אָסוּר לֶאֱכוֹל בְּלֹא נְטִילָה[1], אֲפִלּוּ אִם רוֹצֶה לִכְרֹךְ יָדָיו בַּמַפָּה. וְאִם הוּא בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַיִם, אִם יוֹדֵעַ כִּי בְּעוֹד דֶּרֶךְ דּ' מִילִין לְפָנָיו אוֹ מִיל לְאַחֲרָיו יִמְצָא מַיִם, מְחֻיָּב לָלֶכֶת לְפָנָיו דּ' מִילִין, אוֹ לַחֲזוֹר לְאַחֲרָיו מִיל לִטּוֹל יָדָיו לַאֲכִילָה. אֲבָל אִם גַּם שָׁמָּה לֹא יִמְצָא מַיִם, אוֹ שֶׁהוּא עִם חֲבוּרָה וּמִתְיָרֵא לְהִפָּרֵד מֵהֶם, וְכֵן מִי שֶׁיֵשׁ לוֹ שְׁאָר אֹנֶס שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִטּוֹל יָדָיו, יִכְרוֹךְ יָדָיו בַּמַפָּה אוֹ יִלְבַּשׁ בָּתֵּי יָדַיִם (כְּפָפוֹת) וְיֹאכַל כָּךְ (קס"ג).
לאכול – לחם.
לכרוך ידיו במפה – לעטוף את ידיו במגבת, בשקית, או בכפפות, בצורה שלא יגעו ידיו בלחם.
ד' מילין – כ4 ק"מ, הליכה של 72 דקות.
מיל לאחריו – צריך לחזור אחורה מרחק הליכה של ק"מ אחד, 18 דקות הליכה, בשביל ליטול ידים. וכן אם יושב בביתו ואין לו מים [כגון שבאזור שלו בעיר יש הפסקת מים], צריך ללכת מרחק זה כדי להשיג מים.
מתירא להפרד מהם – שהדרך בחזקת סכנה, והקבוצה נותנת לו בטחון, או שאינו יודע להיכן ללכת ופוחד לאבד את דרכו.
שאר אונס – כגון שהוא שכיר, ואין מים במקום עבודתו, ולא ידע על כך מראש, ולפי ההתחייבות שלו אינו יכול להיעדר חצי שעה מעבודתו בשביל להשיג מים.
או ילבש בתי ידים – זה עדיף, כי יותר קל להיזהר שלא יגע בלחם עם כפפות מאשר עם מגבת. וכן יכול לעטוף את ידיו בשקית פלסטיק.
הָעוֹשֶׂה צְרָכָיו קֹדֶם אֲכִילָה, שֶׁהוּא צָרִיךְ לִטּוֹל יָדָיו לְבִרְכַּת אֲשֶׁר יָצַר וְגַם צָרִיךְ לִטּוֹל יָדָיו לַסְּעוּדָּה יֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה סְפֵקוֹת. עַל כֵּן הַנָּכוֹן[2] שֶׁיִּטּוֹל תְּחִלָּה יָדָיו שֶׁלֹּא כְּדִין נְטִילַת יָדַיִם לַסְּעוּדָּה, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּשְׁפֹּךְ רַק מְעַט מַיִם לְחָפְנוֹ אַחַת, וִישַׁפְשֵׁף שְׁתֵּי ידָיו בְּמַיִם אֵלּוּ וִינַגְּבֵם הֵיטֵב וִיבָרֵךְ אֲשֶׁר יָצַר, וְאַחַר כָּךְ יִטּוֹל יָדָיו כְּדִין נְטִילַת יָדַיִם לַסְּעוּדָּה וִיבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם (קסה).
עושה צרכיו קודם אכילה – שכך ראוי, כמו שהתבאר בסימן לב סעיף יט.
ליטול ידיו לברכת אשר יצר – כמו שהתבאר בסימן ד סעיף ו.
כמה ספקות – אם יטול את ידיו באופן שהנטילה טובה גם לסעודה וגם לאשר יצר, נחלקו הפוסקים כיצד לברך את ברכת אשר יצר, כיון שאסור להפסיק בין נטילת ידים לברכת על נטילת ידים כמו שאסור להפסיק בין כל ברכה למצוה שמברכים עליה, וגם בין נטילת ידים לברכת המוציא כמו שיתבאר בסימן מא סעיף ב. ולדחות את ברכת אשר יצר לאחרי תחילת הסעודה גם כן אינו ראוי.
שלא כדין נטילת ידים – בשביל אשר יצר צריך רק לשטוף את ידיו, ואין צריך ליטול מכלי, ולא מכמות מסוימת.
שישפוך – לפני עידן הברזים, המים היו אגורים בחביות, והדרך הרגילה להוציאם משם היה בשאיבה עם כלי. ואם ישטוף את ידיו בתוך החבית, כל המים שבחבית נפסלים לנטילה, כמו שלמדנו בסעיף ט, ואם ישפוך מן הכלי על ידיו הרי הנטילה כשרה לסעודה. לכן צריך לשפוך מעט מים לתוך יד אחת, ובמים אלו לשטוף את שתי ידיו. ובזמננו, ניתן לשטוף את הידים מתחת לברז, ויפתח את הברז ורק אחר כך יניח את ידיו תחת לזרם, כדי שלכל הדעות לא תיחשב לו השטיפה בברז לנטילה כשרה.
ינגבם היטב – כי המים שעל ידיו נטמאו, ולא ניתן לטהר אותם בנטילה.
הערות:
- אם טעה ונטל ידיו כהרגלו כדין, יברך על נטילת ידים ואחר כך מיד אשר יצר.
מִי שְׁבְּאֶמְצַע סְעוּדָּה נָגַע בְּגוּפוֹ בַּמְּקוֹמוֹת הַמְכֻסִּים, אוֹ שֶׁחִכֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ, אוֹ שֶׁהִשְׁתִּין מַיִם, צָרִיךְ לִטּוֹל יָדָיו פַּעַם שֵׁנִית, אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן[3]. וְכֵן אֲפִלּוּ אִם עָשָׂה צְרָכָיו וְנוֹטֵל יָדָיו בְּאֶמְצַע הַסְּעוּדָּה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם (קס"ד).
בגופו במקומות המכוסים – התבאר בסימן יב סעיף ה בהערה. ושם גם התבאר דין מקומות המכוסים בזמננו.
חיכך – גירד, אבל מגע בשערות ללא חיכוך מותר בשעת הסעודה.
השתין מים – ונגע בטיפות שתן, או במקומות מכוסים.
הָאוֹכֵל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בַּמַשְׁקֶה, אוֹ שֶׁבָּא מַשְׁקֶה עַל הַמַּאֲכָל וַעֲדַיִן הוּא לַח מִן הַמַּשְׁקֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֵינוֹ נוֹגֵעַ בִּמְקוֹם הַמַּשְׁקֶה[4], מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לִטּוֹל יָדָיו תְּחִלָּה[5], רַק לֹא יְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם. וְהַרְבֵּה מְקִלִּין בְּדָבָר זֶה. אֲבָל כָּל יְרֵא שָׁמַיִם יֵשׁ לוֹ לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ.
דבר שטיבולו במשקה – למשל הטובל ביסקוויט בתה, ירק ברוטב חריף או בטחינה [עם מים].
בא משקה על המאכל – כגון שמדיח פירות לפני שרוצה לאכול אותם.
לא יברך על נטילת ידים – כי נחלקו הפוסקים האם בזמן הזה יש חובת נטילה לדבר שטיבולו במשקה או לא.
הרבה – בני אדם.
מקילין – בהסתמכות על הפוסקים שאינם מצריכים נטילה בזמן הזה לדבר שטיבולו במשקה.
להחמיר על עצמו – אבל לא להורות לאחרים, כי נהגו שלא ליטול, ויש לנוהגים כן על מה לסמוך.
מַשְׁקִים לְעִנְיָן זֶה הֵמָּה שִׁבְעָה, וְאֵלּוּ הֵן: יַיִן, וְכֵן חֹמֶץ מִיַּיִן, דְּבַשׁ דְּבוֹרִים, שֶׁמֶן זַיִת, חָלָב, וּבִכְלָל זֶה גַּם מֵי חָלָב, טַל, דַּם שֶׁל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף (וְהַיְנוּ כְּשֶׁאוֹכְלוֹ לִרְפוּאָה) מָיִם. וְסִימָנָם יָ"ד שָׁחַ"ט דָּ"ם. אֲבָל שְׁאָר מֵי פֵּרוֹת, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁרְגִילִין לַעֲשׂוֹת מַשְׁקִים לִשְׁתִיָּה מִסְּחִיטַת אֵיזֶה פֵּרוֹת, אֵין לָהֶם דִּין מַשְׁקֶה לְעִנְיָן זֶה.
יין – וכן מיץ ענבים.
מי חלב – תוצר לווי של ייצור גבינה, הנוזלים הנשארים אחרי שמתגבשים מוצקי החלב.
מי פירות – מיצי פירות טהורים. אבל אם הם משוחזרים מרכז ומים, נחשבים כמשקה.
פֵּרוֹת[6] שֶׁמְרֻקָּחִין בְּסֻכָּר אֵין צְרִיכִין נְטִילַת יָדַיִם, כִּי הַסֻכָּר לֹא הֲוֵי מַשְׁקֶה, וְגַם הַלַּחְלוּחִית שֶׁיָּצָא מִן הַפֵּרוֹת לֹא הֲוֵי מַשְׁקֶה, שֶׁהוּא מֵי פֵּרוֹת. אֲבָל אִם מְרֻקָּחִין בִּדְבַשׁ, אִם נִקְרַשׁ הַדְּבַשׁ הֵיטֵב אֲזַי יָצָא מִכְּלַל מַשְׁקֶה וְנַעֲשָׂה אֹכֶל, וְאֵינָן צְרִיכִין נְטִילַת יָדָיִם. אֲבָל אִם לֹא נִקְרְשׁוּ הֵיטֵב, אֶלָּא נִתְעַבּוּ מְעַט וַעֲדַיִן הֵם נִגָּרִים, צְרִיכִין נְטִילַת יָדָיִם. וְכֵן חֶמְאָה שֶׁהִיא בִּכְלַל הֶחָלָב, אִם הִיא קְרוּשָׁה, אֵינָהּ מַשְׁקֶה רַק אֹכֶל. אֲבָל אִם הִיא נִמּוֹחָה, הֲרֵי הִיא מַשְׁקֶה.
מרוקחין – מבושלים עד שנעשו מרקחת, קונפיטורה.
נקרש הדבש היטב – הפך למוצק.
יצא מכלל משקה – הדבש אינו נחשב משקה אלא במצב צבירה נוזלי, אבל דבש מוצק הוא מאכל ולא משקה.
ניגרים – נשפכים.
אם היא נימוחה – שהמיס חמאה במחבת וטיגן בה.
דְּבָרִים[7] שֶׁדַּרְכָּן לְאָכְלָן בְּלֹא כַּף וּמַזְלֵג, אֲפִלּוּ הוּא אוֹכֵל עַל יְדֵי כַּף אוֹ מַזְלֵג, צָרִיךְ נְטִילַת יָדָיִם. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל רַק עַל יְדֵי כַּף, כְּגוֹן לְבִיבוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְכֵן פֵּרוֹת מְרֻקָּחִין בִּדְבַשׁ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְאָכְלָן רַק עַל יְדֵי כַּף אוֹ מַזְלֵג, אֵינָן צְרִיכִין נְטִילַת יָדַיִם (קנ"ח).
לביבות – מיני בצק מבושלים במים, כמו פסטה, פתיתים, כופתאות (קניידלך).
פירות מרוקחין בדבש – שלמדנו בסעיף הקודם שחייבים בנטילת ידים.
מֶלַח שֶׁנַּעֲשָׂה מִמַּיִם, הֲוֵי בִּכְלַל מַיִם (כִּי הַמַּיִם אַף עַל פִּי שֶׁנִקְרְשׁוּ, לֹא יָצָא מִכְּלַל מַשְׁקֶה). וְלָכֵן הַטּוֹבֵל צְנוֹן וְכַדּוֹמֶה בְּמֶלַח זֶה צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם[8]. יַיִן שָׂרָף שֶׁנַּעֲשָׂה מִתְּבוּאַת אוֹ מִפֵּרוֹת אֵינוֹ מַשְׁקֶה לְעִנְיָן זֶה[9], דְּלֹא הֲוֵי רַק זֵעָה מִן הַתְּבוּאָה וּמִן הַפֵּרוֹת וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּם מַיִם וּמָזוּג גַּם כֵּן בְּמַיִם מִכָּל מָקוֹם הֵם הַמִּעוּט. וְלָכֵן הַטּוֹבֵל בּוֹ אֵיזֶה דָּבָר וְאוֹכְלוֹ אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם (פרמ"ג וסד"ה), אֲבָל יַיִן שָׂרָף שֶׁנַּעֲשָׂה מִן הַחַרְצַנִּים וְהַזָּגִים אוֹ מִן הַשְּׁמָרִים שֶׁל יַיִן, נִרְאֶה דַּהֲוֵי מַשְׁקֶה.
שנעשה ממים – כי יש סוגי מלח שמופקים ממחצבים.
במלח זה – המופק ממי הים.
יין שרף – משקה חריף עם תכולה גבוהה של אלכהול.
זיעה – תזקיק.
יש בו גם מים – בתבואה או בפירות מערבים מים לפני הזיקוק.
מזוג גם כן במים – גם אחרי שנוצר התזקיק, מוהלים אותו במים.
הם המיעוט – המים, והם בטלים בזיעת הפירות. וזה נאמר במשקאות שאחוז האלכהול שלהם עובר את ה50%, אבל היום כמעט כל המשקאות החריפים מכילים 40%, והליקרים כ28%, והשאר מים, והם ודאי נחשבים כמשקה.
מן החרצנים – גרעיני הענבים.
הזגים – קליפות הענבים, תוצר לווי של תעשיית היין.
השמרים – חלקים מוצקים ששוקעים בחביות תוך כדי תסיסת היין.
נראה דהוי משקה – שגם 'זיעת' הענבים נחשבת כמשקה, כמו שהיין היוצא מהם נחשב משקה..
[1] המאכיל לאחרים אינו צריך נטילה, ורק האוכל צריך ליטול ידיו. ואדם האוכל במזלג צריך נטילה. (שולחן ערוך קסג, ב).
[2] אולם השולחן ערוך כתב (קסה, א) שיטול שתי פעמים ויברך על הנטילה הראשונה 'אשר יצר', ועל הנטילה השניה על נטילת ידים.
ובילקוט יוסף כתב, שיטול ידיו לסירוגין ג' פעמים, ויכוין בנטילה זו אדעתא דהכי שרוצה לאכול, ויברך על נטילת ידים וינגב, ומיד יברך אשר יצר. ואין ברכה זו חשובה כהפסק בין הנטילה לבציעת הפת, שבלאו הכי מעיקר הדין לדעת מרן מותר להפסיק בין הנטילה לברכת המוציא. ואם אינו חושש שישכח לברך אשר יצר, יאכל כזית המוציא ואח"כ יברך אשר יצר.(ילקוט יוסף קסה, א).
אולם בהלכה ברורה כתב שלכתחילה לא יעשה כך, ורק אם אין לו מספיק מים יעשה כך. (הלכה ברורה קסה, ג).
[3] השולחן ערוך (קסד, ב) כתב, שצריך לברך. אך כין שאומרים ספק ברכות להקל נגד מרן, לכן להלכה לא יברך. (כף החיים קסד ט"ז).
אם נגע בידו האחת במקום מטונף כשהוא באמצע הסעודה, נכון להחמיר ליטול שתי ידיו. ואם רוצה לאכול פירות או לשתות, די שיטול אותה היד לבד. (הליכות עולם א, שמב).
אם נכנס באמצע אכילתו לשירותים לעשות צרכיו, אם היה הדבר באמצע סעודת פת או חמשת מיני דגן, אינו חוזר ומברך, כיון שטעונים ברכה לאחריהם במקומם. (הליכות עולם ב, מד).
[4] ואפילו אם אין ידיו נוגעות ברטיבות או שאוכל על ידי כף או מזלג, צריך ליטול ידיו. אלא אם כן אוכל המאכל על ידי מגבת או כפפות, שאז אינו צריך ליטול ידיו אם אין לו מים. (ילקוט יוסף קנח, ד).
והטעם לנטילה זו, משום שסתם ידים נחשבות שניות לתרומה, ו'שני' שנגע במשקה גזרו חכמים שהמשקה נעשה ראשון לטומאה, ומטמא אוכלין ומשקין אחרים. ולכן כשאוכל דבר שטיבולו במשקה שיש לחוש שיגע במשקה, תקנו נטילת ידים קודם לאכילה זו. ויש שנתנו טעם משום שהמשקה עלול לקבל טומאה ויש סרך תירוש ויצהר שטומאתם מהתורה, ולכן הצריכו נטילה, וגזרו על עוד חמשה משקין משום תירוש ויצהר. (הלכה ברורה קנח, ח).
[5] וטוב שלא לדבר בין נטילה לברכה.
[6] האוכל פירות רטובים ממים ששטפו אותם, צריך ליטול ידיו. אבל פירות שהם רטובים רק מהמשקה שבתוך הפירות, אינו צריך ליטול ידיו כשאוכלם.
[7] האוכל דבר שטבולו במשקה אפילו אינו נוגע במשקה ואפילו אוכל על ידי כף, צריך ליטול ידיו בלי ברכה. וכל זה כשאוכל כזית, אבל כשאוכל פחות מכזית, מעיקר הדין אינו צריך ליטול ידיו, וירא שמים יחמיר על עצמו.
ובצירוף ספק נוסף כגון כשהמשקה מבושל, או שלא נוגע במשקה, כגון אם מטבל עוגיה במרק, או אם אוכל על ידי כף, אינו צריך ליטול ידיו. ואפילו אם אוכל כזית על ידי כף, אם זה במשקה מבושל לא צריך ליטול ידיו, שלא מחמירים שתי חומרות. (א.מבושל, ב.על ידי כף). (הליכות עולם א, שלא)
האוכל דבר שטיבולו במשקה אפי' על ידי כף או מזלג, צריך ליטול ידיו. אלא א"כ דרך העולם לאוכלו על ידי כף או מזלג. ולכן האוכל ירקות במרק על ידי כף או מזלג, אינו צריך ליטול ידיו. (הלכה ברורה קנח, יב. ילקוט יוסף קנח, טו).
[8] ולמנהגינו א"צ ליטול ידים על מלח. (ילקוט יוסף קנח, יח).
דבר שהיה קפוא ונמס, המטביל בו אינו צריך ליטול ידיו בכל המשקין חוץ ממים ויין. (אור לציון ב, יא, ה).
[9] אולם להלכה, המטבל בתוך יין שרף העשוי מתבואה או מתמרים, צריך ליטול ידיו. (ילקוט יוסף קנח, ז).
התשובות הנכונות הן:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך