נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת כַּפָּרוֹת בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, שֶׁאָז הָרַחֲמִים גּוֹבְרִין. לוֹקְחִין תַּרְנְגוֹל שֶׁאֵינוֹ מְסֹרָס, לְזָכָר, וְתַרְנְגֹלֶת לִנְקֵבָה. וּלְאִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת, תַּרְנְגוֹל וְתַרְנְגֹלֶת[1]. תַּרְנְגוֹל, שֶׁמָּא הַוָּלָד הוּא זָכָר. וְאִם הַוָּלָד הוּא נְקֵבָה, דַּי לְאִמָּה וּלְבִתָּהּ בְּתַרְנְגֹלֶת אֶחָת. וַאֲפִלּוּ שְׁאָר בְּנֵי אָדָם, יְכוֹלִין שְׁנַיִם לִקַּח כַּפָּרָה אֶחָת. וּבוֹחֲרִים בִּלְבָנִים, עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֶמַר, אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. אֲבָל אֵין לְחַזֵר בְּפֵרוּשׁ בִּשְׁעַת קְנִיָה אַחַר לְבָנִים וְלִקְנוֹתָם בְּיֹקֶר, כִּי זֶהוּ כְּעֵין דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, אֶלָּא כְּשֶׁיִזְדַּמֵּן לוֹ לָבָן (אוֹ) שֶׁקָּנָה אוֹתוֹ בֵּין אֲחֵרִים, יִבְחַר בּוֹ. לוֹקֵחַ כָּל אֶחָד כַּפָּרָתוֹ בְּיָדוֹ הַיְמָנִית, וְאוֹמֵר הַפְּסוּקִים, בְּנֵי אָדָם וְגוֹ', וּמְסַבְּבָהּ סְבִיב רֹאשׁוֹ וְאוֹמֵר, זֶה חֲלִיפָתִי וְכוּ' שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. אִם מְסַבֵּב לְאַחֵר, אוֹמֵר, זֶה חֲלִיפָתְךָ. וְיֶשׁ לוֹ לְסַבֵּב תְּחִלָּה לְעַצְמוֹ וְאַחַר כָּךְ לַאֲחֵרִים. וְטוֹב שֶׁתְּהֵא הַשְּׁחִיטָה[2] גַם כֵּן בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר תֵּכֶף לְאַחַר הַסִּבּוּב. וְאַל יַחְשׁוֹב הָאָדָם שֶׁזּוֹהִי כַּפָּרָתוֹ מַמָּשׁ, אֶלָּא יַחְשֹׁב כִּי כָל מַה שֶׁעוֹשִׁין בָּעוֹף הַזֶּה, הָיָה רָאוּי לָבוֹא עָלָיו בַּעֲוֹנוֹתָיו. וְיִתְאוֹנֵן עַל חֲטָאָיו, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרַחֲמָיו יְקַבֵּל תְּשׁוּבָתוֹ. וְנוֹהֲגִין לִזְרוֹק בְּנֵי הַמֵּעַיִם וְהַכָּבֵד וְהַכְּלָיוֹת שֶׁל הַכַּפָּרוֹת עַל הַגַּגּוֹת אוֹ בֶּחָצֵר, מְקוֹם שֶׁהָעוֹפוֹת יְכוֹלִים לָקַחַת מִשָּׁם, לְפִי שֶׁרָאוּי לְרַחֵם עַל הַבְּרִיוֹת בְּיוֹם זֶה, כְּדֵי שֶׁיְרַחֲמוּ עָלָיו מִן הַשָּׁמָיִם. וְעוֹד, מִפְּנֵי שֶׁאָכְלוּ גָזֵל, כְּדֵי שֶׁיִתֵּן הָאָדָם אֶל לִבּוֹ לְהַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ מִן הַגָּזֵל. אִם אֵין תַּרְנְגוֹלִים מְצוּיִים, יָכוֹל לִקַּח אַוָּז אוֹ שְׁאָר בַּעַל חַי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהַקְרָבָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ דָגִים, אַךְ לֹא תוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה, שֶׁהֵם רְאוּיִין לְהַקְרָבָה, וִיהֵא נִרְאֶה כְּאִלּוּ מַקְדִּישׁ קָדָשִׁים בַּחוּץ. יֵשׁ נוֹהֲגִים לִתֵּן אֶת הַכַּפָּרוֹת לַעֲנִיִים, אֲבָל יוֹתֵר טוֹב לִפְדּוֹת אֶת הַכַּפָּרוֹת בְּמָמוֹן וְלִתֵּן אֶת הַמָּמוֹן לַעֲנִיִים. (תר"ה)
כפרות – שם המנהג המתואר בסעיף זה, ואינו מלשון 'כפרה' אלא מלשון 'כופר', שאנחנו נותנים תמורת החיים שלנו את חיי העוף, כמו שיתבאר.
באשמורת הבוקר – בשעות האחרונות של הלילה.
הרחמים גוברין – על פי הסוד, זה זמן שרחמי ה' חזקים במיוחד.
שאינו מסורס – בסימן מו סעיף כח כתב הקיצור שולחן ערוך שמותר לאכול את התרנגולים המסורסים [הגוים היו מסרסים אותם כדי שיתפטמו יותר]. אבל מאחר ואין הדבר מוסכם, משתדלים לפחות בעשרת ימי תשובה לאכול תרנגולים שאינם מסורסים, וכן להשתמש בהם לכפרות.
מעוברת – עושים כפרה לה, וגם לעובר, ומאחר ואין ידוע אם העובר בן או בת צריך לעובר תרנגול ותרנגולת.
יכולים שנים ליקח כפרה אחת – שני זכרים ואפילו יותר, או שתי נקבות ויותר, אבל אין זכר ונקבה יכולים ליקח כפרה אחת.
שנאמר – ישעיה א יח.
כשנים – כמו צבע אדום.
אין לחזר בפירוש בשעת קנייה אחר לבנים – שהרי אין שום הבדל אמיתי בין היעילות של המנהג כשעושים אותו עם לבנים לבין יעילות המנהג כשעושים אותו עם תרנגולים בצבע אחר, ורק רמז קל יש בלבנים.
דרכי האמורי – כתוב בתורה (ויקרא יח ג) 'וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו', ופירשו חכמים [באחד הפירושים] שתושבי ארץ כנען היה להם כל מיני אמונות תפלות, לעשות פעולות דוקא בצורה כזאת או אחרת, שכך יהיה יותר הצלחה במעשיהם, וכל מי שמקפיד בלי שום הגיון על ביצוע פעולה בצורה מסוימת דוקא מפני שכך מקובל אצל ההמון, הרי הוא הולך בדרכי הגוים שחיו כאן לפני שנכנסו היהודים לארץ [ביניהם העם האמורי], ועובר על איסור זה.
כשיזדמן לו – כשהולך לשוק ורואה בין התרנגולים אחד לבן, באותו מחיר, יכול לקנותו.
בין אחרים – שקנה לסעודות החג כמה תרנגולים, וביניהם יש אחד לבן.
הפסוקים בני אדם וגו' – הפסוקים הם בתהילים קז (י, יד, יז, יט-כא). והקדימו להם את המילים "בני אדם".
וכו' – זה תמורתי, זה כפרתי.
מסבב לאחר – שאין המנהג לסובב דוקא לעצמו.
תחילה לעצמו – שהוא יהיה נקי בזמן שמבקש עבור אחרים, כמו שהכהן גדול היה מתוודא קודם על עוונותיו, ורק אחר כך על עוונות שאר העם (ויקרא טז ו, יז).
שזוהי כפרתו ממש – כעין קרבן.
כל מה שעושין – השחיטה, יחשוב שהוא חייב מיתה כמו התרנגול.
יתאונן – יצטער.
על הבריות – כולל עופות וחתולים.
שאכלו גזל – התרנגולים, ולכן אנו מתרחקים מן האברים הפנימיים שהם קלטו את האוכל הגזול ראשונים.
להקרבה – בבית המקדש.
מקדיש קדשים בחוץ – מקדיש קרבן, ושוחטו מחוץ למקדש, שהוא איסור חמור שחייבים עליו כרת, כמבואר בתורה (ויקרא יז א-ד).
לעניים – שצדקה תציל ממוות (משלי י ב, יא ד).
יותר טוב – כדי שהעני לא ייעלב, ש"כאילו" מטילים את כל העברות על ראש התרנגול, ואחר כך מביאים אותו לעני.
אֵין אוֹמְרִים מִזְמוֹר לְתוֹדָה[3], וְלֹא תַחֲנוּן, וְלֹא לַמְנַצֵּחַ. גַּם אֵין אוֹמְרִים אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ[4]. וְרַק כְּשֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּשַׁבָּת, אָז אוֹמְרִים עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשַׁחֲרִית אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ (תר"ד).
מזמור לתודה – מזמור ק בתהילים, שאומרים אותו בפסוקי דזמרה כל בוקר. והאשכנזים אין אומרים אותו בימים שהיה אסור להקריב בהם קרבן תודה בבית המקדש. ופרטי דין זה מתבארים בסימן יד סעיף ה.
תחנון – תחינות שאומרים אחרי תפילת שמונה עשרה בשחרית ובמנחה, ואין אומרים אותו בימים שמחים כמבואר בסימן כב סעיף ח.
למנצח – בסוף תפילת שחרית אחרי אשרי אומרים בכל יום למנצח שהוא מזמור כ שבתהלים, ובני עדות המזרח אין אומרים אותו בכל הימים שאין אומרים בהם תחנון, אבל האשכנזים אומרים אותו תמיד, מלבד בימי חג ממש. וערב יום הכיפורים נחשב מבחינה זו כחג. ופרטי דין זה מתבארים בסימן כה סעיף ב.
אבינו מלכנו – התבאר בסימן קכט סעיף יא שאומרים אבינו מלכנו בעשרת ימי תשובה כל יום אחרי תפילת שחרית ואחרי תפילת מנחה. ואין אומרים אותו בשבת, ולא ביום שישי במנחה.
כשחל יום הכיפורים בשבת – ואז אין אומרים אבינו מלכנו ביום הכיפורים עצמו, מלבד בתפילת נעילה.
בשחרית – אבל לא במנחה.
מִצְוָה לְהַרְבּוֹת בִּסְעוּדָה וְלֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת[5]. וְכָל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים לְֹשֵם מִצְוָה, נֶחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הִתְעַנָּה גַם הַיּוֹם. וּמִצְוָה לֶאֱכֹל דָּגִים בַּסְּעוּדָה הָרִאשׁוֹנָה (תר"ד תר"ח).
כאילו התענה – אין הכוונה שהוא כאילו התענה בערב יום הכיפורים, שהרי אסור להתענות בו, אלא הכוונה היא, שבדרך כלל השכר על מצוות הוא לפי המאמץ והצער שמושקעים בהם, וכאן הקב"ה נותן שכר על האכילה בערב יום הכיפורים כאילו קיים מצווה של צום עם כל הצער הכרוך בזה, בזמן שהוא מצוה.
בסעודה הראשונה – אבל בסעודה המפסקת אין אוכלים דגים, כמו שיתבאר בסעיף יב.
עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֶמַר, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. כְּלוֹמַר, חַטֹּאתֵיכֶם שֶׁהֵם לִפְנֵי ה' בִּלְבַד, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. אֲבָל מַה שֶּׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ[6]. לָכֵן צָרִיךְ כָּל אָדָם לְדַקְדֵּק, שֶׁאִם יֵשׁ בְּיָדוֹ מָמוֹן שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁלֹּא כַדִּין, יַחֲזִיר לוֹ וִיפַיֵס אוֹתָן. וְאִם יֵשׁ בְּיָדוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא מְסֻפָּק בּוֹ, אִם הוּא שֶׁלוֹ עַל פִּי הַדִּין אוֹ לֹא, יוֹדִיע לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רוֹצֶה לַעֲמֹד עִמּוֹ מִיָד לְאַחַר יוֹם הַכִפּוּרִים לְדִין הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וִיקַבֵּל עָלָיו בֶּאֶמֶת לְקַיֵם כַּאֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי בֵּית הַדִּין. וְגַם אִם לֹא חָטָא כְּנֶגֶד חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים, צָרִיךְ לְפַיְסוֹ, וּמְחֻיָב לָלֶכֶת בְּעַצְמוֹ לְפַיְסוֹ. אַךְ אִם קָשֶׁה עָלָיו, אוֹ שֶׁהוּא מֵבִין כִּי יוֹתֵר קָרוֹב שֶׁיִתְפַּיֵס עַל יְדֵי אֶמְצָעִי, יַעֲשֶׂה עַל יְדֵי אֶמְצָעִי. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר מְבַקְשִׁין מִמֶּנוּ מְחִילָה, יִמְחוֹל בְּלֵב שָׁלֵם וְלֹא יְהֵא אַכְזָרִי, כִּי אֵין זֶה מִמִּדַּת יִשְֹרָאֵל, אֶלָּא מִמִּדַּת עֵשָׂו, שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר, וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח. וְכֵן הוּא אוֹמֵר עַל הַגִבְעוֹנִים, לְפִי שֶׁלֹּא מָחֲלוּ וְלֹא נִתְפַּיְסוּ, וְהַגִּבְעוֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְֹרָאֵל הֵמָה. אֲבָל דַרְכָּן שֶׁל זֶרַע יִשְֹרָאֵל הוּא לִהְיוֹת קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת. וּכְשֶׁהַחוֹטֵא מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִמְחוֹל, יִמְחוֹל בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה. וַאֲפִלּוּ הֵצֵר לוֹ הַרְבֵּה, לֹא יִקֹּם וְלֹא יִטֹּר. וְאַדְרַבָּה, אִם הַחוֹטֵא אֵינוֹ מִתְעוֹרֵר לָבוֹא אֵלָיו לְבַקֵּשׁ מְחִילָה, יֵשׁ לוֹ לְהָאִישׁ הֶעָלוּב לְהַמְצִיא אֶת עַצְמוֹ לְאוֹתוֹ שֶׁחָטָא, כְּדֵי שֶׁיְבַקֵּשׁ מִמֶּנוּ מְחִילָה. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַעֲבִיר שִׂנְאָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֵין תְּפִלָתוֹ נִשְׁמַעַת, חַס וְשָׁלוֹם. וְכָל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו (סימן תר"ו ובגמרא יומא דף פ"ז יבמות דף ע"ט).
שנאמר – ויקרא טז ל.
יחזיר לו ויפייס אותן – אין די בהחזרת הכסף אלא צריך גם לפייס את חברו עד שימחל לו.
מיד לאחר יום הכיפורים – שבעשרת ימי תשובה אין דנים אלא אם יש עוול אקוטי שצריך לתקנו, אבל אם הם מסכימים לפני יום הכיפורים להתדיין בפני בית דין ולקבל עליהם את הדין, די בכך, ואין צריך לעשות זאת בעשרת ימי תשובה.
בדברים – בדיבור.
אמצעי – מתווך.
אכזרי – לא למחול למי שעשה לנו רע, כאשר רואים שהוא מתחרט באמת, היא אכזריות.
ועברתו שמרה נצח – פסוק הוא בעמוס (א יא) בנבואה שמתארת את פשעי אדום.
הגבעונים – רימו את יהושע בן נון וסיפרו לו שהם באו מארץ רחוקה לכרות ברית עם ישראל, אף שהם היו מיושבי הארץ, ואחרי שנשבעו להם שלא יהרגום, התברר שהם כנענים. ויהושע הפכם לחוטבי עצים ושואבי מים לכהנים, כמסופר ביהושע (ט). ובימי שאול המלך, כאשר על פי פקודת שאול נהרגו כוהני נוב (שמואל א כב) נותרו הגבעונים ללא מקור פרנסה, והם האשימו בכך את שאול המלך. שנים רבות לאחר מכן, בימי דוד, כאשר היה רעב בארץ, ונאמר לדוד בשם ה' שהרעב בא מפני ששאול 'המית' את הגבעונים, דוד ניסה לברר עם הגבעונים כיצד ניתן לפייסם והם סירבו לקבל כל הצעה אחרת מלבד הריגת שבעה מצאצאי שאול, ודוד נאלץ להסכים לכך, כמו שמסופר כל זה בשמואל (ב כא).
הוא אומר על הגבעונים – הנביא ראה לנכון להקדים לסיפור זה תיאור לגבעונים, כדי שהסיפור יהיה מובן, כי לא יתכן סיפור כזה עם התעקשות שלא לוותר ולא להתפייס בבני ישראל.
והגבעונים לא מבני ישראל המה – שמואל ב כא ב.
קשה לכעוס ונוח לרצות – אינם מתרגזים בקלות, אבל נרגעים במהירות.
בלב שלם ובנפש חפצה – ויאמר לעצמו ששום דבר אינו קורה בעולם הזה אם אין הקב"ה גוזר עליו, ולא חבירו הוא שגרם לו את הצער, אלא הצער היה צריך לבוא עליו בכל מקרה, כי כך גזרה חכמתו, וחברו לא היה אלא שליח לדבר, ואינו אחראי לתוצאות, וברגע שמתחרט ומבקש סליחה על כוונותיו, אין בשביל מה לנטור לו איבה, וכמו שאמר יוסף לאחיו "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים" (בראשית מה ח), ואמר להם כשביקשו את סליחתו "אל תיראו כי התחת אלהים אני, ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה" (בראשית נ יט).
לא יקום ולא יטור – והנוקם ונוטר [=שומר טינה בלבו] עובר בלא תעשה, שנאמר (ויקרא יט יח) לא תקום ולא תטור את בני עמך.
העלוב – שנעלב או נפגע.
להמציא את עצמו – לעמוד לידו בצורה שמאפשרת לו לגשת אליו, ואפילו לומר לו 'אתה יודע שנפגעתי ממך? אולי לא שמת לב'.
מעביר שנאה – מוציא את השנאה מלבו.
המעביר על מידותיו – שמוותר וסולח ואינו מקפיד על פגיעה בכבודו, גם אם ברור לו שהצדק איתו.
מעבירין לו על כל פשעיו – גם ה' נוהג עמו מידה כנגד מידה, ומוותר ואינו מקפיד אף שהצדק איתו.
[1] טוב שיקח למעוברת שתי תרנגולות ותרנגול אחד, שמא העובר זכר או נקבה. ואם אין ידו משגת, יקח תרנגולת אחת למעוברת. (חזון עובדיה ימים נוראים, רכה). ומי שקשה לו לקחת כל כך לבני ביתו, יקח כפי יכולתו.(אור לציון ד ח א)
[2] יש להרחיק התרנגולים החיים ממקום השחיטה, משום צער בעלי חיים. (חזון עובדיה ימים נוראים, רכח).
אם נמצא התרנגול שעשה בו כפרות טריפה, אין צריך כפרה אחרת. (חזון עובדיה ימים נוראים, רכח).
[3] מנהג הספרדים לומר 'מזמור לתודה' בערב יום כיפור.
[4] ואנו נוהגים לומר 'אבינו מלכנו' בערב יום כיפור, ואפילו בשבת. (שולחן ערוך תרכב, ג).
[5] מעיקר הדין די בסעודה אחת בערב יום כיפור. ומי שיכול, טוב שיאכל כפול ממה שאוכל כל יום. וראוי לעשות לפחות סעודה אחת בפת. ויש לשתות גם משקאות טובים. ואין מצוה אלא ביום, ולא בלילה שלפני ערב יום כיפור. וגם נשים חייבות לאכול בערב יום כיפור.(אור לציון ד ז א--ג)
[6] ויש אומרים שאם לא ביקש מחילה על עבירות של בן אדם לחבירו, גם עברות של בן אדם למקום אין מתכפר לו, ואין הלכה כן. (חזון עובדיה ימים נוראים, רכ).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך