בְּכָל הַקַּדִּישִׁים שֶׁאוֹמְרִים מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, כּוֹפְלִין תֵּבַת לְעֵלָּא, הַיְנוּ שֶׁאוֹמְרִים לְעֵלָּא לְעֵלָּא[1] (תקפ"ב) (וְלֹא בְּוָא"ו וּלְעֵלָּא), וְכֵיוָן שֶׁבְּקַדִּישׁ צְרִיכוֹת לִהְיוֹת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים תֵּבוֹת וּבְכָל הַשָּׁנָה אוֹמְרִים, לְעֵלָא מִן כָּל בִּרְכָּתָא, אוֹמְרִים עַתָּה, לְעֵלָא מִכָּל בִּרְכָּתָא (שע"ת סִימָן נו).
כל הקדישים – אלו שבסדר התפילה שהשליח ציבור אומר, וגם אלו שהאבלים אומרים.
תיבת – את המילה.
ולא בוא"ו ולעילא – לא אומרים 'לעילא ולעילא' אלא אומרים 'לעילא לעילא'.
שמונה ועשרים תיבות – עשרים ושמונה מילים, מ"יהא שמיה רבא" עד "דאמירן בעלמא", על פי הסוד, ועכשיו שמוסיפים מילה על ידי כפילת 'לעילא', צריך במקביל להוריד מילה אחרת.
אומרים עתה... – במקום "לעילא מן כל ברכתא" אומרים "לעילא לעילא מכל ברכתא".
יֵשׁ נוֹהֲגִין לְהִתְפַּלֵּל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים כָּל תְּפִלּוֹת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בִּכְרִיעָה וּבִכְפִיפַת הָרֹאשׁ. וְאָמְנָם כֵּיוָן שֶׁצְּרִיכִין לִכְרוֹעַ בְּבִרְכַּת מָגֵן אַבְרָהָם וּבְמוֹדִים בִּתְחִלָּה וּבַסּוֹף, עַל כֵּן קֹדֶם שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹת אֵלּוּ צָרִיךְ לִזְקֹף אֶת עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁיִּכְרַע בְּמִצְוַת חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. גַּם אָסוּר לִכְרוֹעַ בִּתְחִלַּת בְּרָכָה וּבְסוֹף בְּרָכָה בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא תִקְּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וטוֹב יוֹתֵר לְהִתְפַּלֵּל בָּאֵבָרִים זְקוּפִים וּבְלֵב כָּפוּף וּבִדְמָעוֹת. וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִין לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם, יֵשׁ לְבַטֵּל, כִּי יֵשׁ לְהִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ כְּמוֹ בְּכָל הַשָּׁנָה. וְיֵשׁ מַתִּירִין לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ מְעַט, אֲבָל לֹא הַרְבֵּה[2]. יִזָּהֵר לְדַקְדֵּק בִּתְפִלָּתוֹ הֵיטֵב, שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה שׁוּם נְקֻדָּה. וִיהַדֵּר אַחַר סִדּוּר אוֹ מַחֲזוֹר שֶׁהוּא מְדֻיָּק הֵיטֵב, לְהִתְפַּלֵּל מִתּוֹכוֹ (ק"א קי"ג תקפ"ב).
כריעה – כפיפת הגוף.
צריכין לכרוע... – כמבואר בסימן יח סעיף יא.
קודם שמגיע למקומות אלו – באומרו 'ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך', ולפני שאומר 'מלך עוזר ומושיע ומגן', ולפני שחותם 'ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון', ולפני שאומר 'האל ישועתנו ועזרתנו סלה'.
שיכרע במצוות חכמינו – שיהיה ניכר שכורע בגלל שציוו חכמים לכרוע.
גם אסור לכרוע בתחילת ברכה ובסוף ברכה - אבל מותר לכרוע באמצע הברכות, ולכן כורע בתחילת ברכה ראשונה באומרו 'ברוך אתה', וזוקף בה', ואחרי אומרו ה' אם רוצה חוזר וכורע, וזוקף לפני שאומר 'מלך עוזר ומושיע ומגן', וכורע ואומר 'ברוך אתה' וזוקף בה', ונשאר זקוף עד אחרי אומרו 'אתה גבור לעולם ה' ', ויכול לכרוע עד 'ונאמן אתה להחיות מתים', וזוקף ואומר 'ברוך אתה ה' מחייה המתים - אתה קדוש ושמך קדוש', ויכול לכרוע ולומר 'וקדושים בכל יום יהללוך סלה', ולפני שמגיע לברוך אתה ה' זוקף ואומר 'ברוך אתה ה' המלך הקדוש - אתה בחרתנו מכל העמים', וכורע עד סוף הברכה וזוקף לפני שאומר 'ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ', ואומר בזקיפה את כל החתימה, ואת המילים 'רצה ה' אלהינו בעמך ישראל', ואז יכול לכרוע עד 'בשובך לציון ברחמים', וזוקף ואומר 'ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון', וכורע ואומר 'מודים אנחנו לך שאתה הוא' וזוקף ואומר 'ה' אלהינו ואלהי אבותינו לעולם ועד', ויכול לכרוע ולהמשיך את הברכה בכריעה, ובהגיעו ל'האל ישועתינו' יזקוף, ושוב יכרע ויאמר 'ברוך אתה', ויזקוף ויאמר 'ה' הטוב שמך ולך נאה להודות – שים שלום טובה וברכה', ויכול לכרוע עד חתימת הברכה, ויזקוף ויאמר 'ברוך אתה ה'....
טוב יותר – כי אם כורע וזוקף לסירוגין כדין, יהיה מרוכז על הכריעות במקום להיות מרוכז בתוכן.
אברים זקופים – אבל מותר וראוי אפילו כל השנה להתפלל בראש כפוף.
בלב כפוף – כי זה העיקר, כמו שנאמר (יואל ב יג) 'וקרעו לבבכם ואל בגדיכם', ונאמר (תהילים נא יט) 'לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה', וכפיפת הגוף כאשר מדובר במשהו חיצוני בלבד שאינו מגובה בפנימיות אינו מועיל כלום, כמו שאמר ישעיהו (נח ה) 'הכזה יהיה צום אבחרהו?! ... הלכף כאגמן ראשו?... הלזה תקרא צום ויום רצון לה'?!'
בדמעות – אין הכוונה שיתאמץ לבכות, שאסור לבכות בראש השנה, כמפורש בפסוק (נחמיה ח ט) 'ויאמר נחמיה... ועזרא... לכל העם היום קדש הוא לה' אלהיכם, אל תתאבלו ואל תבכו! כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה... והלוים מחשים לכל העם לאמר – הסו! כי היום קדש ואל תעצבו'. אלא רצונו לומר שבזמן התפילה יהיה מחובר כל כך למילים שהדמעות תפרוצנה מאליהן.
נוהגים להתפלל בקול רם – בצורה שהמילים נשמעות ולא בלחש. כך נהגו במשך מאות שנים, כדי להגביר את הכוונה, ואף שבסימן יח סעיף ו התבאר שצריך להתפלל דוקא בלחש, כתבו הפוסקים שאם אינו יכול להתכוון כראוי בלחש מותר להגביה קולו, בתנאי שאינו מפריע לשאר המתפללים, ובימים נוראים שאף אחד אינו מתפלל בעל פה ולכולם יש סידורים, אין מתבלבלים בגלל שאחרים מתפללים בקול.
יש להתפלל בלחש – על פי הסוד, צריכה תפילת העמידה להיות דוקא בלחש, בלי קשר לכוונה.
שלא ישנה שום נקודה – כי בקלות רבה משתנה המשמעות בגלל שינוי הניקוד, ובפרט יש להקפיד בפיוטים שאינו מבינם עד הסוף ואינו יכול לשפוט בעצמו אם העניין משתנה בכך או לא.
שהוא מדוייק היטב – ובזמננו רבו המחזורים המדוייקים, ואין להתפלל בישנים, שהם מלאים בטעויות, אפילו מי רגיל מצעירותו להתפלל בהם.
כָּל הַשָּׁנָה, אוֹמְרִים בַּתְּפִלָּה, הָאֵל הַקָּדוֹשׁ, מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, חוּץ מִן רֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁצְּרִיכִין לוֹמַר, הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹש, הַמֶלֶךְ הַמִֹּשְפָט. לְפִי שֶׁבְּיָמִים הָאֵלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְאֶה מַלְכוּתוֹ לִשְׁפֹּט אֶת הָעוֹלָם. אִם טָעָה וְאָמַר הָאֵל הַקָּדוֹשׁ, אוֹ שֶׁהוּא מְסֻפָּק אִם אָמַר הָאֵל הַקָּדוֹשׁ אוֹ הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹש, אִם נִזְכַּר תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, אוֹמֵר הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזוֹר לְרֹאשׁ, וְכֵן הַדִּין בְּהַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט. אֲבָל אִם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר כְּדֵי דִּבּוּר, אֲזַי בְּהַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ צָרִיךְ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ הַתְּפִלָּה, (אֲפִלּוּ מִסְּפֵקָא), מִפְּנֵי שֶֹׁשָׁלֹשׁ הַבְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת נֶחְשָׁבוֹת כְּאֶחָת (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסִימָן יט סָעִיף ב). וַאֲפִלּוּ שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר בַּחֲזָרַת הַתְּפִלָּה צָרִיךְ לַחֲזוֹר לָרֹאֹשׁ[3], וּצְרִיכִין לוֹמַר קְדֻשָּׁה שֵׁנִית. אֲבָל בְּהַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט, אֲפִלּוּ יָחִיד, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזוֹר אֲפִלּוּ לְאוֹתָהּ בְּרָכָה[4], כֵּיוַן שֶׁהִזְכִּיר תֵּבַת מֶלֶךְ בִּבְרָכָה זֹאת. בְּכָל הַשָּׁנָה אִם טָעָה וְאָמַר, הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזוֹר (קיח תקפב).
בתפילה – בתפילת שמונה עשרה.
האל הקדוש – בחתימת הברכה השלישית.
מלך אוהב צדקה ומשפט – בחתימת הברכה האחת עשרה.
חוץ מן ראש השנה – חוץ ממראש השנה.
לאחר יום הכיפורים – התפילה האחרונה ביום הכיפורים שהיא תפילת נעילה.
שהוא מסופק – ויש להניח שאמר כמו שהוא רגיל כל השנה.
תוך כדי דיבור – התבאר בכללים שבתחילת הספר (טו אלול), שהוא פחות מהזמן שניתן לומר בו 'שלום עליך רבי'.
אומר – מתקן את עצמו מיד לפני שיעור של כדי דיבור.
וכן הדין בהמלך המשפט – שאם נזכר תוך כדי דיבור מתקן מיד.
לראש התפילה – לתחילת הברכה הראשונה, ואינו חוזר ואומר ה' שפתי תפתח.
נחשבות כאחת – ולכן אי אפשר לחזור לתחילת הברכה בלבד, כמו שהדין במי שטעה ב'ותן טל ומטר', כמבואר בסימן יט סעיפים ו-ז.
צריך לחזור לראש – אם טעה ולא נזכר עד אחר כדי דיבור.
קדושה – אומרים בחזרת הש"ץ באמצע הברכה השלישית.
שהזכיר תיבת מלך – שהרי גם בחתימה של כל השנה אומר " 'מלך' אוהב צדקה ומשפט".
אינו צריך לחזור – אבל אסור לעשות כן לכתחילה.
הערות:
- אמנם הדין הוא שאם טעה בהמלך המשפט אינו חוזר, אבל אין זה אלא מפני הספק, כי יש גם פוסקים רבים שסוברים שחוזר, ולדעתם אם ממשיך להתפלל ואינו חוזר הרי ברכותיו לבטלה, ולכן יש להיזהר מאד מאד שלא לטעות בהמלך המשפט.
- בראש השנה ויום הכיפורים, אם זוכר שאמר ובכן תן פחדך [כמו שיתבאר בסעיף ה] ואינו זוכר אם חתם האל הקדוש או המלך הקדוש, אינו צריך לחזור, כי מסתבר שחתם המלך הקדוש.
בְּשַׁבָּת עַרְבִית, בְּבִרְכַּת מֵעֵין שֶׁבַע מָגֵן אָבוֹת וְכוּ', אוֹמְרִים גַּם כֵּן בִּמְקוֹם הָאֵל הָקָּדוֹשׁ, הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. וְאִם טָעָה שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר וְאָמַר הָאֵל הַקָּדוֹשׁ, אִם נִזְכַּר מִיָּד תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, חוֹזֵר וְאוֹמֵר הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹש וְכוּ', אֲבָל לְאַחַר כָּךְ, אֵינוֹ חוֹזֵר[5] (פרי חדש ופרי מגדים).
בשבת – שבעשרת ימי תשובה, כגון אם חל ראש השנה או יום הכיפורים בשבת, וכן בשבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים.
ברכת מעין שבע – התבאר בסימן עו סעיף ה, שהשליח ציבור אומר אחרי תפילת העמידה של ערבית ברכה שהיא כוללת בתוכה את שבעת הברכות של תפילת העמידה.
מגן אבות... – בדברו, מחייה מתים במאמרו, האל הקדוש שאין כמוהו.
טעה שליח ציבור – אבל היחידים האומרים מגן אבות עם השליח ציבור אין צריכים לתקן אפילו תוך כדי דיבור.
אִם שָׁכַח זָכְרֵנוּ, אוֹ מִי כָּמוֹךָ, וּכְתֹב, בְּסֵפֶר חַיִּים, וְלֹא נִזְכַּר עַד שֶׁאָמַר בָּרוּךְ אַתָּה ה', כֵּיוָן שֶׁאָמַר אֶת הַשֵּׁם[6], גּוֹמֵר אֶת הַבְּרָכָה וּמִתְפַּלֵּל כַּסֵּדֶר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזוֹר[7]. וְכֵן אִם שָׁכַח לוֹמַר וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ וְחָתַם הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וַאֲפִלּוּ לֹא אָמַר עֲדַיִן רַק בָּרוּךְ אַתָּה ה', חוֹתֵם הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ וְאוֹמֵר אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ וְכוּ'.
זכרנו... – נהגו בכל תפוצות ישראל זה לפחות אלף ומאתיים שנה להוסיף בעשרת ימי תשובה [=מראש השנה עד יום כיפורים] הוספות שונות בתפילת שמונה עשרה. בברכה הראשונה לפני 'מלך עוזר ומושיע ומגן' מוסיפים 'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך אלהים חיים', בברכה השנייה לפני 'ונאמן אתה להחיות מתים' מוסיפים 'מי כמוך אב הרחמים [או הרחמן], זוכר יצוריו לחיים ברחמים [או ברחמים לחיים]'. בברכת 'מודים' לפני [או אחרי] 'וכל החיים יודוך סלה' מוסיפים 'וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך', ובסוף הברכה האחרונה לפני החתימה מוסיפים 'בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה [וגזרות טובות ישועות ונחמות] נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום'.
ולא נזכר עד שאמר ברוך אתה ה' – אבל אם נזכר לפני זה, חוזר ואומר את מה שדילג, ומתפלל משם והלאה.
ואינו צריך לחזור – גם אסור לו לחזור, ואם חוזר היא ברכה לבטלה.
ובכן תן פחדך – מנהג כל ישראל להוסיף בראש השנה וביום הכיפורים, ויש עדות שנוהגות כך כל עשרת ימי התשובה, באמצע ברכה שלישית [=אתה קדוש] תוספת ארוכה שהיא מלאת געגועים לגילוי מלכות ה' בעולם, וההשלכות שיהיה לכך על מעמדם של עם ישראל מחד ועל מעמדם של כוחות הרשע מאידך.
וחתם המלך הקדוש – כי אם חתם האל הקדוש ולא נזכר תוך כדי דיבור צריך בכל מקרה לחזור לראש התפילה כמו שלמדנו בסעיף ג, וכבר יכול לומר את כל התוספות.
אתה בחרתנו – פתיחת הברכה הרביעית 'קדושת היום', זאת אומרת שהוא ממשיך להתפלל רגיל ואינו משלים את מה שדילג.
בְּסִיּוּם הַשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, יֵשׁ מְסַיְמִים עוֹשֵׂה הַשָּׁלוֹם, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָם מְשַׁנִּין אֶלָּא אוֹמְרִים הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל בַּשָּׁלוֹם[8]. וְאַךְ בְּקַדִּישִׁים אוֹמְרִים עוֹשֵׂה הַשָּׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו[9] וְכוּ' (מטה אפרים).
יש מסיימים עושה השלום – במקום המברך את עמו ישראל בשלום, כך נהגו בארצות אשכנז מאז ומעולם, ויוצאי גרמניה והקהילות האשכנזיות המובהקות עדיין מחזיקים במנהג זה.
יש שאינם משנים – בני עדות המזרח, ובארבע מאות שנים האחרונות התחילו גם האשכנזים לנהוג כן בהמלצת קצת פוסקים, וכהיום כמעט ונשכח המנהג הישן.
אומרים – אלו שאינם משנים את החתימה, משנים במקום זה את חתימת הקדיש.
אִם חָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשַׁבָּת, יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאוֹמְרִים לְכוּ נְרַנְּנָה, כְּמוֹ בִּשְׁאָר שַׁבָּת. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּתְחִילִין מִזְמוֹר לְדָוִד. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּתְחִילִין, מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַׁבָּת. וְכָל מָקוֹם יַחְזִיק מִנְהָגָיו.
ראש השנה – והוא הדין חג אחר.
לכו נרננה – נוהגים ברוב הקהילות היום לפתוח את תפילת ליל שבת עם סדרת פרקי תהילים [צה-צט, כט, צב, צג] והפיוט לכה דודי לקראת כלה. מקור המנהג הוא בצפת שמלפני 500 שנה. מזמור צה פותח במילים 'לכו נרננה לה'!'
כמו בשאר שבת – ואין משנים כלום.
ויש מקומות – הרגישו פגיעה בכבוד יום טוב כאשר עושים לשבת כזאת קבלת פנים, ולכן קיצרו, כל מקום לפי מנהגו.
מתחילין מזמור לדוד – מזמור כט, ובמקומות אלו לרוב גם מקצרים את הפיוט 'לכה דודי' ואומרים רק את שני הבתים הראשונים ואת שנים האחרונים.
[1] והספרדים אומרים לעילא פעם אחת כמו כל השנה. (חזון עובדיה ימים נוראים, פב).
[2] מנהגנו שלא להרים את הקול בתפילת הלחש, אך צריך להשמיע לאזניו כמו בכל השנה. ויש מקומות שהשליח ציבור אומר את תפילת הלחש בר"ה ויו"ט בקול רם. ואם יש לכולם מחזורים, יש לבטל המנהג בדרכי נועם. (ילקוט יוסף תקפב, ז).
[3] מנהג הספרדים שהשליח ציבור חוזר רק לתחילת ברכת אתה קדוש ולא לראש התפילה. (חזון עובדיה ימים נוראים, קצט-רה).
[4] ולהלכה, אם נזכר תוך כדי דיבור אינו צריך לחזור. אך אם נזכר לאחר כדי דיבור חוזר לברכת 'השיבה'. ואם סיים תפלתו חוזר לראש, וטוב שיעשה תנאי של נדבה. (חזון עובדיה ימים נוראים, קצג –ט).
[5] אם טעה ונזכר באמצע הברכה ועדיין לא חתם את הברכה, חוזר ואומר מגן אבות בדברו המלך הקדוש וכו'. אך אם חתם את הברכה אינו חוזר, דספק ברכות להקל. (חזון עובדיה ימים נוראים, פג).
[6] ואם נזכר לפני שחתם את ה', חוזר ואומר כתיקונו. אך אם אמר ה', לא יסיים למדני חוקיך, אך יכול לאמרם לפני שומע תפילה שזה כבקשת יחיד. ואם לא אמרם יכול לאמרם בסיום אלוקי נצור. אבל 'מי כמוך' אי אפשר לומר ב'שומע תפלה' כיון שאינו אלא שבח. וכן 'ובספר חיים' אם לא אמר במקומו, אומרו לאחר אלוקי נצור. (חזון עובדיה ימים נוראים רה-סו בהע').
[7] ואם חזר שלא כדין, פוסק ואפילו באמצע הברכה, ואינו רשאי להמשיך את התפלה בתורת נדבה, מלבד בערבית שיכול לסיים בתורת נדבה. (חזון עובדיה ימים נוראים, רז).
[8] מנהגנו לומר בסיום תפילת י"ח בעשרת ימי תשובה עושה 'השלום' במרומיו. (חזון עובדיה, פב) ואם שכח, אינו חוזר. (יביע אומר ח, יא).
[9] ואנו אומרים רק בקדיש תתקבל שאחר תפילת י"ח עושה 'השלום', ולא בשאר הקדישים שבעשרת ימי תשובה כגון על ישראל ויהא שלמא. (יביע אומר ח, יא, יב ).
והאומר גם אחרי תפילת מעין שבע בליל שבת עושה השלום, יש לו על מה לסמוך. ובקדיש יתום אין אומרים עושה 'השלום'. (ילקוט יוסף נו, כג).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך