הַנּוֹטֵל שָׂכָר לְהָעִיד, עֵדוּתוֹ בְּטֵלָה[1]. וְדַוְקָא כְּשֶׁכְּבָר רָאָה הַמַּעֲשֶׂה, דִּמְחֻיָּב לְהָעִיד בְּחִנָּם. אֲבָל לֵילֵךְ לִרְאוֹת אֶת הָעִנְיָן שֶׁיִהְיֶה אַחַר כָּךְ עֵד בַּדָבָר, מֻתָּר לוֹ לִקַּח שָׂכָר, אֲבָל רַק שָׂכָר הָרָאוּי לְפִי הַטִּרְחָא שֶׁלּוֹ וְלֹא יוֹתֵר. וְכֵן אִם יֶשׁ לוֹ טִרְחָא לָלֶכֶת לִפְנֵי בֵית הַדִּין, יָכוֹל לִטּוֹל שְׂכַר טִרְחָא כְּפִי הָרָאוּי בְּעַד טִרְחָא זוֹ, וְלֹא יוֹתֵר (ל"ד).
הנוטל שכר – אין צריך לומר שאם צד אחד משלם לו עדותו בטלה, שהרי אז הוא נוגע בדבר, שהרי אם לא יעיד לא יקבל כסף, ופסול כמבואר בסעיף הבא, ובזה לא יעזור שיחזיר את הכסף, אלא אפילו אם נוטל משני הצדדים כי שניהם יודעים שהוא היה נוכח בשעת המעשה, ומבקשים ממנו שיעיד מה שהוא יודע.
עדותו בטלה – קנס הוא, על שלקח כסף להעיד, ואם יחזיר את הכסף עדותו קיימת.
דמחוייב להעיד בחינם – מאחר ויש מצוה שיעיד, הוא צריך לעשות זאת בחינם, שאסור לקחת שכר על קיום מצוות.
מותר לו ליקח שכר – שאין זו מצוה.
רק שכר הראוי... – שאם לוקח יותר מזה, הרי הוא מרויח מהעדות, ואם יצטרך להעיד הוא יהיה נוגע בעדותו. ואם לוקח שכר משני הצדדים, ושניהם נותנים לו את השכר במתנה גמורה, אפילו אם בסוף ישכח את העדות ולא יצליח להעיד על מה שראה, יכול לקחת שכר גבוה יותר מטרחתו.
וכן אם יש לו – לעד שבא להעיד על דבר שכבר ראה.
טרחא ללכת – דוקא אם ההליכה עד לבית הדין יש בה טירחא, מותר לו לקחת על טירחא זו כסף, אבל יותר מזה אסור לו לקחת כלום, אפילו משני הצדדים.
כָּל עֵדוּת שֶׁיֵשׁ לְאָדָם הֲנָאָה בָהּ, וְאֵיזֶה צַד נְגִיעָה אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה, פָּסוּל לְהָעִיד [ל"ז קכ"א ק"מ].
הנאה בה – בתוצאה שנובעת מן העדות.
צד נגיעה אפילו בדרך רחוקה – ניגוד אינטרסים כלשהו, והדיין צריך להתבונן בדבר, ולהבין את כל ההשלכות האפשריות שיוכלו להיווצר בגלל עדות זו.
כְּתִיב, וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו, וְדָרְשֵׁינָן, זֶה הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה וּמִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹא לוֹ. וְדַוְקָא כְּשֶׁשְּׁנֵי בַּעֲלֵי הַדִּין הֵמָּה בָעִיר, אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁהַלֹּוֶה הוּא אַלָּם וּבַעַל טְעָנוֹת, וְיָרֵא הַמַּלְוֵה לִטְעֹן עִמּוֹ וּמַרְשֶׁה לְאַחֵר, זֶהוּ מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹא לוֹ. אַבָל אִם הַנִּתְבָּע הוּא בְּעִיר אַחֶרֶת, וְהַתּוֹבֵעַ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַטְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ וּמַרְשֶׁה לְאַחֵר, זֶה הַמֻּרְשֶׁה מִצְוָה קָעֲבֵיד לְהַצִּיל עָשׁוּק מִיַד עוֹשְׁקוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּהַבָּא בְהַרְשָׁאָה כְּדֵי לֵהָנוֹת מִן הַשָּׂכָר וְלֹא בִּשְׁבִיל אַלָּמוּת, מֻתָּר (קכ"ג).
כתיב – ביחזקאל יח יח.
דרשינן – חכמים ביארו את הפסוק.
בהרשאה – כשאחד מבעלי הדין רוצה למנות אדם אחר במקומו שידון עם בעל הדין השני, יכול בעל הדין השני לומר לו אני לא מוכן לדבר איתך ולא להשיב לטענותיך, כי אני לא חייב לך כלום ואתה לא קשור לעניין. כדי לפתור את הבעיה הזאת צריך בעל הדין להעביר למורשה את כל סמכויותיו שיש לו בנוגע לכסף זה שעומד לדיון בכתב [=הרשאה], וכך המורשה עומד במקום בעל הדין לגמרי.
ומתעבר על ריב לא לו – לשון הפסוק במשלי (כו יז). חכמים גינו מאד את מי שמתערב בריב של אנשים אחרים, ובכלל זה מי שמסכים לבוא לדין בהרשאה של אדם אחר.
המה בעיר – והיו בעלי הדין יכולים להתדיין ביניהם, ואינם צריכים לשירותיו של המורשה.
אלם ובעל טענות – אדם קשה וחזק שיודע למשוך את הדיונים הרבה עם כל מיני טיעונים חדשים לבקרים שצריך להתמודד איתם.
ירא המלוה לטעון עמו – לא שוה לו לבזבז על כך אנרגיה, ומעדיף לוותר לו.
ומרשה לאחר – שלא איכפת לו לריב עם הלווה.
זהו מתעבר על ריב לא לו – ואם עושה כן, אף שזה עובד משפטית, אבל הוא מגונה מאד.
אינו יכול להטריח את עצמו – כיון שאינו נוכח במקום, ומבקש מאדם אחר שבכל מקרה נוסע לשם שיטפל עבורו שם בענייניו. וכן הדין אם הלוה אדם קשה עד כדי כך שלאדם רגיל אין אפשרות להתנהל מולו ולהוציא ממנו את הכסף, והמורשה הוא אדם מנוסה ובעל מעמד, שהלוה לא יצליח להפעיל נגדו את עוצמתו.
מצוה קעביד – הוא עושה מצוה לאפשר לו לקבל את כספו.
כדי להנות מן השכר – שאינו עובד בהתנדבות אלא בעד כסף.
מותר – שאז הוא אינו מתעבר על ריב לא לו, כי גם הוא הפך לצד בעניין ויש לו אינטרס, ומותר לו לייצג את האינטרסים שלו. [וכן אם עוזר לקרוב משפחה שמקיים בזה מצוה, שהרי נאמר (ישעיה נח ז) ומבשרך לא תתעלם, אינו נקרא מתעבר על ריב לא לו]. וכן המנהג לאפשר לכתחילה לטוענים רבניים לדון במקום בעלי הדין. אבל עיין במה שכתבתי בהערה.
הערות:
- הפוסקים הזהירו מאד שכל הסעיף הזה שמגדיר מתי מצוה לבוא בהרשאה ומתי הדבר מגונה, מדבר רק במקרה שבו המורשה אינו טוען שום טענה שאינה אמת. אבל אם טוען שקר עובר באיסור תורה של מדבר שקר תרחק, שהרי אפילו בעל הדין עצמו אסור לו לטעון שקר כדי לזכות בדין, כמו שהתבאר בסעיף ז, ואפילו אם יודע שהוא זכאי. וכן אסור גם למורשה לעשות תרגילים ותככים שונים שמטרתם להמעיס את הדיון על הצד השני, כדי לגרום לו לוותר או להתפשר, כאשר יודע שהצדק עם הצד השני, כמו שהדבר אסור לבעל הדין עצמו, כמו שהתבאר בסעיף ד. ובכל זה עונש המורשה גדול מעונש בעל הדין עצמו.
לכן, מה שנהוג אצל רבים מן הטוענים הרבניים שמשתמשים בכל מיני תככים בשביל להמעיס את הדיון על הצד השני, כאשר לא ברור להם שהצדק עם הצד שהם מייצגים, ואין צריך לומר אם הם טוענים טענות שקר כדי להצליח להגיע לתוצאה הרצויה להם אפילו אם הצדק לצידם, ועל אחת כמה וכמה כאשר אין הצדק לצידם, עתידים ליתן את הדין על כך. ואין מותר לעסוק במקצוע זה אלא אם מטרתם היא לעזור לאמת לצאת לאור, ועושים זאת בדרך המותרת.
לְעוֹלָם יַרְחִיק אָדָם אֶת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ מִשְּׁבוּעַת אֱמֶת בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר (מדרש תנחומא פ' ויקרא) [או"ח קנ"ו].
ירחיק אדם את עצמו – כל עוד שהדבר מתאפשר לו, ואין בית הדין מחייבים אותו להישבע.
הערות:
- בעוונותינו הרבים ישנם רבים שהשבועה שגורה על פיהם, ובכל משפט שני הם אומרים 'אני נשבע לך' או לשונות אחרים שמשמעותם שבועה, והוא חמור מאד גם אם הדברים אמת, ואין צריך לומר אם יש בדברים הגזמה או שהם שקר גמור, שגדול עוונם מאד.
מִי שֶׁחֲבֵרוֹ נִתְחַיֵב לוֹ שְׁבוּעָה, וְרוֹאֶה בוֹ שֶׁהוּא רוֹצֶה לִשָׁבַע לַשֶּׁקֶר חַס וְשָׁלוֹם, יִתְפַּשֵּׁר עִמוֹ כְּפִי הָאֶפְשָׁרִי וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ לִשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר, שְׁבוּעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם, וְדָרְשֵׁינָן, מְלַמֵּד שֶהַשְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁנֵיהֶם (שבועות דף ל"ט ע"ב, סמ"ע סימן פ"ז ורז"ש).
יתפשר עמו כפי האפשרי – שהרי לא ירויח כלום אם בעל דינו ישבע לשקר, ועדיף לו להגיע אתו לפשרה מאשר שיפסיד את כל כספו, ואפילו אם יוותר לו על הכל אינו מפסיד יותר מאשר אם חברו יישבע לשקר, ואם לא איכפת לו, ודורש שישבע בכל מחיר, אף שיודע שהשבועה היא שקר, הרי נגרמה בגללו שבועת שקר וחילול השם, ונקרא גם הוא רשע, ונענש על כך.
הערות:
- גם במקרה ההפוך, שהנשבע נשבע על אמת, והמשביעו משביעו ללא סיבה, מן הראוי שהנתבע ישלם ולא יישבע אפילו על אמת, או שינסה בכל יכולתו להגיע לפשרה עם התובע.
יִשְֹרָאֵל הַיּוֹדֵעַ עֵדוּת לַגּוֹי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִין עִם יִשְֹרָאֵל בְּעַרְכָּאוֹתֵיהֶם, אִם יִגְרֹם בְּעֵדוּתוֹ לְחַיֵב אֶת הַיִשְֹרָאֵל יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָיָה חַיָב בְּדִינֵי יִשְֹרָאֵל, אָסוּר לְהָעִיד לוֹ. וְאִם לָאו, מֻתָּר לְהָעִיד לוֹ. וְאִם מִתְּחִלָּה יִחֲדוֹ הַגּוֹי לְהַיִשְֹרָאֵל שֶׁיִהְיֶה לוֹ עֵד, הוֹאִיל וְיִהְיֶה חִלוּל הַשֵׁם אִם לֹא יָעִיד לוֹ, יָעִיד לוֹ בְּכָל עִנְיָן.
יותר ממה שהיה חייב בדיני ישראל – למשל שהגוים מקבלים עדות של עד אחד, ובדיני ישראל רק על פי שני עדים יקום דבר, אפילו שהעד יודע שהאמת כדבריו.
אם לאו – כגון שגם בדיני הגוים אין מאמינים לעד אחד אלא לחייב את שכנגדו שבועה, אבל לא שיצטרך לשלם. או שיש לגוי שני עדים יהודים.
מתחילה ייחדו הגוי להישראל – שקרא לו בשעת המעשה וביקש ממנו להיות עד שאם יצטרך יוכל לקרוא לו להעיד.
ויהיה חילול השם אם לא יעיד לו – כי אם לא ייחדו, יכול להתחמק ולומר שאינו זוכר, אבל אם ייחדו לא יוכל להתחמק.
בכל עניין – כמובן רק על אמת.
כָּל זְמַן שֶׁהָאָדָם זוֹכֵר, יָכוֹל לְהָעִיד לְעוֹלָם, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָא מִתּוֹךְ שֶׁנִתְיַשֵׁן הַדָּבָר הַרְבֵּה אֵינוֹ זוֹכְרוֹ עַל בֻּרְיוֹ. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ נִזְכָּר לָעֵדוּת אֶלָּא מִתּוֹךְ הַכְּתָב, שֶׁכְּשֶמְּסָרוּהוּ לוֹ, כְּתָבוּ בְּפִנְקָסוֹ לְזִכְרוֹן דְּבָרִים וְשָׁכַח אֶת הַדָּבָר וְאֵינוֹ נִזְכָּר אֶלָּא מִתּוֹךְ הַכְּתָב, יָכוֹל לְהָעִיד. וְדַוְקָא שֶׁכַּאֲשֶׁר רָאָה אֶת הַכְּתָב נִזְכַּר בַּדָּבָר. וְכֵן אִם נִזְכַּר בַּדָּבָר עַל יְדֵי אַחֵר שֶׁהִזְכִּרוֹ לוֹ, יָכוֹל לְהָעִיד, וַאֲפִלּוּ הָיָה הַמַּזְכִּיר הָעֵד הַשֵּׁנִי. אֲבָל אִם בַּעַל הַדִּין בְּעַצְמוֹ מַזְכִּירוֹ וְנִזְכַּר, לֹא יָעִיד. אַךְ יָכוֹל בַּעַל הַדִּין לִמְסֹר אֶת הַדְּבָרִים לְאַחֵר וְהוּא יַזְכִּירוֹ, דַּהֲוֵי לֵהּ נִזְכָּר עַל יְדֵי אַחֵר [כ"ח].
לא יעיד – כי בעל הדין יחשוד בו שמעיד עדות בלי שזוכר באמת.
לאחר – אפילו לבית הדין שינסו להזכיר לעד את עדותו.
עֵד שֶׁהוּא קָרוֹב לְאֶחָד מִבַּעֲלֵי הַדִּין, אוֹ לְאֶחָד מֵהַדַּיָנִים, אוֹ שֶׁהָעֵדִים קְרוֹבִים זֶה לָזֶה, וַאֲפִלּוּ קֻרְבָה עַל יְדֵי נְשׁוֹתֵיהֶם, לִפְעָמִים פְּסוּלִים לְהָעִיד. וַאֲפִלּוּ קְרוֹבִים רַק לֶעָרֵב וְלֹא לַלֹּוֶה, גַּם כֵּן פְּסוּלִים לְהָעִיד לַלֹּוֶה. וְזֶה שֶׁפָּסְלָה הַתּוֹרָה עֵדוּת הַקְּרוֹבִים, לֹא מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָם אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁהֲרֵי פסוּלִים לְהָעִיד, בֵּין לִזְכוּתוֹ בֵּין לְחוֹבָתוֹ, אֶלָּא גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא. וַאֲפִלּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, לֹא הָיוּ כְשֵׁרִים לְהָעִיד זֶה לָזֶה. לָכֵן כָּל עֵד שֶׁיֵשׁ לוֹ אֵיזֶה קֻרְבָה לְאֶחָד מִן הַנִּזְכָּרִים אוֹ שֶׁהָיָה קָרוֹב וְנִתְרַחֵק וְהַדַּיָנִים אֵינָם יוֹדְעִים, צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לָהֶם, וְהֵם יַגִּידוּ לוֹ עַל פִּי הַתּוֹרָה אִם יֵשׁ בְּקֻרְבָה זוֹ כְּדֵי לְפָסְלוֹ אוֹ לֹא (ל"ג).
קרוב – משפחה.
על ידי נשותיהם – כגון שאשת הדיין היא בת דודה של אחד העדים.
לפעמים – תלוי בדרגת הקירבה, ויש בזה הרבה פרטים.
פסולים להעיד ללווה – כי כל עדות ללווה משפיעה גם על הערב, שהרי אם הלווה אינו יכול לשלם גובים את הכסף מהערב.
שהרי פסולים להעיד בין לזכותו בין לחובתו – ואילו היו חוששים רק שישקרו או לא ידייקו בגלל קרבתם, היה צריך להיות שלחובת הקרובים יכולים להעיד.
גזרת הכתוב היא – קביעה של התורה, שאין אנחנו מבינים את טעמה, שנאמר (דברים כד טז) 'לא יומתו אבות על בנים', וקיבלו חכמינו שהפירוש הוא שלא יומתו אבות בעדות בנים.
אפילו משה ואהרן – שבוודאי אינם חשודים לשקר.
שהיה קרוב ונתרחק – למשל שהיה עד אחד דוד של אשתו של העד השני בזמן שראו את העדות, ועכשיו שהם מעידים כבר מתה אשתו, או שהתגרשו.
צריך להודיע להם – לפני שהם מעידים.
שְׁנֵי עֵדִים, שֶׁאֶחָד יוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רָשָׁע וּפָסוּל לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה וְאֵין הַדַּיָנִים מַכִּירִים בְּרִשְׁעוֹ, אָסור לוֹ לְהָעִיד עִמּוֹ[2], אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עֵדוּת אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיוֹת עֵד חָמָס. וּגְזֵרַת הַכָּתוּב הִיא, שֶׁכָּל הָעֵדוּת בְּטֵלָה, אֲפִלּוּ הֵם רַבִּים, אִם אֶחָד בֵּינֵיהֶם פָּסוּל. וְאֵיזֶהוּ רָשָׁע שֶׁפָּסוּל לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה. כֹּל שֶׁעָבַר עַל דָּבָר שֶׁפָּשַט בְּיִשְֹרָאֵל שֶׁהוּא עֲבֵרָה, וְהוּא דָבָר שֶׁבְּלֹא תַעֲשֶה מִן הַתּוֹרָה, וְעָבַר בְּזָדוֹן וְלֹא עָשָׂה תְשׁוּבָה. אֲבָל אִם יֵשׁ לִתְלוֹת שֶׁעָשָֹה בִשְׁגָגָה אוֹ בְטָעוּת, שֶׁלֹּא יָדַע אֶת הָאִסּוּר, לֹא נִפְסָל לְעֵדוּת (סימן ל"ו ורז"ש) [סי' ל"ד].
ואין הדיינים מכירים ברשעו – כי אם הם מכירים הרי לא יקבלו את עדותו, ואין האחריות על העד. אבל אם אינם מכירים, ומבחינתם יקבלו את העדות, האחריות מוטלת על העד השני שיודע בדבר שלא יעיד.
שנאמר – שמות כג א.
שכל העדות בטלה – שאם יעיד העד הכשר יחד עם עד פסול גם עדותו פסולה, וגם אם יש עד כשר נוסף עדות שניהם פסולה, ונמצא שגורם בעדותו להוציא ממון שלא כדין.
שפשט בישראל שהוא עבירה – באותו מקום ובאותו זמן, יודעים שומרי התורה שאסור לעשותו.
בלא תעשה מן התורה – שמפורש בתורה שאסור לעשותו.
ולא עשה תשובה – ואם עשה תשובה כשר לעדות, וצריך הוכחה ברורה לכך שעשה תשובה, ולא די שהוא עושה רושם חיובי, אלא צריך שיבוא אליו נסיון כעין זה שנכשל בו, במקום שאין מכירים אותו, והוא יעמוד בנסיון, או משהו דומה לזה, ובית הדין צריכים להכריע אם תשובתו מוכחת או לא.
בשגגה – שלא זכר את האיסור, או שלא שם לבו למעשיו.
אָסוּר לִגְזוֹל אוֹ לִגְנוֹב אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, בֵּין מִיִשְֹרָאֵל בֵּין מִגּוֹי[3] (שמ"ח שמ"ט). אִיתָא בְּתַנָּא דְבֵי אֵלִיָהוּ, מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁסִּפֵּר לִי, שֶׁעָשָׂה עַוְלָה לַגּוֹי בִּמְדִידַת הַתְּמָרִים שֶׁמָּכַר לוֹ, וְאַחַר כָּךְ קָנָה בְּכָל הַמָּעוֹת שֶׁמֶן, וְנִשְׁבַּר הַכַּד וְנִשְׁפַּךְ הַשֶׁמֶן. וְאָמַרְתִּי, בָּרוךְ הַמָּקוֹם שֶׁאֵין לְפָנָיו מַשּׂוֹא פָּנִים. הַכָּתוּב אוֹמֵר, לֹא תַעֲשׂק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל. וְגֵזֶל הַנָכְרִי, גָּזֵל [תדא"ר ט"ז ילק"ש צו תק"ד].
איתא – יש.
תנא דבי אליהו – מדרש שלפי המסורת אליהו הנביא לימד את רב ענן.
לי – לאליהו הנביא.
עשה עולה לגוי במדידת התמרים – מדד לו במקום חשוך, ורימה אותו בשתים וחצי אחוז.
לא תעשוק את רעך ולא תגזול – ויקרא יט יג, שעל עושק אמרה תורה 'רעך', ולכן הוא מותר בגוי, כמבואר בסעיף ד, ועל גזל לא כתב 'רעך', סימן שגם גזל הגוי נחשב כגזל.
[1] ואם החזיר הממון, דינו ועדותיו קיימים. (רמ"א לד, יח). ודווקא כשנטל מב' הצדדים, אבל אם נטל מצד א', הוי נוגע ואפילו החזיר השכר פסול. (נתה"מ חידושים סקכ"א).
[2] וגם דיין שיודע בחבירו שהוא רשע, אין לו לדון עמו. (שולחן ערוך חו"מ ז, י).
[3] יש אומרים שאיסור גניבה מגוי הוא מהתורה, ויש אומרים שהוא מדרבנן. וכן בחיוב החזרה לגוי, יש אומרים שחייב להחזיר לו מהתורה, ויש אומרים שחייב להחזיר מדרבנן משום קידוש ה'. (ילקוט יוסף חו"מ שע, א).
ילד שגנב לפני שהגיע לגיל 13, מן הדין פטור מלשלם כשיגדל. ומידת חסידות שיתן סכום לכפרתו, ויקבל על עצמו דבר לתשובה. (ילקוט יוסף חו"מ שע, יא).
לדעת השולחן ערוך והרמב"ם אין לקנות כרטיס הגרלה (כגון של מפעל הפיס), דאסמכתא לא קניא.(יביע אומר חו"מ ז) ויש מקילין בזה. ולכולי עלמא אין לקנות ולהשתתף בחברות שתומכות במשחקים בשבת (כגון כרטיסי טוטו וכדומה).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך