואינם מתביישים מפני הרואים, ורק אם משמחים אותם במקום שמחתם מברכים.

אין מברכין אפילו אשר ברא – כי גם ברכת אשר ברא ושהשמחה במעונו אין אומרים אלא במקום עיקר השמחה, אבל במקום שהחתן והכלה אינם יכולים לשמוח באמת, לא תיקנו שום ברכה.

הערות:

-          כהיום התפשט המנהג אצל האשכנזים לברך בכל מקום שעושים סעודה לכבוד חתן וכלה, ויש להם על מי לסמוך, אבל נכון הדבר לכתחילה לייחד מקום נחמד ונעים לחתן וכלה כמו שכתב בקיצור שולחן ערוך, ולכל הפחות להושיבם זה לצד זו בסעודה, ואם אין הדבר אפשרי על כל פנים יש להושיב את הכלה לצד החתן בזמן הברכות.

-          מה שמצוי במקומינו שמאלצים את החתן והכלה להיפרד זה מזו מידי ערב כדי לאכול בורק'ס ושניצל, ולשמוע דרשה שכבר שמעו, עד שהם קצים בסעודות אלו, ורק מייחלים מתי יסתיימו שבעת ימי המשתה ויוכלו לשמוח באמת, ברור שאין מקיימים בזה מצוות שמחת חתן וכלה כראוי. וצריך להקפיד בסעודות שאין מושיבים את בני הזוג זה לצד זו, ושאין להם מקום משלהם כדי להיות ביחד לבד ולשמוח, שיהיה בסעודה ריבוי שמחה, עד שברור שהחתן והכלה שמחים בכך ויצא הפסדם בשכרם, ובזה מקיימים מצות שמחת חתן, ויש למברך שבע ברכות על מה לסמוך.

-          כאשר אין עושים את הסעודה כלל לכבוד החתן, אלא החתן והכלה מצטרפים לסעודה שמתקיימת בלאו הכי, ואין מוסיפים עבורם שום שמחה, לכל הדעות אין לברך שום ברכה, אפילו אשר ברא.

 

סעיף ז

בְּנֵי הַחֻפָּה שֶׁנֶּחְלְקוּ לַחֲבוּרוֹת הַרְבֵּה, אֲפִלּוּ לְבָתִּים שֶׁאֵינָם פְּתוּחִים לַמָּקוֹם שֶׁהֶחָתָן שָׁם, מִכָּל מָקוֹם מְבָרְכִים בְּכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה בְּרָכוֹת אֵלּוּ, כֵּיוָן שֶׁאוֹכְלִים מִסְּעוּדָה שֶהִתְקִינוּ לַחֻפָּה. אֲבָל הַשַׁמָּשִׁים הָאוֹכְלִים אַחַר סְעוּדַת נִשֹּוּאִין, אֵין מְבָרְכִין בְּרָכוֹת אֵלּוּ.

 

בני החופה – אנשים שבאו כדי לשמוח עם החתן.

לחבורות הרבה – שאין חדר אחד מכיל את כולם.

מברכים בכל חבורה וחבורה ברכות אלו – ואינם יוצאים ידי חובתם בברכות שמברכים במקום החתן והכלה. וכן אם נמצאים באותו אולם, והם רחוקים ואינם שומעים הברכות, צריכים לברך לעצמם שבע ברכות בעשרה.

האוכלים אחר סעודת נישואין – ואינם אוכלים לכבוד החתן והכלה ושמחתם, אלא כדי לשבוע, אפילו אם אוכלים מאותם מאכלים שאכלו מהם כולם. וגם אם הם אוכלים במטבח בזמן שהאחרים אוכלים באולם, אינם מברכים, ומן הראוי שישמעו את הברכות שהמוזמנים מברכים באולם.

 

סעיף ח

מַחֲזִיר גְּרוֹּשָתוֹ, אֵין אוֹמְרִים שֶהַשִׂמְחָה בִמְעוֹנוֹ. וּבַסְּעוּדָה הָרִאשׁוֹנָה בְּיוֹם הַנִּשׂוּאִין, אוֹמְרִים שֶׁבַע בְּרָכוֹת, וּמִכָּאן וְאֵילַךְ אֵין אוֹמְרִים כְּלוּם (סי' ס"ב).

 

סעודה הראשונה ביום הנישואין – כדין אלמן שנשא אלמנה בסעיף ד.

מכאן ואילך אין אומרים כלום – אפילו לפי מה שכתב בסעיף ד שאלמן שנשא אלמנה מברך אשר ברא במשך שלשה ימים, במחזיר גרושתו אין מברכים אלא בסעודה ראשונה.

 

סעיף ט

מִצְוָה לְשַׂמֵחַ חָתָן וְכַלָּה[8] וְלִרְקֹד לְפָנֶיהָ וְלוֹמַר, שֶׁהִיא נָאָה וַחֲסוּדָה (מִלָּשׁוֹן וַתִּשָּא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו). וּמָצִינוּ, שֶׁרַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעַי הָיָה מְרַקֵּד לִפְנֵי הַכַּלָה[9].

 

לרקוד לפניה ולומר... – שבזה משמח את החתן. והוא הדין שמצוה להחמיא לחתן על הכלה ועל משפחתה.

שהיא נאה וחסודה – גם אם לדעתו אינה נאה, מותר לומר לחתן שהיא נאה, ואין בזה חשש של מדבר שקר תרחק, שמותר לשנות מפני דרכי שלום, ואין דרכי שלום יותר מלחבב אשה על בעלה, ומלבד זאת אין אשה שאין בה עניין נאה כלשהו, והרי מצאה חן בעיני החתן.

ותשא חן וחסד לפניו – אסתר ב יז, שהיא מקובלת על רואיה.

רבי יהודה בר אלעי היה מרקד לפני הכלה – ולא יאמר אדם שאין זה מכבודו לרקוד כאחד הריקים, אלא היא מצוה גדולה.

הערות:

-          אף שמן הראוי לעשות זאת תמיד כאשר אדם רכש חפץ כלשהו, למצוא דרך לשבח את הדבר בעיניו, והוא בכלל גמילות חסדים, בחתן וכלה יש להקפיד על כך ביותר, כיון שיש מצוה לשמחם, ויזהר מאד שלא יביע שום הסתייגות מן הזיווג, לא בפה ולא בכתב ולא בפרצופים.

 

סעיף י

אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בַּכַּלָה, אֲבָל מֻתָּר לְהִסְתַּכֵּל בַּתַּכְשִׁיטִין שֶעָלֶיהָ וּבִפְרִיעַת רֹאשָׁהּ (ס"ה).

 

אסור להסתכל בכלה – אסור להסתכל בנשים כלל, כמו שיתבאר בסימן קנב סעיף ח, אלא שבכלה היו מגדולי החכמים שהתירו להסתכל, כי בכך מחבבה על החתן בראותו שכולם מסתכלים בה, אבל להלכה אסור.

בתכשיטין שעליה ובפריעת ראשה – אף שגם זה אסור באשה אחרת, כאן התירו כדי לחבבה על בעלה.

 

סעיף יא

יֵשׁ נוֹהֲגִין, שֶׁאִם הַכַּלָּה הָיְתָה טְמֵאָה בִּשְׁעַת הַנִּשֹּוּאִין, אָז אַחַר כָּךְ בְּלֵיל טְבִילָתָהּ עוֹשִֹין סְעוּדָה וּמַזְמִינִים גַּם אֲנָֹשִים אֲחֵרִים. וְאֵין זֶה נָכוֹן. וְיֵֹש לְבַטֵּל מִנְהָג זֶה, מִשׁוּם צְנִיעוּת. אַךְ אִם עוֹשִׂים קְצָת סְעוּדָה לְאַנְשֵׁי הַבַּיִת וְאוֹמְרִים שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ, אֵין לִמְחוֹת. אֲבָל שֶׁבַע בְּרָכוֹת, אָסוּר לְבָרֵךְ, רַק בְאֹפֶן שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל (עַיֵן תְֹּשוּבָה מֵאַהֲבָה חֵלֶק רִאֹשוֹן סִימָן סב)

 

בליל טבילתה – אם היא טובלת אחר שהסתיימו שבעת ימי המשתה.

ואין זה נכון – לפרסם את ליל טבילתה ברבים, כמבואר בסימן קסב סעיף י.

לאנשי הבית – הקרובים ביותר שיודעים בלאו הכי.

אין למחות – לכתחילה גם שהשמחה במעונו יותר נכון שלא לומר.

באופן שנתבאר לעיל – סעיפים ב-ה.

 

תוספת פסקי ספרד:


[1] יש להמנע מלעשות ברכת המזון ושבע ברכות בסוף הריקודים (אלא יברכו קודם הריקודים), שזה גורם לחלק מהמסובים שישכחו לברך. (ילקוט יוסף אהע"ז, פט"ז, ב).

ודווקא אם החתן והכלה אכלו 'כזית' פת, אפשר לברך את ה'שבע ברכות'. ומי שלא אכל 'כזית פת, אין יכול לברך ברכה מהשבע ברכות.

ואם הקהל לא אכלו פת אלא עוגה, אין לברך ברכת חתנים כלל, שאין מברכין אלא אחר ברכת המזון. ואם היו שם שבעה שאכלו 216 גרם עוגה, אפי' ששלשה אכלו פחות מכשיעור, יכולים לברך ז' ברכות. (יביע אומר ג, יא).

[2] אנו לא אומרים זאת.

[3] מנהגנו שלוקחים שתי כוסות, אחת לברכת המזון ואחת לשבע ברכות. (יביע אומר ט, כב).  ואחר שגמר המברך ברכת המזון, השני מברך ששה ברכות, והראשון שבירך, מברך הגפן ומכוין להוציא את השני, וטועמים ומוזגים מכוס אחד לשני, ונותנים לחתן והכלה. ואם ברכו על כוס אחד, יצאו ידי חובה. (ילקוט יוסף אהע"ז יז, ז).

[4] והמנהג לומר גם אז שהשמחה במעונו. (יביע אומר ג, אהע"ז י, ט).

[5] הספרדים נוהגים לברך שבע ברכות רק אם יתקיימו שלשה תנאים. א- שהסעודה תהיה בבית החתן. (ובית הוריו לא נחשב ביתו). ב- שיהיו נוכחים שני 'פנים חדשות'. ג- ושיש שם עשרה אנשים. (ילקוט יוסף אהע"ז פי"ז, ו).

בשתי הסעודות הראשונות בשבת, אין צריך פנים חדשות כדי לומר את שבע הברכות, אבל בסעודה שלישית צריך פנים חדשות. (יביע אומר ג, יא).

אשה וקטן אינם מצטרפין לעשרה הנצרכים כדי לומר שבע ברכות. (יביע אומר ו, ט).

[6] ולדעת השולחן ערוך מברכים רק השמחה במעונו ולא אשר ברא. (יביע אומר ה, ז).

[7] ואם התחילו סעודה שלישית בשבת עם החתן, והסעודה נמשכה עד הלילה, בתוך ז' ימי המשתה, מברכין על הכוס שבע ברכות אם זה בבית החתן ויש שם י'. (ילקוט יוסף אהע"ז פי"ז, לא).

[8] והחיוב הוא בכל ז' ימי המשתה, ולא רק בליל החתונה. (ילקוט יוסף אהע"ז יד, ו).

והמצוה היא או לשבח בדברים או לרקוד בפניהם. (שם, ג).

[9] וכל מי שנהנה מהסעודה ואינו משמח חתן וכלה, עובר בחמשה קולות. ואם החתן מוחל לו אינו עובר. (ילקוט יוסף אהע"ז פי"ד, ח). וראוי להחמיר לעמוד מפני החתן בכל ז' ימי המשתה, אך אין זה חיוב. (יביע אומר ד, אהע"ז ח, ב).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה