לְאַחַר שֶׁנָּטַל שְׁתֵּי יָדָיו, יְשַׁפְשְׁפֵן בְּיַחַד וְיַגְבִּיהֵן נֶגֶד רֹאשׁוֹ[1], כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, שְׂאוּ יְדֵיכֶם וְגוֹ'. וְקֹדֶם שֶׁמְנַגְּבָן יְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם (וְאַף עַל גַּב דְּכָל הַמִצְוֹת מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם קֹדֶם עֲשִׂיָּתָן כְּדִלְעֵיל סִימָן ט' סָעִיף ח', מִכָּל מָקוֹם בִּנְטִילַת יָדַיִם, כֵּיוָן שֶׁלִּפְעָמִים אֵין יָדָיו נְקִיּוֹת קֹדֶם נְטִילָה, לָכֵן תִּקְּנוּ בְּכָל נְטִילַת יָדַיִם לְבָרֵךְ אַחַר הַנְּטִילָה, וְעוֹד דְּגַם נִגּוּב הַיָּדַיִם הוּא מִן הַמִּצְוָה) וּמִי שֶׁנּוֹהֵג לִשְׁפֹּךְ עַל כָּל יָד בּ' פְּעָמִים, יִשְׁפֹּךְ תְּחִלָּה עַל כָּל יָד פַּעַם אַחַת וִישַׁפְשְׁפֵן וִיבָרֵךְ[2] וְאַחַר כָּךְ יִשְׁפּוֹךְ פַּעַם שֵׁנִית עַל כָּל יָד. וְיִזָּהֵר לְנַגֵּב יָדָיו יָפֶה. וְלֹא יְנַגְּבֵם בַּחֲלוּקוֹ, מִשּׁוּם דְּקָשֶׁה לְשִׁכְחָה (קנ"ח קס"ב).
נגד ראשו – בגובה של הראש.
אמר הכתוב – תהלים קלד ב.
ואף על גב... – והיה מתבקש שיברך על נטילת ידים לפני הנטילה.
אין ידיו נקיות – אם הוא נגע במקומות מלוכלכים, כמו שביארתי בסימן ב סעיף ב, אבל אם אינו יודע אם נגע במקום מלוכלך, מותר לו לברך את כל הברכות.
ניגוב הידים הוא מן המצוה – כמבואר בסוף הסעיף, ולכן ברכה שפלני הניגוב עדיין נחשבת כלפני עשיית המצווה.
לשפוך על כל יד ב' פעמים – כמו שהמליץ הקיצור שולחן ערוך בסוף הסעיף הקודם.
פעם אחת – כמות גדולה של מים, כמו שלמדנו בסעיף ד.
וישפשפן ויברך – מיד, לפני שנוטל בפעם השנייה, כי כבר הסתיימה מצוות נטילה, ויש לברך כמה שיותר סמוך לנטילה. אבל שאר הפוסקים כתבו שאם נוטל כל יד פעמיים, יש לו לעשות זאת לפני שמשפשף ומברך, וכן המנהג.
לנגב ידיו יפה – שאסור לאכול לחם כל עוד ידיו רטובות מן הנטילה.
בחלוקו – הבגד התחתון שלהם היה עשוי כמו חלוק, עם חור עבור הראש. ולא ברור אם גם בשאר בגדים לא נכון לנגב, ומן הראוי להכין מגבת לצורך הניגוב. אבל מי שנמצא במקום שאין לו מגבת ונטל את ידיו, חייב לנגבם, אפילו אם יצטרך לנגבם בבגדיו.
קשה לשכחה – פעולה זו פוגעת בזכרון, וגורמת לשכוח את הלימוד.
אִם לְאַחַר שֶׁשָּׁפַךְ הַמַּיִם עַל יָדוֹ אַחַת, נָגַע שָׁם בְּיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה, אוֹ אִם אָדָם אַחֵר נָגַע שָׁם, אֲזַי נִטְמְאוּ הַמַּיִם שֶׁעַל יָדוֹ, וְצָרִיךְ לְנַגְּבָן וְלִטּוֹל פַּעַם שֵׁנִית[3]. אַךְ אִם אֵרַע לוֹ כֵּן לְאַחַר שֶׁכְּבָר בֵּרֵךְ לֹא יְבָרֵךְ שֵׁנִית.
שם – במקום הרטוב.
נטמאו המים שעל ידו – ואי אפשר לטהרם על ידי שישפוך עליהם מים פעם נוספת.
לא יברך שנית – כי יש פוסקים שחולקים על דין זה וסוברים שאם נטל כל יד מרביעית, אין צריך ליטול שנית אפילו אם אחר נגד בידו בעודה רטובה.
מִי שֶׁאֵין לוֹ כְּלִי, יָכוֹל לִטְבּוֹל יָדָיו בַּנָהָר אוֹ בְּמִקְוֶה הַכְּשֵׁרָה לִטְבִילַת נָשִׁים[4] (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קס"ב דִּין הַנְּהָרוֹת), אוֹ בְּמַעְיָן אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ מ' סְאָה, רַק שֶׁמִּתְכַּסּוֹת בּוֹ יָדָיו בְּפַעַם אַחַת, וּמְבָרֵךְ גַּם כֵּן עַל נְטִילַת יָדָיִם. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק יָכוֹל לִטְבֹּל יָדָיו גַּם בַּשֶּׁלֶג. אִם יֵשׁ עַל פְּנֵי הָאָרֶץ הַרְבֵּה כְּמוֹ שִׁעוּר מִקְוֶה (קנ"ט ק"ס). וְאִם צָרִיךְ לִטּוֹל יָדָיו מִתּוֹךְ מַשְׁאֵבָה[5], יַנִּיחַ יָדוֹ הָאַחַת סָמוּךְ לָאָרֶץ, וּבְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה יִמְשׂךְ לְהָבִיא עָלָיו אֶת הַמַּיִם, וְאַחַר כָּךְ יַחְלִיף יָדָיו, אוֹ שֶׁחֲבֵרוֹ יִמְשׂךְ לוֹ. אֲבָל אִם הַיָּדַיִם גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה (ס' דה"ח ע"ש).
הכשרה – הנהר או המקוה. וכמו שכתב גם לעניין טבילת כלים בסימן לז סעיפים א-ב.
סימן קסב – סעיפים יב-יג.
דין הנהרות – מתי הם כשרים לטבילת נשים ומתי פסולים.
מ' סאה – היא הכמות מים המינימלית לצורך טבילת נשים, ושיעורו שלוש אמות מעוקבות, שהם קרוב ל300 ליטר, ולדעת המחמירים קרוב ל600 ליטר. ובמקוה שיעור זה נאמר לא רק לטבילת נשים, אלא גם אם מטביל בו רק את ידיו או כלים קטנים צריך שיהיו בו ארבעים סאה, אבל במעיין, אף שלטבילת נשים צריך שיהיה בו שיעור ארבעים סאה, אבל לטבילת ידים או כלים לא, ורק צריך לשים לב שהידים או הכלי יהיו לגמרי מוקפות במים.
על נטילת ידים – ואין צריך לשנות את נוסח הברכה ולברך 'על טבילת ידים'.
אם צריך – אם יש לו כלי לא כדאי להסתמך על משאבה.
משאבה – ששואבת מים ממעיין, ויש חיבור בין מי המעיין למים שזורמים מן המשאבה.
סמוך לארץ – כי המשאבה אינו כלי, ואינו יכול ליטול ממנה, אבל יכול להטביל את ידיו במים שנשפכים מן המשאבה, כשהמים כבר נגעו בקרקע, שמאחר והם מחוברים למי המעיין, נחשב הדבר כאילו הטביל את ידיו במעיין.
ימשוך – יפעיל את המשאבה.
חברו ימשוך לו – ואז יכול לטבול את שתי ידיו בבת אחת.
גבוהות מן הארץ – שאז מטביל את ידיו במים שבאוויר, וזה פסול אפילו במי מעיין.
מַיִם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן, בֵּין מֵחֲמַת מְקוֹמָם, בֵּין מֵחֲמַת אֵיזֶה דָּבָר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן, פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדָיִם. אֲבָל אִם נִשְׁתַּנּוּ מֵחֲמַת עַצְמָן כְּשֵׁרִים[6]. מַיִם שֶׁנֶּעֶשְׂתָה בָּהֶם מְלָאכָה, כְּגוֹן שֶׁהוּדְחוּ בָּהֶם כֵּלִים, אוֹ שֶׁשָּׁרוּ בָּהֶם יְרָקוֹת, אוֹ שֶׁנָּתְנוּ בָּהֶם כֵּלִים עִם מַשְׁקִים לְצַנְּנָן, אוֹ שֶׁמָּדַד בָּהֶן מִדּוֹת, גַּם כֵּן פְּסוּלִין. וְיֵשׁ פּוֹסְלִין גַּם מַיִם שֶׁנִּמְאָסוּ, כְּגוֹן שֶׁשָּׁתָה מֵהֶם כֶּלֶב אוֹ חֲזִיר וְכַדּוֹמֶה, מִשּׁוּם דְּנַעֲשׂוּ כְּשׁוֹפְכִין. וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם[7].
מחמת מקומם – שזורמים במקום שחומרים שבקרקע משנים את צבע המים.
דבר – אפילו מוצק, שלא נמס במים ורק צבע אותם.
מחמת עצמן – כגון שהתמלאו בירוקת. וכן אם התערב בהם עפר או אדמה.
הודחו בהם כלים – ומראיהם צלול.
לצננן – לקרר את תכולת הכלים.
מדד בהן מידות – מדד בהם נפח של מאכל, שבדק כמה מפלס המים עולה כאשר הוא שם בתוכם חתיכת אוכל.
שופכין – מים משומשים שרגילים לשפוך ולא לשמור.
מִי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו וְנָגַע בַּמַּיִם, לֹא נִטְמְאוּ הַמָּיִם. וְלָכֵן הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא, יָכוֹל לִשְׁאוֹב מַיִם בְּחָפְנָיו מִן הֶחָבִית לִרְחוֹץ יָדָיו, וְהַנִּשְׁאָרִים כְּשֵׁרִים לִנְטִילַת יָדָיִם. אֲבָל אִם שִׁכְשֵׁךְ יָדָיו בְּתוֹךְ הֶחָבִית לְנַקּוֹתָן, וַאֲפִלּוּ טָבַל בּוֹ רַק אֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה לְנַקּוֹתָה, נִפְסְלוּ כָּל הַמַּיִם מִפְנֵי שֶׁנֶּעֶשְׂתָה בָּהֶם מְלָאכָה[8].
היוצא מבית הכסא – שצריך לרחוץ את ידיו כמו שהתבאר בסימן ד סעיף ו, ואין צריך כלי אלא רחיצה בכל צורה שהיא.
בחפניו – אם אין לו כלי לשאוב בו מים.
לרחוץ ידיו – אחרי שהוציאם מן החבית.
שכשך – שפשף.
מַיִם מְלוּחִים[9], סְרוּחִים, מָרִים אוֹ עֲכוּרִים, אִם אֵין רְאוּיִין לִשְׁתִיַּת כֶּלֶב, פְּסוּלִים לִנְטִילַת יָדָיִם (ק"ס).
מים מלוחים – מי ים.
סרוחים – עם ריח רע.
מרים – אינם ראוים לשתיה בגלל הרכבם הכימי, כמו חמי טבריה.
עכורים – התערב בהם טיט או אדמה בכמות גדולה.
קֹדֶם הַנְּטִילָה צְרִיכִין לְהַשְׁגִּיחַ עַל הַיָּדַיִם שֶׁיִּהְיוּ נְקִיּוֹת בְּלִי שׁוּם חֲצִיצָה. וּמִי שֶׁצִפָּרְנֵי אֶצְבְּעוֹתָיו גְּדוֹלוֹת, צָרִיךְ לְדַקְדֵק לְנַקּוֹתָן, שֶׁלֹּא יְהֵא בְּתַחְתֵּיהֶן טִיט וְצוֹאָה[10], מִשּׁוּם דַּהֲוֵי חֲצִיצָה. וְכֵן צָרִיךְ לְהָסִיר הַטַּבַּעַת, שֶׁלֹּא תְהְיֶה חֲצִיצָה[11].
חציצה – דבר המונע מן המים לבוא במגע ישיר עם היד.
בתחתיהן – מתחת לחלק הבולט של הציפורן.
מִי שֶׁיָּדָיו צְבוּעוֹת, אִם אֵין שָׁם מַמָּשׁוּת הַצֶּבַע כִּי אִם חֲזוּתָא בְּעָלְמָא, לֹא הֲוֵי חֲצִיצָה. אֲבָל אִם יֵשׁ עֲלֵיהֶם מַמָּשׁוּת הַצֶּבַע, אֲפִלּוּ רַק מְעַט, הֲוֵי חֲצִיצָה. אַךְ אִם הוּא אֻמָּן בְּכָךְ, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא צַבָּע, וְכֵן מִי שֶׁהוּא טַבָּח וְיָדָיו מְלֻכְלָכוֹת מִדָּם, אוֹ שֶׁהוּא סוֹפֵר וְאֶצְבְּעוֹתָיו מְלֻכְלָכוֹת מִדְּיוֹ, וְהוּא רָגִיל בְּכָךְ, וְכֹל בַּעֲלֵי אֻמָּנוּת זֹאת אֵין מַקְפִּידִין בְּכָךְ, לֹא הֲוֵי חֲצִיצָה, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בְּרֹב הַיָּד[12]. וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכָּה עַל יָדוֹ וְעָלֶיהָ רְטִיָּה שֶׁמִּצְטַעֵר לְהָסִירָהּ, לֹא הֲוֵי חֲצִיצָה[13] (וְעַיֵּן עוֹד בְּסִימָן קס"א דִּינֵי חֲצִיצָה בִּטְבִילַת נָשִׁים, וְהוּא הַדִּין לִנְטִילַת יָדָיִם) (קסא).
חזותא בעלמא – מראה בלבד.
הוא אומן בכך – זה המקצוע שלו.
טבח – שוחט, קצב.
כל בעלי אומנות זאת אין מקפידין – כל מי שעובד במקצוע הזה מסתובב עם ידים מלוכלכות ואינו מתאמץ לנקות אותם. אבל אם רק הוא באופן חריג אינו מקפיד על הלכלוך, הרי הוא נחשב לחציצה.
רוב היד – רוב שטח העור שחייב בנטילה.
רטיה – פלסטר, תחבושת.
שמצטער להסירה – אבל אם יכול להסירה ללא קושי, צריך להסירה, ואם לא הסירה היא נחשבת חציצה.
לא הוי חציצה – אף שבטבילת נשים הוא נחשב לחציצה, כמבואר בסימן קסא סעיף ד, כאן מתייחסים לחלק המכוסה ברטיה כאילו נקטע, ואינו חייב בנטילה כלל.
הַמַּיִם צְרִיכִים שֶׁיָּבֹאוּ עַל הַיָּדַיִם מִכֹּחַ גַּבְרָא. אֲבָל אִם הַמַּיִם בָּאִים מֵאֲלֵיהֶם, לֹא הֲוֵי נְטִילָה. וְחָבִית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בַּרְזָא וְהֵסִיר אֵת הַבַּרְזָא, אֲזַי הַמַּיִם הַבָּאִים בַּכֹחַ הָרִאשׁוֹן, דְּהַיְנוּ קִלּוּחַ הָרִאשׁוֹן לְבַדּוֹ, נֶחְשָׁב מִכֹּחַ גַּבְרָא. אֲבָל הַמַּיִם הַבָּאִים אַחַר כָּךְ, אֵינָם נֶחְשָׁבִים מִכֹּחַ גַּבְרָא, אֶלָּא כְּאִלּוּ בָּאוּ מֵאֲלֵיהֶם. וְלָכֵן מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לִטּוֹל אֶת יָדָיו דֶּרֶךְ הַבַּרְזָא, צָרִיךְ לֵידַע שֶׁבַּקִּלּוּחַ הָרִאשׁוֹן תִּתְכַּסֶּה כָּל הַיָּד, וְיִסְתּוֹם אֶת הַבַּרְזָא וְיַחֲזוֹר וְיִפְתְּחֵהוּ לִשְׁפִיכָה שְׁנִיָּה. וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְשַׁעֵר, אֵין לוֹ לִטּוֹל יָדָיו בְּדֶרֶךְ זֹה, וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין לִטֹּל יָדָיו מִן הַכִּיּוֹר שֶׁיֵשׁ לוֹ בַּרְזָא קָטָן וְהַקִלּוּחַ הוּא דָק[14].
גברא – אדם. ולכן אינו יכול להטביל את ידיו בתוך כלי עם מים.
באים – נשפכים או גולשים, אפילו מתוך כלי שכשר לנטילה.
ברזא – ברז.
הסיר – פתח.
בכח הראשון – ישירות כתוצאה מפתיחת הברז.
הבאים אחר כך – שממשיכים לזרום כל עוד שהברז פתוח.
תתכסה כל היד – שהקילוח רחב דיו.
יסתום – יסגור.
לשפיכה שניה – על אותו היד, או לשפיכה על היד השניה.
הקילוח הוא דק – הכיורות שלהם היה להם מיכל, שהיו ממלאים במים, והיה להם ברז עדין, שדרכו היו זורמים המים בזרזיף דק.
הערות:
- בכיורים שלנו גם בכח ראשון אין ליטול מן הברז, כיון שאין הכיור כלי, שזה תנאי נוסף לנטילת ידים. אבל יש פוסקים שהתירו מפני שהמים עוברים בדוד שעומד על הגג, שהוא נחשב כלי, ומסברות נוספות. ואחרים נתנו לברזים שלנו דין משאבה, שניתן לטבול במימיה את הידים כמו שהתבאר בסעיף ז. וכל הסברות הללו קשה לסמוך עליהם, ויש לעשות ככל שביכולתו ליטול ידים מכלי ממש, ולא ישירות מן הברז, אלא אם כן אין לו שום אפשרות כזאת.
[1] וכעת שאנו נוהגים ליטול עד חיבור כף היד עם הזרוע, לא צריך להגביה ידיו למעלה, וכל שכן לפי מה שנוטלים ג' פעמים שלא צריך להחמיר להגביה ידיו, ולדעת האר"י תמיד יגביה ידיו. (הליכות עולם א, שכו).
וידיו ישארו מוגבהות עד זמן הניגוב, ולדעת האר"י יגביה עד אחר ברכת על נטילת ידים". ובדיעבד גם כשנטל עד סוף פרקי האצבעות ולא הגביה, לא צריך לחזור וליטול. (הלכה ברורה קסב, ג).
[2] אולם השולחן ערוך (קנח, יא) כתב, 'שנהגו לברך רק אחר נטילה'. ומנהג העולם לברך קודם הניגוב. אדם ששכח לברך, אם ניגב כבר ידיו, אינו רשאי לברך אפילו תוך כדי דיבור לניגוב. (הליכות עולם א, שיז).
וטוב שיגע במקומות המכוסים ויחזור ויטול ידיו ויברך. (הלכה ברורה קנח, כט, ל).
[3] מי שנטל ידיו וקודם הניגוב נגע בידיו הרטובות של אדם שלא נטל ידיו, צריך לנגבן ויטול שוב ידיו בלי ברכה. ולכתחילה יחזור ויטול גם אם שפך רביעית בבת אחת על כל יד. ונכון לנגב הידיים אחר שנגעו ברטיבות ידית הכלי. (ילקוט יוסף קסב, ג, ד).
[4] אם הטביל ידיו במים שאובים שבקרקע, לדעת הרבה ראשונים לא עלתה לו נטילה, וכך יש להחמיר. ובמים שאובים הנמצאים בכלי המחובר לקרקע אין טבילת ידים מועילה לכל הדיעות. (הלכה ברורה קנט, לג).
[5] עיין בהערה בסעיף יג' לגבי ליטול ישירות מהברז.
[6] אולם דעת השולחן ערוך (קס, א) שמים שנשתנו מראיהן מחמת עצמן פסולים. ודווקא אם נשתנה מראיהם מחמת שעמדו הרבה זמן, אבל אם זה מחמת טיט או עפר ויחזרו למראיהם לאחר זמן, כשרים לנטילה. (הלכה ברורה קס, ד)
[7] אף שלדעת מרן השלחן ערוך (קס, ד) מים שליקק מהם כלב אין לפוסלן לנטילת ידים. להלכה מים ששתה מהם כלב או חזיר לא יטול מהם ידים, אבל מים ששתו מהם שאר בהמות או חיות או עופות, כשרים לנטילת ידים. (הליכות עולם א, שמ).
[8] מים שנטלו מהם ידים פעם אחת, אין ליטול בהם ידים שוב. ואפי' אם נטלו את הידים נטילה שאחר בית הכסא. ואפילו נטל ידיו בהרבה מים, אסור ליטול בהם שוב ידיו. ואם נפלו לכלי מלא מים טיפות ממים שנטלו בהם ידים, לא נפסלו כל המים לנטילה. (הלכה ברורה קס, לד).
[9]מי ים (מלוחים) פסולים לנטילה על ידי כלי, אבל יכול להטביל בהם ידיו, כמו מי מקוה וחמי טבריה. (הלכה ברורה קס, כח).
[10] פירוש: לכלוך הציפורן, כי צואה ממש ודאי חוצצת.(הלכה ברורה קסא, ג)
יש אומרים שלכלוך הצפורן שלא כנגד הבשר צריך לנקותו, ויש מקילין גם בלכלוך שאינו כנגד הבשר. ואם הנוטל אינו מקפיד, אפשר להקל בזה. (הלכה ברורה קסא, ג, ד).
[11] אשה שאינה רגילה להסיר את הטבעת מעל אצבעה בעת עשיית עוגה, וכדומה, מותר לה ליטול את ידיה עם הטבעת, ואין זה נחשב לחציצה, אפילו אם הטבעת מהודקת. (הלכה ברורה קסא, טז. והאור לציון ב, יא, י).
[12] מי שעוסק בצביעת תפילין וכל השבוע אינו מקפיד לרחוץ ידיו מהדיו שעל גבי ידיו, יש אומרים שישתדל לנקות את הדיו מעל ידיו עד כמה שאפשר, ויותר אינו חוצץ. אבל בשבת וחג שדרכו להקפיד על ניקיון ידיו, יש לחוש בזה לחציצה. (ילקוט יוסף קסא, ו).
[13] מי שיש לו מכה בידיו, והניח רטיה של בד מסביב, שלא על מקום המכה ממש, אם יכול להוציא הרטיה בשעת נטילת ידים, יוציא הרטיה ויטול ידיו ויברך 'על נטילת ידים'. אבל אם אינו יכול להוציא הרטיה, אינו רשאי לברך 'על נטילת ידים', כיון שאין הרטיה מונחת רק על מקום המכה, אלא אף על הבשר שמסביבה. ואם ידו מלאה פצעים, ואינו יכול ליטול אותה כלל, ונוטל רק יד אחת, יברך 'על נטילת ידים'. (הליכות עולם א, שכב) ואם מקום הנטילה מכוסה כולו בתחבושת או בגבס, ואיש אומרים להסירם בשעת נטילת ידים, אינו צריך ליטול אותה יד כלל ודי בכך שיטול ידו השניה ויברך על נטילת ידים. (הלכה ברורה קסא, ט י).
[14] אין ליטול הידים על ידי פתיחת הברז וסגירתו, אלא יטול על ידי כלי. ומכל מקום כשאין לו כלי, יש שכתבו להקל ליטול ידיו על ידי פתיחת הברז וסגירתו, דבזה המים יורדים מכוחו, ויש שכתבו להקל בזה רק כשהמים מגיעים מחבית. ולמעשה בשעת הדחק כשאין לו כלי, יכול לסמוך על המקילין ליטול ידים, על ידי פתיחת הברז וסגירתו בכל שפיכה. (ילקוט יוסף קנט, ח). וברזים המצויים היום, אם הם באים לחבית שעל הגג והצינורות קבועים בקירות, יש מקילים ליטול בברזים על ידי שיוצק מהברז על ידיו, ורק בשעת הדחק אפשר להקל בזה. אך אם המים באים דרך צינורות שאינם מחוברים לחבית בגג, אין להקל בזה כלל. (הלכה ברורה קנט, כג כד).
חבית שיש בה מים, אם אין אדם שישפוך מים על ידיו, יכול להניח את הכלי על ברכיו ולהטותו על ידיו וליטול ממנו. אבל אם המים נשפכים מהחבית מאליהם, אין הנטילה בהם מועילה. וחבית שיש בה ברז, שרי ליטול ידיו על ידי שיפתח הברז בכל פעם ששופך המים על ידיו, ואם לא עשה כך יחזור ויטול בלי ברכה. וגם אם הברז בתחתית החבית אפשר להקל. (הלכה ברורה קנט, כד).
תשובות:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך