הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ, בָּרָא אֶת הָאָדָם (וְכֵן כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים) וְנָתַן בּוֹ חֹם טִבְעִי, וְזֶהוּ הַחִיוּת שֶׁל הָאָדָם. שֶאִם יִכְבֶּה הָאֵשׁ הַטִבְעִי, אָפֵס חִיוּתוֹ. וְהַחְזָקַת הַחֹם הַזֶּה הִיא עַל יְדֵי הַמַאֲכָל אֲֹשֶר הָאָדָם אוֹכֵל, כְּמוֹ הָאֵשׁ הַבּוֹעֵר שֶׁאִם לֹא יוֹסִיפוּ עָלָיו תָּמִיד עֵצִים, יִכְבֶּה לְגַמְרֵי. כֵּן הָאָדָם אִם לֹא יֹאכַל, יִכְבֶּה הָאֵשׁ אֲֹשֶר בְּתוֹכוֹ וְיָמוּת. הַמַאֲכָל נִטְחָן בֵּין הַשִׁנַּיִם וּמִתְעָרֵב עִם מִיץ הָרֹק וְיֻתָּךְ, וּמִשָׁם יוּרֵד לַאִצְטוּמְכָא וְנִטְחָן גַּם שָׁם, וּמִתְעָרֵב עִם הַמִּיצִים, מִיץ הָאִצְטוֹמְכָא וּמִיץ הַמָּרָה, וְיֻתַּךְ וְיִתְבַּשֵׁל מֵהַחֹם וְהַמִּיצִים וּמִתְעַכֵּל. הַבָּרוּר שֶׁבּוֹ, מִמֶּנוּ נִזּוֹנִים כָּל הָאֵבָרִים וּמְקַיֵם חִיוּת הָאָדָם. וְהַפְּסֹלֶת שֶׁהִיא הַמוֹתָרוֹת, נִדְחָה לַחוּץ. וְעַל זֶה אָנוּ אוֹמְרִים בְּבִרְכַּת אֲשֶׁר יָצַר (לְפֵרוּשׁ אֶחָד), וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת, שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַטֶבַע בָּאָדָם לִבְרוֹר אֶת טוּב הַמַאֲכָל, וְכָל אֵבֶר מוֹשֵׁךְ אֵלָיו מְזוֹנוֹ הָרָאוּי לוֹ, וְהַפְּסֹלֶת נִדְחָה לַחוּץ. שֶאִם נִשְׁאָר הַפְּסֹלֶת בְּתוֹכוֹ, יִתְעַפֵּשׁ וְיָבֹא לִידֵי חֳלָיִים, רַחֲמָנָא לִצְּלָן. וְלָכֵן רֹב בְּרִיאוּת הַגוּף וְחֻלְשָׁתוֹ, תָּלוּי בְּעִכּוּל הַמַּאֲכָל. אִם מִתְעַכֵּל בְּדֶרֶךְ קַל וָטוֹב, אָז הָאָדָם בָּרִיא. אֲבָל אִם מִתְקַלְקֵל הָעִכּוּל. אָז נֶחֱלָשׁ הָאָדָם וְיָכוֹל לָבֹא לִידֵי סַכָּנָה, חַס וְשָׁלוֹם.
חום טבעי – אנרגיה.
אפס חיותו – הוא מפסיק לחיות.
החזקת – שימור.
יותך – הופך לנוזלי.
אצטומכא – קיבה.
יתבשל – עובר תהליכי עיבוד.
הברור שבו – החלק שהוא שימושי לגוף.
המותרות – הדברים שהאדם אוכל שאינם יעילים לגוף.
נדחה לחוץ - בכמה צורות, בצואה, בשתן, ובזיעה.
ברכת אשר יצר – שמברכים אותה אחרי עשיית צרכים, כמבואר בסימן ד סעיף ו.
לפירוש אחד – יש כמה פירושים למילים 'ומפליא לעשות' שהם חותמים את ברכת אשר יצר, והפירוש הרווח יותר הוא שמדובר ברוח שהקב"ה שם בתוך הגוף, והוא מחזיק שם על אף כל הנקבים של הגוף, בניגוד גמור לטבע העולם, שאי אפשר לנפח דבר שיש בו אפילו חור קטן ביותר.
את הטבע באדם – תהליך העיכול מדהים במורכבותו וביעילותו, ומשתתפים בו מאות אנזימים, שפועלים כמו מעבדה משוכללת ביותר לפרק את כל מה שהאדם אוכל למרכיביו, ולהפכם למשהו שהגוף יוכל להפיק ממנו תועלת, וכולם פועלים ביחד בו זמנית, על שטח קטן ביותר, בלי שום רעש, עם מינימום אנרגיה ומינימום פסולת. גם פיזור התוצרת בכל רחבי הגוף, לדם, לשריר, לעצמות, לעצבים, למוח, לאברים שונים בעלי צרכים שונים, כל דבר למקומו בלי להתבלבל, הוא פלא עצום. וההתבוננות בפלאים אלו מביאה לידי אמונה בבורא הכל יכול אשר יצר את האדם בחכמה ואת העולם בתבונה, כמו שנאמר (איוב יט כו) 'מבשרי אחזה אלוה'.
רחמנא ליצלן – הרחמן יצילנו!
הָעִכּוּל הַטּוֹב הוּא, אִם הַמַּאֲכָל אֵינֶנוּ רַב, וְשֶׁיְהֵא קַל לְהִתְעַכֵּל. שֶאִם אָכַל הָאָדָם הַרְבֵּה וְהָאִצְטוֹמְכָא מָלֵא, אָז קָשֶׁה הָעִכּוּל, כִּי הָאִצְטוֹמְכָא אֵינוֹ יָכוֹל אָז לְהִתְפַּשֵׁט וּלְהִתְכַּוֵץ כָּרָאוּי בְּטִבְעוֹ וְלִטְחוֹן אֶת הַמַאֲכָל כָּרָאוּי. וּכְמוֹ הָאֵשׁ, שֶׁאִם יַרְבּוּ עָלָיו עֵצִים יוֹתֵר מִדַּאי, אֵינוֹ בּוֹעֵר יָפֶה, כְּמוֹ כֵּן הַמַּאֲכָל בָּאִצְטוֹמְכָא. וְלָכֵן הָאָדָם אֲשֶׁר רוֹצֶה לִשְׁמוֹר בְּרִיאוּת גוּפוֹ, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹא לֶאֱכוֹל, רַק כְּשִׁעוּר בֵּינוֹנִי לְפִי מֶזֶג גוּפוֹ, לֹא מְעַט וְלֹא כָל שֹׂבְעוֹ. וְרֹב הֶחֳלָאִים הַבָּאִים עַל הָאָדָם, אֵינָם אֶלָּא אוֹ מִפְּנֵי מַאֲכָלִים רָעִים, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַּלֵא בִּטְנוֹ וְאוֹכֵל אֲכִילָה גַסָּה אֲפִילוּ מִמַּאֲכָלִים טוֹבִים. הוּא שֶׁשְּלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ, שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ. כְּלוֹמַר, שׁוֹמֵר פִּיו מִלֶּאֱכוֹל מַאֲכָל רָע אוֹ מִלִּשְׂבִּעַ, וּלְשׁוֹנוֹ מִלְּדַבֵּר אֶלָּא בִּצְרָכָיו. וְאָמַר הֶחָכָם, הָאוֹכֵל דָבָר מֻעָט מִדְּבָרִים הַמַּזִּיקִים, אֵינוֹ מַזִּיק לוֹ כְּמוֹ הָאוֹכֵל הַרְבֵּה מִדְּבָרִים הַטּוֹבִים.
כראוי בטבעו – כמו שהוא אמור לפעול.
בינוני – ממוצע.
לפי מזג גופו – יש אנשים שזקוקים ליותר אוכל מאחרים, והוא קשור למבנה הגוף, לסוג הפעילות של האדם, לגילו, לעונות השנה, ועוד, וחלק מן הדברים יתבארו בהמשך.
מעט – שנשאר רעב [לא תאב, עיין בסעיף י] גם אחרי האוכל.
כל שובעו – עד שמרגיש שבע תוך כדי אכילתו, כי תחושת השובע אינה ממהרת להגיע כאשר אדם אוכל, גם כשאכל דיו, והיא מגיעה אחרי כ-20 דקות. לכן נכון הדבר שהאדם יאכל כמות שהוא קובע אותה מראש שהיא אמורה להספיק לו לפי נסיונו, ולא יתפתה לאכול מנה נוספת, עד שישהה כ-20 דקות אחרי אכילתו, ואז, אם הוא עדיין רעב, יאכל עוד, כי אם יאכל ברצף עד שהוא מרגיש שבע, הוא יהיה מפוצץ מאוכל, מה שמאד לא בריא.
מאכלים רעים – שאינם תורמים לגוף כלום, או שהם קשים לעיכול, והעיכול שלהם לוקח יותר אנרגיה ממה שהם מספקים לגוף. כי מאכלים אלו, גם אם הם ממלאים את הקיבה לפי שעה ונותנים תחושת שובע, הם מזיקים יותר ממה שהם מועילים. ובקטגוריה הזאת כלולים מאכלים מטוגנים בשמן, ופחמימות ריקות כמו סוכר וקמח לבן ועוד, שלא לדבר על הכימיקלים המשמשים היום בתעשיית המזון, שחלקם רעילים ממש, וגם אלו שאינם רעילים יש בהם רבים שהגוף מתקשה להתמודד איתם, ויש להשתדל לצרוך אותם כמה שפחות.
אכילה גסה – אכילה על בטן מלאה.
שלמה אמר – משלי כא כג.
מלשבוע – יותר מדאי.
לשונו מדבר – כמבואר בסימן ל.
אמר החכם – ככל הנראה כוונתו לרמב"ם שהוא כתב כעין זה, אם כי לא באותו סגנון.
הָאָדָם בִּנְעוּרָיו כֹּחַ הָעִכּוּל שֶׁלּוֹ חָזָק, וְעַל כֵּן צָרִיךְ מָזוֹן תָּדִיר יוֹתֵר מִן הָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא בְּאֶמְצַע יָמָיו. וְהַזָּקֵן לַחֲלִישׁוּת כֹּחוֹ צָרִיךְ שֶׁיִהְיֶה מַאֲכָלוֹ קַל, וּמְעַט בְּכַמּוּת וְהַרְבֵּה בְּאֵיכוּת לְהַחֲזָקַת כֹּחוֹ.
בנעוריו – בצעירותו. ילדים ובני נוער.
תדיר יותר – האוכל מתעכל במהירות, ולכן הוא צריך שהארוחות תהיינה יותר קרובות זו לזו, או ארוחות ביניים.
לחלישות כוחו – מפני שכוחו חלש.
קל – לעיכול.
הרבה באיכות – אוכל שכמות קטנה ממנו מכיל את כל אבות המזון. כי הגוף זקוק לאנרגיה האגורה במזון, ואינו יכול לבזבז אותה על תהליכי העיכול.
החזקת – שימור.
בִּימֵי הַחֹם נֶחֱלָשִׁים כְּלֵי הָעִכּוּל מִן הַחֹם. וְעַל כֵּן רָאוּי שֶׁיִהְיֶה שִׁעוּר הָאֲכִילָה בִּימֵי הַחֹם פָּחוֹת מִבִּימֵי הַקֹּר. וְשִׁעֲרוּ חַכְמֵי הָרוֹפְאִים לֶאֱכוֹל בִּימוֹת הַחַמָּה רַק שְׁנֵי שְׁלִישִׁים מִמַּה שֶׁהוּא אוֹכֵל בִּימות הַגְּשָׁמִים.
כלי העיכול – מערכת העיכול.
חכמי הרופאים – כן כתב הרמב"ם.
כְּלָל גָּדוֹל בְּדַרְכֵי הָרְפוּאָה, שֶׁקֹּדֶם הָאֲכִילָה יִיגַע בַּהֲלִיכָה אוֹ בַּעֲבוֹדָה עַד שֶׁיִתְחַמֵּם גוּפוֹ וְאַחַר כָּךְ יֹאכֵל. וְזֶהוּ שֶׁנֶאֱמַר, בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם. וְנֶאֱמַר, וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל. וְיַתִּיר חֲגוֹרָתוֹ קֹדֶם אֲכִילָה, (וְסִימָנָא, וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם, אֶקְחָה רָאשֵׁי תֵבוֹת לְמַפְרֵעַ, הַתֵּר חֲגוֹרָה קֹדֶם אֲכִילָה. פַּת לֶחֶם רָאשֵׁי תֵבוֹת, פֶּן תָּבֹא לִידֵי חֳלִי מֵעָיִם) וּבִשְׁעַת הָאֲכִילָה, יֵשֵב בִּמְקוֹמוֹ אוֹ מֵסֵב עַל שְׂמֹאלוֹ. וְאַחַר הָאֲכִילָה לֹא יִתְנוֹעֵעַ הַרְבֵּה, כִּי עַל יְדֵי זֶה יֵרֵד הַמַּאֲכָל מִן הָאִצְטוֹמְכָא טֶרֶם שֶׁיִתְעַכֵּל וְיַזִּיק לוֹ, אֶלָּא יֵלֵךְ מְעַט וְיָנוּחַ. וְלֹא יְטַיֵל וְלֹא יְיַגֵּעַ אֶת עַצְמוֹ לְאַחַר הָאֲכִילָה. וְלֹא יִישַן אַחַר הָאֲכִילָה עַד שְׁתֵּי שָעוֹת, שֶׁלֹּא יַעֲלוּ הָעֲשָׁנִים לַמֹּחַ וְיַזִּיקוּהוּ. וְכֵן הַמֶּרְחָץ וְהַהַקָּזָה וְהַמִּשְׁגָּל, אֵינָם טוֹבִים לְאַחַר הָאֲכִילָה.
קודם האכילה – בבוקר.
ייגע – יתאמץ.
שנאמר – בראשית ג יט.
ונאמר – משלי לא כז.
יתיר חגורתו – במקומות שהלבוש כולל חגורה מהודקת.
סימנא – רמז לדבר מפסוק בתורה.
ואקחה פת לחם – בראשית יח ה.
ראשי תיבות – כל אות של המילה היא תחילתה של מילה המרומזת כאן
למפרע – מסוף המילה לתחילתה, ה ח ק א.
מסב – תנוחה של חצי שכיבה על ספה או מיטה, כאשר חלק הגוף העליון נתמך בכריות, כמו הסבה של ליל הסדר בסימן קיח סעיף ו.
יתנועע – יזוז.
ילך מעט – אבל לא יישאר יושב במקומו, שגם זה לא בריא.
יטייל – ילך הליכה ארוכה.
לא יישן – בלילה, כי ביום בכל מקרה לא אמורים לישון אלא אם יש בכך צורך אמיתי לעבודת ה', על הדרך שהתבאר בסימן לא סעיף ד.
המרחץ – מרחצאות שלהם היו כוללים הזעה, רחיצה במים חמים וקרים, והרחיצה בהם היתה מתישה מאד. ובזמננו יש להימנע משחייה רצינית, אבל אין בעיה להתקלח אחרי האוכל.
הקזה – עד לפני כ-200 שנה, היה מקובל ברפואה, שחום ותסמינים שונים נגרמים מעודפי דם, או מריכוז של דם רע, והפתרון הקבוע היה להקיז דם, לעיתים בכמויות גדולות, והדבר היווה אתגר לגוף, שלא היה קל להתמודד איתו.
המשגל – קיום ייחסי אישות, והתבאר בסימן קנ סעיף טו.
בְּנֵי הָאָדָם אֵינָם שָׁוִים בְּמִזְגָּם. יֵשׁ מִי שֶׁמִּזְגּוֹ חַם, וְיֵשׁ מִי שֶׁמִּזְגּוֹ קַר, וְיֵשׁ מִי שֶׁמִּזְגּוֹ מְמֻצָּע. וְהַמַּאֲכָלִים גַּם כֵּן מְשֻנִּים. וּמִי שֶׁמִּזגּוּ מְמֻצָע יֹאכַל מַאֲכָלִים שֶׁהֵם גַּם כֵּן מְמֻצְעִים. אֲבָל מִי שֶׁאֵין מִזְגּוּ מְמֻצָע, צָרִיךְ שֶׁיֹאכַל מַאֲכָלִים שֶׁהֵם קְצָת הֵפֶךְ מִזְגּוֹ. מִי שֶׁמִּזְגּוֹ חַם, לֹא יֹאכַל דְּבָרִים חַמִּים, כְּמוֹ תַּבְלִין וּבְשָׂמִים, אֶלָּא יֹאכַל מַאֲכָלִים שֶׁהֵם קְצָת קָרִים וַחֲמוּצִים. וּמִי שֶׁמִּזְגּוֹ קַר, יֹאכַל מַאֲכָלִים שֶׁהֵם קְצָת חַמִּים. וְכֵן יִשְׁתַּנֶה הַמַּאֲכָל לְפִי הַזְּמָן וּלְפִי הַמָּקוֹם. בִּימוֹת הַחַמָה יֹאכַל מַאֲכָלִים קָרִים, כְּמוֹ בְּשַׂר כְּבָשִׂים וּגְדָיִים רַכִּים וְאֶפְרוחֵי תַרְנְגֹלֶת, וְגַם קְצָת מַאֲכָלִים חֲמוּצִים. וּבִימֵי הַקֹר, מַאֲכָלִים חַמִּים. וְכֵן בִּמְדִינָה קָרָה, מַאֲכָלִים חַמִּים. וּבִמְדִינָה חַמָה, מַאֲכָלִים קָרִים.
מזגו חם – יש בגופו חמימות מרובה באופן טבעי [פעמים רבות חם לו והוא זקוק למזגן].
מזגו קר – תמיד קר לו, וזקוק לחימום ולביגוד חם.
משונים – שונים זה מזה, יש מאכלים מחממים ויש מאכלים מקררים.
תבלין ובשמים – אוכל מתובל חזק.
חמוצים – עם חומץ או לימון.
הערות:
- ברפואה הסינית יש חלוקה מדוייקת של מאכלים לפי חם/קר/לח/יבש. אבל כל אדם יכול להרגיש בעצמו אילו מאכלים גורמים לו חום, ואילו מאכלים גורמים לו קור, ולא צריך להיות רופא בשביל להרגיש למשל שמלפפון מקרר את הגוף.
שאלה 1: מהי המטרה הראויה של אכילה ושתייה?
א. להנות מהאוכל
ב. לשמור על הבריאות
ג. לקבל כוח לעבודת ה'
שאלה 2: מה לא ראוי לעשות בזמן הישיבה וההליכה?
א. לישב עם רשעים
ב. לעמוד בדרך חטאים
ג. לעשות זאת להנאת עצמו
שאלה 3: מהי כוונה ראויה בזמן תשמיש?
א. להנות מהמעשה
ב. להביא ילדים לעולם
ג. לחזק את הגוף או לקיים מצווה
שאלה 4: מה צריך להיות מטרת השיחה עם אחרים?
א. לספר סיפורי חכמים
ב. להעביר זמן עם חברים
ג. לקרב לעבודת ה'
שאלה 5: מהו הכלל המובא לגבי אופן קיום המצוות?
א. לעשות הכל לתועלת עצמית
ב. לשקול היטב האם הדבר מקרב לעבודת ה'
ג. לנהל אורח חיים בריא
התשובות הנכונות הן:
1. ג
2. ג
3. ג
4. ג
5. ב
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך