הָעוֹשֶה סֻכָּתוֹ תַּחַת עַנְפֵי אִילָן, הֲרֵי הִיא פְּסוּלָה. וַאֲפִלּוּ אִם מֵחֲמַת הָעֲנָפִים בִּלְבַד הָיְתָה חַמָּתָהּ מְרֻבָּה מִצִּלָּתָהּ, וְאִם כֵּן בַּסְכָךְ שֶׁהִנִּיחַ עָלֶיהָ, עָשָׂה אֶת הַסֻּכָּה, מִכָּל מָקוֹם פְּסוּלָה. וַאֲפִלּוּ אִם יִקְצֹץ אַחַר כָּךְ עַנְפֵי הָאִילָן, מִכָּל מָקוֹם הַסֻּכָּה נִשְׁאֶרֶת בִּפְסוּלָהּ[1], דִכְתִיב, חַג הַסֻּכּוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ, וְדָּרְשֵׁינָן, תַּעֲשֶׂה, וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי (עַיֵן לְעֵיל סִימָן ט סָעִיף ו). וְלָכֵן לְאַחַר שֶקָּצַץ אֶת הָעֲנָפִים, צָרִיךְ הוּא לְהַגְבִּיהַּ כָּל עָנָף מִן הַסְּכָךְ וְיַחֲזוֹר וְיַנִּיחֶנּוּ לְשֵׁם סֻכָּה. וְכֵן אָסוּר לְהַנִּיחַ אֶת הַסְּכָךְ קֹדֶם שֶעָשָׂה אֶת הַדְּפָנוֹת, דְבָעֵינָן שֶבְּהַנָּחַת הַסְּכָךְ תְּהֵא סֻכָּה כְּשֵׁרָה[2] [תרכ"ו תרל"ה].
הרי היא פסולה – כי דבר המחובר לקרקע פסול לסכך, כמו שלמדנו בסעיף ג, ומאחר והעץ הוא סכך פסול, המסכך תחת העץ הוא כאילו עושה סוכה בתוך הבית.
היתה חמתה מרובה מצילתה – שיש מעט מאד ענפים, והם עושים צל מועט.
עשה את הסוכה – יצר את הצל שהוא עיקר מטרתו של הסכך.
פסולה – ויש מקרים שהיא כשרה, בפרט אם מסכך בסכך אטום כמו קיינעס, ויש לעשות שאלת רב.
יקצוץ אחר כך ענפי האילן – ורוצה להשאירם על הסוכה להשלמת הסכך.
דכתיב – דברים טז יג.
דרשינן – אנחנו [כלומר החכמים] דורשים [=מפרשים את הפסוק על פי הדרש, שהוא אחד מחלקי התורה]
מן העשוי – וענפים אלו כבר היו כאן בעודם פסולים, ועכשיו שנקצצו הם כבר עשויים בלי שיניחו אותם לשם סכך.
לעיל סימן ט – דרשה זהה גם במצוות ציצית.
להגביה כל ענף מן הסכך – להגביה כל ענף מענפי העץ שקצץ עכשיו מהסכך שמתחתיו.
ויניחנו – על הסכך. אבל הסכך עצמו כשר, ואין צריך להגביהו ולהניחו בחזרה.
את הדפנות – לפחות חלק מהדפנות בגובה טפח. וסוכות שעשויות כמסגרת ממתכת, ובחלק התחתון מותחים רצועות "לבוד", כמו שביארתי בסעיף ב, אם עובי המסגרת העליונה הוא טפח, יכול להניח את הסכך לפני שמותח את הרצועות, אבל אם לא, חייבים קודם כל למתוח את הרצועות, ורק אחר כך להניח את הסכך, ואם הניח את הסכך קודם, צריך להגביהו ולהניחו בחזרה, או לשאול שאלת רב, כי יש מקרים שהוא כשר, וההלכות מורכבות.
וְכֵן בְּסֻכָּה הָעֲשׂוּיָה בְּגַגּוֹת הַנִפְתָּחִים, צָרִיךְ לִפְתֹּחַ אֶת הַגַגּוֹת קֹדֶם שֶׁמַּנִּיחַ אֶת הַסְּכָךְ, וְאַף שֶׁאַחַר כָּךְ סוֹגֵר אֶת הַגַּג וְחוֹזֵר וּפוֹתֵחַ, אֵינוֹ מַזִּיק, דַּהֲוֵּי כְּאִלּוּ פּוֹרֵס עָלֶיהָ סָדִין וְחוֹזֵר וְנוֹטְלוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהַחְמִיר, שֶיְהֵא הַגַּג פָּתוּחַ בְהַכְנָסַת הֶחָג (מטה אפרים). עוֹד צְרִיכִין לִזָּהֵר בְּאֵלּוּ הַסֻּכּוֹת, שֶׁיְהֵא הַגַג פָּתוּחַ הֵיטֵב, עוֹמֵד בְּשָׁוֶה עִם דֹּפֶן הַסֻּכָּה. שֶׁאִם אֵינוֹ עוֹמֵד בְּשָׁוֶה, אֶלָּא נוֹטֶה קְצָת עַל הַסְּכָךְ, אֲפִלּוּ אֵינוֹ שִׁעוּר גָּדוֹל שֶתִּפָּסֵל הַסֻּכָּה בְּכָךְ, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בַּמָּקוֹם הַזֶּה שֶהַגַּג מְשֻׁפָּע, שֶׁנִּמְצָא יוֹשֵׁב תַּחַת הַגָּג (עַיֵן לְעֵיל סָעִיף ו). אַף עַל פִּי שֶסֻּכַּת הֶחָג פְּטוּרָה מִן הַמְּזוּזָה, מִכָּל מָקוֹם אֵלּוּ הַסֻּכּוֹת הַבְּנוּיוּת שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶן כָּל הַשָּׁנָה וְנִתְחַיְבוּ בִּמְזוּזָה, גַּם בֶּחָג לֹא נִפְטְרוּ, וְאֵין צְרִיכִין אַחַר הֶחָג לִקְבֹּעַ אֶת הַמְּזוּזָה מֵחָדָשׁ (תרכ"ו תרל"ב ופת"ש ביו"ד סי' רפ"ו).
צריך לפתוח את הגגות קודם שמניח את הסכך – ואם לא עשה כן הסוכה פסולה, וצריך להוריד את כל הסכך ולהחזירו לשם סוכה בזמן שהגג פתוח.
יש להחמיר – לכתחילה, אבל בדיעבד, אם היה סגור בכניסת החג אין הסוכה פסולה.
אינו שיעור גדול – ומצד המציאות די בזוית קטנה כדי שהגג יהיה נטוי על הסוכה ייחסית הרבה, והדבר תלוי כמובן באורך הגג.
שתיפסל הסוכה בכך – אם יש לסוכה ארבע דפנות , ארבע אמות או יותר משני צדדים, ואם דופן זה נחוץ לסוכה כדופן שלישי, אפילו מצד אחד, ואם הגג נזקף באמצע הסוכה הוא עלול לפסול את הסוכה אפילו ברוחב ארבעה טפחים בלבד, כמו שהתבאר כל זה בסעיף ו.
פטורה מן המזוזה – שהרי סוכה היא דירת עראי.
הבנויות שמשתמשים בהן כל השנה – בין אם מדובר בסוכה שנעשתה לשם סוכות, אבל מאחר והיא יציבה מאד ויש לה גג, משתמשים בה למעשה במהלך השנה, ואין מפרקים אותה, ובין אם מדובר בחדר בתוך דירה שלסוכות מורידים את הגג ומניחים שם במקומו סכך כשר.
לקבוע את המזוזה מחדש – כי אם היה הדין שבחג החדר פטור ממזוזה, היה צריך להורידה ולהחזירה, כי גם במזוזה יש הלכה של 'תעשה – ולא מן העשוי' כמו שלמדנו בסעיף ז גבי סוכה, כמבואר בסימן יא סעיף יג.
יוֹצְאִין בְּסֻכָּה שְׁאוּלָה, אֲבָל לֹא בְסֻכָּה גְזוּלָה. וְלָכֵן אָסוּר לַעֲשׂוֹת סֻכָּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים[3]. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק שֶאֵין לוֹ סֻכָּה אַחֶרֶת בְּשׁוּם אֹפֶן, יוֹשֵׁב בָּהּ וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ.
יוצאין – גם לכתחילה. ואין חובה שיבנה כל אחד סוכה לעצמו אם הוא מוצא סוכה של אדם אחר שהוא יכול לשהות בה.
שאולה – אפילו לא ביקש רשות מבעלי הסוכה, מותר לשבת ולאכול שם ולברך לישב בסוכה, כי יש להניח שאדם מעוניין שיהודים יעשו מצוות ברכושו, כל עוד שאין הם מפריעים לו בכך.
אבל לא – אסור לכתחילה לצאת ידי חובת סוכה.
גזולה – בין אם גזל עצים בשביל לבנות סוכה, או שגזל קרקע כדי להעמיד עליה סוכה, או שגזל סוכה בנויה כבר כמות שהיא. ויש מקרים שבדיעבד יוצא ידי חובתו, ויש לעשות שאלת רב.
ברשות הרבים – בשטח ציבורי שמיועד להליכה או לנסיעה, שבכך הוא גוזל את הרבים שאינם יכולים להשתמש בשטח לצרכים אלו. אבל העושה סוכה במקום שהוא בבעלות ציבורית, אבל אינו מיועד להליכה או שימוש ציבורי אחר, אינו נחשב גזלן אלא שואל.
יושב בה – בסוכה שנבנתה ברשות הרבים, אבל בשאר סוכות גזולות אינו מברך, ולפעמים אינו מקיים מצוה כלל כשיושב בהם.
הערות:
- מה שכתבנו שאין צריך לבקש רשות מבעלי הסוכה, הוא רק אם משתמש בסוכה בזמן שבעל הסוכה אינו משתמש בה, ואין להניח שירצה להשתמש בה בזמן הקרוב כדי לאכול או לישון או לעשות שם דברים אחרים. אבל אם יתכן שבעלי הסוכה ירצו להשתמש בסוכה, אפילו אם יש בה מקום לשניהם, אסור לכתחילה לשבת ולאכול שם בלי לבקש רשות, שהרי הדבר עשוי להפריע לבעלי הסוכה.
יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִקְצֹץ הַיִשְֹרָאֵל בְּעַצְמוֹ סְכָךְ לְסֻכָּתוֹ, אֶלָּא יִקְנֶה מֵאַחֵר. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק יָכוֹל לִקְצֹץ בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא שֶׁיִטּוֹל רְשׁוּת מִבַּעַל הַקַּרְקַע[4] (תרל"ז תרמ"ט תרס"ד ובחיי"א).
שלא יקצוץ הישראל – מקרקע פרטית של גוי, אפילו אם הוא מרשה ואפילו אם היהודי קונה ממנו, כיון שיתכן שהגוי גנב את הקרקע.
יקנה מאחר – מהגוי שקצץ את הסכך, או מיהודי אחר שמשווק את הסכך.
הערות:
- במקרים שהגוי קיבל את הקרקע מהממשלה, וברור לנו שהיא שלו על פי חוק המדינה, יכול היהודי לכתחילה לקצוץ בעצמו את הסכך.
מֻתָּר לַעֲשׂוֹת סֻכָּה בְּחֹל הַמּוֹעֵד (תרל"ז).
לעשות סוכה בחול המועד – אם לא הספיק לעשות לפני החג, או אם נפלה סוכתו, או שרוצה להרחיב את הסוכה, ואפילו אם הדבר כרוך במלאכות שאסורות בחול המועד, על פי המבואר בסימן קד.
עֲצֵי סֻכָּה, בֵּין מֵהַדְּפָנוֹת בֵּין מֵהַסְּכָךְ, אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה עַד לְאַחַר שִׂמְחַת תּוֹרָה, כֵיוָן שֶהֻקְצוּ לַמִּצְוָה. וַאֲפִלּוּ לִטֹּל מֵהֶם קֵיסָם לַחֲצֹץ שִׁנָּיו, אָסוּר. וַאֲפִלּוּ אִם נָפְלוּ, אֲסוּרִין, וְלָא מַהֲנֵי בְּהוּ תְּנָאי. וְאִם חָל שִׂמְחַת תּוֹרָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אֲסוּרִין גַּם בַּשַׁבָּת. וְכֵן נוֹיֵי סֻכָּה אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה אֲפִלּוּ אִם נָפְלוּ. וְכֵיוָן שֶאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, לָכֵן בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם טוֹב, אֲסוּרִין בְּטִלְטוּל מִשׁוּם מֻקְצֶה. וּמִכָּל מָקוֹם אֶתְרוֹג הַתָּלוּי בַּסֻּכָּה לְנוֹי, מֻתָּר לְהָרִיחַ בּוֹ, דְּלֹא הֻקְצָה מֵרֵיחַ. וּבַנוֹי הַתָּלוּי בַּסְּכָךְ, נוֹהֲגִין שֶאֲפִלּוּ תְנַאי לָא מַהֲנֵי. אֲבָל בְּנוֹי הַתָּלוּי בַּדְּפָנוֹת, מַהֲנֵי תְּנָאִי[5]. וְהַסְדִינִין הַמְצֻיָרִים שֶׁתְּלוּיִים בַּסֻּכָּה לְנוֹי, נוֹהֲגִין לְטַלְטְלָן, שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ מִן הַגְשָׁמִים, וַאֲפִלּוּ לֹא הִתְנָה בְּפֵרוּשׁ[6], כִּי מִסְּתָמָא מִתְּחִלָּה אַדַּעְתָּא דְהָכִי תְּלָאָן. וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לְהַתְנוֹת תְּחִלָּה בְּפֵרוּשׁ, דְהַיְנוּ קֹדֶם בֵּין הַשְׁמָשׁוֹת הָרִאשוֹן יַעֲמֹד שָׁם וְיֹאמַר, אֲנִי מַתְנֶה שֶׁאֱהֵא מֻתָּר לֶאֱכֹל וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּנוֹי סֻכָּה זוֹ מָתַי שֶׁאֶרְצֶה. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר בְּנוֹי סֻכָּה אֲשֶׁר בְּדַעְתּוֹ לִטְּלוֹ בְתוךְ יוֹם טוֹב, שֶלֹּא לְקָשְׁרוֹ בְקֶשֶׁר, אֶלָּא בַעֲנִיבָה (עַיֵן לְעֵיל סִימָן פ סָעִיף מ"ה, מ"ו) (תרל"ח תרס"ז).
אסורין בהנאה – אסור לקחת מהם עצים כדי להפיק מהם הנאה אחרת, אבל מותר להנות מהדפנות ומן הסכך בזמן שהם במקומם, ולכן מותר להישען על הדפנות, לתלות עליהם חפצים, ולהניח חפצים על הסכך.
שמחת תורה – אפילו בחוץ לארץ שיש יומיים חג, שמיני עצרת ושמחת תורה.
נפלו – ואינו חוזר ובונה, אלא יושב בסוכה אחרת.
לא מהני בהו תנאי – אין מועיל בעצי סוכה להתנות מראש שאינו רוצה להקצותם למצוה, כמו שיתבאר בסוף הסעיף גבי נויי סוכה.
חל שמחת תורה בערב שבת – לפי כללי לוח השנה שמחת תורה בארץ ישראל לא יחול לעולם ביום שישי, והכוונה לשמחת תורה בחוץ לארץ שהוא יום טוב שני של שמיני עצרת. ובארץ ישראל אם חל שמחת תורה ביום חמישי, מותר להשתמש בעצי הסוכה בשבת, ובתנאי שאין כאן איסור של סתירה, כגון שהסוכה כבר נפלה לפני שבת.
נויי סוכה – מצוה לקשט את הסוכה ולייפות אותה, ומותר לתלות כל דבר לקישוט, בין על הדפנות, ובין על הסכך, אלא שאם תולים נויי סוכה על הסכך צריך להיזהר שיהיה תוך ארבעה טפחים [=כ30 ס"מ] לסכך, או שלא יהיה רחב ארבעה טפחים. ונהגו האשכנזים שלא לתלות לכתחילה גם קישוטים צרים יותר אלא בתוך ארבעה טפחים סמוך לסכך, ואם הקישוט בתוך ארבעה טפחים לסכך, הוא יכול גם לכסות שטח גדול של הסכך, ומותר לאכול ולישון מתחת לקישוט, כיון שהוא נטפל לסכך.
אסורין בהנאה – אלא תולה אותם בחזרה אם הוא רוצה בכך.
אסורין בטלטול משום מוקצה – כדין כל דבר שאינו ראוי לשום שימוש בשבת ויום טוב, כמבואר בסימן פח סעיף ב. אבל בחול המועד מותר לטלטלם, ורק להנות מהם אסור.
אתרוג התלוי בסוכה – לפני עידן חומרי היצירה והציור הזולים, היו תולים בעיקר דברים מהטבע שמסמלים את החג או את ברכת ה'.
לא הוקצה מריח – אבל אסור לאכלו.
מהני תנאי – והתנאי יתבאר בהמשך.
סדינים המצויירים – שהיו רגישים למים, וכעין קישוטי סוכה שלנו שעשויים מקרטון ונייר וחומרים נוספים שנהרסים בגשם.
לטלטלן – אפילו בשבת ויום טוב, ולהסירם מן הדפנות ולהכניסם לבית, בתנאי שאינם מחוברים בצורה שיש איסור בשבת לנתק אותם, כמו שיתבאר בסוף הסעיף.
מסתמא אדעתא דהכי תלאן – מן הסתם תלה אותם על דעת זה שיהיה מותר לו להוריד אותם מתי שירצה כדי שלא יתקלקלו, שזה כלשון התנאי שצריך להתנות כמבואר בסוף הסעיף.
דהיינו – כל פעם שמוזכר המושג 'תנאי' בסעיף זה הכוונה כדלהלן.
קודם בין השמשות הראשון – לפני כניסת החג הראשון, ואם לא אמר אז אין התנאי מועיל כבר.
מתי שארצה – אפילו מיד בבין השמשות הראשון.
שלא לקשרו בקשר – שיהיה אסור להתיר אותו בשבת ויום טוב.
[1] והחזון עובדיה (סוכות, לג) כתב, אם עשה סוכה וסיככה בסכך כשר תחת האילן, והסיר את האילן אח"כ, או עשה סוכה עם סכך כשר בתוך בית מתחת גג רעפים, ואח"כ הסיר הרעפים, ונמצאת הסוכה תחת כיפת השמים, כשרה. ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי, הואיל ואין הפסול מחמת הסכך עצמו. (חזון עובדיה סוכות, לג).
[2] בדיעבד כשהניח הסכך לפני הדפנות כשרה, ומברך עליה לישב בסוכה. (חזון עובדיה סוכות, לח) ודעת הבן איש חי(ש"א האזינו ב) להחמיר בזה.
סוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה, וכן אם סוכה גבוהה פחות מעשרה טפחים פסולה(שולחן ערוך תרלג ד). לדעת האור לציון(ב מבוא ט) יש להחמיר לגבי סוכה לחשב בטפח של 10 ס"מ, ולדעת היביע אומר(ט קיח א) אינו אלא מידת חסידות, ומעיקר הדין די בטפח של 8 ס"מ.
[3] העושה סוכה ליד פתח ביתו ברשות הרבים יש לו על מה שיסמוך, וכשיושב בה יכול לברך עליה. (חזון עובדיה סוכות, נד). והגרש"ז כתב שיש רשות מראשי הערים לזה, רק יזהר שלא יפריע לאנשים בסוכתו. (הליכות שלמה, קט).
[4] גזל עצים וסיכך בהם, בדיעבד יצא ידי חובה אך לא לכתחילה. והואיל ודעתו לשלם את דמי העצים יכול לברך גם לישב בסוכה. ואסור לקצוץ מהיערות, או מעצים הנטועים ברחוב בלי אישור. (חזון עובדיה סוכות, נז).
[5] והחזון עובדיה (סוכות, עז)כתב, שמועיל תנאי בכל נויי הסוכה, והתנאי צריך להיות לפני שקיעת החמה של ליל סוכות, וצריך לומר בלשון זה,"אני מתנה עליהן לאכול ולהנות מהם בכל זמן שארצה גם בימי החג".
כתב האור לציון (ד, כג, ב), שיש להזהר לא לתלות נויי סוכה אלא תוך ד' טפחים לסכך. ואם הוא צר אינו פוסל ומותר לישב תחתיו.
עוד כתב האור לציון (ד, כח, ג) שאסור להוריד את נויי הסוכה גם אם יורד גשם, אלא אם התנו על כך בשעה שנתנום.
[6] פרסו שטיחים על הסוכה נחשב לנויי סוכה, ואסור להוציאם ולהשתמש בהם כל החג, אך תנאי מועיל בהם. (חזון עובדיה סוכות, פג).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך