הלימוד היומי א' אדר א'
קדושת הארץ ומצותיה
ספר מצות הארץ סימן א-ב
לימוד מהספר
סימן א
סעיף א
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִיתְּנָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה וּלְזַרְעוֹ ע"י הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַתְּנַת אַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה קַיֶּימֶת. וּמִכֵּיוָון וְרַק בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נֶחְשָׁבִים לְזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, אָנוּ יוֹרְשָׁיו וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּחֶזְקָתֵנוּ עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם. וְאַף לְאַחַר שֶׁגָּלָה יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ נֶחְשֶׁבֶת הָאָרֶץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִצַּד הַבְטָחָתוֹ יִתְבָּרֵךְ לַהֲשִׁיבָהּ אֵלֵינוּ.
ע"ה – ראשי תיבות של "עליו השלום".
מתנת אברהם אבינו – הארץ שה' נתן במתנה לאברהם ולזרעו, והמתנה הזו עומדת בתוקפה גם היום.
בחזקתנו – ברשותנו ובבעלותנו; הארץ נחשבת שלנו.
מצד הבטחתו יתברך – בגלל שה' הבטיח להחזיר אותנו אל הארץ, היא נשארת שלנו גם בזמן הגלות.
סעיף ב
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִגְבוּלוֹתֶיהָ הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה קְדוּשָּׁתָהּ עָלֶיהָ מִיּוֹם שֶׁנִּבְרְאָה, וְהִיא הַנִּקְרֵאת "לִפְנֵי ה'". וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", וּמִצְווֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּכְרְעָה ע"י הָרַמְבַּ"ם וְהָרַמְבַּ"ן וּשְׁאָר הַפּוֹסְקִים, וּשְׁקוּלָה מִצְוַות יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
לגבולותיה הכתובים בתורה – בתחום של ארץ ישראל כפי שהתורה מתארת את גבולותיה.
תמיד עיני ה' אלקיך בה – פסוק שמלמד שה' משגיח על ארץ ישראל בהשגחה מיוחדת כל ימות השנה.
הוכרעה – נפסקה להלכה, כלומר הפוסקים קבעו שזו מצווה.
ושקולה – שווה בחשיבותה; מצוות ישיבת ארץ ישראל חשובה כמו כל המצוות כולן.
סעיף ג
בֵּין מִצְווֹת הַתּוֹרָה יֵשׁ מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ כְּלוֹמַר הַתְּלוּיוֹת בַּקַּרְקַע אוֹ בְּגִידּוּלֶיהָ. מֵהַמִּצְווֹת הָאֵלֶּה יֵשׁ הַנּוֹהֲגוֹת רַק בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּגוֹן: הַפְרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, שְׁמִיטָּה, כִּלְאֵי זְרָעִים וְיֵשׁ הַנּוֹהֲגוֹת גַּם בְּחוּץ לָאָרֶץ מִן הַתּוֹרָה כְּגוֹן: הַרְכָּבָה. וְיֵשׁ הַנּוֹהֲגוֹת בְּחוּץ לָאָרֶץ מֵהֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי – עָרְלָה, וְיֵשׁ הַנּוֹהֲגוֹת בְּחוּץ לָאָרֶץ מִדְּרַבָּנָן כְּגוֹן חַלָּה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם.
מצוות התלויות בארץ – מצוות שקשורות לאדמה ולמה שגדל בה, כמו הפרשת תרומות ומעשרות ושמיטה.
כלאי זרעים – האיסור לזרוע יחד מינים שונים של זרעים.
הרכבה – חיבור ענף של עץ ממין אחד לעץ ממין אחר, וזה אסור.
הלכה למשה מסיני – הלכה שנמסרה למשה בסיני בעל פה, ואינה כתובה במפורש בתורה.
מדרבנן – מתקנת חכמים, ולא מן התורה.
סעיף ד
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִתְקַדְּשָׁה לְעִנְיַן הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ עִם כִּבּוּשׁ הָאָרֶץ עַל יְדֵי יְהוֹשֻׁעַ. קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה זוֹ נִתְבַּטְּלָה עִם חוּרְבַּן הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן. וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל ע"י עֶזְרָא הַסּוֹפֵר. וּלְהַרְבֵּה פּוֹסְקִים קְדוּשָּׁה שְׁנִיָּה זוֹ קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ, וְקִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא, כְּלוֹמַר לֹא נִתְבַּטְּלָה עִם הַחוּרְבָּן וְהַגָּלוּת. וְיֵשׁ הַסּוֹבְרִים שֶׁגַּם קְדוּשָּׁה זוֹ נִתְבַּטְּלָה עִם הַחוּרְבָּן וְהַגָּלוּת, וְהַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ שֶׁחִיּוּבָן מִן הַתּוֹרָה רַק בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נוֹהֲגוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה בָּאָרֶץ מִדְּרַבָּנָן.
נתקדשה – קיבלה קדושה, שבגללה חלות עליה המצוות התלויות בארץ.
כבוש הארץ – כשעם ישראל נכנס לארץ וכבש אותה בהנהגת יהושע.
עזרא הסופר – מנהיג ישראל שהעלה את העם מגלות בבל לארץ, בימי הבית השני.
קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא – הקדושה חלה גם בזמנה וגם לכל הדורות הבאים.
בזמן הזה – בימינו, אחרי החורבן.
סעיף ה
הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ הַשְּׁכִיחוֹת בִּזְמַנֵּנוּ הֵן חַלָּה, חָדָשׁ, תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, עָרְלָה, כִּלְאַיִם, וּשְׁמִיטָּה. חַלָּה וַאֲכִילַת חָדָשׁ נִתְבָּאֲרוּ בְּקִיצּוּר שֻׁלְחָן עָרוּךְ סִי' ל"ה וְסִי' קע"ב. שְׁאָר הַמִּצְווֹת יְבוֹאֲרוּ אִי"ה לְהַלָּן.
השכיחות – המצויות, שפוגשים אותן הרבה בחיי היום-יום.
חדש – תבואה חדשה שעדיין אסור לאכול אותה עד שיגיע זמן היתרה.
ערלה – פירות של עץ בשנים הראשונות אחרי נטיעתו, שאסור לאכול אותם.
קיצור שלחן ערוך – ספר ההלכה של הרב שלמה גנצפריד, שאותו לומדים בלימוד היומי.
אי"ה – ראשי תיבות של "אם ירצה השם".
סימן ב – דִּינֵי טֶבֶל
סעיף א
נִצְטַוִּינוּ לְיַיחֵד מִמַּאֲכַל אָדָם שֶׁגִּידּוּלוֹ מִן הַקַּרְקַע מַתָּנוֹת – תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת – כְּפִי שֶׁיְּבוֹאַר לְהַלָּן. וּצְרִיכִים אָנוּ לְיַיחֵד מַתָּנוֹת אֵלֶּה עַל יְדֵי אֲמִירָה בַּפֶּה. גִּידּוּלֵי קַרְקַע אֵלֶּה כָּל עוֹד לֹא הוּפְרְשׁוּ מֵהֶן הַמַּתָּנוֹת קְרוּיִים טֶבֶל.
לייחד – להפריש ולקבוע חלק מסוים מן היבול לשם המצווה.
תרומות ומעשרות – החלקים מן היבול שהתורה ציוותה להפריש, כפי שיתבאר בהמשך.
אמירה בפה – ההפרשה נעשית כשאומרים בפה איזה חלק הוא התרומה או המעשר.
טבל – פירות או תבואה שעדיין לא הפרישו מהם תרומות ומעשרות.
סעיף ב
כָּל מִי שֶׁהַטֶּבֶל בִּרְשׁוּתוֹ, הֵן בַּעַל הַשָּׂדֶה הַלּוֹקֵט יְבוּל שָׂדֵהוּ, הֵן מִי שֶׁהִגִּיעַ טֶבֶל לִרְשׁוּתוֹ חַיָּב בְּהַפְרָשַׁת הַמַּתָּנוֹת.
ברשותו – בבעלותו, שייך לו.
הלוקט יבול שדהו – מי שקוטף ואוסף את מה שגדל בשדה שלו.
מי שהגיע טבל לרשותו – מי שהפירות שלא הופרשו הגיעו אליו, למשל שקנה או קיבל אותם.
סעיף ג
גַּם סְפֵק טֶבֶל חַיָּב בְּכָל הַהַפְרָשׁוֹת שֶׁחַיָּב בָּהֶם טֶבֶל וַודַּאי וְכָל הַפֵּירוֹת אֲשֶׁר אֵינָם וַדַּאי טֶבֶל, אַךְ סָפֵק הוּא אֶצְלוֹ אִם הוּפְרַשׁ מִמֶּנּוּ הַמַּתָּנוֹת אוֹ לֹא, הֵם סְפֵק טֶבֶל.
ספק טבל – פירות שלא יודעים בוודאות אם הפרישו מהם את המתנות.
ודאי – בטוח, בלי ספק; טבל ודאי הוא פירות שבטוח לא הפרישו מהם.
אצלו – בידיעתו של האדם; הוא עצמו אינו יודע אם הופרשו.
סעיף ד
הַטֶּבֶל אָסוּר בַּאֲכִילָה. וְהָאוֹכֵל טֶבֶל שֶׁל פֵּירוֹת שֶׁחִיּוּב הַפְרָשָׁתָם הוּא מִן הַתּוֹרָה (כְּפִי שֶׁיְּבוֹאַר לְהַלָּן) חַיָּב מַלְקוּת, אִם הִתְרוּ בּוֹ, וְעָנְשׁוֹ מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וְקִיּוּם מִצְוַת הַפְרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת בְּשָׂכָר כָּפוּל בְּעוֹשֶׁר בָּזֶה וּבַבָּא.
מלקות – עונש הלקאה שבית הדין מטיל על מי שעבר עבירה מן התורה.
התרו בו – הזהירו אותו לפני המעשה שהוא אסור ומה עונשו.
מיתה בידי שמים – עונש שבא מאת ה', ולא על ידי בית דין.
שכר כפול בעושר – מי שמפריש תרומות ומעשרות זוכה בשכר של עושר.
בזה ובבא – בעולם הזה ובעולם הבא.
סעיף ה
אָסוּר לֵיהָנוֹת הֲנָאָה שֶׁל כִּילּוּי מִטֶּבֶל. זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁנֶּהֱנֶה מִמֶּנּוּ ע"י שֶׁמְּכַלֶּה אוֹתוֹ וּמַעֲבִירוֹ מִן הָעוֹלָם. וְאִיסּוּר כִּילּוּי אֵינוֹ לֹא בְּלָאו וְלֹא בְּמִיתָה אֶלָּא אִיסּוּר בְּעָלְמָא. וְעַל כֵּן אָסוּר לִזְרֹעַ טֶבֶל וּבִכְלַל זֶה גַּם לְחַפּוֹת טֶבֶל, אוֹ לְהַאֲכִילוֹ לְגוֹי, אוֹ לְהַאֲכִילוֹ לִבְהֵמָה. וַהֲנָאָה שֶׁל כִּילּוּי אֲסוּרָה לֹא רַק לַבְּעָלִים אֶלָּא אַף לְאַחֵר, וַאֲפִילּוּ אִם הַמְּכַלֶּה אֵינוֹ הַנֶּהֱנֶה.
הנאה של כילוי – שימוש בפרי שמכלה ומשמיד אותו, כך שהוא נעלם מן העולם.
לאו – איסור מפורש בתורה, שהעובר עליו חייב מלקות.
איסור בעלמא – איסור רגיל, שאין עליו עונש מלקות או מיתה.
להאכילו לגוי – לתת את הטבל לגוי לאכילה; גם זה כילוי של הטבל, ולכן אסור.
שאלות לחזרה
1. מדוע ארץ ישראל נחשבת שלנו גם אחרי שגלינו ממנה? א. כי עם ישראל קנה אותה בכסף ב. כי ה' הבטיח להשיב אותה אלינו ג. כי רוב תושביה יהודים ד. כי כך הכריעו הפוסקים בדורות האחרונים 2. איזו מצווה נוהגת בחוץ לארץ מהלכה למשה מסיני? א. שמיטה ב. הפרשת תרומות ומעשרות ג. ערלה ד. כלאי זרעים 3. לפי הרבה פוסקים, מה דין הקדושה שקידש עזרא הסופר? א. נתבטלה עם חורבן הבית השני ב. קידשה לשעתה ולעתיד לבוא, ולא נתבטלה ג. חלה רק על ירושלים ד. נתבטלה כבר עם חורבן הבית הראשון 4. מה נקרא "טבל"? א. פירות שגדלו בחוץ לארץ ב. גידולי קרקע שעדיין לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות ג. פירות שנשרו מהעץ לפני שהבשילו ד. החלק שמפרישים מן היבול 5. מה הדין במי שזורע טבל? א. מותר, כי זריעה אינה אכילה ב. מותר, אבל רק לבעלים ג. אסור, כי זו הנאה של כילוי ד. אסור, ועונשו מלקות התשובות הנכונות: ב (סעיף א, סימן א) ג (סעיף ג, סימן א) ב (סעיף ד, סימן א) ב (סעיף א, סימן ב) ג (סעיף ה, סימן ב)היכנסו לחשבון כדי שהימים יישמרו גם במכשירים אחרים.