מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ תָּמִיד, אִם בָּא לוֹמַר קַדִּישׁ בְּבֵית כְּנֶסֶת אַחֵר, הָאַבֵלִים שֶׁבְּשָם יְכוֹלִין לִדְחֹתוֹ וַאֲפִלּוּ הוּא תּוֹךְ שִׁבְעָה, דְּגָרַע מֵהָאוֹרֵחַ, כִּי הָאוֹרֵחַ אֵין לוֹ מָקוֹם לְהִתְפַּלֵּל וְלוֹמַר קַדִּישׁ, וְזֶה יֵשׁ לוֹ.
האבלים שבשם – אפילו אינם אלא בני י"ב חודש.
לדחותו – שלא יאמר שום קדיש. אבל עיין במה שאכתוב בעז"ה בסעיף טו.
גרע מהאורח – זכויותיו פחותות משל אורח, שאף שזכויותיו פחותות, אבל משתדלים להתחשב בצורך שלו לומר קדיש כל עוד שניתן לעשות זאת בלי פגיעה משמעותית בזכויות התושבים.
אין לו מקום – כל עוד שהוא מחוץ לעיר שלו.
מִי שֶׁיָּכוֹל וְרָאוּי לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַתֵּבָה, יִתְפַּלֵּל, וּמוֹעִיל יוֹתֵר מִקַּדִּישׁ יָתוֹם, שֶׁלֹּא נִתְקַן אֶלָּא לַקְטַנִּים. וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַתְּפִלָּה, יִתְפַּלֵּל מִן אַשְׁרֵי וּבָא לְצִיּוֹן וּלְהַלָּן. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת יוֹתֵר בְּקַדִּישִׁים, כְּגוֹן בֶּן ז' וְל', יֵשׁ לוֹ גַּם כֵּן זְכוּת יוֹתֵר בְּעִנְיַן הַתְּפִלָּה[1]. נוֹהֲגִין שֶׁאֵין אָבֵל מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַתֵּבָה בַּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב. אַךְ אִם גַּם קֹדֶם הָאֲבֵלוּת, הָיָה דַּרְכּוֹ לְהִתְפַּלֵּל בַּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, גַּם בִּזְמַן הָאֲבֵלוּת יִתְפַּלֵּל. (שַעֲרֵי תְּשׁוּבָה בְֹּשֵם תְֹּשוּבַת מֵאִיר נְתִיבִים סִימָן פ', וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קכ"ח סָעִיף ח')
יכול – יודע את נוסח התפילה ומנהגיה, המנגינות הנהוגות, ויודע לבטא את המילים בצורה נכונה.
ראוי – התבאר בסימן טו סעיף יא.
יתפלל – יבקש מהקהל שימנו אותו לשליח ציבור קבוע או חד-פעמי, כמבואר בסימן טו סעיף יב.
מועיל יותר – שהרי אומר כמה קדישים וברכו וקדושה ומוציא את הרבים ידי חובתם.
לקטנים – שאינם יכולים להיות שלוחי ציבור.
מן אשרי ובא לציון ולהלן – הכוונה לאשרי שנאמר לפני ובא לציון, בניגוד לאשרי שנאמר באמצע פסוקי דזמרה. ויאמר קדיש תתקבל. והשליח צבור הראשון צריך לפסוע שלוש פסיעות לפני שעוזב את מקומו, כמו שביארתי בסימן כ סעיף ז.
כגון... – והיארצייט קודם לכולם.
בן ז' – שאינו אבל, כגון בתפילת מנחה של היום השביעי, או במקרה שהרגל ביטל את ימי האבל כמו שהתבאר בסעיף ב. אבל בתוך שבעת ימי האבל אין לו להיות שליח ציבור, אלא אם כן יש מניין בבית האבל, שבזה נהגו להקל לאפשר לו להיות שליח ציבור.
בשבת ויום טוב – שהם ימי שמחה, וכן לא בשחרית של ראש חודש שאומרים בו הלל, ולא בפורים, ולא בימים נוראים, ויש קהילות שנוהגים למנוע אבל מלהתפלל גם בליל ראש חודש ויש שמונעים אותו מלהתפלל בכל יום שאין אומרים בו תחנון, וכל מקום יעשה כפי מנהגו, ואין הדבר תלוי במנהג האבל אלא במנהג הציבור.
היה דרכו... – התבאר בסימן רי סעיף ה.
שְׁנַיִם שֶׁשָּׁוִים בְּדִין קַדִּישׁ, וּשְׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַתֵּבָה, וּמְרֻצִּים בְּשָׁוֶה לַקָּהָל, יַטִילוּ גּוֹרָל, שֶׁהָאֶחָד יִתְפַּלֵּל עַד אַשְׁרֵי וּבָא לְצִיּוֹן, וְהַשֵּׁנִי יִתְפַּלֵּל אַשְׁרֵי וּבָא לְצִיּוֹן. וְאִם אֶחָד אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַתֵּבָה, אוֹ שֶׁאֵינוֹ מְרֻצֶּה לַקָּהָל, וְהִתְפַּלֵּל הַשֵּׁנִי, לֹא הִפְסִיד זֶה שֶׁהִתְפַּלֵּל זְכוּתוֹ בַּקַדִּישִׁים, וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לוֹ לְוַתֵּר, לְהַנִּיחַ הַקַּדִּישׁ לְמִי שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל, וּמִכָּל שֶׁכֵּן לִקְטַנִּים.
מרוצים בשוה לקהל – כי אם הקהל מעדיף את אחד האבלים, זכותם למנות אותו לשליח ציבור, כי מינוי שליח הציבור הוא זכות הקהל ולא זכות האבלים.
עד אשרי ובא לציון – עד אשרי הנאמר לפני שאומרים ובא לציון.
אינו יכול להתפלל – אפילו מאשרי ואילך.
בקדישים – חלוקת הקדישים לאבלים היא חלוקה בפני עצמה, ומבחינה משפטית אין לוקחים בחשבון את העובדה שאחד מהאבלים זכה להיות שליח ציבור ולומר בתפילתו כמה קדישים שאינם עומדים לחלוקה.
יש לו לוותר – מלבד שאף פעם אין הדבר כדאי לריב על אמירת קדיש או תפילה, ששמירת השלום גדול שכרה לאין ערוך יותר מאמירת קדיש, והוא פועל הרבה יותר לעילוי נשמת הוריו, במקרה זה שהוא כבר אמר קדיש בתפילה, ההתחשבות מתבקשת ממש.
לקטנים – שאינם יכולים להיות שליחי ציבור, ובעבורם נתקן הקדיש במקור, כמו שלמדנו בסעיף הקודם.
מִי שֶׁהוּא אָבֵל עַל אָבִיו, וְגַם עַל אִמּוֹ, מִכָּל מָקוֹם, אֵין לוֹ זְכוּת יוֹתֵר בִּתְפִלּוֹת וְקַדִּישִׁים מִשְּׁאָר אָבֵל, מִשּׁוּם דְּזִכָּרוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן. (כנ"י) ועַיֵּן נוב"ה סִימָן ה.
זכרון אחד עולה לכאן ולכאן – קדיש אחד שאומר הבן, מעלה את נשמת שתי ההורים.
נוֹהֲגִין שֶׁאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ רַק י"א חֳדָשִׁים[2], שֶׁלֹּא לְהַחְזִיק אָבִיו וְאִמּוֹ כִּרְשָׁעִים, דְּמִשְׁפַּט שֶׁל רְשָׁעִים הוּא י"ב חֹדֶשׁ. שֶׁאִם מֵת דֶּרֶךְ מָשָׁל, יו"ד שְׁבָט, פּוֹסֵק לוֹמַר ט' טֵבֵת, וביו"ד טֵבֵת לֹא יֹאמַר דְּהָא הֲוֵי יוֹם א' בְּחֹדֶשׁ י"ב, וְיוֹם א' בַּחֹדֶשׁ חָשׁוּב חֹדֶשׁ, וַהֲוֵי כְּאִלּוּ אָמַר י"ב חֹדֶשׁ. וּלְעִנְיָן זֶה מוֹנִים מִיּוֹם הַקְּבוּרָה, לֹא מִיּוֹם הַמִּיתָה. שֶׁאִם נִקְבַּר י"א שְׁבָט, אֲזַי פּוֹסֵק בּיו"ד טֵבֵת, כִּי הַמִּשְׁפָּט אֵינוֹ מַתְחִיל עַד לְאַחַר הַקְּבוּרָה (פרמ"ג בספר נועם מגדים). וְאִם הָיְתָה שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת, פּוֹסֵק ט', (אוֹ י') כִּסְלֵו. וְיוֹם זֶה שֶׁהוּא פּוֹסֵק בּוֹ, יֵשׁ לוֹ כָּל הַקַּדִּישִׁים. רַק לְיָאהרְצַיְיט שַׁיָּךְ קַדִּישׁ א'. וְכֵן לְבֶן שְׁלֹשִׁים. וְאִם יֵשׁ כַּמָּה יָאהרְצַיְיט, אוֹ בְּנֵי שְׁלֹשִׁים, נִדְחֶה הוּא מִפְּנֵיהֶם לְגַמְרֵי[3]. מִי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּאָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁהָיוּ רְשָׁעִים מֵאוֹתָן שֶׁנִּדּוֹנִין י"ב חֹדֶשׁ, רָאוּי וּמְחֻיָּב שֶׁיֹּאמַר קַדִּישׁ י"ב חֹדֶשׁ.
רק י"א חדשים – אף ששנת האבל נמשכת שנים עשר חודש, כמבואר בסימן רטז סעיף ג.
להחזיק אביו ואמו כרשעים – ליצור רושם שהוא מתייחס אליהם כאילו שהם רשעים.
משפט של רשעים – רשעי ישראל נידונים בגיהנם לכל היותר למשך שנים עשר חודש. והקדיש אמור להציל את ההורים מדין הגיהנם, ואם אומר קדיש במשך שנים עשר חודש, הדבר נראה שהוא מאמין שהוריו נענשים שם בעונש המקסימלי האפשרי, ואין זה כבוד להורים.
דהא הוי – שהרי הוא.
והוי כאילו אמר י"ב חודש – ולכן מפסיקים קודם לכן.
לעניין זה – אף שלעניין מנהגי אבלות דעת הקיצור שולחן ערוך שסופרים שנים עשר חודש מיום המיתה, כמבואר בסימן רו סעיף ב.
המשפט – של הנשמה בשמים.
ט או י כסלו – אינו מובן, ולמעשה פוסק בי'.
יש לו כל הקדישים – מאחר ומן הדין מגיע לו לומר קדיש כל י"ב חודש, אלא שאינו רוצה כדי שלא לזלזל בהוריו, ונמצא מוותר על הזכות שלו במשך חודש שלם, ותמורת זה מוותרים לו שאר האבלים על הקדישים של אותו היום.
רשעים מאותן שנידונין י"ב חודש – שיש להם יותר עוונות מזכויות, ואין להחליט כן על דעת עצמו, אלא יש להתייעץ ברב.
כְּשֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה אֲבֵלִים, רַחְמָנָא לִצְלָן, אֲזַי כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לִידֵי קְטָטוֹת וּמְרִיבוֹת, נוֹהֲגִין בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת, שֶׁאוֹמְרִים ב' אוֹ ג' בְּיַחַד[4].
רחמנא ליצלן – הרחמן יצילנו.
ב' או ג' ביחד – אבל לא יאמרו כולם ביחד, אלא יאמרו בקבוצות קטנות, כדי שיישמע הקדיש של כולם.
אִם אֵין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אָבֵל עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, יֹאמַר אוֹתוֹ קַדִּישׁ מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב וָאֵם, בְּעַד כָּל מְתֵי יִשְֹרָאֵל. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ, שֶׁשְּׁאָר קְרוֹבִים אוֹמְרִים קַדִּישׁ עַל קְרוֹבֵיהֶם, כְּשֶׁאֵין אֲבֵלִים עַל אֲבִיהֶם וְאִמָּם. וְגַם כְּשֶׁיֵּשׁ אֲבֵלִים עַל אֲבִיהֶם וְאִמָּם, אִם יֵשׁ מִי שֶׁרוֹצֶה לוֹמַר קַדִּישׁ אַחַר אֲבִי זְקֵנוֹ, אוֹ זְקֶנְתּוֹ, שֶׁמֵּתוּ בְּלֹא בָּנִים, אוֹ אַחַר בְּנוֹ, אוֹ בִּתּוֹ שֶׁמֵּתוּ בְּלֹא בָּנִים, יַנִּיחוּ לוֹ הָאֲבֵלִים לוֹמַר קַדִּישׁ אֶחָד[5], לְאַחַר שֶׁהֵם אָמְרוּ כָּל אֶחָד. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ, שֶׁגַּם שְׁאָר קְרוֹבִים אוֹמְרִים קַדִּישׁ, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אֲבֵלִים עַל אָב וָאֵם, אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂים פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁאֵין אוֹמְרִים כָּל כָּךְ קַדִּישִׁים, כְּמוֹ הָאֲבֵלִים עַל אָב וָאֵם, וְהוֹלְכִים בְּכָל זֶה אַחַר הַמִּנְהָג, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מִנְהָג קָבוּעַ בָּעִיר.
אותו קדיש – הקדיש שלאחרי עלינו, שהוא הקדיש העיקרי.
שאין לו אב ואם – אמנם אין מניעה שגם מי שהוריו בחיים יאמר קדיש, אבל מאחר והדבר נתפס בצורה שלילית אצל בני אדם, אין לאדם שהוריו בחיים לומר קדיש אלא בהסכמה מפורשת של ההורים.
כשאין אבלים – בבית הכנסת.
אבי זקנו – הסבא, אבי אימו.
זקנתו – הסבתא, אם אימו.
יניחו לו האבלים – אינם חייבים בכך, אבל כך נאה לנהוג.
אמרו כל אחד – כל אחד מן האבלים כבר אמר ביממה זו קדיש אחד.
אומרים קדיש אפילו במקום שיש אבלים... – באותם מקומות נוהגים שיש להם זכות לומר קדיש, והם נכנסים בכלל החלוקה.
כל כך – אותו מספר.
הַבַּת אֵין לָהּ לוֹמַר קַדִּישׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אַךְ יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם רוֹצִים לַעֲשׂוֹת מִנְיָן בְבֵיתָהּ שֶׁתֹּאמַר שָׁם הָרְשׁוּת בְּיָדָם (כנ"י), וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם זֹאת אֵין לַעֲשׂוֹת[6] (חוות יאיר סִימָן רכ"ב).
מִי שֶׁהָיָה לוֹ יָאהרְצַיְיט, וְלֹא [הָיָה] יָכוֹל לוֹמַר קַדִּישׁ, כְּגוֹן, שֶׁהָיָה בַּדֶּרֶךְ, אוֹ שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לוֹ קַדִּישׁ, יָכוֹל לוֹמַר קַדִּישׁ בִּתְפִלַּת עַרְבִית שֶׁלְּאַחַר הַיָּאהרְצַיְיט.
שלא הגיע לו קדיש – כי היו הרבה יארצייטים, והוא לא זכה בגורל, או שהיה אורח, והיה באותו בית כנסת יארצייט תושב ולא היה שם בן שלושים, כמו שלמדנו בסעיף ח.
בתפילת ערבית שלאחר היארצייט – ויש לו זכות בקדיש זה כמו ליארצייט שלמחרת, וכן יש לו זכות כמוהו להיות שליח ציבור לתפילת ערבית עצמה, ואפילו במקומות שמתפללים ערבית בזמן שהוא וודאי לילה ושייך ליום המחרת.
[1] מנהגנו שאין האבל עולה לשליח ציבור בשבעה ורק אומר קדיש, ויש מקילין בזה.(יביע אומר ד, לב).
[2] והספרדים נוהגים לומר בכל הי"ב חודש קדיש, וכדי שלא יהא נראה כאילו הוא מהרשעים שמשפטם י"ב חודש, נוהגים להפסיק לומר קדיש אחרי אחד עשר חודש למשך שבוע, ושוב חוזרים ואומרים קדיש עד תום י"ב חודש. (הלכה ברורה נו, ה).
[3] עיין בהערה לעיל שהספרדים נוהגים לומר כולם יחד קדיש ולא רק אחד אומר את הקדיש, ולכן אין דין קדימויות בקדיש.
[4] כנ"ל.
[5] כנ"ל.
[6] וכך המנהג, ש'בת' לא אומרת קדיש.
התשובות הנכונות: ב, ב, ב, ב, ב
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך