הלימוד היומי כ"ד תמוז

 

סעיף ב

אִם הוּא דָבָר מֻעָט כָּל כָּךְ שֶׁאֵין מִי שֶׁיַקְפִּיד עָלָיו כְּלָל, כְּגוֹן לִטּוֹל מֵהַחֲבִילָה קֵיסָם לַחֲצוֹץ בּוֹ שִׁנָּיו, מֻתָּר. וּמִדַּת חֲסִידוּת לְהִמָּנַע גַּם מִזֶה (שנ"ט).

 

מידת חסידות להימנע גם מזה – כי אם כל אחד ואחד יקח קיסם אחד, בסופו של דבר החבילה תיגמר. ואם מדובר בדבר שגם אם יקחו את הכל לא יקפידו, כגון עלי שלכת, מסמרים שהתעקמו, סיכות מהדק משומשות, או כל דבר אחר שעומד לזריקה, גם אם עדיין לא הספיק לזרקו אין בו משום גזל אפילו ממידת חסידות.

 

סעיף ג

אֲפִלּוּ לִגְנוֹב עַל דַּעַת לְהַחֲזִיר, אֶלָּא שֶׁרוֹצֶה לְצַעֲרוֹ קְצָת אוֹ בְּדֶרֶךְ שְׂחוֹק, גַּם כֵּן אָסוּר [שמ"ח].

 

לצערו קצת – כדי שילמד לשמור על חפציו בראותו כמה קל לגנוב ממנו.

 

סעיף ד

אָסוּר לַעֲשׂק אֶת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא תַעֲשׂק אֶת רֵעֲךָ. וְאֵיזֶהוּ עושֵׁק. זֶה שֶׁבָּא מָמוֹן חֲבֵרוֹ לְיָדוֹ בִּרְצוֹן חֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁיֵשׁ לוֹ בְיָדוֹ הַלְוָאָה אוֹ שְׂכִירוּת, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְשַׁלֵּם לוֹ, אוֹ שֶׁדּוֹחֵהוּ בְּלֵךְ וָשׁוּב, לֵךְ וָשׁוּב (סי' שמ"ח שנ"ט ורז"ש). וְכֵיוָן דִּכְתִיב רֵעֲךָ, אֵינוֹ אָסוּר בַּגּוֹי. וְהוּא שֶׁאֵין חִלוּל הַשֵּׁם בַּדָּבָר, כְּגוֹן שֶׁלָּוָה מִגּוֹי וָמֵת, רַשַׁאי לְכַחֵשׁ לִבְנוֹ, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּבֵרוּר שֶׁהוּא מְשַׁקֵּר. אֲבָל כְּשֶׁהַגּוֹי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְשַּׁקֵּר, אָסוּר, מִפְּנֵי חִלוּל הַשֵּׁם. וְאַף בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, אֵינוֹ רַשַׁאי אֶלָּא לְהַפְקִיעַ הַלְוָאָתוֹ אוֹ שְׁאָר חוֹב שֶׁהוּא חַיָב לוֹ. אֲבָל חֵפֶץ שֶׁהוּא בְעָיִן, אָסוּר לִכְפֹּר, שֶׁהֲרֵי זֶה הֲוֵי גָזֵל מַמָּשׁ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ קָנָה מִמֶּנוּ חֵפֶץ, אָסוּר לְהַטְעוֹת אוֹתוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן בִּנְתִינַת הַמָּעוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וְחִשַּׁב עִם קוֹנֵהוּ, דְּמַיְרֵי בַּגּוֹי, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַקְנֶה לוֹ הַחֵפֶץ אֶלָּא בְּעַד הַסְּכוּם שֶהִשְׁתַּוּוּ. וְהַמַּטְעֵהוּ בְּחֶשְׁבּוֹן הַמָּעוֹת, הֲרֵי זֶה כְּגוֹנֵב אֶת הַחֵפֶץ וְלֹא כְּמַפְקִיעַ חוֹבוֹ. וַאֲפִלּוּ גְנֵבַת דַּעַת שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן מָעוֹת, אָסוּר בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְסִימָן סג. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הַגּוֹי טָעָה בְעַצְמוֹ, מֻתָּר אִם לֹא יִהְיֶה חִלוּל הַשֵׁם בַּדָּבָר, שֶׁלֹּא יִוָּדַע לוֹ. וְנָכוֹן שֶׁיֹּאמַר לוֹ הַיִשְֹרָאֵל, רְאֵה שֶעַל חֶשְׁבּוֹנְךָ אֲנִי סוֹמֵךְ [שמ"ח שס"ט].

 

שנאמר – ויקרא יט יג.

ברצון חבירו – בניגוד לגזל וגניבה שהממון בא לידו נגד רצון חבירו.

הלואה – כמו שהתבאר בסימן קעט סעיף ה.

שכירות – כגון ששכר ממנו נכס או חפץ, וצריך לשלם דמי שכירות, וכן אם שעבד אצלו כשכיר וחייב לו שכר, שאז יש פרטי הלכות נוספים, שיתבארו בהרחבה בסימן קפה סעיפים ב-ד.

חילול השם – אם הגוים יידעו שהיהודים אינם אמינים ומתעשרים בכסף שאינו שלהם.

לכחש לבנו – ולומר לו שהחזיר את החוב לאביו.

חפץ – שהגוי הפקיד אצלו.

בעין – קיים כמו שהוא.

זה הוי גזל ממש – שהרי החפץ גם אם הוא ברשות הישראל הוא עדיין בבעלות הגוי.

כמו שנאמר – ויקרא כה נ.

דמיירי בגוי – הפסוק עוסק בגוי, שקנה עבד עברי, ומצוה על קרוביו לפדותו, והתורה הקפידה שיעשו עם הגוי חשבון מדוקדק ולא ירמו אותו.

שהרי אינו מקנה לו החפץ... – כיון שמדובר כאן על חפץ שהגוי מעביר רק בתנאים מסוימים, שאם לא התקיימו אינו מוכן להעביר את החפץ, נחשבת הטעיית הגוי בחשבון כגזל ולא כהפקעת חוב, ואין זה דומה לכבישת שכר של שכיר, או שכירות של נכס או חפץ, שאין בהם שום גזילה ביצירת החוב, ואם אינו משלם אינו גוזל אלא עושק בלבד.

שאין בה חסרון מעות – למשל למכור לגוי בהמה שלא נשחטה כראוי ואסורה לנו באכילה - בתור בהמה שחוטה, כדי ליצור אצל הגוי תחושת הערכה ליהודי שמוכן למכור לו ממה שראוי לו ואינו נותן לו רק את מה שאינו יכול להשתמש בו.

בסימן סג – סעיף ד.

טעה בעצמו – כגון ששילם לו הגוי יותר מדי, או שהחזיר לו עודף יותר מדי.

שלא יוודע לו – שהיהודי ידע ולא החזיר לו.

שיאמר לו הישראל – כשהוא מבין שיש כאן טעות לטובתו.

ראה שעל חשבונך אני סומך – ואני לא עומד לספור בעצמי.

הערות:

-          לדעת רוב הפוסקים אסור לגרום לגוי לטעות, ורק אם טועה מעצמו מותר לקחת כאשר אין חלול השם. וכתוב בספר באר הגולה: "ואני כותב זאת לדורות שראיתי רבים גדלו והעשירו מן טעות שהטעו לעכו"ם ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה, ורבים אשר קדשו ה' והחזירו טעיות הגויים גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעוללהם".

-          גם במקרים שמותר שלא להחזיר, אם מחזיר כדי לקדש שם שמים, שיאמרו הגוים שהיהודים הם אמינים, ואינם נוגעים בכסף שאינו שלהם אף שהדבר לעולם לא היה נודע, יש בכך מצוה גדולה. אבל אם מחזירו כשאין שום חשש שיוודע לו, רק בגלל שהמצפון שלו לא מאפשר לו להחזיק בכסף, אסור להחזיר לו, כי בכך הוא מראה שכל בני אדם שווים אצלו, ואינו מקבל את העובדה שיהודים חשובים יותר מגוים, ועל זה נאמר "לא יאבה ה' סלוח לו".

 

סעיף ה

כָּל הַחוֹמֵד בֵּיתוֹ אוֹ כֵּלָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ, אוֹ כָּל דָּבָר שֶׁאֵין בְּדַעַת חֲבֵרוֹ לְמָכְרוֹ, וְהוּא הִרְבָּה עָלָיו רֵעִים אוֹ שֶׁהִפְצִיר בּוֹ בְעַצְמוֹ עַד שֶׁמְּכָרוֹ לוֹ, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַחְמֹד. וּמִשָּׁעָה שֶׁנִּפְתָּה בְּלִבּוֹ וְחָשַׁב אֵיךְ יִקְנֶה חֵפֶץ זֶה, עָבַר בְּלֹא תִתְאַוֶּה, כִּי אֵין תַּאֲוָה אֶלָּא בַלֵּב בִּלְבָד, וְהַתַּאֲוָה מְבִיאָה לִידֵי חִמּוּד. וְהַקּוֹנֶה אֶת הַדָּבָר שֶׁהִתְאַוָּה לוֹ, עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין. וּלְכָךְ נֶאֱמַר, לֹא תַחְמֹד וְלֹא תִתְאַוֶּה [שנ"ט].

 

שאין בדעת חברו למכרו – אחרי ששאלו והוא אמר לו שאין בדעתו למכרו.

רעים – שישכנעו אותו למכור בכל זאת.

לא תחמוד – שמות כ יד, דברים ה יח.

נפתה בלבו – נמשך אחרי רצונו הכמוס.

חשב איך יקנה – תכנן כיצד לגרום לו למכרו. ואם אינו מתכנן כלום ואינו עושה פעולות כדי להשיג את החפץ, אלא שמקנא בלבו והיה רוצה שיהיה חפץ זה שלו, אמנם היא מידה מגונה, אבל אינו עובר בזה איסור.

לא תתאוה – דברים ה יח.

 

סעיף ו

מִצְוַת עֲשֵׂה עַל הַגּוֹזֵל לְהַחֲזִיר אֶת הַגְּזֵלָה עַצְמָהּ אִם הִיא בְעֵינָהּ וְלֹא נִשְׁתַּנֵית, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל. וְהוּא הַדִין לְגַנָּב. וְאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּנְתִינַת דָּמִים, אֲפִלּוּ אִם כְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. אֲבָל אִם אָבְדָה אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּנִית בְּשִׁנוּי שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר לִבְרִיָתוֹ אוֹ שֶׁשִקְעָהּ בַּבִנְיָן, שֶׁיִהְיֶה לוֹ הֶפְסֵד גָּדוֹל לִסְתֹּר אֶת הַבִּנְיָן, יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּנְתִינַת דָּמִים[1], כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה שָוֶה בִּשְׁעַת הַגְּזֵלָּה. וְאִם הַנִּגְזָל הוּא בְּמָקוֹם אַחֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁלוֹחַ אֶת הַמָּעוֹת לִמְקוֹמוֹ, אֶלָּא מוֹדִיעוֹ שֶׁיָבוֹא וִישַׁלֵּם לוֹ. אִם מֵת הַנִּגְזָל, יַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו [ש"ס שס"ז].

 

בעינה – קיימת כמו שהיא.

שנאמר – ויקרא ה כג.

והוא הדין לגנב – ההבדל בין גנב [שעובר על 'לא תגנובו' (ויקרא יט יא)] לגזלן [שעובר על 'לא תגזול' (ויקרא יט יג)] הוא שגזלן הוא מי שלוקח בכח ו/או לאור יום דברים שאינם שלו, וגנב הוא מי שמתחבא ופורץ בלילה, או מכייס, ואינו רוצה להתמודד חזיתית מול בעל החפץ.

אינו יוצא ידי חובתו בנתינת דמים – מפני שהחפץ עדיין שייך לנגזל. ולכן גם להיפך, אם הגנב רוצה להחזיר את החפץ והבעלים רוצים שישלם, למשל שהמחיר ירד בינתיים ואין הבעלים יכולים למכרו שוב במחיר שהם תכננו, ואפילו אין לו שום ערך היום, למשל שגזל חמץ ועבר עליו הפסח שלמדנו בסימן קיד סעיף א, מחזיר את החפץ כמו שהוא ואין הבעלים יכולים לדרוש תשלום.

נשתנית בשינוי שאינו חוזר לברייתו – שאי אפשר להחזירם לקדמותם, למשל שגזל תכשיט זהב והתיכו, או שגזל עצים ובנה מהם רהיט, או שלקח נייר וצייר עליו, אבל אם גזל זהב ועשה ממנו תכשיט אינו נחשב שינוי, שהרי יכול להתיכו ולהחזירו לקדמותו. גם אם הדבר השתנה מאליו, למשל שגזל בעל חיים ומת, צריך לשלם ואינו יכול להחזירו כמו שהוא.

ששקעה בבנין – בשלמות כמו שהיתה, ואפשר בעקרון לפרק את הבניין ולהחזיר את הגזלה.

יוצא ידי חובתו בנתינת דמים – אין זה מן הדין, אלא תקנת חכמים היא, שלא לנעול את הדלת בפני חוזרים בתשובה.

את המעות – או את החפץ.

מודיעו – אמנם אינו צריך להביא לו את הגזלה, אבל חייב לעשות כל מאמץ ליידע את הנגזל שיש בידו רכוש שלו.

הערות:

-          בסימן קסה סעיף ו התבאר דין ילד שגנב אם חייב להחזיר או לשלם.

-          מי שגזל, ומתבייש להחזיר את הגזלה לנגזל, ניתן לעתים למצוא פטנטים שונים כיצד להחזיר לו ללא ידיעתו, אבל לא יעשה כן על דעת עצמו, אלא יש לו להתייעץ עם רב, כדי לדעת על ידי איזה פטנט הוא מקיים את מצוות החזרת הגזלה ועל ידי איזה פטנט לא.

 

סעיף ז

הַגּוֹזֵל אֶת הָרַבִּים, כְּגוֹן שֶׁהָיָה חֶנְוָנִי וּמָדַד בְּמִדָּה חֲסֵרָה אוֹ שֶׁשָּׁקַל בְּמִשְׁקָל חָסֵר וְכַדּוֹמֶה, אוֹ שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה בַּקָּהָל וְהֵקֵל עַל קְרוֹבָיו וְהִכְבִּיד עַל אֲחֵרִים, וְכֵן מִי שֶׁנָטַל רִבִּית מֵרַבִּים, תְּשׁוּבָתוֹ קָשָה. לְפִיכָךְ יַעֲשֶׂה צָרְכֵי רַבִּים, שֶׁגַּם הַנִּגְזָלִים יֵהָנוּ מֵהֶם. וּמִכָּל מָקוֹם לָאֵלֶּה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁגָּזַל מֵהֶם, מְחֻיָב לְהַחֲזִיר לָהֶם, וְאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַה שֶׁעָשָׂה צָרְכֵי רַבִּים (רל"א שס"ו ורז"ש).

 

מדד במידה חסרה – ונמצא שגזל מכל אחד ואחד שקנה אצלו. ואיסור שקילה ומדידה במידות ומשקלות שאינם מדוייקות חמור מאד, כמו שהתבאר בסימן סב סעיף ח.

הקל על קרוביו והכביד על אחרים – עשה הנחה לקרובי משפחתו, וממילא היו האחרים צריכים לשלם יותר.

נטל ריבית מרבים – שהיה מלווה כסף בריבית ורבים לוו ממנו.

תשובתו קשה – שאין לו שום אפשרות לאתר את כל מי שגזל מהם כדי להחזיר להם את חובו.

צרכי רבים שגם הנגזלים יהנו מהם – יתן כספים לתשתיות של היישוב, לבניית בית כנסת, למכשור רפואי לבית חולים, או כל דבר דומה, אבל אינו יוצא ידי חובתו אם נותן את הכסף לצדקה, לנזקקים, לכוללים ולישיבות, ואינו יכול כמובן לתת את הכסף ממעות מעשר, שאין הרעיון לעשות מצוה בכסף, אלא למצוא דרך לשלם בדרך עקיפה לכל מי שיתכן שגזל ממנו. ואם הוא חנווני ושקל במשקל חסר, יש לו תקנה להוסיף במשך תקופה ללקוחות על כל קנייה, עד שיהיה בטוח שפיצה את כולם.

ואינו יוצא ידי חובתו... – שהרי לא ברור שהנגזל יהנה בסופו של דבר מצרכי הרבים שעשה הגזלן.

 

סעיף ח

אָסוּר לִקְנוֹת מֵהַגַנָּב אוֹ מֵהַגַּזְלָן אֶת הַחֵפֶץ שֶׁגָּנַב אוֹ גָזָל. וְאֵין חִלּוּק בֵּין שֶׁהוּא יִשְֹרָאֵל אוֹ נָכְרִי, כִּי גַם הַנָּכְרִי נִצְטַוֶּה עַל אִסּוּר גְּנֵבָה וּגְזֵלָה אֲפִלּוּ מִנָּכְרִי חֲבֵרוֹ, וְהוּא מִשֶּׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ עֲלֵיהֶם. וְעָוֹן גָּדוֹל הוּא לִקְנוֹת מִן הַגַּנָּב אוֹ מִן הַגַּזְלָן, שֶׁהֲרֵי הוּא מַחֲזִיק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְעַל זֶה נֶאֱמַר, חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ, וְגוֹרֵם לַגַּנָּב שֶׁיִגְנוֹב עוֹד גַּם גְּנֵבוֹת אֲחֵרוֹת, וְאִם לֹא יִמְצָא לוֹקֵחַ, לֹא יִגְנוֹב. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹלִיךְ אֶת הַגְּנֵבָה לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, אֵין זֶה מָצוּי לוֹ כָּל כָּךְ. וְאִם הַקּוֹנֶה מִתְכַּוֵּן לְטוֹבַת הַבְּעָלִים לְהַחֲזִירוֹ לָהֶם כְּשֶׁיַחֲזִירוּ לוֹ מְעוֹתָיו, מֻתָּר. וְדַוְקָא כְּשֶׁלֹּא הָיָה אֶפְשָׁרִי לַבְּעָלִים בְּעַצְמָם לְהַצִיל. וְכֵן אָסוּר לְקַבֵּל בְּפִקָּדוֹן דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהוּא גָנוּב אוֹ גָזוּל [שנ"ו].

 

משבע מצוות שנצטוו עליהם – כל הגוים מצווים לשמור שבע מצוות, המכונים 'מצוות בני נח', וגוי שעובר עליהם חייב מיתה. ואלו הם: אבר מן החי, ברכת [=קללת] ה', גזל, דינים, עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים.

חולק עם גנב שונא נפשו – משלי כט כד, והמשך הפסוק 'אלה ישמע ולא יגיד', והכוונה שמי שחולק עם הגנב שונא את עצמו, שהרי אחר כך ישביעו אותו שלא ראה ולא ידע מי הגנב, והוא עונה אמן, וחייב על שבועת שקר.

שאין מכירין אותו – את הגנב, ולא יודעים שהחפץ שהוא מוכר גנוב.

אין זה מצוי לו כל כך – ולכן יתמעטו מאד הגנבות.

לטובת הבעלים להחזירו להם – כאשר מדובר בדברים בעלי ערך רגשי, ששוה לנגזל לשלם כסף כדי לקבלו בחזרה.

ודוקא כשלא היה אפשרי לבעלים בעצמם להציל – כי אם היה יכול להציל בעצמו, לא עשה לו שום טובה.

בפקדון – לשמירה.

הערות:

-          אדם שקנה דבר ואחר כך התברר שהיה גנוב, צריך להחזירו לבעלים הראשונים, והם צריכים להחזיר לקונה את הכסף שהוציא על החפץ, ויכולים לתבוע את הגנב שיחזיר להם את הכסף. אבל אם ידע הקונה שהחפץ גנוב ולא נמנע לקנות אותו, או שידע שמדובר בגנב מפורסם שיש להניח שכל מה שהוא מוכר הוא גנוב, צריך להחזירו לבעלים הראשונים חינם אין כסף, ואפילו מהגנב אינו יכול לדרוש את הכסף.

 

סעיף ט

אֲפִלוּ לֵהָנוֹת שׁוּם הֲנָאָה מִן הַגְּנֵבָה אוֹ מִן הַגְּזֵלָה כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּיַד הַגַּנָב אוֹ הַגַּזְלָן, אָסוּר. וַאֲפִלּוּ הֲנָאָה מֻעֶטֶת שֶׁגַּם בְּעָלֶיהָ לֹא הָיוּ מַקְפִּידִים עָלֶיהָ, כְּגוֹן חִלּוּף מַטְבְּעוֹת בְּשָׁוְיָן, אָסוּר בְּמָעוֹת גְּנוּבוֹת אוֹ גְּזוּלוֹת. וְכֵן לִכָּנֵס לְבַיִת גָּזוּל, בַּחַמָּה מִפְנֵי הַחַמָּה וּבַגְשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְשָׁמִים, אוֹ לַעֲבוֹר בְּשָׂדֶה גְזוּלָה, אָסוּר.

 

שום הנאה – כגון לנסוע במכונית גנובה, לשבת על כסא גזול, ללמוד בספר גזול.

חילוף מטבעות בשויין – לפרוט כסף.

לעבור בשדה גזולה – כדי לקצר את הדרך.

 

סעיף י

וְלָכֵן מִי שֶׁהוּא גַנָּב אוֹ גַזְלָן מְפֻרְסָם, שֶׁאֵין לוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת אֶלָּא זֹאת, וְכָל מְמוֹנוֹ בְּחֶזְקַת גָנוּב אוֹ גָזוּל, אָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנוּ, וְאָסוּר לְעָנִי לָקַחַת מִמֶּנּוּ צְדָקָה.

 

אסור להנות ממנו – משום דבר שיש לו בבית. אבל הנאה מועטת שבוודאי גם הבעלים אינם מקפידים, כמו פירוט מטבעות, אף שלמדנו בסעיף הקודם שאסור להנות הנאה כזו ממעות גזולות, כאן שאין וודאות שהכסף גזול, מותר.

אסור לעני לקחת ממנו צדקה – אבל גבאי הצדקה מותר לו לקחת צדקה מן הכסף שיש לו בבית, מאחר ואין הגבאי נהנה מן הכסף, ואין וודאות גמורה שהכסף גנוב.

הערות:

-          מאפיונרים שגובים דמי חסות, אסור לפרוט אצלם כסף בזמן שמסתובבים ברחוב, אבל מותר לפרוט מן הכסף שיש להם בבית.

 

סעיף יא

וְכֵן אִם אֶחָד רוצֶה לִמְכֹּר אֵיזֶה חֵפֶץ שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהוּא גָנוּב, כְּגוֹן שׁוֹמְרֵי פֵּרוֹת שֶׁמּוֹכְרִים פֵּרוֹת בְּמָקוֹם צָנוּעַ, אוֹ מוֹכֵר אַחֵר שֶׁנּוֹשֵׂא אֵיזֶה דָבָר בְּהַצְנֵעַ לְמָכְרוֹ, אוֹ שֶׁאוֹמֵר לְהַקּוֹנֶה, הַטְמֵן, אָסוּר לִקְנוֹת[2]. וַאֲפִלּוּ לִקְנוֹת מֵאִשָּׁה אֵיזֶה דָבָר שֶׁיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁהִיא מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא מִדַּעַת בַּעְלָּה, אוֹ לִקְנוֹת מֵאִישׁ דָּבָר מִתַּכְשִׁיטֵי הָאִשָּׁה וּמַלְבּוּשֶׁיהָ, שֶׁיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁהוּא מוֹכְרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעַת אִשְׁתּוֹ, אָסוּר.

 

נראה – לפי התנהגות המוכר, כמו שיבאר.

במקום צנוע – מקום מוסתר, שניכר הדבר שאינו רוצה שידע בעל הפירות שהוא מוכרם.

מוכר אחר – שאין אנו יודעים שיש לו אפשרות למכור דברים שאינם שלו, אך ההתנהגות מחשידה.

הטמן – תחביא את מה שאתה קונה.

איזה דבר שיש לחוש... – וזה דבר שתלוי במנהג המקום, האם סביר שיש לאשה סמכות למכור את מה שהיא מוכרת. וגם דברים שאין צריך לחוש, אם היא אומרת לו שלא לספר לבעלה, או לגמור את העסקה מהר לפני שבעלה יבוא, אסור לקנות ממנה.

תוספת פסקי ספרד:

 

[1] ואם גזל קרקע, צריך לסתור את כל הבנינים שבנו עליה ולהשיב הקרקע לבעליה, דאין בקרקע תקנת השבים.(שולחן ערוך שס, א)

 

[2] אדם שקנה מגנב מפורסם ולא נתייאשו הבעלים, אין בזה תקנת השוק, וצריך הלוקח להחזיר החפץ לבעלים, ואין הבעלים צריכים לשלם כלום ללוקח. אך אם לא קנה גנב מפורסם, צריך המוכר להחזיר החפץ לבעלים, והבעלים ישלמו ללוקח את הכסף שהוציא, משום תקנת השבים.(שולחן ערוך חו"מ שנו ב)

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה