הלימוד היומי י"א אב

סעיף יא

וְכֵן אִם בִּשְׁעַת נִדְרוֹ פָּרַט יָמִים יְדוּעִים, וְגַם קִבֵּל עָלָיו בִּשְׁעַת מִנְחָה, שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לִלְווֹת תַּעֲנִיתוֹ.

 

ימים ידועים – כגון שנדר שיתענה בכל ערב ראש חודש, או בתאריך מסוים.

גם קיבל עליו בשעת מנחה – גם אם לא קיבלו בשעת מנחה צריך להתענות ואינו יכול ללוות, ולא ידעתי למה כתב כן.

 

סעיף יב

מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת וּמִצְטַעֵר הַרְבֵּה בְּתַעֲנִיתוֹ, יָכוֹל לִפְדּוֹתָהּ בְּמָמוֹן כְּפִי עָשְׁרוֹ[1], וְנוֹתֵן אֶת הַדָּמִים לַעֲנִיִּים. אֲבָל בְּתַעֲנִית שֶׁמֵּחֲמַת נֶדֶר[2], לָא מַהֲנֵי פִּדְיוֹן. וְכֵן בְּתַעֲנִית שֶגָּזְרוּ הַצִּבּור, לָא מַהֲנֵי פִּדְיוֹן, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנוּ כֵן הַצִּבּוּר.

 

כפי עשרו – שהפסד הממון יהיה שקול כנגד צער התענית, ולכל הפחות צריך ליתן לעניים מזון של יום אחד.

שמחמת נדר – שנדר לצום יום אחד או מספר ימים, ולא קיבל עליו תענית בסתם.

לא מהני – אינו מועיל.

התנו – שאמרו בפירוש שגוזרים צום ומי שאינו יכול לצום יפדה את הצום בצדקה.

 

סעיף יג

מִי שֶׁנָּדַר לְהִתְעַנּוֹת שֵׁנִי חֲמִישִּׁי וְשֵׁנִי, מֻתָּר לוֹ לְהַחְלִיף וּלְהִתְעַנּוֹת חֲמִישִּׁי שֵׁנִי וַחֲמִישִּׁי, אֲבָל לֹא יָמִים אֲחֵרִים, כִּי מִסְּתָמָא הָיְתָה כַוָּנָתוֹ לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁהֵם יוֹמֵי דְּדִינָא.

 

נדר להתענות שני חמישי ושני – שקיבל על עצמו לצום פעם אחת, או כמה פעמים, שני וחמישי ושני, ולא קבע מתי הם יהיו, כמו שהתבאר בסעיפים י-יא.

הערות:

-       שאר הפוסקים כתבו שימי שני וחמישי הם ימי רחמים, וכן כתב הקיצור שולחן ערוך בעצמו בסימן כב סעיף ט, ובאמת יש בימים אלו את שתי הבחינות.

 

סעיף יד

תַּעֲנִית שֵׁנִי חֲמִישִּׁי וְשֵׁנִי שֶׁלְּאַחַר פֶּסַח וְשֶׁלְּאַחַר סֻכּוֹת, וְכֵן בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְשׁוּבָה, שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ בִּשְׁעַת מִנְחָה, אֶלָּא שֶׁהוּא מִתְעַנֶּה מִכֹּחַ הַמִּנְהָג, וַאֲפִלּוּ כִּוֵּן בִּשְׁעַת עֲנִיַּת אָמֵן עַל מִי שֶׁבֵּרַךְ, כָּל שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ בִּשְׁעַת מִנְחָה, אִם אֵרְעָה בְּרִית מִילָה אוֹ פִּדְיוֹן הַבֵּן אוֹ שְׁאָר סְעוּדַת מִצְוָה, מִצְוָה לֶאֱכוֹל וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתָּרָה. כִּי כָל הַמִּתְעַנֶּה בְּיָמִים אֵלּוּ, עַל דַּעַת הַמִּנְהָג הוּא מִתְעַנֶּה, וְהַמִּנְהָג לֹא נִתְיַסֵּד לְהִתְעַנּוֹת בִּמְקוֹם סְעוּדַת מִצְוָה.

 

שני חמישי ושני... על מי שברך – כל החלק הראשון של הסעיף התבאר בסעיף ג.

שלא קיבלה בשעת מנחה – אבל אם קיבל בשעת מנחה דינו ככל אדם שקיבל עליו להתענות, שגם בסעודת מצוה אסור לו לאכול.

פדיון הבן – אפילו שלא בזמנו, בניגוד למה שלמדנו בסימן קכה סעיף ח.

סעודת מצוה - כגון סעודת נישואין, שבע ברכות, אירוסין, בר מצוה אם היא נחגגת ביום הולדת ה-13, או אם הילד אומר דברי תורה, ובתנאי שהסעודה מתנהלת בצניעות.

התרה – התרת נדרים, כמו שמבואר בסימן סז סעיף ח, וגם נדרי תענית יש להם התרה אם מתחרט על הנדר.

 

סעיף טו

בְּמָקוֹם שֶׁמֻּתָּרִין לֶאֱכוֹל בִּסְעוּדַת מִצְוָה נִפְסֶקֶת הַתַּעֲנִית לְגַמְרֵי, וּמֻתָּר לֶאֱכֹל אַחַר כָּךְ גַּם בְּבֵיתוֹ. אֲבָל קֹדֶם הַסְּעוּדָה, אָסוּר לֶאֱכֹל. רַק אֲבִי הַבֵּן בְּיוֹם הַמִּילָה וְהַסַּנְדָּק, יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל גַּם לִפְנֵי הַסְּעֻדָּה, כֵּיוָן שֶׁהוּא כְּמוֹ יוֹם טוֹב לָהֶם.

 

במקום – בסוגי תעניות.

 

סעיף טז

אֲבָל אִם אָכַל שֶׁלֹּא בְּהֶתֵּר בְּיוֹם הַתַּעֲנִית, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, חַיָּב לְהַשְׁלִים אֶת הַתַּעֲנִית גַּם לְאַחַר הָאֲכִילָה. וְיֵשׁ לוֹ לְהִתְעַנּוֹת אַחַר כָּךְ שֵׁנִי חֲמִישִּׁי וְשֵׁנִי לְכַפָּרָה עַל מַה שֶּׁאָכַל בְּיוֹם הַתַּעֲנִית. וּמִכָּל שֶׁכֵּן, אִם הָיָה יוֹם הַתַּעֲנִית מֵחֲמַת נֵדֶר, שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁלִים נִדְרוֹ אַחַר כָּךְ[3] (תקס"ח).

 

ביום התענית – לא משנה אם היה תענית שקיבל על עצמו או תענית חלום או תענית מחמת המנהג, ואין צריך לומר אם היה תענית ציבור.

בשוגג– ששכח שהוא תענית.

ויש לו להתענות... – אין זו חובה.

מחמת נדר – שקיבל על עצמו לפני כן לצום יום אחד או מספר ימים כמבואר בסעיף י, שיכול ללוות את התענית ולפרוע ביום אחר, ודאי מוטל עליו לעשות כן אם שכח ואכל.

צריך להשלים נדרו – חייב בנוסף לצום יום אחר במקום היום שהפסיד.

 

סעיף יז

יָחִיד הַמִּתְעַנֶּה עַל צָרָתוֹ וְעָבְרָה, אוֹ שֶׁמִּתְעַנֶּה בִּשְׁבִיל חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא אוֹ מֵת, צָרִיךְ לְהַשְׁלִים כָּל הַתַּעֲנִיּוֹת שֶׁקִּבֵּל עָלָיו. וְכֵן אִם קִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִיּוֹת אוֹ שְׁאָר מִצְוָה, עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה בְּנוֹ בַּר מִצְוָה, וּמֵת הַבֵּן קֹדֶם, צָרִיךְ הוּא לְקַיֵּם אֶת נִדְרוֹ עַד הַשָּׁעָה שֶׁהָיָה רָאוּי לִהְיֹת בְּנוֹ בַּר מִצְוָה (עַיֵּן יורה דעה סִימָן רכ ברמ"א סָעִיף טו), אֲבָל אִם נוֹדַע לוֹ שֶׁקִּדֶם שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת, כְּבָר עָבְרָה הַסִּבָּה, דַּהָוָה קַבָּלָה בְּטָעוּת, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַשְׁלִים (תקס"ט).

 

המתענה – שקיבל על עצמו כמה תעניות.

ועברה – הצרה לפני שסיים להתענות את כל התעניות שקיבל על עצמו.

ונתרפא או מת – לפני שסיים להתענות את כל התעניות שקיבל על עצמו.

צריך להשלים – אלא אם כן התנה בשעת קבלת התענית במפורש שאינו מקבל עליו אלא כל עוד הסיבה קיימת.

קודם שקיבל עליו להתענות כבר עברה הסיבה – כגון שקיבל עליו תענית עבור חולה, והתברר שבזמן שקיבל עליו את התענית כבר מת החולה או שהבריא.

אינו צריך להשלים – אפילו אם התענה חלק מהיום, אינו צריך להשלים את התענית עד סוף היום.

 

סעיף יח

יָפָה תַּעֲנִית עִם הַתְּשׁוּבָה לְבַטֵּל חֲלוֹם רָע כְּאֵשׁ לִנְעֹרֶת. וְדַוְקָא בּוֹ בַּיּוֹם. וּמִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ מְחֻיָּב לְהִתְעַנּוֹת, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, הַחֲלוֹמוֹת שָׁוְא יְדַבֵּרוּ. אֲבָל מְחֻיָּב לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, וְיַעֲסֹק כָּל הַיּוֹם בַּתּוֹרָה וּתְפִלָּה. וּלְעִנְיַן תַּעֲנִית חֲלוֹם בַּשַׁבָּת, עַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן רפח (ר"כ).

 

עם התשובה – כי חלום רע הוא סימן מן השמים שנגזרה גזרה קשה על האדם, בגלל עוונותיו, ואם חוזר בתשובה ומתענה הקב"ה מוחל לו והגזרה מתבטלת.

כאש לנעורת – כמו שאש אוכלת סיבי פשתן ואחרי מספר רגעים לא נשאר מהם כלום, כך פועל התענית על החלום.

בו ביום – מיד אחרי החלום יתענה עד הערב, ואין צריך לקבל את התענית מראש.

דאמר שמואל החלומות שוא ידברו – בזכריה (י ב) כתוב 'וחלומות השוא ידברו', ושמואל כאשר היה חולם חלום רע, היה אומר בבוקר 'וחלומות השוא ידברו' כלומר אין סיבה לדאגה, כי חלומות אינם דבר רציני שצריך להתייחס אליו [כשהוא היה רואה חלום טוב היה אומר 'וחלומות השוא ידברו?! והלא כתוב (במדבר יב ו) בחלום אדבר בו!']. הרי ששמואל לא ראה לנכון לצום אחרי חלום רע. ולכן גם אם אדם חושש ממשמעות החלום, אין התענית חובה.

מחוייב לעשות תשובה ויעסוק כל היום בתורה ותפילה – אם הוא חושש ממשמעות החלום.

אורח חיים סימן רפח – סעיפים ד-ה, שאף שמעיקר הדין מותר להתענות תענית חלום אפילו בשבת, אלא שצריך להתענות אחר כך יום נוסף לכפרה על שביטל את מצוות עונג שבת, אבל מאחר ואין אנו בקיאים כל כך מה נקרא חלום טוב ומה נקרא חלום רע, אין לצום בשבת אלא במקרים נדירים, כאשר ברור לו שהחלום הוא רע, וצערו מהצום בשבת הוא פחות מצערו מהחלום.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

 

[1] ולדעת חלק מהראשונים אי אפשר לפדות תענית בממון.

[2] קבלה סתם פירושו, שאמר אהיה בתענית. וקבלת תענית בנדר, שאמר הרי עלי תענית. (כף החיים תקסח, נב).

 

[3] הכף החיים (תקסח י) כתב, שאם רק אמר שמקבל להתענות 'יום', אפי' קיבל במנחה להתענות למחר ושכח ואכל כזית למחרת, יכול לאכול באותו יום ולהתענות יום אחר.

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה