אִם רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת יַיִן קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם. אֲפִלּוּ לֹא יִשְׁתֶּה יַיִן בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה, מִכָּל מָקוֹם, יֵשׁ אוֹמְרִים כֵּיוָן שֶׁהַיַּיִן בָּא לִפְתֹּחַ בְּנֵי הַמֵעַיִם, וּלְהַמְשִׁיךְ תַּאֲוַת הָאֲכִילָה, אִם כֵּן הֵם בִּכְלַל הַסְּעוּדָּה וְנִפְטָר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן[1]. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אִם שׁוֹתֶה יַיִן גַּם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה, מִכָּל מָקוֹם, אֵין הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן נִפְטָר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְלָכֵן יֵשׁ לִמְנוֹעַ מִלִּשְׁתּוֹת קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם, אֶלָּא אִם כֵּן יִשְׁתֶּה כּוֹס יַיִן גַּם לְאַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁיְבָרֵךְ אַחֲרָיו עַל הַגֶּפֶן, וְיִפְטוֹר גַּם מַה שֶּׁשָּׁתָה קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם. וְאִם רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת יֵין שָׂרָף קֹדֶם הַסְּעוּדָּה בֵּין שֶׁיִּשְׁתֶּה גַּם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה בֵּין לֹא יִשְׁתֶּה, יִזָהֵר לֹּא לִשְׁתּוֹת קֹדֶם הַסְּעוּדָה רַק פָּחוֹת מִכַּזַּיִת. אֲבָל אִם שָׁתָה כַּזַּיִת אוֹ יוֹתֵר, נָפַל לִידֵי סְפֵק בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה.
בא לפתוח בני המעים... – שותים את היין לפני הסעודה מפני שליין יש תכונה לעורר את התאבון.
הם בכלל הסעודה – ברכת המזון יכולה לפטור גם דברים שנאכלו לפני אכילת הלחם, אם הם חלק של הסעודה.
למנוע – להימנע.
כוס יין גם לאחר ברכת המזון – ובכל מקרה מצוה לברך על כוס יין, כמו שיתבאר בסימן מה סעיף א.
שיברך אחריו על הגפן – שאת היין שלאחר המזון בכל מקרה ברכת המזון אינה פוטרת, וצריך לברך אחריו את ברכת על הגפן, שהיא הברכה האחרונה שצריך לברך על היין, כמבואר בסימן נא סעיף ח.
יין שרף – משקה חריף.
קודם הסעודה – כדי לעורר את התאבון.
פחות מכזית – פחות מגודל של זית.
נפל לידי ספק ברכה אחרונה – הסתבך עם הספק אם לברך ברכה אחרונה או לא, כמו שיתבאר בסימן נא סעיף ב, ולמעשה לא יוכל לברך, ויישאר מספק ללא ברכה אחרונה.
הערות:
- כאשר עושים קידוש לפני הסעודה, ישנה גם כן מחלוקת בין הפוסקים, אם צריך לברך ברכה אחרונה על היין של הקידוש. ולכן מן הראוי שהשומעים יטעמו פחות מכזית, והמקדש עצמו יברך ברכת המזון על כוס, או ישתה כוס יין נוסף אחרי ברכת המזון, ויברך ברכה אחרונה. ואם אין לו אפשרות כזאת, יכוון בפירוש לפני ברכת המזון לפטור את היין של הקידוש בברכת המזון, שזה מועיל לרוב הפוסקים לפחות בדיעבד.
אִם רוֹצֶה לֶאֱכוֹל קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם מִינֵי מְזוֹנוֹת, כְּגוֹן עוגַת דְּבַשׁ, עוּגַת בּיצִים וְכַדּוֹמֶה, שֶׁבְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁלָּהֶם הִיא עַל הַמִּחְיָה[2], בֵּין שֶׁיֹּאכַל מֵהֶם גַּם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה בֵּין שֶׁלֹּא יֹאכַל מֵהֶם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה, מִכָּל מָקוֹם הֵן נִפְטָרִים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן (כִּי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן פּוֹטֶרֶת בִּרְכַּת עַל הַמִּחְיָה), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַפְסִיק הַרְבֵּה בֵּין אֲכִילָה זוֹ לִנְטִילַת יָדָיִם. אֲבָל אִם צָרִיךְ לְהַפְסִיק הַרְבֵּה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ תְּחִלָּה בִּרְכַּת עַל הַמִּחְיָה עַל מַה שֶּׁאָכַל, וַאֲפִלּוּ יֹאכַל מִמִּינִים אֵלּו גַּם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה (עַיֵּן חַיֵּי אָדָם כלל מ"א) [קס"ח קע"ד תע"ג].
עוגת ביצים – עוגה בחושה, שהביצים הם המרכיב העיקרי שלה.
היא על המחיה – כמבואר בסימן נא סעיף ח.
ברכת המזון פוטרת ברכת על המחיה – גם אם אין קשר בכלל בין מיני המזונות שאכל לבין הסעודה.
שלא יפסיק הרבה – שמיד אחרי העוגות מתארגנים לסעודה.
הָרוֹצֶה לֶאֱכֹל פַּת שֶׁמְבָרְכִין עָלָיו הַמּוֹצִיא, צָרִיךְ לִטּוֹל יָדָיו מִקֹּדֶם. אִם הַפַּת גָּדוֹל כַּבֵּיצָה[3] מְבָרֵךְ עַל הַנְּטִילָה. וּבְפָחוֹת מִזֶּה, אֵין מְבָרְכִין עַל הַנְּטִילָה.
פת שמברכין עליו המוציא – שעשוי מחמשת מיני דגן [חטה, שעורה, כוסמין, שיפון, שבולת שועל]. ובתנאי שהוא אפוי כמו שרגילים לאפות לחם, ועשוי לשובע, ועוד פרטי דינים, שיתבארו בסימן מח בהרחבה.
גדול כביצה – נפח של 50 סמ"ק, מעט פחות מפרוסת לחם אחת.
אין מברכין – אבל צריך ליטול ידיו.
נְטִילַת יָדַיִם צָרִיךְ לִהְיוֹת דַּוְקָא מִן הַכְּלִי. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַכְּלִי שָׁלֵם בְּלִי שׁוּם נֶקֶב אוֹ סֵדֶק מְפֻלָּשׁ[4]. וְגַם לְמַעְלָה יִהְיֶה שָׁוֶה בְּלִי שׁוּם חָרִיץ אוֹ בְּלִיטָה. וְאוֹתָן קַנְקַנִּים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כְּמִין מַרְזֵב בּוֹלֵט בְּגֹבַהּ מִשְּפַת הַכְּלִי, שֶׁיּוֹצְקִין מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ שָׁם, אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָדַיִם דֶּרֶךְ שָׁם, כִּי אֵין לוֹ דִּין כְּלִי, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מַחְזִיק שָׁם מַשְׁקִים, אֶלָּא צְרִיכִין לִטּוֹל דֶּרֶךְ שְׂפַת הַכְּלִי מָקוֹם שֶׁמַּחְזִיק מַשְׁקִין[5].
מן הכלי – שישפוך מים מכלי על ידיו.
נקב – חור.
מפולש – חודר את כל דופן הכלי, באופן שמים יכולים לצאת דרך הנקב או הסדק.
בלי שום חריץ או בליטה – כי אין הכלי נחשב כלי אלא עד הגובה שהוא יכול להחזיק מים. ואם יש חריצים צריך לשפוך את המים על ידיו דוקא דרך החריץ, ואם יש בליטה צריך לשפוך את המים דוקא ממקום שאין בליטה.
מרזב בולט בגובה – פייה.
אינו מחזיק שם משקים – אי אפשר למלא את הכלי עד לפייה, כאשר היא גבוהה יותר מדופני הכלי.
כְּלִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד אֶלָּא עַל יְדֵי סְמִיכָה, אִם מִתְּחִלָּתוֹ נַעֲשָֹה כָּךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ עַל יְדֵי סְמִיכָה יֵשׁ לוֹ דִּין כְּלִי. אֲבָל אִם לֹא נַעֲשָֹה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כָּךְ, כְּגוֹן, כִּסּוּי כְּלִי, אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּו[6]. וְיֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה חִלּוּקֵי דִּינִים בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ (קנ"ט).
סמיכה – תמיכה, של האדם או של חפץ אחר.
מתחילתו נעשה כך – כדוגמת שקית חלב [להמחשה בלבד, כי יש סיבות נוספות שלא ליטול משקית חלב גם אם מילאה במים].
כיסוי כלי – מכסה של סיר, שאינו עומד כאשר מניחים אותו על השולחן עם הידית למטה, ואינו מחזיק מים כלל.
חילוקי דינים – למשל אם מחזיק מעט מים גם כשהוא מונח הפוך על השולחן.
שִׁעוּר הַמַּיִם קָשֶׁה לְשַׁעֵר בְּצִמְצוּם, וּצְרִיכִין לִשְׁפּוֹךְ עַל כָּל יָד מַיִם בְּשֶׁפַע, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא, אָנָא מַשַׁאי מְלֹא חָפְנַי מַיָּא וְיָהֲבֵי לִי מְלֹא חָפְנַי טִיבוּתָא. וְנוֹטְלִין תְּחִלָּה יַד יָמִין וְאַחַר כָּךְ יַד שְׂמֹאל (כְּדִלְעֵיל סִימָן ב' סָעִיף ג'), וְיָבֹאוּ הַמַּיִם עַל כָּל הַיָּד דְּהַיְנוּ עַד הַקָּנֶה שֶׁל זְרוֹעַ וְלֹא יִשָּׁאֵר מָקוֹם בְּלִי מַיִם. וְעַל כֵּן יַפְרִיד קְצָת הָאֶצְבָּעוֹת וְיַגְבִּיהֵן קְצָת כְּלַפֵּי מַעְלָה, בִּכְדֵי שֶׁיַּגִּיעוּ הַמַּיִם בְּכָל אֹרֶךְ הָאֶצְבָּעוֹת וּבְרֹאשָׁן וּבְרָחְבָּן סָבִיב, וְיָבֹאוּ הַמַּיִם בִּשְׁפִיכָה אַחַת, וְלָכֵן אֵין לִטֹּל יָדָיו מִכְּלִי שֶׁפִּיו צַר וְאֵין הַמַּיִם יוֹרְדִין בְּבַת אַחַת[7]. וְנָכוֹן לִשְׁפֹּךְ עַל כָּל יָד בּ' פְּעָמִים[8] (קנ"ח קס"א קס"ב).
שיעור – כמות.
קשה לשער בצמצום – כי אם לוקח את הכמות המינימלית שצריך, מאד מסובך ליטול ידים כדין. ואם לוקח יותר מים, ושופך לכל הפחות רביעית מים [כחצי כוס] בבת אחת על כל יד, הרבה יותר קל לקיים את ההלכות, ולכן אין לצמצם.
וצריכין – מלבד השיקול ההלכתי, מומלץ להשתמש בכמות מים גדולה, כי בכך יש סימן ברכה.
אנא משאי מלא חפני מיא ויהבי לי מלא חפני טיבותא – אני הייתי נוטל מלא חפניים מים, ונתנו לי מלא חופניים טוב. רב חסדא תלה את עושרו בכך שתמיד הקפיד ליטול ידים עם שפע של מים.
עד הקנה של זרוע – עד מפרק כף היד.
בשפיכה אחת – רציפה.
שפיו צר ואין המים יורדין בבת אחת – פי הבקבוק כל כך צר, שאין נשפך מן הכלי זרם רציף של מים אלא טפטוף.
נכון לשפוך על כל יד ב' פעמים – כאשר נוטל במים בכמות מצומצמת חובה לשפוך פעמיים מים על כל יד [אפשר ברצף, ואין צריך שיהיה לסירוגין כמו בסימן ב סעיף א], כיון שהמים הראשונים אמנם מטהרים את הידים, אבל הם עצמם נטמאים, ואם נוטל פעם שניה מטהר בכך את המים הראשונים. וכשנוטל ברביעית על כל יד אמנם אין המים נטמאים, אבל נכון לחשוש לדעת הפוסקים שסוברים שגם אז תיקנו חכמים ליטול מים שניים.
הערות:
- הרבה אנשים מופתעים לגלות, שבצורה שהם שופכים מים על הידים בנטילת ידים נותרים אזורים שלמים יבשים לגמרי, וכל אחד ינסה בביתו, וישים לבו לכך שאכן כל היד כולה תירטב.
- בקבוקים רגילים של פלסטיק המצויים בינינו פיהם רחב דיו, ואפשר ליטול מהם ידים.
[1] וכן כתב בשולחן ערוך (קעד, ו) שברכת המזון פוטרת יין שבסעודה, וגם פוטרת יין שלפני המזון אפילו לא היה לו יין בתוך המזון. ע"כ.
השותה יין או שאר משקין קודם הסעודה, אפילו שתה רביעית בבת אחת לא יברך ברכה אחרונה. כיון שיש אומרים שברכת המזון פוטרתו מברכה, ספק ברכות להקל. והרוצה לברך ברכה אחרונה על מים ששתה קודם הסעודה, אין למחות בו שיש לו על מה לסמוך. ובלבד שאין דעתו לשתות עוד בסעודה. אבל אם דעתו לשתות עוד בסעודה, אינו רשאי לברך ברכה אחרונה על המים ששתה קודם הסעודה. (הליכות עולם ב, כח).
מי שאכל פירות קודם הסעודה אין מברך עליהם ברכה אחרונה, כוון שיש אומרים שברכת המזון פוטרתו, אומרים ספק ברכות להקל. ובעל נפש יאכל רק פחות מכזית כדי לא להכנס לספק ברכה אחרונה. וכן יין לא ישתה רק פחות מרביעית. ואם ירצה, יכול לשתות רביעית ולברך ברכה אחרונה, ויעשה היסח הדעת בין ברכה אחרונה לנטילת ידים. (הליכות עולם ב, כט).
[2] מי שאכל פת הבאה בכסנין לפני הסעודה, אינו מברך מעין שלש, מפני שיש אומרים שברכת המזון פוטרתו, וספק ברכות להקל. (הליכות עולם ב, כט).
ומכל מקום כדאי שיאכל פחות מכזית, לצאת מספק ברכה אחרונה. (הלכה ברורה קעז, א).
[3] השולחן ערוך כותב (קנח, ב-ג) יש מי שאומר שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה, יטול ידיו ולא יברך. ואם אוכל פחות מכזית, יש מי שאומר שאינו צריך נטילה.
האוכל פת פחות מכביצה (לענין זה השיעור הוא חמישים גרם בנפח), יטול ידיו ולא יברך על הנטילה. והאוכל בפחות מכזית (27 גרם, ויש אומרים 18 גרם) אינו חייב ליטול ידיו, אך כדאי להחמיר בזה. ולהלכה משיעור של חמישים גרם פת, צריך ליטול ידיו עם ברכה. (יביע אומר ט, יט).
ואם נטל ידיו בברכה בשביל לאכול פת כביצה, ואח"כ נוכח שקשה לו לאכול כביצה או כזית, לא חייב לדחוק את עצמו ולאכול כביצה. ואין לחוש בזה לברכה לבטלה. (הליכות עולם א, שטז).
[4] השולחן ערוך (קנט, א) כותב 'שאם ניקב ככונס משקה בטל מתורת כלי, ואין נוטלין ממנו גם אם יש רביעית עד הנקב, ואם נוטל בנקב מותר'.
ובהליכות עולם (א, שכז) כתב, שאם ניקב הכלי בנקב קטן שרק יוצא ממנו משקה ולא יכול להכנס אליו משקה, אפשר ליטול ממנו ידים גם אם אין שיעור רביעית למטה מהנקב, וגם מברך על נטילה זו.
[5] מותר ליטול מכלי שיש לו בליטה לשפוך מים, כמו קנקן מים שנעשה מתחילה לכך. (ילקוט יוסף קנט, ג). ואם אין כלי לנטילה, אלא בקבוק שפיו צר, יש להקל ליטול ממנו ידים לסעודה. (שכל שאינו פוסק מלזוב נקרא שפיכה אחת). (ילקוט יוסף קנט, ב. הלכה ברורה קסב, יד).
עוד כתב האור לציון (ב, יא, ו), שאין ליטול ידיו בגביע אשל או בקופסת שימורים וכדומה, אלא אם כן בדעתו להשתמש בהם באופן קבוע. ואם לא מתכוין לקבעם, לא יטול בהם, אלא אם אין לו כלי אחר ליטול בו ידיו, שיטול בהם בלי ברכה. ובילקוט יוסף(קנט, יב) כתב, כוס מנייר או קרטון היכול להחזיק בתוכו, וכן כוס חד פעמי, מותר ליטול בהם ידים. ושקית ניילון אין ליטול בה ידים.
[6] השולחן ערוך כתב (קנט, ג) 'כלי שמחזיק רביעית (86 סמ"ק) כשסומכין אותו, ואם לא יסמכוהו לא ישאר רביעית בו, אינו כלי'. ולכן כלי גדול שכשלא סומכים אותו נשפך, אך נשאר בו רביעית, אפשר ליטול בו. ולא יטול ממנו כשהוא מלא, אלא יטול מהמים שעומדים בו בלי סמיכה. ואם עשוי הכלי להשתמש על ידי סמיכה כשר לנטילה, ויש מחמירים. (הלכה ברורה קנט, יב).
ובקבוקי פלסטיק שיש בהם בסיס מפלסטיק שגורם לבקבוק להיות יציב, מותר ליטול ממנו. (ילקוט יוסף קנט, ב).
[7] בשולחן ערוך (קסא, ד) כתב, 'שיעור נטילה כל היד עד מקום חיבור הקנה לזרוע, ויש אומרים עד מקום חיבור אצבעות לכף היד, וראוי לנהוג כדעה ראשונה'. ולכן אם יש לו רביעית בצמצום יטול עד סוף האצבעות, ואם ידיו מלוכלכות צריך מן הדין ליטול עד סוף כף היד. (הלכה ברורה קסא, כא).
[8] השולחן ערוך (קסב, ב) כתב, 'אם ידיו מלוכלכות, יטול ידיו שלש פעמים'.
מעיקר הדין די בנטילה פעם אחת על כל יד, ומנהגנו ליטול ג' פעמים כל יד. ויקח את הכלי ביד ימין ויתן ליד שמאל, ויד שמאל תטול שלש פעמים על יד ימין, ויניח את הכלי, ותיקח יד ימין את הכלי ותטול שלש פעמים את יד שמאל. וגם איטר, יטול תחילה את יד ימין. (הלכה ברורה קס, יא).
תשובות:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך