אַף עַל פִּי שֶׁאֲמִירַת הַקַּדִּישׁ וְהַתְּפִלּוֹת מוֹעִילוֹת לְהָאָבוֹת, מִכָּל מָקוֹם, אֵין אֵלּוּ הָעִקָּר, אֶלָּא הָעִקָּר הוּא שֶׁהַבָּנִים יֵלְכוּ בְּאֹרַח מִישׁוֹר, כִּי בָּזֶה מְזַכִּים אֶת הָאָבוֹת. הָכֵי אִיתָא בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ (סוֹף פָּרָֹשַת בְּחֻקֹּתַי), בֵּן יְכַבֵּד אָב, כְּמָּה דְּאַתְּ אָמֵר, כַּבֵּד אֵת אָבִיךָ וְאֵת אִמֶּךָ, וְאוּקְמוּהָ בְּמֵיכְלָא וּמִשְׁתַּיָּא וּבְכֹלָּא, הָאי בְּחַיּוֹי דְּאִתְחַיֵּב בֵּיה. בָּתַר דְּמִית, אִי תִּימָא הָא פָּטוּר הוּא, לָאו הָכֵי, דְּאַף עַל גַּב דְּמִית אֶתְחַיַּב בִּיקָרֵיהּ יַתִּיר, דִּכְתִיב כַּבֵּד אֵת אָבִיךָ. דְּאִי הַהוּא בְּרָא אָזִיל בְּאֹרַח תַּקְלָא, וַדַאי מְבַזֶּה לַאֲבוֹי הוּא, וַדַּאי עָבִיד לֵיה קְלָנָא. וְאִי הַהוּא בְּרָא אָזִיל בְּאֹרַח מִישׁוֹר, וְתַקִין עוֹבָדוֹי, וַדַּאי דָּא אוֹקֵיר לַאֲבוֹי, אוֹקִיר לֵיה בְּהַאי עָלְמָא גַּבֵּי בְּנֵי נָשָּׁא, אוֹקִיר לֵיה בְּהַהוּא עַלְמָא גַּבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עַלֵהּ, וְאוֹתֵיב לֵיה בְּכֻרְסְיָא דִּיקָרֵיה וַדַּאי וְכוּ' עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְיֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְצַוּוֹת אֵת בָּנָיו לְהַחְזִיק בְּאֵיזֹה מִצְוָה, וְאִם מְקַיְמִין נֶחְשָׁב יוֹתֵר מִן הַקַּדִּישׁ, וְהוּא תַּקָּנָה טוֹבָה גַּם לְמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים אֶלָּא בָּנוֹת.
מועילות להאבות – בעולם האמת, להצילם מן הגיהנם ולהעלותם במעלות השכר בגן עדן, כמו שהתבאר בהרחבה בסימן רכא סעיף א.
אורח מישור – בדרך הישרה.
הכי איתא – כך יש.
בן יכבד אב – פסוק הוא במלאכי (א ו).
כמה דאת אמר – כמו שנאמר (שמות כ יב, דברים ה טז).
ואוקמוה במיכלא ומשתיא ובכולא – והעמידו חכמים את הציווי הזה באכילה ובשתיה ובכל, שחובת הבן להאכיל ולהשקות את אביו ואת אמו ולדאוג לרווחתם בכל דרך, שזהו הכבוד.
האי בחיוי דאתחיב ביה – זה מה שהוא חייב בחיי האב.
בתר דמית, אי תימא הא פטור הוא, לאו הכי – אחרי מותו, אם תאמר שהוא פטור, אין הדבר כן.
דאף על גב דמית אתחייב ביקריה יתיר דכתיב כבד את אביך – שאף על פי שמת, חייב בכבודו ביותר, שנאמר כבד את אביך.
דאי ההוא ברא אזיל באורח תקלא ודאי מבזה לאבוי הוא ודאי עביד ליה קלנא – שאם אותו בן הולך בדרך מקולקלת, בוודאי מבזה בכך את אביו, ובוודאי עושה לו בושות.
ואי ההוא ברא אזיל באורח מישור, ותקין עובדוי, ודאי דא אוקיר לאבוי, אוקיר ליה בהאי עלמא גבי בני נשא, אוקיר ליה בההוא עלמא גבי קודשא בריך הוא – ואם אותו הבן הולך בדרך ישרה, ומעשיו מתוקנים, הוא בוודאי מכבד בכך את אביו, מכבדו בעולם הזה אצל בני אדם, ומכבדו בעולם ההוא אצל הקדוש ברוך הוא.
וקודשא בריך הוא חייס עליה, ואותיב ליה בכורסיא דיקריה ודאי וכו' – והקדוש ברוך הוא מרחם עליו, ומושיבו בכיסא כבודו בוודאי.
להחזיק באיזה מצוה – מצוה שאולי הם מזלזלים בה קצת, או מצוה שאינה מחוייבת אלא תלויה ברצון האדם ומסירותו, כגון הכנסת אורחים, ביקור חולים, קבורת מתים, גמילות חסדים, ריבוי צדקה, עיסוק בצרכי ציבור.
תקנה טובה – פתרון טוב.
שאין לו בנים אלא בנות – ולמדנו בסעיף כ שאין הבת אומרת קדיש, על כל פנים לא בבית הכנסת, אבל להתחזק בעבודת ה' גם היא יכולה, וזה מועיל יותר מקדיש.
אַחַר הַתְּפִלָּה יִקְבַּע עֵת לְלִמּוּד תּוֹרָה. וְצָרִיךְ שֶׁאוֹתוֹ הָעֵת יִהְיֶה קָבוּעַ, שֶׁלֹּא יַעֲבִירֶנוּ אַף אִם סָבוּר לְהַרְוִיחַ הַרְבֵּה. וְאִם צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָּבָר נָחוּץ מְאֹד, יִלְמַד מִקֹּדֶם לְכָל הַפָּחוֹת פָּסוּק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אַחַת[1], וְיַעֲשֶׂה מַה שֶּׁנָּחוּץ לוֹ, וְאַחַר כָּךְ יַשְׁלִים חֻקּוֹ. וּבִקְצָת קְהִלּוֹת קְדוֹשׁוֹת נִתְיַסְּדוּ חֲבָרוֹת קְדוֹשׁוֹת, לִלְמֹד תּוֹרָה בָּרַבִּים מִיָּד לְאַחַר הַתְּפִלָּה. וְיֵשׁ לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם לְהִתְחַבֵּר אֲלֵיהֶם (אוֹרַח חַיִּים סִימָן קנ"ה).
אחר התפילה – יש עניין מיוחד שהלימוד היומי יהיה מיד אחרי התפילה, כדי שלא יישכח מתוך טרדות היום, וגם כדי לקיים 'ילכו מחיל אל חיל' (תהילים פד ח), שיש עניין לעבור ממצוה למצוה בלי הפסקה ביניהם, כמו שמתבאר בסימן קלג סעיף ל.
עת – זמן. כל אחד כפי יכולתו, אם מספר שעות או מספר דקות, או הספק כלשהו, אם דף גמרא ואם פרק משנה או משנה אחת או מספר פסוקים מפרשת השבוע.
קבוע – לאו דוקא סמוך לתפילה.
יעבירנו – יבטלו. אבל מותר ללוות מזמן הלימוד ולפרוע יותר מאוחר, באותו יום או בלילה של אותו יום.
אם סבור להרויח הרבה – שהזדמן לו עסקה מיוחדת, כי אין להקב"ה בעיה לזמן לו עסקה כזאת בזמן אחר, שלא יבוא על חשבון זמן לימודו הקבוע, ויסמוך עליו שהוא זן ומפרנס לכל, וזימן לו נסיון זה לראות אם אמונתו איתנה.
דבר נחוץ מאד – עניין שחייב להיעשות דוקא בשעה שהוא בדרך כלל רגיל ללמוד, למשל תור אצל רופא, או במשרד ממשלתי, או נסיעה שיוצאת בשעה זו, וכל הדומה לזה. כמו כן יש מצוות שדוחות לימוד תורה, כגון מצוה שאם לא יעשוה עכשיו לא יוכלו לעשותה לאחר זמן [=מצוה עוברת], ואין אחר שיכול לעשותה, כגון הגשת עזרה ראשונה לחולה או לפצוע.
פסוק אחד – כדי שגם אם הדבר יימשך ולבסוף יעבור היום ולא ימצא את הזמן ללמוד, קיים לכל הפחות את החיוב הבסיסי ללמוד משהו בכל יום.
חוקו – מה שקבע לעצמו. ואם לא הספיק להשלים את חוקו כל היום, חייב להשלימו בלילה, כמבואר בסימן עא סעיף א.
חברות – לשון רבים של חברה, קבוצה של בני אדם שמתאחדים למטרה מסויימת, כעין אגודה.
להתחבר אליהם – וזה עדיף מללמוד לבד, שאינם דומים רבים העושים את המצווה ליחיד שעושה את המצוה.
הערות:
- גם בלילה צריך לקבוע עת לתורה, והוא יתבאר בסימן עא סעיף א.
כָּל אִישׁ יִשְֹרָאֵל חַיָּב לִלְמֹד תּוֹרָה[2], בֵּין עָנִי בֵּין עָשִׁיר, בֵּין שָׁלֵם בְּגוּפוֹ בֵּין בַּעַל יִסּוּרִין, בֵּין בָּחוּר בֵּין זָקֵן גָּדוֹל. אֲפִלּוּ עָנִי הַמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, חַיָּב לִקְבֹּעַ לוֹ זְמַן לְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל לִלְמֹד, אוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ מֵחֲמַת רֹב הַטְרָדוֹת, יְסַפֵּק לַאֲחֵרִים הַלּוֹמְדִים[3], וְתֵחָשֵׁב לוֹ כְּאִלּוּ לוֹמֵד בְּעַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּפָּסוּק שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתְךָ וְיִשָׂשְׂכָר בְּאֹהֳלֶיךָ, זְבוּלֻן וְיִשָׂשְׂכָר עָשׂוּ שֻׁתָּפוּת. זְבוּלֻן עָסַק בִּסְחוֹרָה וְסִפֵּק לְיִשָּׂשְׂכַר פַּרְנָסָתוֹ, שֶׁיִהְיֶה לוֹ פְּנַאי לַעַסֹק בַּתּוֹרָה. לְפִיכָךְ הִקְדִּים הַפָּסוּק זְבוּלֻן לְיִשָֹּשְֹכָר, מִפְּנֵי שֶׁתּוֹרָתוֹ שֶׁל יִשָֹשְֹכָר עַל יְדֵי זְבוּלֻן הָיְתָה. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּשְׁנָה (זבחים פרק א), שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אוֹמֵר וְכוּ', וְנִקְרָא שִׁמְעוֹן עַל שֵׁם אָחִיו עֲזַרְיָה, לְפִי שֶׁעֲזַרְיָה עָסַק בִּפְרַקְמַטְיָא, וְהָיָה מְסַפֵּק צָרְכֵי שִׁמְעוֹן אָחִיו, שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וְהִתְנוּ בֵּינֵיהֶם, שֶׁיְהֵא חֵלֶק לַעֲזַרְיָה בִּשְׂכַר לִמּוּדוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן. וְעַל כָּל פָּנִים יִתְאַמֵּץ כָּל אָדָם לִלְמֹד, אֲפִלּוּ רַק מְעַט, בְּכָל יוֹם וּבְכָל לַיְלָה.
איש – אבל נשים פטורות מחיוב זה, ואמנם חייבות ללמוד את ההלכות הנוגעות אליהן, אבל אינן מחוייבות לקבוע להן זמנים קבועים על בסיס יומי, כי אצלן הלימוד אינו מצוה בפני עצמו, אלא רק אמצעי, שמאפשר להן לדעת כיצד לחיות לפי רצון הבורא.
חייב ללמוד תורה – שנאמר (דברים ה א) 'שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי דבר באזניכם היום, ולמדתם אותם'.
המחזר על הפתחים – שעובר מדלת לדלת לקבץ נדבות.
שנאמר – יהושע א ח.
יומם ולילה – ואין כוונת הפסוק שצריך ללמוד ברצף יום ולילה, אלא שבכל יום ובכל לילה צריך להגות בתורה מעט.
אינו יודע כלל ללמוד – אינו מבין לשון הקודש.
יספק – את צרכיהם החומריים.
בפסוק – דברים לג יח.
שמח זבולון בצאתך – שאף שהוא יוצא לשוק ועוסק בסחורה, שמחתו [הנצחית] זהה לשל יששכר.
פרקמטיא – מסחר.
יתאמץ כל אדם – אפילו אם הלימוד קשה לו מאד, או שאין לו זמן כלל, והוא תומך באחרים שלומדים תורה.
מעט – ואם אין לו שום אפשרות אחרת, יכוון בשעה שקורא קריאת שמע, שפסוקי קריאת שמע ייחשבו לו כלימוד תורה.
מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תּוֹרָתוֹ קֶבַע, אֶלָּא שֶׁהוּא קוֹבֵעַ עִתִּים לַתּוֹרָה, יַעֲסֹק בָּעִתִּים הַלָּלוּ שֶׁהוּא קוֹבֵעַ, לִלְמֹד הַהֲלָכוֹת הַשְּׁכִיחוֹת[4], הַנִּצְרָכוֹת לָדַעַת לְכָל אִישׁ יִשְֹרָאֵל, וְגַם בַּאַגָּדוֹת וּמִדְרָשִׁים וְסִפְרֵי מוּסָר אֲשֶׁר יְסוּדָתָם בְּהַרְרֵי קֹדֶשׁ מִמִּדְרְשֵׁי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁהֵם מוֹעִילִים לְהַחְלִישׁ כֹּחַ הַיֵּצֶר הָרָע. וְאַשְׁרֵי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֹק קָבוּעַ וְלֹא יַעֲבֹר, לִלְמֹד בְּסֵפֶר "חֹק לְיִשְֹרָאֵל" דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ[5], וְכָל הַמּוֹסִיף, מוֹסִיפִין לוֹ טוֹבָה מִן הַשָּׁמַיִם. (יו"ד סִימָן רמ"ו)
אינו יכול לעשות תורתו קבע... – מי שיכול ללמוד רוב הזמן, והקדיש זמן מועט לעיסוק בפרנסתו, אשריו ואשרי חלקו, והוא יכול ללמוד את כל חלקי התורה. אבל מי שאינו יכול, ולומד זמן מועט ביום, צריך לבחור לעצמו ללמוד את הדברים הנחוצים ביותר.
השכיחות – המצויות.
הנצרכות לדעת לכל איש ישראל – וילמד בספר שהוא כולל הרבה הלכות בכל התחומים, ולא בספר שמרבה בפרטים, כדי שידע כיצד לנהוג בחיי היום יום כמה שיותר מהר. וספר קיצור שולחן ערוך מתאים לכך מאד. והכי חשוב ללמוד הלכות שבת, שמי שאינו יודע אותם עלול להיכשל בקלות באיסורים חמורים מאד.
אגדות – סיפורים על גדולי החכמים.
מדרשים – פרשנות והרחבה של סיפורי ופסוקי התנ"ך.
ספרי מוסר – ספרים שעוסקים בתיקון המידות, ומלהיבים את האדם לעבודת ה'.
יסודתם בהררי קודש – ביטוי מושאל שמקורו מתהילים (פז א), ומשמעותו שהם נכתבו על ידי גדולי עולם, שהיו בקיאים בכל חלקי התורה.
ממדרשי רבותינו – ספרי המוסר בנויים ומלוקטים מדברי רבותינו חכמי המשנה והגמרא.
להחליש כח היצר הרע – שזה לא פחות חשוב מידיעת ההלכה.
חוק קבוע ולא יעבור – החלטה חזקה שהוא עומד בה תמיד.
ספר חוק לישראל – הוא ספר שנוסד על פי האר"י, ומסודר בו לכל יום בשנה מעט לימוד בכל חלקי התורה, זאת אומרת תורה, נביאים, כתובים, קבלה, משנה, סוגים שונים של תלמוד.
המוסיף – ללמוד יותר מזה.
כְּשֶׁהוּא לוֹמֵד וְצָרִיךְ לָצֵאת לַחוּץ, אַל יַנִּיחַ אֵת הַסֵּפֶר פָּתוּחַ, כִּי עַל יְדֵי זֶה מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ. (שפתי כהן יורה דעה סִימָן רע"ז)
כי על ידי זה – טעם האיסור הוא מפני שלהשאיר ספר פתוח הוא בזיון לספר, וכעונש על הבזיון שהוא גורם לספר, הוא משכח את תלמודו.
משכח – שוכח.
צָרִיךְ לִזָּהֵר, בְּכָל מַה שֶּׁהוּא לוֹמֵד, לְהוֹצִיאוֹ בִּשְׂפָתָיו וּלְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו[6]. שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ וְגוֹ'. וּמִי שֶׁמּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין, קִיֵּם מִצְוַת וּלִמַּדְתֶּם וְלָכֵן כָּל עַם הָאָרֶץ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה בַּשַּׁחַר, לִפְנֵי הַפְּסוּקִים, וְכֵן כְּשֶׁעוֹלֶה לְסֵפֶר תּוֹרָה. וְכָל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהָבִין, מֵחֲמַת קֹצֶר דַּעְתּוֹ, יִזְכֶּה לְהָבִינָהּ בָּעוֹלָם הַבָּא. (רז"ש הל' ת"ת)
להוציאו בשפתיו – ולא ללמוד עם העיניים ועל ידי הרהור בלבד.
שנאמר – יהושע א ח.
והגית בו – אינו מלשון הגיון והגות, אלא מלשון הגייה, כלומר מבטא.
שמוציא בשפתיו – פסוקי התורה.
קיים מצוות ולמדתם – דברים ה א, אבל אם רק מהרהר בדברי תורה, אינו מקיים מצוה אלא אם כן מבין את מה שהוא מהרהר בו.
עם הארץ – אדם שאינו לומד ואינו יודע ללמוד, שהיה מתבקש שלא יאמר ברכת התורה.
לפני הפסוקים – של ברכת כהנים 'יברכך ה' וישמרך', שנאמרים מיד אחרי ברכות התורה, וגם מי שאינו מבין כלום מקיים בהם מצוות תלמוד תורה.
וכן – הוא מברך על התורה את ברכת אשר בחר בנו.
קוצר דעתו – השכל שלו חלש מדאי בשביל להבין דברי תורה.
יזכה להבינה בעולם הבא – כי הבנת התורה בעולם הבא, עם כל סודותיה ועמקותה, היא שכר על המאמץ שהושקע בלימוד תורה בעולם הזה, ושם אין מגבלות של שכל, כי הנשמה יכולה להבין הכל, וגודל ההשגה בעולם הבא נקבע לפי גודל המאמץ בעולם הזה.
[1] וטוב ללמוד לפחות שתי הלכות בכל יום, שכל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. (ילקוט יוסף קנה, ד).
אין ראוי לאדם ללמוד אלא מקרא משנה נ"ך גמרא וכדומה, ולא שאר חכמות, כגון פילוסופיא ושאר חכמות. (הליכות עולם ח, שמט).
[2] חובה על כל אדם לשלוח את בניו לישיבות קדושות ולתלמודי תורה, ואת בנותיו לבית ספר בית יעקב ואחר כך ל'סמינרים'. למען ילכו בדרך הישר. ואף עם הארץ ששולח בנותיו לבית יעקב, בתו נקראת בת תלמיד חכם.
אדם שיש בידו אפשרות ללמוד בכולל, יש להעדיף את זה על האפשרות להתפרנס מיגיע כפיו ולקבוע עתים לתורה בערב. (הליכות עולם ז, שמ).
[3] וכדאי שהם עצמם ילכו לשמוע דברי תורה ומוסר מפי תלמידי חכמים.
[4] בעלי בתים שאין להם פנאי ללמוד יותר משעתיים שלוש בכל יום, ילמדו הלכה למעשה מתוך השולחן ערוך, כדי לא להכשל באיסורים. (יחוה דעת ו, נב).
[5] הכף החיים (קנה, ג) מאריך בחשיבות אמירת "חק לישראל" בכל יום, שהוא מסודר ע"פ האר"י.
אמנם תלמידי חכמים ובחורי ישיבה שאינם נוהגים לאמרו, יש להם על מה לסמוך. ומרן הראשל"צ נהג לאמרו. (ילקוט יוסף קנה, ה).
וחייב אדם לשלש לימודו בכל יום, שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמ'. וזה בתחילת לימודו, אבל כשיגדל ילמד בגמ' ופוסקים, ולעתים ילמד משנה ומקרא שלא ישכח. (הליכות עולם ז, שלה. ע"פ גמ' קידושין ל).
[6] וגם עוזר לו שלא ישכח לימודו. (כמבואר בגמ' בעירובין נג: במעשה דברוריה).
התשובות הנכונות: ב, ב, ב, ג, א
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך