הלימוד היומי ב אדר א

ג. המחוייבים במתנות

א. יש מינים החייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, ויש מינים החייבים מדרבנן. דין תרומות ומעשרות שווה בזה ובזה.

חמשת מיני דגן, והם חטים, שעורים, כוסמין, שיפון, שבולת שועל, חייבים מן התורה. וכן זיתים וענבים חייבים מן התורה. וחייבים בין אם עשה מהם שמן ויין בין שאוכלם כמות שהם או שכובשם ועושה מהם צמוקים.
אבל שאר פירות האילן, מיני קטניות (והם פרי האדמה שזרעם נאכל) וירקות אינם חייבים אלא מדרבנן. ויש אומרים שכל פרי האילן והקטניות חייבים מן התורה. ולענין הלכה נוקטים אנו כדעה הראשונה.

ב. גם המינים החייבים במתנות מן התורה יש שאין חייבים להפריש מהם אלא מדרבנן. כגון: תבואה זיתים וענבים שהגיעו לשליש גידול שלהם בעציץ שאינו נקוב חיובם בתרומות ומעשרות מדרבנן. וכך אם גדלו בשדה, אלא שבעל השדה גמר מלאכתם במחשבה למכור אותם חיובם בתרומות ומעשרות מדרבנן. אבל אם גמר בעל השדה מלאכתם על מנת לאכול אותם, ונמלך בדעתו וחשב למכרם, חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה.

ג. ומהו גמר מלאכתם? בתבואה - מירוח הכרי. זאת אומרת, שאחרי שדש וזרה הגרעינים העמיד מהם כרי והחליק פני הכרי, כסימן לסיום המלאכה. בזיתים וענבים המיועדים לשמן וליין גמר מלאכתם הוא עשייתם שמן ויין. בזיתים וענבים המיועלים לאכילה גמר מלאכתם הוא שהכניסם לכלי, או ארז אותם, או אגדם - למכירה או לתשמיש ביתו. בענבים המיועדים לעשות מהם צימוקים גמר מלאכתם הוא עשייתם צימוקים. וכן בכל מין ומין יש בו גמר מלאכה מעין זה, לרוב הוא הכנסתם לכלי, אריזתם או איגודם - למכירה או לתשמיש ביתו.

ד. בזמן הזה חיוב תרומות ומעשרות, אף של דגן תירוש ויצהר הוא מדרבנן. ואף לדעת האומרים שקדושת עזרא קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, והארץ קדושה מן התורה אף בזמן הזה למצוותיה התלויות בה, תרומות ומעשרות אינן אלא מדרבנן. שאין חיוב, תרומות ומעשרות מן התורה אלא בזמן ״ביאת כולם״ לארץ ישראל דהיינו שיהיו רוב ישראל עליה. ויש אומרים כפי שביארנו לעיל, שמשחרב הבית השני בטלה קדושת עזרא וכל המצוות התלויות בקדושת הארץ ובכללן חיוב תרומות ומעשרות אינן אלא מדרבנן. ויש אומרים שאף בזמן חזה חיוב תרומות ומעשרות הוא מן התורה.

ה. אין חיוב הפרשת תרומות ומעשרות אלא באוכל אדם.

אוכל בהמה שאינו ראוי לאכילת אדם (אף אם נזרע לאדם) פטור מתרומות ומעשרות. דבר שעיקרו לבהמה, אך נאכל לאדם בשנת רעבון, חייבוהו חכמים בתרומות ומעשרות. אך בזרעו לבהמות או לעופות, אף על פי שנמלך וחשב עליו לאדם אחר שנשרשו הרי הוא פטור. אוכל אדם גמור אף אם נזרע לבהמה חייב במעשר - ואין הדבר מוכרע

ו. תבלין שנותנין לקדרה כגון פלפלין וכיוצא בו (שאינם אלא לטעם) ואינם ראויים לאכילה בפני עצמם, פטורים מתרומות ומעשרות. אבל מיני תבלין שאוכלים אותם גם בפני עצמם, או שמערבים אותם במשקים ומטבילים בהם את הפת ואוכלים ממשם, חייבים.

ד. המתנות וייעודן

א. המתנות שחייבים להפריש הן: תרומה גדולה מעשר ראשון, מעשר שני או עני. מהמעשר ראשון חייבים להפריש תרומת מעשר.

ב. מעשר שני ומעשר עני אינם נוהגים יחד, אלא יש שנה שמפרישים מפירותיה מעשר שני, ויש שנה שמפרישים מפירותיה מעשר עני. מפרי השנה הראשונה השניה הרביעית והחמישית לשמיטה מפרישים מעשר שני, ומפרי השנה השלישית והשישית מפרישים מעשר עני. פרי השנה השביעית, שנת השמיטה, הנו הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל.

ג.  כל עוד לא הפריש מהטבל את כל מתנותיו (והן תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני או מעשר עני) חלים על הפירות כל איסורי טבל, וכן כל עוד לא הפריש תרומת מעשר מהמעשר ראשון חלים עליו כל איסורי טבל.

ד. תרומה גדולה ותרומת מעשר מיועדות לכהן, מעשר ראשון מיועד ללוי. מעשר שני מיועד לאכילה בירושלים. ומעשר עני צריך ליתנו לעני  - כפי שיבואר להלן. אף כהנים לוויים ועניים חייבים להפריש כל המתנות מן הטבל, וכל איסורי טבל חלים עליהם.