אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵהּ דְּרַב יְהוּדָה, לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה. שֶׁאִם חָלָה, אוֹמְרִים לוֹ, הָבֵא זְכוּת וְהִפָּטֵר. אָמַר מַר עֻקְבָא, מַאי קְרָאָהּ. כִּי יִפֹּל הַנּוֹפֵל מִמֶּנּוּ, מִמֶּנּוּ לְהָבִיא רְאָיָה. פֵּרוּשׁ, מֵאַחַר שֶׁהוּא נוֹפֵל, צָרִיךְ לִמְצוֹא מִמֶּנּוּ וּמִמַּעַשָיו רְאָיָה לִזְכוּת. עוֹד אִיתָא בַגְּמָרָא, חָשׁ בְּרֹאשּׁוֹ, יְהִי דוֹמֶה בְעֵינָיו כְּמִי שֶׁנְּתָנוּהוּ בְקוֹלָר. עָלָה לַמִּטָּה וְנָפַל לְמִשְּׁכָּב, יְהִי דוֹמֶה בְּעֵינָיו כְּמִי שֶהֶעֱלוּהוּ לְגַרְדּוֹם (מָקוֹם שֶׁדָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת) לִדוֹן, שֶכָּל הָעוֹלֶה לְגַרְדּוֹם לִדוֹן, אִם יֶשׁ לוֹ פְּרַקְלִיטִין גְּדוֹלִים, נִצּוֹל. וְאִם לָאו, אֵינוֹ נִצּוֹל. וְאֵלּוּ הֵן פְּרַקְלִיטִין שֶׁל אָדָם, תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וַאֲפִלּוּ תְּשַׁע מֵאוֹת וְתִשְׁעִים וְתִשְׁעָה מְלַמְּדִים עָלָיו חוֹבָה, וְאֶחָד מְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, נִצּוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר, אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ, וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר, פְּדָעֵהוּ מִרֶדֶת שַׁחַת וְגוֹ' (שבת דף ל"ב).
בריה דרב – בנו של רב.
יבקש אדם רחמים – יתפלל להקדוש ברוך הוא.
אומרים לו – בבית דין של מעלה שקבעו בו את מחלתו ואת תוצאותיה, אומרים שאם רצונו לשנות את הגזירה...
הבא זכות והפטר – תצטרך להביא לנו משהו רציני, מעשה טוב שעשית, שבזכותו תיפטר מן המחלה. אבל לפני שחלה אין צורך בכל כך הרבה זכויות כדי לשמור על הבריאות.
מאי קראה – מהו הפסוק בתורה שמבסס את הקביעה הזאת.
כי יפול הנופל ממנו – דברים כב ח.
ממנו להביא ראיה – פיסקו את הפסוק 'כי יפול הנופל – [אז] ממנו [להביא ראיה]', נטל ההוכחה לזכותו מוטל עליו.
ראיה לזכות – הוכחה לכך שהוא זכאי.
איתא – יש.
חש בראשו – כואב לו הראש.
קולר – שרשרת שהיה מחברים לצואר של מי שהיה עצור באשמת עבירה חמורה, לפני המשפט.
פרקליטין – סניגורים.
תשע מאות ותשעים ותשעה – מלאכים המלמדים עליו חובה בעקבות מעשיו הרעים.
ניצול – מלמות בגלל עוונו, ויישאר בחיים ויינתן לו הזדמנות נוספת לחזור בתשובה. אבל בעולם הבא ידונו אותו לפי מעשיו, וייענש על כל מעשה רע שלא חזר עליו בתשובה.
שנאמר – איוב לג כג-כד.
פדעהו – פדה אותו.
דָּרַשׁ רַבִּי פִּינְחָס בַּר חָמָא, כָּל מִי שֶׁיֵשׁ לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם וִיבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר, חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת, וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה. וְנוֹהֲגִין לָתֵת צְדָקָה לַעֲנִיִים בַּעֲדוֹ, כִּי תְּשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה, מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה. גַּם נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ אֶת הַחוֹלִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת[1]. וְאִם הוּא מְסֻכָּן, מְבָרְכִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב. וְלִפְעָמִים מְשַׁנִּים אֶת שֵׁם הַחוֹלֶה, כִּי גַּם שִׁנּוּי הַשֵׁם, קוֹרֵעַ גְּזַר דִּינוֹ (ב"ב דף קט"ז יו"ד סי' של"ה).
חכם – בתורה.
ויבקש עליו רחמים – מלבד תפילתו של החולה עצמו, כדאי לבקש מחכם בתורה שיתפלל עבורו, שתפילתו מקובלת אצל הקדוש ברוך הוא.
שנאמר – משלי טז יד.
חמת מלך מלאכי מוות – הכעס של המלך מתבטא על ידי שליחי מוות שהוא שולח בדמות של מחלות.
ואיש חכם יכפרנה – איש חכם יש בכוחו להסיר את הכעס.
בעדו – בעד החולה.
תשובה – של החולה.
תפילה וצדקה – אפילו של אחרים עבורו.
לברך את החולים בבית הכנסת – כשרבים נמצאים ויענו אמן על ברכת המברך, וצריך לברך את החולים באופן שכל הציבור יידעו את מי מברכים.
מסוכן – שיש חשש שימות באותו יום. אבל אם אינו מסוכן למות באותו יום אסור לברכו לרפואה, וצריך לומר במקום 'הקב"ה ימלא רחמים עליו... לרפאותו... וישלח לו מהרה רפואה שלמה...' 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא'.
לפעמים משנים את שם החולה – לפי שיקול דעת של רב המקום ובני משפחת החולה.
שינוי השם קורע גזר דינו – שעכשיו צריך לגזור עליו גזר דין חדש, לפי השם החדש, וכבר התבאר בסעיף א שלפני גזר דין יותר קל להינצל מלאחריו.
הערות:
- כתבתי שרק אם החולה מסוכן שימות בו ביום מברכים אותו בשבת ויום טוב, והיא הלכה פסוקה בשולחן ערוך, ואין בה חולק. ואי אפשר לברך מי שברך מיוחד לרפואה, ולהוסיף בסוף 'שבת היא מלזעוק...' שבזה אינו מתקן את האיסור. ונאה מנהג חב"ד שכשמברכים בשבת חולה שאין בו סכנת היום אינם מזכירים רפואה כלל. ואם מברך חולה בעבור נדבה שנדב החולה או אחר לרפואתו, ומזכירו לרפואה, אף שלא היה זה המנהג המקורי בארצות אשכנז, אבל יש למיקל על מה לסמוך, ובני עדות המזרח מקילים בזה "כי לאחד אומר שיתן לו בנים זכרים, ולאחד אומר ה' יחיה בניו וישמרם, ולאחד אומר ה' יבנה לו בית נאמן, ולאחד אומר ה' ינחמנו מאבלו, ולאחד אומר ה' ירפאהו רפואה שלמה", וזה נחשב אצלם לטופס ברכה קבוע לכל הנותן מכספו לצרכי בית הכנסת, ואין מוחים ביד האשכנזים הנוהגים כן, אבל לומר בלא שום נדבה ובלא סכנת היום מי שבירך עבור רשימה של חולים בשבת ויום טוב, אין לזה שום היתר בשום פוסק.
הַתּוֹרָה נָתְנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא שֶׁיְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר, וְרַפֹּא יְרַפֵּא. וְלָכֵן אֵין לוֹ לַחוֹלֶה לִסְמֹךְ עַל הַנֵּס, אֶלָּא חַיָב לְהִתְנַהֵג בְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם לִקְרוֹא לְרוֹפֵא שֶׁיְרַפֵּהוּ. וּכְבָר כַּמָה חֲסִידֵי עוֹלָם נִתְרַפְּאוּ עַל יְדֵי רוֹפְאִים. וּמִי שֶׁמּוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ מִלִּקְרוֹא לָרוֹפֵא, שְׁתַּיִם רָעוֹת הִנֵּהוּ עוֹשֶׂה[2], הָאַחַת, דְּאָסוּר לִסְמֹךְ עַל הַנֵּס בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ סַכָּנָה, וְדָבָר זֶה גּוֹרֵם שֶׁיִזָּכְרוּ עֲוֹנוֹתָיו בִּשְׁעַת חָלְיוֹ. וְעוֹד, דַּהֲוֵי יֻהֲרָא וְגֵאוֹת שֶׁסּוֹמֵךְ עַל צִדְקָתוֹ שֶׁיִתְרַפֵּא בְּדֶרֶךְ הַנֵּס. וְיֶשׁ לוֹ לִקְרוֹא לָרוֹפֵא הַיוֹתֵר מֻמְחֶה, וּבְכָל זֹאת לִבּוֹ יְהֵא לַשָׁמַיִם, וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים מֵאֵת הָרוֹפֵא הַנֶּאֱמָן יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְאַךְ בּוֹ יִבְטַח לִבּוֹ (ברכי יוסף) (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן סא סָעִיף ד).
נתנה רשות לרופא שירפא – אף שהקב"ה הביא עליו את המחלה בדין, אין הוא נחשב כסותר את רצונו של הקדוש ברוך הוא כאשר הוא מנסה להתרפא על ידי רופאים, שהרי הקב"ה הרשה להיעזר ברופאים.
שנאמר – שמות כא יט.
לסמוך על הנס – שביד הקב"ה היכולת לרפאותו כמו שהוא הביא עליו את המחלה, ולכן אינו מתעסק ברפואה ואינו פונה לרופא.
חסידי עולם – בכל הדורות מתקופת הגמרא ועד ימינו, ורק בתקופת התנ"ך כאשר היו נביאים בישראל, היו מצפים מן הצדיקים והחסידים שיפנו לנביא שידריכם בדרכי התשובה ויאמר להם על מה באה המחלה וכיצד היא תתרפא, כמו שעשה ירבעם בן נבט מלך ישראל כשחלה בנו, כמבואר במלכים א יד, ועל אסא מלך יהודה שלא נהג כן מתחו כתבי הקדש ביקורת (דברי הימים ב טז יב).
אסור לסמוך על הנס במקום שיש סכנה – אסור להסתכן ולצפות שייעשה לו נס.
גורם שייזכרו עוונותיו – שאם נוהג כדרך העולם להתרפא על ידי רופאים, ואם יבריא לא יהיה הדבר בגדר נס גלוי, די בזכויות מועטות לזכות לרפואה, אבל אם רוצה שייעשה לו נס גלוי, יבדקו היטב האם הוא אכן ראוי לכך, וזה לרוב לא ממש משתלם.
יוהרא – גאווה.
שסומך על צדקתו – כאילו שהוא צדיק וחסיד יותר מכל צדיקים וחסידים אלו שפנו לרופאים.
היותר מומחה – לאו דוקא, אלא כוונתו שלא יסמוך על כל מי שאומר שהוא רופא, אלא יבדוק היטב אם יש לו נסיון, ואם הצליח ברפואותיו , כי היו מצויים בזמנם רופאים רבים שלא רק שלא רפאו אלא גם היו מקרבים את מיתת החולה על ידי טיפולם.
לבו יהא לשמים – ידע שהקדוש ברוך הוא הוא המרפא האמיתי, והוא זה שנותן לרופאים את היכולת לרפא, כאשר הוא רוצה בכך, והם שליחיו בלבד.
אך בו יבטח לבו – ולא יסמוך על יכולותיהם וידיעותיהם של הרופאים, אלא על ה' בלבד, ולא יתייחס לרופאים אלא כשליחיו לרפאותו.
סימן סא סעיף ד – שיש תפילה מיוחדת שיש להתפלל אותה לפני ההתעסקות ברפואה, כדי שלא לשכוח מי הרופא האמיתי.
הערות:
- בזמננו רופא שלמד רפואה ויש לו תעודה אפשר להתרפא אצלו, וברפואה משלימה ואלטרנטיבית צריך לבדוק היטב במה ובמי מדובר, כי הוא תחום פרוץ, וכל הרוצה יכול לומר שהוא רופא אלטרנטיבי, ואינו צריך להוכיח כלום, ואין לסמוך על רופאים אלו אלא אם יודע שהם רציניים ויש להם נסיון בעבר או שקיבלו הסמכה מאנשים רציניים שהיו מרפאים בני אדם באמת. ואם אין אצל מי לברר, ואין מדובר במחלה מסוכנת אלא בשיפור איכות חיים, אין מניעה מללכת לאלו, ואם לא יועיל לא יזיק, אלא שהרבה פעמים חבל על הכסף, ומומלץ לתהות על קנקנם ולהציע להם תשלום כפול אם התוצאות טובות, וויתור על תשלום כאשר אין תוצאות, ומצוי הדבר שפתאום יראה שהם כבר לא כל כך בטוחים בעצמם.
- כאשר הרופאים אומרים שאינם יודעים כיצד לרפא, אין מכלל חובת ההשתדלות לתת להם לערוך נסיונות שונים, ויסמוך על הקב"ה, וכבר התבאר זה בסימן צב סעיף ג, עיין שם. וכן אם הרופאים אומרים נואש, אל יאמר הוא נואש חס ושלום, שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, אלא ימשיך להתפלל ולפשפש במעשיו ולעשות צדקה וחסד, אולי ירחם ה', ויש ביכולתו לרפא גם ללא פעולות הרופאים.
וּמִצְוָה הוּא עַל הָרוֹפֵא הַבָּקִי לְרַפֵּא, וּבִכְלַל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ הוּא. וְאִם מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לַחוֹלֶה רוֹפֵא אַחֵר[3], כִּי לֹא מִן כָּל אָדָם זוֹכֶה לְהִתְרַפֵּא, וְאוּלַי הוּא מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁיִתְרַפֵּא עַל יָדוֹ. אֲבָל לֹא יִתְעַסֵּק בִּרְפוּאוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בָקִי, וְאֵין שָׁם גָּדוֹל מִמֶּנוּ, שֶׁאִם לֹא כֵן, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים (סימן של"ו).
פקוח נפש הוא – והוא דוחה את השבת וכמעט את כל מצוות התורה, כמבואר בסימן צב סעיף א.
מונע את עצמו – אפילו אם מונע את עצמו מחשש שמא יטעה ויזיק לחולה.
יש לחולה רופא אחר – והוא רואה שיש לו דרך לרפאותו, אסור לו להתעלם ולומר 'הרי הוא בידים של הרופא האחר ואין זו האחריות שלי'.
אלא אם כן הוא בקי – שלמד את החכמה.
ואין שם גדול ממנו – רופא שמכיר ברפואה יותר ממנו.
אם לא כן – אם הוא מתעסק ברפואה בתור מתמחה כאשר יש רופא בכיר שיכול ומוכן לעשות את הפעולה.
שופך דמים – האחריות מוטלת עליו אם ימות החולה, שהרי היה יכול להפנות את המקרה לרופא בכיר, והוא העדיף מתוך יהירותו לקחת סיכון.
הערות:
- בתי החולים בהנהלה חרדית, מקפידים בגלל הלכה זו שלא להעסיק רופאים מתמחים.
חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, אִם יוּכַל לְהִתְרַפְּאוֹת בִּדְבַר הֶתֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁצְּרִיכִין לִשְׁהוֹת קְצָת עַד שֶיַשִּׂיגוּהוּ, אֵין מַתִּירִין לוֹ שׁוּם דְּבַר אִסּוּר. וְאִם צָרִיךְ דַּוְקָא לִדְבַר אִסּוּר, אִם צָרִיךְ לְאָכְלוֹ כְּמוֹ שֶׁהַדֶּרֶךְ הוּא לֶאֱכֹל דָּבָר זֶה, אָסוּר לוֹ לְאָכְלוֹ, אֲפִלּוּ הוּא רַק אִסּוּר דְּרַבָּנָן, כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה. אֲבָל שֶׁלֹּא כְדֶרֶךְ הֲנָאָתוֹ, כְּגוֹן שֶׁמְּעָרֵב בּוֹ דָבָר מַר, וְכֵן לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ רְטִיָה וְכַדּוֹמֶה, מֻתָּר, אֲפִלּוּ הוּא דָבָר הָאָסוּר בַּהֲנָאָה מִדְּאוֹרָיְתָא, חוּץ מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם וּבָשָׂר בְּחָלָב, שֶׁאֲסוּרִין אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הֲנָאָתָן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין סַכָּנָה[4]. (דִּין הַבְּרָכָה עַל מַה שֶּׁאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה לִרְפוּאָה, עַיֵן לְעֵיל סִימָן ג סָעִיף ח וְסִימָן סא סָעִיף ד. וְדִין תִּינוֹק שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱכֹל חָמֵץ בַּפֶּסַח, עַיֵן לְעֵיל סוֹף סִימָן קיז) (או"ח סי' תס"ו יו"ד סי' קנ"ה).
חולה שאין בו סכנה אם יוכל... – שחולה שיש בו סכנה, אין משהים את הטיפול בו כלל, אלא עושים לו מיד את כל מה שהוא צריך, ואין ממתינים למצוא דרך היתר.
שום דבר איסור – אפילו ממה שיתבאר בהמשך הסעיף שהתירו.
ואם צריך דוקא לדבר איסור – שזו התרופה היחידה שהיא ברת השגה כרגע למחלתו.
שלא כדרך הנאתו – שנהנה ממנו בצורה שאין הדרך לאכלו ולהנות ממנו.
רטיה – משחה.
אסור בהנאה מדאורייתא – למשל פירות ערלה, שלא רק אסורים באכילה אלא גם אסור להנות מהם כמבואר בסימן קעג, בכל זאת מותר לחולה להנות מהם בצורה שאין הדרך להנות מהם.
כלאי הכרם – תבואה או ירק שגדלו בכרם, וכן הענבים שגדלו בכרם כזה, אסורים בהנאה מן התורה, כמו שביארתי בקצרה בסימן קעד סעיף ג.
בשר בחלב – בשר שבישלו אותו יחד עם חלב, ולפעמים גם אם בישלו אותו בסיר חלבי, הרי התבשיל אסור בהנאה מן התורה, כמו שהתבאר בסימן מו סעיף ה.
הערות:
- תרופות שלנו שאינם מאכל, אלא כדורים לבליעה, אין זה נקרא כדרך הנאתו, ומותר לבלוע אותם גם על הצד שהם מכילים דברים אסורים. ורק תרופות טעימות, כמו סירופים או כדורי מציצה, צריכים שיהיו עשויים מחומרים שמותרים לאכילה. וכך הדין גם בפסח מעיקר הדין.
יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּכָל אִסּוּרֵי הֲנָאָה מִדְּרַבָּנָן מֻתָּר לְהִתְרַפְּאוֹת בָּהֶן, אֲפִלּוּ חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, וַאֲפִלּוּ כְּדֶרֶךְ הֲנָאָתָן (עַיֵּן לְעֵיל סִימָן מז סָעִיף ב), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאכַל וְלֹא יִשְׁתֶּה אֶת הָאִסּוּר.
איסורי הנאה מדרבנן – למשל סתם יינם של גוים, כמבואר בסימן מז סעיף ב.
כדרך הנאתן – כגון רחיצה ביין.
שלא יאכל ולא ישתה – כדרך הנאתו.
חוֹלֶה שֶׁיֵשׁ בּוֹ סַכָּנָה, מִתְרַפֵּא בְּכָל הָאִסּוּרִין[5], שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי פִקּוּחַ נֶפֶשׁ (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן צב), חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁהֵן בְּיֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר, וְאֵין מִתְרַפְּאִין בָּהֶן (קנ"ה קנ"ז).
שהן ביהרג ואל יעבור – אסור לעבור על עבירות אלו אפילו אם בגלל זה הוא ייהרג.
ואין מתרפאין בהן - שאם הוא חולה ורק על ידי כוחות של עבודה זרה יוכל להתרפא, אסור לו להיעזר בכוחות אלו, וכן מי שהתאהב באשה וחלה מזה עד כדי סכנה, אסור לו להתרפא על ידי קירבתה, וכן מי שיכול לקחת אבר של חולה סופני ולהשתילו בגופו, אסור לו לעשות זאת כל עוד שהחולה השני חי.
הערות:
- יש ברפואה האלטרנטיבית סוגי טיפול שפועלים על ידי אנרגיות רוחניות, שהמטפל משתמש בהם על ידי מילים או מחשבות מסוימות, כמו רייקי, וכל שאינו יודע שאין בהם משום עבודה זרה אסור להתרפאות בהם, לכאורה גם כשיש בו סכנה, ובוודאי כאשר אין בו סכנה.
[1]אם מתפלל בפני החולה, אין צריך להזכיר את שמו. אבל המתפלל שלא בפני החולה צריך להזכיר שמו ושם אמו. (חזון עובדיה אבלות א, ו). ונוהגים להתפלל על החולים בזמן פתיחת ההיכל קודם הוצאת ספר תורה.
[2] חולה שאומר לו הרופא שאם לא יאכל ביום כיפור יבוא לידי ספק פיקוח נפש, חובה עליו לשמוע בקולו, והשומע לרופא מקיים מצות וחי בהם. (חזון עובדיה אבלות א, מב).
[3] אמנם הרמב"ן כתב שאסור לרופא לרפא אם יש רופא גדול ממנו, אך היום שכל הרוצה לרפא צריך לעבור מבחנים, וודאי שיודע ברפואה, מותר לו לרפא. (חזון עובדיה אבלות א, נ).
[4] נחלקו הפוסקים אם מותר לחולה שאין בו סכנה לאכול מומיה. (ילקוט יוסף שלח, ב, ט).
חייב הרופא לטפל גם בחולה סופני הנוטה למות. ואסור לקרב את קיצו של החולה, כדי להקל סבלו על ידי ניתוקו מהמכשירים. (ילקוט יוסף שלח ב, ב).
חולה שאין בו סכנה, די לו להמתין שעה בין אכילת בשר לגבינה. (חזון עובדיה אבלות א, ס).
כל אוכלים שאדם אוכל לרפואה, אם החיך נהנה מהם וטעמם טוב, מברך עליהם תחילה וסוף. (חזון עובדיה אבלות א, סו).
חולה צהבת מותר לקחת לו יונים ששואבים ממנו את הצהבת, ואין בזה משום צער בעלי חיים, כיון שהוא לרפואה. (חזון עובדיה אבלות א, נז).
חולה מותר לו להתפלל תפלת יח' על גבי מטה או ספסל. (חזון עובדיה אבלות א, עא).
אם אין דם של יהודי, מותר לקבל עירוי דם משל גוי. (ילקוט יוסף שלח, ב, יג).
חולה שמת לו מת, ויש חשש שאם יודיעוהו על כך יבוא לסכנה או שתיטרף דעתו, אין להודיעו. (ילקוט יוסף שלח, ג, א).
[5] ויש מחלוקת כשחולה אוכל דבר איסר המותר לו, אם יברך עליו או שלא יברך, וספק ברכות להקל. (חזון עובדיה אבלות א, סח).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך