שִׁעוּר הַהֲדַס, שְׁלֹשָׁה טְפָחִים[1]. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק, סַגֵּי בַּעֲשָׂרָה גוּדָלִין. וְיִהְיֶה כָּל הַהֲדַס מִלְּמַטָּה עַד לְמַעְלָה, מְשֻׁלָּשׁ. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק, אִם לְמַטָּה הַמֻּעָט אֵינוֹ מְשֻׁלָּשׁ, וְהָרֹב שֶׁלְּמַעְלָה מְשֻׁלָּשׁ, גַּם כֵּן כָּשֵׁר[2]. צְרִיכִין לְדַקְדֵּק, שֶׁלֹּא יִשְּׁרוּ הֶעָלִין מִן הַהֲדַס, כִּי אִם נָשְׁרוּ אֲפִלּוּ מִקְצָת עָלִין, יֵשׁ כַּמָּה חִלּוּקֵי דִינִים[3], וּצְרִיכִין לַעֲשׂוֹת שְׁאֵלַת חָכָם.
שלושה טפחים – בין 22.5 ל30 ס"מ.
עשרה גודלים – שנים וחצי טפחים, כמו שביארתי בסעיף א.
מלמטה עד למעלה – מן האורך הנחוץ, אבל מתחת לשלושה טפחים אין צורך שיהיה משולש.
המועט – מתוך שיעור אורך ההדס הנצרך.
כמה חילוקי דינים – שהדבר תלוי כמה נשרו מכל קן, ומתוך כמה קנים נשרו וכמה קינים נותרו שלמים, ואם נשרו מרוב אורך ההדס או ממיעוטו, ואם ההדס מלכתחילה היה משולש כולו או רק רובו.
צְרִיכִין לְהַשְׁגִיחַ, שֶׁלֹּא יְהֵא נִקְטָם רֹאשׁוֹ[4], דְּהַיְנוּ רֹאשׁ הָעֵץ. וְאִם אֵין לוֹ רַק קְטוּמִים, יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם. אֲבָל הָעֲנָפִים הַקְּטַנִים שֶׁיוֹצְאִין בֵּין הַקִּנִּים, צְרִיכִים לִקְטוֹם אוֹתָם, שֶׁלֹּא יַפְסִיקוּ בֵּין הַקִּנִּים[5].
ראש העץ – אפילו אם העלים מכסים את ראשו ואין הקטימה ניכרת כל כך.
בין הקינים – בתוך הקינים, בין העלים.
שלא יפסיקו בין הקינים – ולא ייקרא ההדס משולש אם בין שלושת העלים מפסיק ענף.
הָעֲרָבָה, יְדוּעָה. הֶעָלֶה מָשׁוּךְ, וּפִיו חָלָק, וְהַקָּנֶה אָדֹם. וַאֲפִלּוּ בְּעוֹדוֹ יָרוֹק[6], כָּשֵׁר, כֵּיוָן שֶׁכְּשֶׁהוּא שׁוֹהֶה בָּאִילָן, מִתְאַדֵּם. וְרֹב מִין זֶה גָּדֵל אֵצֶל הַנְּחָלִים, וְעַל כֵּן נִקְרָא עַרְבֵי נָחַל. וַאֲפִלּוּ הַגְּדֵלִים בְּמָקוֹם אַחֵר, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁאִם אֶפְשָׁר, יֵשׁ לְהַדֵּר לִקַּח מֵאוֹתָן הַגְּדֵלִים אֵצֶל נָחַל. שִׁעוּר הָעֲרָבָה, כְּשִׁעוּר הַהֲדָס.
ידועה – באירופה יש ערבות בשפע רב ליד כל נחל. בארץ ישראל יותר קשה למצוא אותם, וצריך להיזהר מאד שלא להשתמש בצמחים שדומים לערבה במראה, והם מין אחר. וצריך להיזהר מאד בסימני זיהוי הערבה.
משוך – צר וארוך.
פיו חלק – שפת העלה אינו משונן.
הקנה אדום – הגבעול חום, או שידוע שזה זן שהגבעול שלו משחים עם הזמן.
שיעור הערבה – אורכה.
עֲרָבָה שֶׁיָבְשָׁה[7], אוֹ שֶׁנָּשְׁרוּ רֹב הֶעָלִין שֶׁלָּהּ, אוֹ שֶׁנִּקְטַם רֹאשׁ הָעֵץ שֶׁלָּה, פְּסוּלָה[8]. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּגַם אִם נִדַּלְדְּלוּ הֶעָלִין מִן הַקָּנֶה וּתְלוּיִים לְמַטָּה, פְּסוּלָה. וּצְרִיכִין לְהַשְׁגִּיחַ מְאֹד גַּם בָּעֲרָבָה, כִּי לִפְעָמִים מֵחֲמַת שֶׁתּוֹחֲבִין אוֹתָהּ אֶל הַלּוּלָב אוֹ עַל יְדֵי הַנִּעְנוּעִין, נוֹשְׁרִין הֶעָלִין, וְאָז פְּסוּלָה.
נדלדלו – נובלים.
צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶלֹּא יִקְצֹץ הַיִשְֹרָאֵל בְּעַצְמוֹ מִן הָאִילָן אֶחָד מֵאַרְבַּעַת הַמִּנִים לְצָרְכּוֹ, אֲפִלּוּ נָתַן לוֹ בַּעַל הַקַרְקַע רְשׁוּת, אֶלָּא גּוֹי אוֹ יִשְֹרָאֵל אַחֵר יִקְצְצֵם וְיִקַּח מִמֶּנוּ[9].
מן האילן – של גוי.
אפילו נתן לו בעל הקרקע רשות – כי יתכן שהקרקע גזולה. אבל אם יודע שהקרקע שלו כחוק, אפשר לקחת ממנו ישירות.
לוֹקְחִין שְׁלשָׁה בַּדֵּי הֲדַס וּשְׁנֵי בַדֵּי עֲרָבָה, (וְאֵין לְהוֹסִיף), וְאוֹגְדִין אוֹתָם עִם הַלּוּלָב, שֶׁיִהְיוּ כֻלָּן אֲגֻדָּה אֶחָת. וּצְרִיכִין לְהַשְׁגִּיחַ שֶׁיִהְיוּ כֻלָּם כְּדֶרֶךְ גְּדִילָתָן[10], דְהַיְנוּ מְקוֹם הַחֲתָךְ לְמַטָּה, שֶׁאִם נִתְהַפֵּךְ אֲפִלּוּ רַק בַּד אֶחָד, גַּם בְּדִיעֲבַד אֵינוֹ יוֹצֵא. וְיֵשׁ לֶאֱגוֹד אֶת הַהֲדַס מִימִין הַשִּׁדְרָה אֶל הַלּוּלָב, וְאֶת הָעֲרָבָה מִשְׂמֹאלוֹ[11], דְּהַיְנוּ שֶׁכְּשֶׁיִטֹּל אֶת הַלּוּלָב וְהַשִּׁדְרָה נֶגֶד פָּנָיו, יִהְיֶה הַהֲדַס נֶגֶד יְמִינוֹ, וְהָעֲרָבָה נֶגֶד שְׂמֹאלוֹ. וְיִהְיוּ לְמַטָּה כֻּלָּם שָׁוִים, כְּדֵי שֶׁכְּשֶׁיִטּוֹל אֶת הַלוּלָב, יֹאחַז כֻּלָם. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לִרְאוֹת שֶׁיִהְיֶה הַהֲדַס מְעַט גָּבוֹהַּ מִן הָעֲרָבָה. וְצָרִיךְ לְהַשְׁגִיחַ שֶׁתֵּצֵא הַשִּׁדְרָה מִן הַלּוּלָב לְמַעְלָה מִן הַהֲדַס לְכָל הַפָּחוֹת טֶפַח. קוֹשֵׁר כֻּלָּם בְּיַחַד בְּקֶשֶׁר גָמוּר, דְּהַיְנוּ שְׁנֵי קְשָׁרִים זֶה עַל גַב זֶה. וּמִלְּבַד מַה שֶׁקָשַׁר אֵלּוּ הַמִּנִים בְּיַחַד, יַעֲשֶׂה עוֹד בַּלּוּלָב שְׁלֹּשָׁה קְשָׁרִים, וְרַק טֶפַח אֶחָד מִן הַלּוּלָב לְמַעְלָה יִהְיֶה בְּלִי קֶשֶׁר, כְּדֵי לְכַסְכֵּס בּוֹ בִּשְׁעַת הַנִּעְנוּעִים. אִם יֵשׁ חוּט כָּרוּךְ עַל הַהֲדַס, צָרִיךְ לַהֲסִירוֹ קֹדֶם הָאִגּוּד, שֶׁלֹּא תְהֵא חֲצִיצָה. אִם הֻתְּרָה הָאֲגֻדָּה בְּיוֹם טוֹב, אָסוּר לְאָגְדָהּ בְּיוֹם טוֹב בְּקֶשֶׁר, אֶלָּא בַּעֲנִיבָה, אוֹ כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִין שֶכּוֹרְכִין סְבִיבוֹתָם וְתוֹחֲבִין רֹאשׁ הַכְּרִיכָה לְתוֹךְ הָעִגּוּל הַכָּרוּךְ.
אוגדין – קושרים.
להשגיח- להשים לב.
כדרך גדילתן – בכיוון שהם גדלים.
בד אחד – של הדסים, כאשר היו מגיעים מאיטליה חבילות של הדסים יבשים, היה קשה לראות מה למעלה ומה למטה, והיה מצוי שבתוך החבילות חלק מההדסים היו לכיוון אחד וחלק לכיוון השני.
נגד פניו – מול פני הנוטל.
שוים – באותו גובה.
ההדס מעט גבוה מן הערבה – ראש הגבעול של ההדס יותר גבוה מראש הגבעול של הערבה.
שתצא השדרה מן הלולב למעלה מן ההדס – לא די בכך שאורך השדרה של הלולב הוא טפח יותר מאורך השדרה של ההדסים והערבות, כמו שהתבאר בסעיפים א וג, אלא גם אם ההדס גבוה יותר משלושה טפחים, צריך ששדרת הלולב תהיה טפח אחד יותר גבוהה, ואם אינה גבוהה יותר, צריך לחתוך את ההדסים ולקצר אותם.
בקשר גמור – ולא יסתפק במחזיקים הקלועים מעלי לולב, או בטבעות העשוייות מעלי לולב.
שלשה קשרים – ואותם נוהגים לעשות בצורה של טבעות העשויות מעלי לולב, ולא בקשרים ממש.
לכסכס – להזיז את העלים תוך כדי נענוע.
חוט כרוך – שקנה חבילה של הדסים קשורים בגומיה או בחוט.
חציצה – בין ההדס ללולב.
האגודה – של הלולב עם ההדסים והערבות.
בעניבה – כמו שקושרים נעלים, אבל בלי קשר מתחת, כמבואר בסימן פ סעיף מה.
כורכין סביבותים – כורכים עלה של לולב מסביב ללולב ההדסים והערבות.
עֲרָבָה שֶנִּתְלְשָׁה בְּיוֹם טוֹב, בֵּין בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן בֵּין בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, אֲסוּרָה הַיוֹם אֲפִלּוּ בְּטִלְטוּל בְּעָלְמָא, כִּי הִיא מֻקְצֶה גָמוּר. וְאִם נִתְלְשָׁה בְּיוּם טוֹב רִאשׁוֹן, כְּשֵׁרָה בְּיוֹם טוֹב שֵנִי. אַךְ אִם חָל יוֹם רִאשׁוֹן בשַׁבָּת וְנִתְלְשָׁה, אֲסוּרָה גַם בְּיוֹם שֵנִי. אִם הוּבְאוּ מִחוּץ לַתְּחוּם אֶתְרוֹג אוֹ שְׁאָר מִינִים, מֻתָּרִין לְטַלְטְלָן וְלָצֵאת בָּהֶם. אַךְ אִם אֵין הָעִיר מְתֻקֶּנֶת בְּעֵרוּבִין, אֲסוּרִין לְטַלְטֵל לַחוּץ מִן הַבַּיִת שֶׁהֵם שָׁם, וְיֵלְכוּ כֻלָּם שָׁמָּה לָצֵאת בָּהֶם.
נתלשה ביום טוב – אפילו על ידי גוי.
ביום טוב שני – בחוץ לארץ.
בטלטול – להזיז.
מוקצה – כמבואר בסימן פח סעיף ד.
הובאו מחוץ לתחום – על ידי גוי עבור היהודים, שבדרך כלל אסור להשתמש בשבת וביום טוב בחפץ שהובא על ידי גוי מחוץ לתחום, כמבואר בסימן צ סעיף יז.
אסורין לטלטל לחוץ מן הבית שהם שם – אף שהוא יום טוב, וביום טוב מותר לטלטל בלי עירוב, אבל דברים שבאו מחוץ לתחום מותר לטלטלם רק בתוך אותו בית או חצר שהם נמצאים בו, כמבואר בסימן צה סעיף יז.
כולם – כל בני העיר שזקוקים לאתרוג הזה כדי לקיים את מצוות נטילת לולב.
מִי שֶׁאֵין לוֹ כָּל אַרְבַּעַת הַמִּינִים מֻבְחָרִים, טוֹב לוֹ יוֹתֵר לָצֵאת בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ (וְעַיֵּן סִימָן שֶׁלְאַחַר זֶה סָעִיף ח). וּמִכָּל מָקוֹם מִצְוָה לוֹ שֶׁיִהְיוּ לוֹ גַם כֵּן אַרְבָּעָה מִינִים כְּפִי הַשָּׂגַת יָדוֹ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם הַנִּעְנוּעִים בְּהַלֵל וּבְהַקָפוֹת.
מובחרים – שכשרים בלי להזדקק להיתרים דחוקים, כמו לולבים והדסים יבשים, או הדסים שאינם באמת משולשים, או אתרוגים שהם ספק מורכבים.
בשל חברו – אם יש לו חבר בעיר שיש לו ארבעה מינים כשרים ללא פקפוק.
עיין סימן שלאחר זה – שלא כל כך פשוט לצאת בשל חברו ביום טוב הראשון.
כפי השגת ידו – שארבעה מינים כשרים לכל הדעות הם יקרים מאד, והיבשים זולים בהרבה.
לעשות בהם הנענועים בהלל ובהקפות – שיתבארו בסימן קלז סעיפים ד ויא. ובשל חברו אפשר רק לצאת ידי חובת הנטילה, ולעשות נענועים מיד אחרי שמברך, שבזה ניתן לצאת אחד אחרי השני, אבל לא בנענועים שעל סדר התפילה שכולם צריכים לנענע ביחד.
[1] יש מחמירין שצריך 24 ס"מ, ולדעת השולחן ערוך מספיק 20 ס"מ, ולכתחילה טוב להדר ולהחמיר. (חזון עובדיה סוכות, שסב).
[2] בשולחן ערוך (תרמו, ה) כתב, שכל שיעור ההדס צריך שיהיה עבות (משולש), ולעיכובא צריך רובו עבות. והרמ"א (שם) מוסיף שרובו כשר, אע"פ שאינו בראשו.
[3] אם היה כולו משולש ונשר עלה אחד מכל שלשה בחלק מההדס (ונשארו שם שניים בכל קן), אם נשאר רוב משולש (אפילו לא בראשו), כשר. אבל אם הרוב לא משולש, יש מחלוקת, ובשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים. ואם נשרו שתי עלים מכל שורה ברוב שיעור ההדס, פסול לכולי עלמא. (חזון עובדיה סוכות, שי).
[4] נקטם ראשו כשר, ולכתחילה יש לקחת הדס שלא נקטם ראשו. ואם יש דוחק וקשה להשיג הדסים, יש להכשיר. (חזון עובדיה סוכות, שח).
[5] ואם לא קטם, בדיעבד כשר.
[6] דכל שאינו לבן, סוף הקנה להאדים.
[7] ערבה שיבשה ברוב עליה, (דהיינו שהלבינו פניה) או שנקטם הראש שלה, פסולה. אבל אם נקטם העלה שבראשה, כשרה. (חזון עובדיה סוכות, שיז).
[8] ויש נוהגים לקחת ערבה עם לבלוב, ואין זה אלא חומרא בעלמא. (חזון עובדיה סוכות, שיז).
[9] ובדיעבד אף אם קצץ הישראל, כשר. ויש אומרים שכיון שהיום יש לבעלי הקרקעות תעודות, יכולים הישראלים לקצץ בעצמם. (חזון עובדיה סוכות, שצט).
[10] ואם הפך אותן לא יצא. וגם בנענוע לא יהפכם, אלא יוריד ידיו למטה וינענע. (חזון עובדיה סוכות, שמ).
[11] ובמג"א (תרנא, ד) כתב, שעל פי הקבלה יש להניח הדס אחד מימין הלולב והדס אחד משמאלו והדס אחד באמצע נוטה קצת לימין, ושתי ערבות אחד מימין ואחד משמאל, ויש להזהר לקשור ההדס גבוה מהערבה, וגם שיראה ההדס יותר. (חזון עובדיה סוכות, שמג).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך