הלימוד היומי ט"ו סיוון

סימן קמז - מנהגי החפה ובו ה סעיפים:

הקדמה לסימנים קמז-קמט:

כאשר אדם רוצה לשאת אשה, יש בכך כמה שלבים, והם: שידוכין, קידושין, נישואין.

שידוכין, מהותם לבוא בדברים עם המיועדת שתרצה להינשא לו [בעברית היום קוראים לשידוכין אירוסין, והוא שיבוש]. שידוכין אינם מושג הלכתי, ולא קבעו חז"ל כללים מדוייקים כיצד לבצעם, והעיקר שלא יקדש אשה בלא שידוכין, שאין זה מגדרי הצניעות שאדם יגש פתאום לאשה כדי לקדשה בלא תיאום מראש.

קידושין [הנקראים גם אירוסין], מהותם שהאיש קונה את האשה, ובזה היא הופכת לארוסתו, ודינה שאסורה על כל העולם כאשת איש, ואם תזנה חייבת מיתה. ולשון קידושין משמעותו שהיא אסורה לכולם כמו הקדש. התורה נותנת שלוש אפשרויות כיצד לבצע קידושין, אך מנהג כל ישראל כהיום לקדש אשה בטבעת, וצריך לקדשה בנוכחות שני עדים כשרים שאינם קרובי משפחה [הפרטים יתבארו בסימן קפא סעיפים כא-כב], ולברך ברכת אירוסין. בין האירוסין לנישואין, הכלה עדיין מתגוררת בבית אביה, ומתארגנת לקראת הנישואין, ואסור לה להיות במצב אינטימי עם החתן.

נישואין, מהותם התנתקות האשה מבית אביה, ומסירתה לאיש, שמעתה היא כאשתו לכל דבר, והוא מתחייב לדאוג לה למזון, ללבוש, ולכל צרכיה הפיזיים והרגשיים, לרפאותה אם חלתה, לפדותה אם נשבתה, לקברה אם מתה, והוא יורש את רכושה, ועוד. והטקס שבו עוברת האשה מבית אביה לבית בעלה נקרא חופה, ולא קבעו חז"ל כללים מדויקים כיצד לעשות זאת, והתפתחו כמה מנהגים בקהילות שונות, וכולם כוללים מעמד של קירבה בין החתן לכלה, כגון שעומדים או יושבים יחד במקום מיוחד, או שהחתן פורס עליה בגד כלשהו, או שאוכלים ביחד, וכל אלו כיון שנהגו בהם נקראים חופה כל עדה לפי מנהגיה. וצריך לברך בשעת החופה שבע ברכות, והחתן צריך לתת לכלה שטר כתובה שכולל את המחוייבויות שלו כלפיה מכאן ואילך, כמו שהתבאר בסימן קמה סעיף יא, ומצוה לעשות סעודה לכבוד הנישואין.

בזמננו נהגו בכל מקום שמאחדים את טקסי הקידושין והנישואין. בסימנים הבאים יתבארו דיני ומנהגי החתונה, שכוללת בתוכה את שני הטקסים הללו.

 

סעיף א

נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת הַחֻפָּה תַּחַת הַשָּׁמַיִם לְסִימָן בְּרָכָה[1], כֹּה יִהְיֶה זַרְעֲךָ כְּכוֹבְבֵי הַשָּׁמָיִם. וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים אֶלָּא בְּמִלּוּי הַלְבָנָה, לְסִימָן טוֹב[2] (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קסו סָעִיף ג)

 

תחת השמים – במקום פתוח, ולא בתוך אולם או מקום סגור אחר.

כה יהיה זרעך ככוכבי השמים – על פי הפסוק בראשית טו ה.

אלא במילוי הלבנה – במחצית הראשונה של החודש, כאשר הירח הולך ומתמלא, ולא בזמן שמחסיר.

סימן קסו סעיף ג – שאין זו אלא הנהגה טובה לכתחילה, ואין לעכב את הנישואין בשביל זה.

 

סעיף ב

כָּשֵׁר הַדָּבָר שֶלֹּא תִנָּשֵׂא, עַד שֶׁתִּטְהָר[3]. וְעַכְשָׁו הַמִּנְהָג שֶלֹּא לְדַקְדֵּק (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קנט סָעִיף י) וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לְהוֹדִיעַ לְהֶחָתָן קֹדֶם הַחֻפָּה, שֶׁהִיא נִדָּה (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קמט סָעִיף יא).

 

כשר – נכון וראוי.

עד שתטהר – ואם נטמאה יש לדחות את הנישואין, כי דעת הרמב"ם שאין תוקף לנישואין בזמן שהיא טמאה.

שלא לדקדק – ואמנם משתדלים לקבוע את תאריך החתונה בזמן שהיא אמורה להיות טהורה, אבל אם אירע שנטמאה אין דוחים את הנישואין בגלל זה.

סימן קנט סעיף י – שמבואר שם שיש דרכים לקצר את הזמן של ימי טומאתה, כדי שתוכל להיטהר עד החופה.

טוב להודיע להחתן – שאם הוא נכנס לחופה במחשבה שהיא טהורה, יש מקום לומר שהחופה נעשתה בטעות, ואין לה תוקף, אך אם הוא יודע על כך והסכים להיכנס לחופה בכל זאת, הרי קיבל החלטה שתהיה אשתו על אף שאסור לו להתקרב אליה, והחופה תקפה.

סימן קמט סעיף יא – כיצד יש לנהוג כאשר היא טובלת ונטהרת אחרי שהיתה טמאה בשעת החופה.

הערות:

-       חופת נידה, מלבד שהוא מצב מאד לא נעים לחתן ולכלה, יש בה גם הלכות מיוחדות שמתבארים בסימן קנז סעיף ג, שגורמים קושי נוסף. לכן משתדלים ככל האפשר שלא להגיע למצב זה, ומקובל ברוב החוגים, שהכלה לוקחת גלולות בשבועות שלפני החתונה כדי לסדר לעצמה את הווסת בצורה שתהיה טהורה בשעת החופה.

 

סעיף ג

הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ בְּנִשּׂוּאֵי בְתוּלָה[4], שֶׁחֲשׁוּבֵי הָעִיר פּוֹרְסִין סוּדָר עַל רֹאשׁ הַכַּלָּה, וּמְבָרְכִים אוֹתָהּ וְאוֹמְרִים לָהּ, אֲחוֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה. וְחֻפָּה קוֹרִין מַה שֶׁאַחַר כָּךְ פּוֹרְסִין יְרִיעָה עַל גַּבֵּי כְּלוּנְסָאוֹת, וּמַכְנִיסִין תַּחְתֶּיהָ הֶחָתָן וְהַכַּלָה בָּרַבִּים, וּמְקַדְּשָׁהּ שָׁם, וּמְבָרְכִין שָׁם בִּרְכוֹת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין. אֲבָל עִקַּר הַחֻפָּה הוּא הַיִחוּד, שֶׁיִתְבָּאֵר אִם יִרְצֶה הַשֵׁם בְּסִימָן שֶׁאַחַר זֶה (נ"ה).

 

נישואי בתולה – אבל אלמנה וגרושה, ובעקרון גם בעולה שלא נישאת מעולם, נוהגים בהם מנהגים אחרים, כי סכום הכתובה הוא שונה, ויש חשיבות לכך שאם בעתיד יתפתח ויכוח על סכום הכתובה, יוכלו הנוכחים להעיד על כך שהיתה בתולה בזמן הנישואין.

חשובי העיר פורסין סודר על ראש הכלה – ובזמננו המנהג ברוב העדות שהחתן הוא הפורס את הסודר [=הינומה] על ראש הכלה.

אחותינו את היי לאלפי רבבה – בראשית כד ס, והיא הברכה שבירכו בני משפחתה של רבקה אותה לרגל נישואיה עם יצחק אבינו.

חופה קורין... – כיון שנהגו במדינות מזרח אירופה לעשות פעולות שונות, שכל אחת מהם יכולה להיקרא חופה כמו שביארתי בהקדמה, נוצר צורך להגדיר ממתי האשה נקראת נשואה בהלכה, ועיקר החשיבות בהגדרה זאת הוא לדין המבואר בסימן קמח סעיף ד, וכתבו הפוסקים שאמנם המעמד הנקרא 'חופה' בפי כל, היה יכול להיות הטקס שהופך את האשה לנשואה, אך מאחר ונוהגים אחר כך להתייחד, מהווה ייחוד זה עיקר החופה. בעדות שלא רגילים בייחוד עיקר החופה היא פריסת הטלית על החתן והכלה, או הבאתה לבית החתן אחרי הסעודה.

כלונסאות – מקלות, עמודים.

ברבים – בנוכחות רבים.

ברכות אירוסין – מביאים כוס יין, ומברכים בורא פרי הגפן, וברכה נוספת 'אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין, ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין'. ונותנים לחתן ולכלה לשתות מן הכוס.

... נישואין – מביאים כוס יין נוסף, ומברכים בורא פרי הגפן, ועוד שש ברכות, והם מצויים בסידורים ובברכונים. ונותנים לחתן ולכלה לשתות גם מכוס זה.

הערות:

-       בזמננו יש נשים [בעיקר בקרב בעלות התשובה, שרואות את הנישואין החדשים כראשונים בחייהם המחודש] שחשוב להם מאד לעשות את טקס החתונה שלהם בדיוק כפי שעושים לבתולה, גם אם מדובר אצלם בנישואין שניים. ואין זה נכון על פי ההלכה, ועליהם להתייעץ עם הרב המסדר קידושין, במה ניתן לבוא לקראתן ובמה לא, ולא להפעיל עליו לחץ.

 

סעיף ד

הַשּׁוֹשְׁבִינִים מַלְבִּישִׁים אֶת הֶחָתָן בְּקִיטְל[5], כְּדֵי שֶׁיִזְכֹּר אֶת יוֹם הַמִּיתָה וְיִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה. גַּם נוֹהֲגִין לָתֵת אֵפֶר בְּרֹאשׁ הֶחָתָן בִּמְקוֹם הֲנָחַת הַתְּפִלִּין[6] (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכו סָעִיף ב). גַּם נוֹהֲגִין שֶׁהָאָבוֹת וְהַקְּרוֹבִים אַנְשֵׁי צוּרָה מְבָרְכִים אֶת הֶחָתָן וְאֶת הַכַּלָה וּמִתְפַּלְּלִים עֲלֵיהֶם, שֶׁזִּוּוּגָם יַעֲלֶה יָפֶה.

 

השושבינים – המלווים את החתן לחופה, בדרך כלל אבי החתן ואבי הכלה.

קיטל – סוג של חלוק לבן, ובעבר היה עשוי פשתן והוא היה בגד של מתים, שבו היו קוברים אותם.

כדי שיזכור... – כמו שלובשים קיטל ביום הכיפורים, כמבואר בסימן קלא סעיף טו.

לתת אפר בראש החתן – כדי לזכור את האבלות על ירושלים גם בעתות שמחה, כמו שנאמר (תהלים קלז ו) 'אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי' כמבואר בסימן קכו סעיף א, ונאמר בנבואה על ימות המשיח (ישעיה סא, ג) לשום לאבילי ציון לתת להם פאר [תפילין] תחת אפר, ומכאן שבזמננו יש להשים אפר תחת פאר.

אנשי צורה – צדיקים.

מברכים את החתן ואת הכלה – לפני החופה.

 

סעיף ה

אַחַר כָּךְ מוֹלִיכִין אֶת הֶחָתָן תַּחַת הַחֻפָּה, (שֶׁפּוֹרְסִין יְרִיעָה עַל גַּבֵּי כְּלוֹנְסָאוֹת, שֶׁאָנוּ קוֹרִין חֻפָּה), וּמַעֲמִידִין אוֹתוֹ פָּנָיו לַמִּזְרָח, וּשְּׁלִיחַ הַצִּבּוּר מְנַגֵּן כְּמִנְהַג הַמָּקוֹם, וְהַשּׁוֹשְׁבִינוֹת מוֹלִיכוֹת אֶת הַכַּלָּה, וְהַֹשּׁוֹשְׁבִינִים וַאֲנָֹשִים חֲֹשוּבִים הוֹלְכִים לִקְרָאתָהּ. וּכְשֶׁמִּתְקָרְבִים אֵלֶיהָ, חוֹזְרִים לַאֲחוֹרֵיהֶם לַחֻפָּה, וְהַֹשּׁוֹשְׁבִינוֹת מְבִיאוֹת אֶת הַכַּלָּה וּמְסוֹבְבוֹת עִמָּהּ שֶׁבַע פְּעָמִים אֶת הֶחָתָן[7], וּשְּׁלִיחַ הַצִּבּוּר מְנַגֵּן גַּם כֵּן כְּפִי הַמִּנְהָג. אַחַר כָּךְ מַעֲמִידִין אֶת הַכַּלָּה לִימִין הֶחָתָן[8], וְהַמְבָרֵךְ מְצַדֵּד אֶת עַצְמוֹ וּפָנָיו לַמִּזְרָח.

 

למזרח – לכיוון ירושלים, ובירושלים לכיוון הר הבית, ובאירופה נהגו להעמידם לכיוון מזרח מפני שהוא פחות או יותר הכיוון של ירושלים, כמו שהתבאר בסימן יח סעיף י.

שושבינות – המלוות את הכלה לחופה, בדרך כלל אם הכלה ואם החתן.

מצדד את עצמו – אינו עומד מול החתן והכלה, אלא עומד לצידיהם, ופונה לכיוון ירושלים.

 

סימן קמח - יחוד שאחר הקדושין ובו ד' סעיפים:

סעיף א

עִקַּר הַחֻפָּה הוּא מַה שֶּׁאַחַר הַקִּדּוּשִין מוֹלִיכִין אֶת הֶחָתָן וְהַכַּלָּה לְחֶדֶר מְיֻחָד[9], וְאוֹכְלִים שָׁם יַחַד בְּמָקוֹם צָנוּעַ. וְיֵשׁ לִמְנֹעַ, שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְשָׁם שׁוּם אָדָם, כְּדֵי שֶׁיִהְיֶה יִחוּד גָּמוּר, וְזוֹהִי הַחֻפָּה הַקּוֹנָה וְעושָׁה נִשּׂוּאִין (ב"ח ב"ש סי' נ"ה).

 

עיקר החופה – ביארתי בסימן קמז סעיף ג.

אוכלים שם יחד במקום צנוע – הוא הנהגה של איש ואשתו, שאוכלים בפרטיות.

יש למנוע, שלא יכנס לשם שום אדם כדי שיהיה ייחוד גמור – לחשוש לדעת הפוסקים שרק ייחוד גמור של החתן והכלה נחשב חופה. אבל דעת רוב הפוסקים שאין צריך ייחוד גמור, אלא אכילה משותפת בפרטיות, כמה שאכילתם המשותפת יותר פרטית ואינטימית, יש בכך הידור, אבל אין זה מעכב.

קונה ועושה נישואין – יוצרת את המעמד המשפטי של נישואין, עם כל ההשלכות הממוניות שביארתי בהקדמה לסימן קמז.

 

סעיף ב

בִּבְתוּלָה, קוֹנֶה יִחוּד זֶה, אַף עַל גַּב דְּאֵינוֹ רָאוּי לַבִּיאָה, כְּגוֹן שֶׁהִיא נִדָּה, אוֹ שֶׁבְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין שָׁם. (וּכְשֶׁהִיא נִדָּה, בְּעַל כָּרְחוֹ צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ בְנֵי אָדָם נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין שָׁם, דְּאִם לֹא כֵן, אֲסוּרִין לְהִתְיַחֵד קֹדֶם בִּיאָה רִאשׁוֹנָה).

 

קונה – הופכה לנשואה.

אינו ראוי לביאה – שאין אפשרות הלכתית או מעשית לקיים ייחסי אישות.

שהיא נדה – בשעת החופה, שזה אפשרי במקרה הצורך כמו שהתבאר בסימן קמז סעיף ב.

שבני אדם נכנסין ויוצאין שם – כמו שביארנו בסעיף הקודם שאין זה מעכב שיהיה דוקא ייחוד גמור.

בעל כרחו – גם אם אין החתן רוצה בכך.

אסורין להתייחד קודם ביאה ראשונה – פרטי הלכות אלו יתבארו בסימן קנז סעיף ג.

 

סעיף ג

אֲבָל בְּאַלְמָנָה, אֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא יִחוּד הָרָאוּי לַבִּיאָה, דְהַיְנוּ שֶׁהִיא טְהוֹרָה וְאֵין אָדָם נִכְנָס לְשָׁם.

 

אינו קונה אלא יחוד הראוי לביאה – ולכן צריך להיזהר ביותר שלא יהיה חופת נידה. ובשעת הדחק גדול, יעשו שאלת חכם.

הערות:

-       אשה שאינה בתולה, אבל לא היתה נשואה מעולם, כמו שמצוי בבעלות תשובה, יש להקפיד לייחדם ייחוד גמור, כמו אלמנה, ובפרט אם מתחתנים ביום שישי כמבואר בסעיף הבא, ושלא תהיה חופת נידה, ובשעת הדחק יעשו שאלת חכם.

 

סעיף ד

אֵין עוֹשִׂין קִנְיָן בַּשַׁבָּת. וְלָכֵן אִם הַנִּשׂוּאִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת, צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד שֶׁיִהְיֶה יִחוּד הַקּוֹנֶה קֹדֶם שַׁבָּת. וַאֲזַי כְּשֶׁנַּעֲשָׂה הַיִחוּד הַקּוֹנֶה מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר לָבוֹא עָלֶיהָ בִּאָה רִאשׁוֹנָה בְּשַׁבָּת, בֵּין בִּבְתוּלָה בֵּין בְּאַלְמָנָה. אֲבָל אִם לֹא נַעֲשָׂה הַיִחוּד הַקּוֹנֶה מִבְּעוֹד יוֹם, אָז אָסוּר לָבוֹא עָלֶיהָ בַּשַׁבָּת בִּיאָה רִאשׁוֹנָה, מִשּׁוּם דְּהַבִּיאָה עושָׁה אֶת הַקִנְיָן, וְאֵין קוֹנִין בַּשַׁבָּת (דִּין בְּעִילַת בְּתוּלָה, עַיֵן לְקַמָּן סִימָן קנז)

 

אין עושין קניין בשבת – כמו שביארתי בהקדמה לסימן פ סעיף סה, ואפילו מתנה אסור לתת בשבת כמבואר בסימן צ סעיף ט.

אם הנישואין בערב שבת – כן היה המנהג בקהילות רבות לעשות נישואין דוקא בערב שבת.

הייחוד הקונה – בתולה באכילה משותפת אפילו בייחוד שאינו ראוי לביאה, ואלמנה בייחוד הראוי לביאה.

אם לא נעשה הייחוד הקונה מבעוד יום – נמצא שעדיין אינה נשואה.

אסור לבוא עליה ביאה ראשונה – זה באלמנה, שהביאה עושה את הקניין. ובבתולה שהחופה עושה את הקניין, ועיקר החופה הוא האכילה במקום צנוע כמו שהתבאר בסעיף א ובסימן קמז סעיף ג, יהיה אסור להתייחד עם הבתולה בשבת אם לא התייחדו ייחוד זה מבעוד יום. ואמנם בדיעבד בבתולה יש מקום לסמוך על שאר מנהגי החופה הנהוגים, כמו שביארתי בהקדמה לסימן קמז, להתיר להם להתייחד ולבוא עליה בשבת, אך לכתחילה יש להיזהר בזה מאד.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] מנהג הספרדים לערוך החופה תחת קורת גג, ואין מקפידים לעשותה תחת כיפת השמים. וא"צ לשנות המנהג. (יביע אומר ג, אהע"ז י, ד).

[2] ואין ספק שאין לעכב עריכת נישואין, בשביל לעשותם בתחילת החודש. (ילקוט יוסף אהע"ז, פ"ב, ב).

[3] ובחופת 'נדה' (חופה שמתקיימת כשהכלה נדה) מותר לענוד טבעת על אצבעה, ואין צריך לזרוק לה הטבעת, או שהכלה תפרוס סודר על ידיה. ובגמר הקידושין יסלק ידו ממנה. ולא צריך לקדשה שוב אחר טהרתה. (יביע אומר ה, אהע"ז י, ד, ו).

[4]ועתה אכתוב סדר עריכת הקידושין כפי שליקטתי מה'ילקוט יוסף' (אהע"ז ו, ט).

יש נוהגים שאב החתן ואב הכלה אוחזים ביד החתן, זה מימין וזה משמאל, והולכים איתו על מנת שיכסה את פני הכלה, ויש שלוקחים איתם את העדים שיראו זאת, ואין מנהגנו כך. וקודם שהרב מתחיל את הברכות, צריך לומר לחתן והכלה להתכוון לצאת ידי חובה. (הליכות עולם ב, רג). המנהג שהמברך הגפן מברך גם ברכת אשר קדשנו במצוותיו וציונו על העריות וכו'.

וצריך לבקש מהקהל לעמוד בעת הברכות. (ולא טוב המנהג שכל הקהל אומר עם המברך בקול רם 'אלוקינו מלך העולם'.) (יביע אומר ו, ח). המנהג לפרוס טלית מעל ראש החתן והכלה בעת החופה. ויש נוהגים לקנות לחתן טלית חדשה, והחתן מברך עליה שהחיינו. ולוקחים הטלית ופורסים מעל החתן והכלה.

צריך שיהיו י' אנשים בשעת אמירת שבע ברכות, ונכון שלא ישא אשה אם אין שם י' אנשים. (יביע אומר ב, ו, א). ואם יצאו חלק מהי' יכול להמשיך ולברך אם נשארו רוב י' (הליכות עולם ב, רו).

אחר שברך הרב ברכת האירוסין, יטעם הרב מהיין, שברכת האירוסין טעונה כוס (הליכות עולם ב, רד). ויתן אח"כ לחתן לטעום, ולאחר הטעימה יחזיר את הכוס לרב, והוא יעביר לאם הכלה כדי שתתן לכלה לטעום מהכוס, ואז יתן החתן את הטבעת לכלה בנוכחות עדים שיראו הנתינה (ולא יעמדו מרחוק) ויאמר לה 'הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל'.

ויש להקפיד שהחתן יאמר, "הרי את מקודשת לי" קודם נתינת הטבעת מהחתן לכלה ולא אחריה. (יביע אומר ב, ה, ג).

העדים צריכים לראות את כל מהלך הקידושין ואת נתינת הטבעת, ולשמוע כשמקדש אותה. ולכתחילה יש לגלות פני הכלה. וצריכים העדים להיות אחד ליד השני ששניהם יראו כאחד הקידושין. כי אם לא ראו זה את זה יש אומרים שזה קידושי ספק. והרב צריך לברר שהעדים לא קרובים אחד לשני, ולא לחתן ולכלה. וכן יראה הרב שהעדים יראי ה' ולא מחללי שבת או מגלחים בתער.

הכלה תסיר הכפפות לפני נתינת הטבעת לידה (יביע אומר ה, י, ג). אם נתן לה הטבעת לפני אמירת הרי את מקודשת וכו', יחזור ויקח הטבעת ויקדש אותה שוב. ויש אומרים שיקדשנה בטבעת אחרת. והרב יראה קודם הקידושין הטבעת לעדים, וישאל את העדים אם הטבעת שוה פרוטה. וטוב לקחת טבעת מכסף, ויש מקפידים שתהיה מרובעת וחללה עגול.

החתן יתן הטבעת ביד ימין, לאצבע או לאמה של יד ימין של הכלה, ואם נתן באצבע אחרת לא מעכב.

וחייב לומר הרי את מקודשת 'לי' וכו'. ואם דילג תיבת 'לי', יחזור ויאמר כל הנוסח. וצריך שיבינו החתן והכלה משמעות הדברים. ואם לא אמר 'לי' כיון שעסוקים באותו ענין, מקודשת, אך ראוי שהחתן יאמר את הנוסח מילה במילה. (יביע אומר ו, ו).

ואם לא אמר בדיעבד 'כדת משה וישראל', בדיעבד יצא. (יביע אומר ב, ה).

אחר כך לוקח החתן טלית ומברך עליה שהחיינו. ופורסים הטלית מעל החתן והכלה. וקוראים את הכתובה. ונפוץ היום שמדלגים על קריאת הטופס הקבוע, ואחר שקרא כנכסי צאן ברזל מדלג ל'וקנינא מיניה'. וצריך להסביר לחתן מהם חיובי הכתובה. ומנהגנו שגם החתן חותם בכתובה וגם העדים חותמים את שמם המלא. וכשאומר וקנינא מיניה, יושיט לו מטפחת או עט (של הרב) שיגביה החתן. וישביע הרב את החתן בשבועה חמורה ובתקיעת כף כשאומר וגם נשבע שבועה וכו'. ומוסרים את הכתובה שתהיה אצל אם הכלה או אצל אחד מקרוביה. ואז מוסיפים מעט יין על הכוס שברכו בו ברכת האירוסין, ומברכים עליו שבע ברכות. (ילקוט יוסף אהע"ז פרק ו, ז, ח, ט).

[5] אין מנהגנו בלבישת 'קיטל'.

[6] והספרדים לא נהגו לשים אפר מקלה ובמקום זה שוברין את הכוס ואומרים 'אם אשכחך ירושלים' וכו'. (כף החיים תקס, כא).  ויש להזהר שלא יאמרו מזל טוב וכדומה אחר שבירת הכוס כוון שהוא זכר לחורבן וטוב שיאמר החתן אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וכו'.

[7] ואין אנו נוהגים לסובב את החתן שבע פעמים.

[8] יש שאין מקפידין בזה אחר החורבן. אך הנכון לנהוג שהכלה תעמוד לימין החתן. (ילקוט יוסף אהע"ז, פ"ו, ה).

 

[9] והמנהג אצל הספרדים שלא להתייחד אחר החופה, אלא אחר סיום הסעודה בביתם. וכך היה מנהג כל גדולי רבני ספרד. (יביע אומר אבן העזר ה, ח).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה