אִם מֵת זֶה הָאִישׁ אֲשֶׁר חָטָא כְּנֶגְדּוֹ, מֵבִיא עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים וּמַעֲמִידָן עַל קִבְרוֹ, וְאוֹמֵר, חָטָאתִי לֵאלֹהֵי יִשְֹרָאֵל וְלָזֶה הָאִישׁ [פְּלוֹנִי] שֶׁחָטָאתִי לוֹ. וְהֵם יָשִׁיבוּ לוֹ, מָחוּל לָךְ, מָחוּל לָךְ, מָחוּל לָךְ. וְיֶשׁ לוֹ לֵילֵךְ יָחֵף. גַם יֶשׁ לוֹ לְפָרֵט אֶת הַחֵטְא אִם אֵינוֹ בִזָּיוֹן לְהַמֵּת. אִם קֶבֶר הַמֵּת הוּא חוּץ לְשָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת מִן הַמָּקוֹם שֶׁדָּר בּוֹ הַחוֹטֵא, אֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ בְּעַצְמוֹ לְשָׁם, אֶלָּא יִשְׁלַח שְּׁלִיחוֹ, וְהַשְּׁלִיחַ יִקַּח שָׁם עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים וְיֵלֵךְ עַל קִבְרוֹ, וְיֹאמַר, הִנְנִי שְּׁלִיחַ שֶל פְּלוֹנִי, מוֹדֶה בָרַבִּים, שֶׁשְּׁלָחַנִי פְּלוֹנִי לְבַקֵּשׁ מְחִילָה עַל מַה שָּׁחָטָא וְכוּ'. אִם חֵרֵף אָדָם לְאַחַר מוֹתוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ עַל קִבְרוֹ, אֶלָּא יְבַקֵּשׁ מִמֶּנוֹ מְחִילָה בְּמָקוֹם שֶׁחֵרְפוֹ. וְאִם הוֹצִיא עָלָיו שֵׁם רָע, צָרִיךְ לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ תְּשׁוּבָה, עַל שֶׁעָבַר חֵרֶם הַקַּדְמוֹנִים שֶׁלֹא לְהוֹצִיא שֵׁם רָע עַל מֵתִים.
חטא כנגדו – חטא החי כנגד המת.
לאלהי ישראל ולזה האיש – כי כל עברה שבין אדם לחברו היא גם עברה בין אדם למקום, שהרי מי שמצער את חברו בכל צורה, עובר ב'ואהבת לרעך כמוך', מלבד האיסורים הנוספים המוגדרים יותר שהתורה מלאה מהם, ושלפי אופי החטא לרוב הפוגע בחברו עובר על חלק מהם [לא תגנובו, לא תחכשו, לא תשקרו, לא תעשוק, לא תגזול, לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר, לא תקלל, לפני עור לא תתן מכשול, לא תעשו עול במשפט, בצדק תשפוט עמיתך, לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, לא תשנא את אחיך בלבבך, לא תקום, לא תטור, מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם (כל אלו בויקרא יט), עזוב תעזוב עמו, הקם תקים עמו, אחרי ה' אלהיכם תלכו, השב תשיבם לאחיך, לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו, כל אלמנה ויתום לא תענון, לא תונו איש את אחיו, לא תשיך לאחיך, עד בוא השמש תשיבנו לו, כבד את אביך ואת אמך, לא תחבול בגד אלמנה, לא יחבול ריחיים ורכב, לא תחמוד, לא תתאוה, לא תרצח, לא תנאף, לא תענה ברעך עד שקר, לא תשא שמע שוא, ועוד].
שלוש פרסאות – הליכה של כשלוש וחצי שעות, מרחק של כ-12 ק"מ.
וכו' – לאלהי ישראל ולפלוני, ומותר לו לספר לשליח את חטאו, כדי שיוכל לבקש מחילה מן המת כדין.
חרף – ביזה.
במקום שחרפו – בפני אותם אנשים ששמעו אותו כשחירפו.
שם רע – שסיפר על המת דברים רעים שאינם נכונים.
לקבל על עצמו תשובה – שצריך לקבל על עצמו צומות וסיגופים כפי ראות עיני המורה.
חרם הקדמונים – רבנו גרשום מאור הגולה החרים את מי שמוציא שם רע על שוכני עפר.
הערות:
- מה שלמדנו שהמבקש מחילה מן המת בנוכחות עשרה בני אדם צריך לפרט את החטא, אם הוא חטא מפורסם יכול לפרטו בקול רם מול עשרת האנשים שלידו, ואם הוא חטא שאין יודעים עליו, אף שמשמע מדברי הקיצור שולחן ערוך שגם אז יש לו לפרט את החטא, אבל יש חולקים, וסוברים שעל זה נאמר (תהלים לב א) 'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה', ואסור לו לפרט את החטא בקול רם, אלא בינו לבין המת בלבד, ובקול רם לא יאמר אלא 'חטאתי לאלהי ישראל ולזה האיש', וכן נכון לעשות.
מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לִטְבֹּל אֶת עַצְמוֹ[1] בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים לִטַּהֵר מִטֻּמְאַת קֶרִי. וְעוֹד, מִשּׁוּם תְּשׁוּבָה, וּכְמוֹ גֵר שֶׁנִּתְגַיֵר שֶׁצָּרִיךְ טְבִילָה. וְלָכֵן גַּם נְעָרִים וּבְתוּלוֹת, יֵש לָהֶם לִטְבֹּל[2]. וְיֵש לְדַקְדֵּק שֶלֹּא תְהֵא עָלָיו שׁוּם חֲצִיצָה (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן קסא). וְעִקַּר זְמַן הַטְּבִילָה הוּא לְאַחַר חֲצוֹת הַיוֹם. אִשָׁה שֶׁשִּׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ, יְכוֹלָה לִפְלֹט שִׁכְבַת זֶרַע בְּתוֹךְ שְׁלשָׁה יָמִים לְאַחַר כָּךְ, וַהֲרֵי הִיא כְּמוֹ בַּעַל קֶרִי, וְלֹא הוֹעִילָה לָהּ הַטְּבִילָה לְעִנְיָן זֶה. וְהַתַּקָּנָה הִיא, שֶׁקֹּדֶם הַטְּבִילָה תִּרְחַץ הֵיטֵב בְּחַמִּין וְלֹא תִפְלֹט אַחַר כָּךְ עוֹד. וְאָמְנָם אִם שִׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ סָמוּךְ לִטְבִילָה אוֹ סָמוּךְ לְוֶסְתָּהּ, שֶׁאָז רְגִילָה לְהִתְעַבֵּר, אָסוּר לָהּ לְהַשְׁחִית זֶרַע הַהֵרָיוֹן, וְלָכֵן לֹא תִרְחַץ בְּחַמִּין. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לָהּ לִטְבֹּל בְצוֹנֵן. מִי שֶׁהוּא אָבֵל, רַחֲמָנָא לִצְּלָן, אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ שִׁבְעָה, יָכוֹל לִרְחוֹץ וְלִטְבּוֹל אֶת עַצְמוֹ כְּמוֹ שָׁעָה אוֹ שְׁתֵּי שָׁעוֹת קֹדֶם הַלַיְלָה, אֲפִלוּ קֹדֶם מִנְחָה. אֲבָל שְׁאָר כָּל דִּינֵי אֲבֵלוּת, כְּגוֹן יְשִׁיבָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע וּבְלֹא מִנְעָלִים, נוֹהֵג עַד הַלָּיְלָה (תר"ו).
על כל אדם – גם מי שאינו מקפיד כל ימות השנה לטבול מטומאת קרי.
משום תשובה – וכל אדם שחוזר בתשובה ומשנה את אורח חייו, צריך טבילה במקווה.
ולכן – אף שטומאת קרי אינה שייכת בהם.
בתולות – וברוב המקומות לא נהגו בתולות לטבול.
שום חציצה – כמבואר בסימן קסא, ולכן גם נכון שיטול צפרניו לפני הטבילה, או לכל הפחות ינקה את הלכלוך שמתחתיהם. ובמקום הצורך יכול לטבול אפילו אם יש חציצה כל שאינה ברוב הגוף.
יכולה לפלוט – ואין לה שליטה על כך.
כמו בעל קרי – שכל מי שיוצא ממנו שכבת זרע, בין איש בין אשה, נטמא.
תרחץ היטב בחמין – שטיפה פנימית בתוך הנרתיק.
סמוך לווסתה – סמוך לזמן שבו היא מצפה למחזור, ולא סמוך ממש, שזה אסור, כמו שיתבאר בסימן קנה, אלא יום או יומיים קודם לכן, שתוך שלושה ימים אחר תשמיש יכולה להתעבר.
רגילה להתעבר – בזמננו אין הרפואה מכירה במציאות של קליטת הריון אלא בסמוך לטבילה [כשבועיים לפני הווסת], אבל לא בסמוך לווסת, ואם כי אין להכחיש את דברי חכמינו, ויתכן שיש דברים שהרפואה אינה יודעת, אבל על כל פנים אין הדבר מצוי, ואינה צריכה לחשוש להשחתת הזרע במקרה זה.
אסור לה להשחית זרע ההריון – אין זה מוסכם שהוא אסור, אבל הוא בוודאי לא כדאי.
לטבול – שאף שהטבילה לא תועיל לטהרה מטומאת קרי, אבל היא תועיל לנימוק הנוסף של תשובה.
בצונן – אבל לא בחמים, שהמים החמים עלולים לחדור לנרתיק ולפגוע בזרע.
אפילו בתוך שבעה – שהדין הוא שאסור לו לרחוץ.
יכול לרחוץ... – אפילו לדעות שסוברים בסימן רכ סעיף ג שאם חל אחד משאר החגים בתוך שבעת ימי אבלות מותר לו לרחוץ רק בליל החג, בערב יום הכיפורים, שאסור לו לרחוץ בלילה, כמו שיתבאר בסימן קלג סעיף א, מותר לרחוץ לפני הלילה.
שאר כל דיני אבלות – דיני אבלות מתבארים בסימנים רח-ריא.
הערות:
- מה שכתב שעיקר זמן הטבילה אחר חצות היום, שאר הפוסקים כתבו שיכול לטבול כל היום מתי שירצה.
נוֹהֲגִין שֶׁכָּל בַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה נֵר לְבֵיתוֹ[3], מִפְּנֵי שֶׁבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים יָרַד משֶׁה עִם הַלּוּחוֹת הַשְּׁנִיּוֹת, וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת נֵר, וְעוֹד נֵר אֶחָד בִּשְׁבִיל נִשְׁמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁמֵּתוּ, לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם. וְנוֹהֲגִין שֶׁמַּדְלִיקִין אֶחָד בְּבֵיתוֹ, שֶׁיִדְלַק עַד שְׁעַת הַבְדָּלָה וְיַבְדִּיל עָלָיו (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן קלג סָעִיף כח), וְאֶחָד מַדְלִיקִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת[4]. וְלֹא יַעֲשׂוּ נֵרוֹת אֵלּוּ מִשַּׁעֲוָה שֶׁל בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה. וּמִהְיוֹת שֶׁקְצָּת מַקְפִּידִים אִם אֵרַע שֶׁכָּבָה נֵרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף כִּי בֶּאֱמֶת אֵין בָּזֶה שׁוּם חֲשָׁשׁ, מִכָּל מָקוֹם טוֹב לִמְנוֹעַ מִזֶּה, וְיִתֵּן אֶת הַנֵּר לַשַׁמָּשׁ, שֶׁהוּא יַעֲמִידוֹ בְּמָקוֹם שֶׁיִרְצֶה, וְהָאִישׁ לֹא יֵדַע כְלָל מְקוֹם נֵרוֹ. וְיֵשׁ לָשֵׂאת אֶת הַנֵּר לְבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּשֶׁהוֹלֵךְ לִתְפִלַּת מִנְחָה לְהַעֲמִידוֹ עַל מְכוֹנוֹ וּלְהַדְלִיקוֹ אַחַר כָּךְ קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, כִּי בְּעֵת שֶׁבָּאִים אַחַר כָּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְעַרְבִית, הַזְמָן בָּהוּל (סימן קנ"ד תר"י ובחיי"א וסידור).
עושה נר לביתו – מדליק נר עבור משפחתו.
ביום הכיפורים ירד משה עם הלוחות השניות – ביארתי בסימן קכח סעיף א.
בשביל נשמות – אפילו מתו שניהם, די בנר אחד.
לכפר עליהם – שגם המתים צריכים כפרה, כמבואר בסימן קלג סעיף כא, ומתכפר להם ביום הכיפורים, ועל ידי הדלקת נר וריבוי אור לכבוד יום הכיפורים, יש כפרה לנשמה שנמשלה לנר, שנאמר (משלי כ כז) נר ה' נשמת אדם.
אחד – או נר החיים או נר המתים.
לקמן – שם מתבאר למה צריך להבדיל דוקא על נר כזה.
שעוה של בתי עבודה זרה – כמו שהתבאר בסימן קסז סעיף ג.
מקפידים – נלחצים, שזה אומר שהם ימותו באותה שנה.
באמת אין בזה שום חשש – כי אמנם הדבר מוזכר בגמרא, אבל מפורש שם שזה רק אם הוא מדליק את הנר בצורה שאין סיבה טבעית שהוא יכבה, במקום שאין רוח, ולא חום שממיס את השעוה מהר מדאי.
טוב למנוע – כי זה פוגע בריכוז בתפילה, וגם עצם זה שהוא לחוץ גורם לאדם סכנה.
שמש – גבאי בית הכנסת, שמפזר נרות בכל בית הכנסת לכבוד היום הקדוש.
כשהולך לתפילת מנחה – שבליל יום הכיפורים אין מתפללים מנחה סמוך לערבית, שהרי צריך לאכול סעודה בין מנחה לערבית, כמו שביארתי בסעיף ח.
אחר כך קודם בין השמשות – שמש בית הכנסת ידליקו עם כל הנרות, לפני כניסת הצום.
הזמן בהול – לא בהכרח מספיקים לקבוע את הנר במקום, ולהדליקו, לפני כניסת הצום. ואם ממהרים, אין הנרות עומדים כראוי, והם עלולים ליפול אחר כך, מה שיגרום הפרעות לתפילה.
כְּשֶׁהוֹלְכִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת לִתְפִלַּת מִנְחָה, נוֹהֲגִין לִלְבּוֹשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת[5]. בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, אוֹמְרִים לְאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אֶת הַוִּדּוּי. דְּהַיְנוּ, קֹדֶם אֱלֹהַי נְצֹר, אוֹמְרִים אֶת הַפָּסוּק יִהְיוּ לְרָצּוֹן וְגוֹ', וּמַתְחִילִין אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ תָּבוֹא לְפָנֶיךָ, עַד וָחֳלָיִים רָעִים[6], וְאַחַר כָּךְ אוֹמְרִים אֱלֹהַי נְצֹר וכוֹ', וְאוֹמְרִים עוֹד הַפַּעַם הַפָּסוּק יִהְיוּ לְרָצוֹן וְגוֹ'. אִם בְּעוֹד שֶהוּא אוּמֵר אֶת הַוִּדוּי, חוֹזֵר שְּׁלִיחַ הַצִּבּוּר אֶת הַתְּפִלָּה, כֵּיוָן שֶהוּא כְּבָר אָמַר אֶת הַפָּסוּק יִהְיוּ לְרָצוֹן, יָכוֹל לַעֲנוֹת אָמֵן וְלוֹמַר קְדֻשָׁה וּמוֹדִים[7] (עַיֵן לְעֵיל סִימָן יח סָעִיף טו).
ללבוש בגדי שבת – אם הספיק לרחוץ ולטבול לפני זה.
הוידוי – הוא מודפס בסידורים ובמחזורים, והוא כולל רשימה לפי סדר א-ב של חטאים בקצרה ['אשמנו, בגדנו, גזלנו...] ורשימה ארוכה יותר של חטאים לפי סדר א-ב כפול [על חטא שחטאנו לפניך ב...], והוא חלק ממצוות התשובה להתוודות על החטאים, ועיקר המצוה היא ביום הכיפורים עצמו, שאומרים וידוי בכל תפילה פעמיים, אבל חכמים חששו שמא יקרה אסון בסעודה האחרונה לפני הצום, ולא יוכל בסוף להתוודות, ולכן תיקנו להתוודות בתפילת המנחה שלפני הסעודה.
דהיינו – כיצד משלבים את הווידוי, והוא נוגע בין למנחה של ערב יום הכיפורים ובין לתפילות יום הכיפורים עצמו.
אלהי נצור – תפילה שנוהגים לאומרה כל יום אחרי סיום ברכות שמונה עשרה.
אומרים את הפסוק יהיו לרצון – תהילים יט טו, וחכמים תיקנו לומר את הפסוק הזה בסוף תפילת שמונה עשרה, כמבואר בסימן יח סעיף טו. ונחלקו הפוסקים אם לומר אותו מיד אחרי חתימת ברכת המברך את עמו ישראל בשלום, עוד לפני תפילת אלהי נצור, ואז חוזר ואומרו שוב אחרי שמסיים לגמרי, או שנכון יותר לאומרו רק לאחר אלהי נצור ולאחר התחנונים האישיים שהאדם מוסיף בסוף התפילה, כיון שכל זה חלק מן התפילה. וכשאומר ווידוי, דעת הקיצור שולחן ערוך שגם הנוהגים בדרך כלל לומר יהיו לרצון בסוף, יש להם כעת להקדימו ולאומרו מיד אחרי חתימת הברכה.
כיון שהוא כבר אמר את הפסוק יהיו לרצון – ונמצא שכבר סיים את עיקר התפילה, ואין דינו כמי שעומד באמצע שמונה עשרה שאינו עונה לדברים שבקדושה.
יכול לענות אמן – אבל אינו חייב בכך, אלא מותר לו להיות מרוכז על הווידוי ולהתעלם מתפילת השליח ציבור.
לומר קדושה ומודים – זו חובה, כמו שמבואר בסימן כ סעיפים ה ויא.
סימן יח סעיף טו – אם נכון לומר יהיו לרצון ומה מותר לענות אם אמר יהיו לרצון.
הערות:
- היחיד אומר את הוידוי בסוף תפילת העמידה, כמבואר בסעיף זה, אבל השליח ציבור בחזרת התפילה של יום הכיפורים משלב את הווידוי בתוך הברכה האמצעית של התפילה עצמה, ובמנחה של ערב יום הכיפורים אינו מתוודה בכלל בחזרת הש"ץ.
צָרִיךְ לוֹמַר אֶת הַוִּדוּי מְעֻמָד[8], וְיִשְׁחֶה כְּמוֹ בְּמּוֹדִים. וּכְֹשֶמַּזְכִּיר אֶת הַחֵטְא, יַכֶּה בָּאֶגְרוֹף עַל הַלֵב, כְּלוֹמַר, אַתָּה גָרַמְתָּ לִי שֶׁחָטָאתִי. סֵדֶר הַוִּדּוּי כַּכָּתוּב בַּסִּדּוּרִים, אוֹמְרִים כֻּלָּם בְּשָׁוֶה. וּמִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ חֵטְא שֶׁלֹּא נִזְכַּר בַּוִּדּוּי, כֵּיוָּן שֶׁהוּא אוֹמֵר אֶת הַוִּדוּי בְּלַחַש, נָכוֹן שֶיְפָרֵט אֶת הַחֵטְא הַהוּא וְיִתְוַדֶּה עָלָיו בִּמְרִירוּת הַלֵב וּבִדְמָעוֹת שָׁלִיש. וְכֵן אִם הַחֵטְא הוּא אֶחָד מֵהַמְפֹרָשִׁים בַּוִּדּוּי, אֲזַי כְּשֶׁמַּגִיעַ אֵלָיו, יִתְמַרְמֵר עָלָיו בְּיוֹתֵר. עֲוֹנוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עָשָׂה אוֹתָם יוֹתֵר, מִכָּל מָקוֹם יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהִתְוַדּוֹת עֲלֵיהֶם, וַהֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, שֶׁנֶּאֱמַר, וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד (תר"ז).
צריך... – כל סעיף זה נוהג בתפילת מנחה של ערב יום הכיפורים, ובכל תפילות יום הכיפורים.
מעומד – ואסור להישען על שולחן או סטנדר או ספסל.
ישחה – יכופף את גופו.
במודים – התבאר בסימן יח סעיף יא.
אומרים כולם בשוה - גם אם יודע שהוא נקי מאחד החטאים, שאם הוא לא חטא אחרים חטאו, וכולם ערבים זה בזה. ולכן גם אומרים את הוידוי בלשון רבים.
כיון שהוא אומר את הוידוי בלחש – שאסור לפרסם את חטאיו ברבים, שנאמר (תהלים לב א) 'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה'.
שיפרט – ואינו חייב להיצמד לסדר הא-ב, אלא יכול לאומרו בכל מקום שנזכר. ומן הראוי שלפני יום הכיפורים יקח לעצמו זמן ללקט ולרשום לעצמו את כל הדברים שהוא צריך להתוודות עליהם, כדי שלא יפרחו מזכרונו ביום הכיפורים.
במרירות הלב – על שעשה נגד מצוות הבורא והמחיה אותו שברוב רחמיו אפילו בשעת העברה השפיע לו חיים וכח ויכולת, והוא ניצל זאת לרעה.
דמעות שליש – לשון הפסוק בתהלים (פ ו), ושליש הוא מידת נפח עתיקה, והכוונה שיבכה בכי רב עד שיהיה ניתן למדוד את הדמעות במידה.
יתמרמר – יתרגש ויזכיר את החטא במרירות הלב.
שנאמר – תהילים נא ה.
[1] ואם אינו יכול לטבול, ישפוך על עצמו תשעה קבין מים. (12.6 ליטר מים). (ילקוט יוסף תרד, ב).
[2] הסופרות ז' נקיים, וכן רווקות, לא יטבלו בערב ראש השנה ולא בערב יום כיפור, משום חשש מכשול. (חזון עובדיה ימים נוראים, נט).
[3] ויש שלא נהגו להדליק.
[4] מצוה להדליק נרות לכבוד ליל כפור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. וכן מצוה לעשות כן בבתי חולים ובמקומות האפלים. (חזון עובדיה ימים נוראים, רנט)
[5] הספרדים לא נהגו ללבוש בגדי שבת במנחה של ערב יום כיפור.
[6] והשליח ציבור של מנחה לא אומר וידוי ועל חטא בחזרת הש"ץ. (חזון עובדיה ימים נוראים, רמט).
[7] ויש אומרים שלא יענה עד אחר יהיו לרצון השני.(הליכות עולם 179)
[8] וכשהשליח ציבור אומר את הוידוי, צריכים הקהל לעמוד ולהתודות עמו. ואין להפסיק בשיחה עד סוף התפילה. (חזון עובדיה ימים נוראים, רנ).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך