הלימוד היומי א אדר א

א. ארץ ישראל ניתנה לאברהם אבינו ע״ה ולזרעו ע״י הקדוש ברוך הוא ומתנת אברהם אבינו ע״ה קיימת. ומכיוון ורק בני ישראל נחשבים לזרעו של אברהם, אנו יורשיו וארץ ישראל בחזקתנו עומדת לעולם. ואף לאחר שגלה ישראל מארצו נחשבת הארץ של ישראל 'מצד הבטחתו יתברך להשיבה אלינו.

ב. ארץ ישראל לגבולותיה הכתובים בתורה קדושתה עליה מיום שנבראה, והיא הנקראת ״לפני ה׳". ועליה נאמר ״תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", ומצוות ארץ ישראל הוכרעה ע״י הרמב״ם והרמב״ן ושאר הפוסקים, ושקולה מצוות ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות שבתורה.

ג. בין מצוות התורה יש מצוות התלויות בארץ כלומר התלויות בקרקע או בגידוליה. מהמצוות האלה יש הנוהגות רק בארץ ישראל כגון: הפרשת תרומות ומעשרות, שמיטה, כלאי זרעים ויש הנוהגות גם בחוץ לארץ מן התורה כגון: הרכבה. ויש הנוהגות בחוץ לארץ מהלכה למשה מסיני – ערלה, ויש הנוהגות בחוץ לארץ מדרבנן  כגון חלה וכלאי הכרם.

ד. ארץ ישראל נתקדשה לענין המצוות התלויות בארץ עם כבוש הארץ על ידי יהושע. קדושה ראשונה זו נתבטלה עם חורבן הבית הראשון. וחזרה ונתקדשה ארץ ישראל ע״י עזרא הסופר. ולהרבה פוסקים קדושה שניה זו קידשה לשעתה, וקידשה לעתיד לבא, כלומר לא נתבטלה עם החורבן והגלות. ויש הסוברים שגם קדושה זו נתבטלה עם החורבן והגלות, והמצוות התלויות בארץ שחיובן מן התורה רק בארץ ישראל נוהגות בזמן הזה בארץ מדרבנן.  

ה. המצוות התלויות בארץ השכיחות בזמננו הן חלה, חדש, תרומות ומעשרות, ערלה, כלאים, ושמיטה. חלה ואכילת חדש נתבארו בקיצור שלחן ערוך סי׳ ל״ה וסי׳ קע״ב. שאר המצוות יבוארו אי״ה להלן

ב. דיני טבל

א. נצטוינו לייחד ממאכל אדם שגידולו מן הקרקע מתנות – תרומות ומעשרות — כפי שיבואר להלן. וצריכים אנו לייחד מתנות אלה על ידי־ אמירה בפה. גידולי קרקע אלה כל עוד לא, הופרשו מהן המתנות קרויים טבל.

ב. כל מי שהטבל ברשותו, הן בעל השדה הלוקט יבול שדהו, הן מי שהגיע טבל לרשותו חייב בהפרשת המתנות.

ג. גם ספק טבל חייב בכל ההפרשות שחייב בהם טבל וודאי וכל הפירות אשר אינם ודאי טבל, אך ספק הוא אצלו אם הופרש ממנו המתנות או לא, הם ספק טבל

ד. הטבל אסור באכילה. והאוכל טבל של פירות שחיוב הפרשתם הוא מן התורה (כפי שיבואר להלן) חייב מלקות, אם התרו בו, ועונשו מיתה בידי שמים. וקיום מצות הפרשת תרומות ומעשרות בשכר כפול בעושר בזה ובבא.

ה.  אסור ליהנות הנאה של כילוי מטבל. זאת אומרת שנהנה: ממנו ע״י שמכלה אותו ומעבירו מן העולם. ואיסור כילוי אינו לא בלאו ולא במיתה אלא איסור בעלמא. ועל כן אסור לזרוע טבל ובכלל זה גם לחפות טבל, או להאכילו לגוי; או להאכילו לבהמה. והנאה של כילוי אסורה לא רק לבעלים אלא אף לאחר, ואפילו אם המכלה אינו הנהנה.