תִּזָּהֵר לְהָסִיר קֹדֶם טְבִילָה, הַנְּזָמִים וְהַטַּבָּעוֹת[1].
הנזמים והטבעות – וכל שאר התכשיטים אפילו כשהם רפויים על גופה והמים יכולים לחדור מתחתיהם. ובדיעבד, אם היו רפויים, הטבילה כשרה.
צְרִיכָה לְנַקֵּר שִׁנֶּיהָ קֹדֶם טְבִילָה, מִשּׁוּם דְּמָצוּי הוּא שֶׁיִמָצְאוּ בֵּין שִׁנֶּיהָ שִׁיוּרֵי מַאֲכָל, וְאִם טָבְלָה וְנִמְצָא אֵיזֶה דָבָר בֵּינֵיהֶן אוֹ דָבוּק בָּהֶן, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה. וְיֵשׁ נוֹהֲגוֹת שֶלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּיוֹם לֶכְתָּן לְבֵית הַטְּבִילָה, מִפְּנֵי שֶהַבָּשָׂר נִכְנָס בֵּין הַשִּׁנַיִם יוֹתֵר מִשְּׁאָר אֹכֶל[2], וְיֵשׁ לָחוּשׁ, שֶׁאֲפִלּוֹ תְּנַקֵּר שִנֶּיהָ, שֶׁמָּא יִשָּׁאֵר מִמֶּנוּ, וּמִנְהָג יָפֶה הוּא. וּבְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב שֶׁאוֹכְלִין בָּשָׂר, תִּזָּהֵר לְנַקֵּר בְּיוֹתֵר. וּצְרִיכָה כָּל אִשָּׁה לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא תֹאכַל שׁוּם מַאֲכָל בֵּין הַחֲפִיפָה לַטְּבִילָה. וְכָל יוֹם הַטְּבִילָה לֹא תַעֲסֹק בְּבָצֵק אוֹ בְּנֵרוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה, שֶׁלֹּא יִדָּבֵק בָּהּ שׁוּם דָּבָר. אַךְ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אִם דַּרְכָּהּ לָלוּשׁ בְּעַצְמָהּ לִכְבוֹד שַׁבָּת, אַל תִּמָּנַע, רַק תִּזָּהֵר לִרְחוֹץ אַחַר כָּךְ יָדֶיהָ יָפֶה יָפֶה.
לנקר – להוציא את הלכלוך מביניהם, ויש לה להשתמש לצורך זה בחוט דנטלי או בקיסם, אפילו אם אינה רגילה בכך בחיי היום יום.
ואם טבלה... – כלומר: ומאחר ואם טבלה והיה לכלוך בין השיניים אין הטבילה נחשבת לה, ויתכן שאחרי הטבילה לא תבדוק בין שיניה, לכן חייבת לנקר לפני הטבילה ולבדוק היטב שלא נתקע שום אוכל או דבר אחר בין השיניים, ולצחצחם היטב שלא יישאר שום דבר דבוק בהם.
ביום לכתן – אפילו בבוקר לפני החפיפה.
שאוכלין בשר – כמו שלמדנו בסימן עב סעיף ז, ואין הדבר נכון להימנע מאכילת בשר בשבת ויום טוב מפני חשש זה.
שלא תאכל שום מאכל – ובשעת הדחק, כגון שצריכה לטבול בליל יום טוב שהוא במוצאי שבת, ונאלצה להרחיק את החפיפה מהטבילה, או שהיא חלשה ביותר, מותרת לאכול, אלא שצריכה להיזהר לנקות שוב את השיניים היטב לפני שתטבול.
בבצק – בלישת בצק או בעריכתו בידים.
או בנרות של שעוה – להכין את הנרות בצורה שיתכן שיטפטף עליה טיפת שעוה. וכן לא תתעסק בכל דבר שנדבק וקשה לנקותו, כגון בדבק או בקישואים.
אם דרכה ללוש בעצמה לכבוד שבת אל תימנע – כי היא מצוה, כמו שהתבאר בסימן עב סעיף ו.
אחר כך – מיד, ולא תסמוך על כך שלפני הטבילה תרחץ אותם.
אִשָּׁה שֶׁיֵשׁ לָהּ שֵׁן תּוֹתֶבֶת, תִּשְׁאַל לְמוֹרֶה הוֹרָאָה אֵיךְ תִּתְנַהֵג בַּטְּבִילָה[3]. (עַיֵן בְסֵפֶר גִּדּוּלֵי טָהֳרָה שְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת אִמְרֵי אֵשׁ סִימָן עה עו, וּבְסֵפֶר חָכְמַת אָדָם, וְעַיֵּן שָׁם בְּאִשָּׁה שֶׁיֵשׁ לָהּ סְתִימַת אֲבָר (פְּלָאמְבֶּע) בְּנִקְבֵי שִׁנֶיהָ[4]. וְעַיֵּן בְּסֵפֶר מֵי נִדָּה סִימָן קצח, וּבְסֵפֶר שְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת בִּנְיַן צִיוֹן הַחֲדָשׁוֹת סִימָן נז). וְכֵן אִשָּׁה שֶׁהִיא מֻכָּה בְּשֶּׁבֶר וְנוֹשֵׂאת טַבַּעַת בְּרַחְמָהּ, תַּעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם[5]. (עַיֵן נוֹדָע בִּיהוּדָה קַמָּא סִימָן סד, וְתִנְיָנָא סִימָן קלה, וְסִדְרֵי טָהֳרָה סִימָן קצח סָעִיף קָטָן כג).
תשאל למורה הוראה – כי יש בזה כמה חילוקי דינים.
עיין... – אם תרצה להבין את חילוקי הדינים תמצא בספרים אלו.
בספר חכמת אדם – כלל קיט סימן יח בבינת אדם.
סתימת אבר – עופרת. והיא חמורה יותר משן תותבת, כיון שלא נעשה אלא לרפואה ולא לנוי, ובפרט בסתימה זמנית יש להחמיר, והוא דומה לרטיה המוזכרת בסעיף ד.
ועיין... – גם הם נטו להחמיר בסתימה.
מוכה בשבר – סובלת מצניחת רחם.
טבעת ברחמה – אחד הטיפולים המקובל עד היום נגד צניחת רחם, היא טבעת בעומק הנרתיק, שתומכת ברחם שלא יצנח לתוך הנרתיק, וצריך להחליפה אחת לכמה חודשים.
תעשה שאלת חכם – יש דעות שונות בקשר לעומק שבו הטבעת צריכה להיות נתונה כדי שלא תהווה חציצה.
לֹא תֹאחַז בָּהּ חֲבֶרְתָּהּ בִּשְׁעַת טְבִילָה, לְפִי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ הַמַּיִם בִּמְקוֹם הָאֲחִיזָה. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק, תַּטְבִּיל הָאִשָּׁה, שֶׁהִיא רוֹצָה לֶאֱחוֹז אוֹתָהּ, תְּחִלָּה יָדֶיהָ בַּמִּקְוֶה, וְאַחַר כָּךְ תֹּאחַז אוֹתָהּ, לֹא בְכֹחַ וּבְדִבּוּק חָזָק. אֶלָּא בְּדִבּוּק בֵּינוֹנִי כְּדֶרֶךְ כָּל אָדָם.
תאחז בה חברתה – אם חוששת לטבוע. ואפילו אם בהיותה במקוה תסיר את ידה ממנה לרגע אחד לגמרי שלא תיגע בה כלל והמים יוכלו לחדור גם למקום האחיזה, לא התירו להסתמך על כך.
בשעת הדחק – שאין האשה יכולה לעמוד על רגליה, והיא נאלצת להיעזר בחברה.
תטביל האשה... תחילה ידיה במקוה – כדי שגם במקום מגע ידי האשה עם גוף האשה הטובלת יהיה שכבה דקה של מי מקוה.
לא בכוח ובדיבוק חזק – שלא תדחוק את המים ממקומם.
בינוני – ממוצע.
הערות:
- אסור להשכיב את האשה על סדין ולהטבילה עם הסדין, אף שהמים חודרים דרך הסדין, כיון שהסדין מקבל טומאה, ואסור לטבול על גבי דבר שמקבל טומאה, כמו שיתבאר בסוף סעיף יג.
הֵיכָא דְאֶפְשָׁר, אֵין לִטְבֹּל בְּמָקוֹם שֶׁיֵשׁ בְּקַרְקָעִיתוֹ טִיט, מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ חֲצִיצָה. וּבִשְׁעַת הַדְחָק נוֹהֲגִין לְהָקֵל, מִשּׁוּם דִּסְתָם טִיט שֶׁבַּמַּיִם אֵינוֹ עָב כָּל כָּךְ. אֲבָל הַטִּיט שֶׁעַל שְׂפַת הַנָּהָר שֶׁמִּתְדַּבֵּק בְּרַגְלֶיהָ, הֲוֵי חֲצִיצָה. וְלָכֵן צְרִיכָה לִזָּהֵר, שֶׁבְּבוֹאָהּ אֶל תּוֹךְ הַנָּהָר, קֹדֶם שֶׁתִּטְבֹּל, תָּדִיחַ הֵיטֵב רַגְלֶיהָ מִן הַטִּיט שֶׁנִּדְבַּק בָּהּ בִּשְּׂפַת הַנָּהָר. אִם תִּרְצֶה לְהַנִּיחַ בְּתוֹךְ הַנָּהָר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ אֵיזֶה דָבָר שֶׁתַּעֲמֹד עָלָיו בִּשְׁעַת טְבִילָה, צְרִיכָה לִשְׁאֹל לְמוֹרֵה הוֹרָאָה כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה דְבָרִים שֶׁאָסוּר לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת טְבִילָה[6].
טיט – בוץ.
חשש חציצה – שהטיט נדבק לרגליה.
בשעת הדחק – במקומות שאין מקווה וטובלות בנהר [על פי המבואר בסימן קסב סעיפים יב-יג] או בים, ואין אפשרות למצוא מקום ראוי לטבילה שאין בו טיט.
אינו עב כל כך – והדין הוא שטיט רך אינו חוצץ כל עוד שלא התייבש על גופה, כיון שהוא נמס ונשטף במגע עם המים.
על שפת הנהר – שם מצוי טיט סמיך שאינו נשטף בקלות במים, והוא חוצץ.
בבואה אל תוך הנהר – שרגליה נוגעות בטיט שבקרקע הנהר עצמו.
אם תרצה – כדי שלא ייכנסו לה דברים חוצצים בין אצבעות רגליה, ולא יידבק בה טיט.
יש הרבה דברים – דברים שחוששת ליפול מהם, ודברים שמקבלים טומאה, וגדרי דין זה עמומים מאד.
לֹא תִטְבֹּל בְקוֹמָה זְקוּפָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמִּסְתַּתְּרִים בָּהּ עַל יְדֵי כָּךְ. וְאַל תִּשְׁחֶה הַרְבֵּה עַד שֶיִדְבְּקו סְתָרֶיהָ זֶה בָזֶה, אֶלָּא שׁוֹחָה מְעַט, עַד שֶׁיִהְיוּ סִתְרֵי בֵית הָעֶרְוָה נִרְאִים, כְּדֶרֶךְ שֶנִּרְאִים בְּשָׁעָה שֶׁהִיא לָשָׁה אֶת הַפַּת שֶׁמְּפַסֶּקֶת רַגְלֶיהָ מְעַט לְהִתְחַזֵק וְלָלוּשׁ בְּחֹזֶק. וְתַחַת דַּדֶּיהָ יְהֵא נִרְאֶה, כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּרְאֶה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא מֵינִיקָה אֶת הַתִּינוֹק. וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְהַרְחִיק יַרְכוֹתֶיהָ זֶה מִזֶּה יוֹתֵר מִדַּי, וְגַם לֹא לְהַרְחִיק זְרוֹעוֹתֶיהָ מֵהַגּוּף יוֹתֵר מִדַּי, אֶלָּא יִהְיוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵם בְּעֵת הִלּוּכָהּ. וְאִם שָׁחָה בְיוֹתֵר אוֹ זָקְפָה בְיוֹתֵר, לֹא עָלְתָה לָּהּ טְבִילָה[7], מִפְּנֵי שֶׁנַעֲשִֹים קְמָטִים בְּגוּפָה וְאֵין הַמַּיִם בָּאִים שָׁמָּה. וְלָכֵן צְרִיכִין לְהַשְׁגִּיחַ שֶׁיִהְיוּ הַמַּיִם לְמַעְלָה מִטַּבּוּרָהּ שְׁלשָׁה טְפָחִים, דְּבְעִנְיָן זֶה יְכוֹלָה לִטְבּוֹל כָּרָאוּי. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק שֶׁאֵין הַמַּיִם גְבוֹהִים כָּל כָּךְ, תֵּשֵׁב מִּתְּחִלָּה לְאַט לְאַט בַּמַּיִם עַד צַוָּארָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּטְבֹּל, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִתְהַוֶּה תְחִלָּה בְגוּפָהּ שֶׁחוּץ לַמַּיִם שׁוּם קֶמֶט. וּמַה שֶּׁנַּעֲשָֹה אַחַר כָּךְ אֵיזֶה קֶמֶט בְּגוּפָהּ שֶׁבְּתוֹךְ הַמַּיִם, אֵינוֹ מַזִּיק, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר קָדְמוּ הַמַּיִם שָׁם. וְאִם הַמִַּיִם נְמוּכִים מְאֹד, בִּשְׁעַת הַדְּחָק תִּטְבֹּל בִּשְׁכִיבָה כְּמוֹ דָג, רַק שֶׁיִתְכַּסֶּה כָּל גוּפָהּ עִם שַׂעֲרוֹתֶיהָ בְּפַעַם אַחַת בַּמָּיִם.
תשחה – תתכופף.
סתריה – מקומות מוסתרים בגופה.
בית הערוה – אזור הערוה.
יהא נראה – ואם דדיה גדולים ונוצר קמט מתחתיהם אפילו כאשר היא מתכופפת מעט, עליה להגביה את דדיה מעט, ולהדיח מתחתם במי מקוה לפני שהיא טובלת.
לא עלתה לה טבילה – ובשעת הדחק תעשה שאלת רב.
למעלה מטבורה שלשה טפחים – כ25 ס"מ מעל הטבור בעמידה זקופה.
תשב מתחילה לאט לאט במים – שהמים יוכלו להרטיב כל מקום בגוף לפני שנוצרים שם קמטים.
שכבר קדמו המים שם – כמו שהתבאר בסעיף יב.
נמוכים מאד – שצריכה להתכופף מאד.
בשעת הדחק – אף שאם היא טובלת בשכיבה אין קמטים, והטבילה כשרה לכתחילה, חוששים שמא לא תטבול טוב, כיון שזו תנוחה קשה לטבילה, ולכן רק במקום שאין מקוה אחר מאפשרים לנשים לטבול בתנוחה כזו.
אֵינָהּ צְרִיכָה לִפְתּוֹחַ פִּיהָ כְּדֵי שֶׁיִכָּנְסוּ הַמַיִם, וְלֹא תִקְפֹּץ אוֹתוֹ יוֹתֵר מִדָי. וְאִם קָפְצָה, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִלָה[8], אֶלָּא תַּשִּׁיק שִׂפְתוֹתֶיהָ זוֹ לָזוֹ דִּבּוּק בֵּינוֹנִי. נָתְנָה שְׂעָרָהּ בְּפִיהָ וְטָבְלָה, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָאוּ הַמַּיִם עַל שְׂעָרָהּ.
תקפוץ – תצמיד את השפתיים זו לזו בחוזק.
לא עלתה לה טבילה – כי נוצר מקום בשפתיים עצמם שבסגירה רגילה המים מגיעים לשם, וכשמצמידה את השפתיים המים אינם יכולים להיכנס.
דיבוק בינוני – סגירה רגילה.
לֹא תַעֲצוֹם עֵינֶיהָ בְּיוֹתֵר, כִּי עַל יְדֵי זֶה נַעֲשִׂים קְמָטִים לְמָטָּה. וְגַם לֹא תִפְתְּחֵם בְּיוֹתֵר, כִּי נַעֲשִׂים קְמָטִים לְמַעְלָה, אֶלָּא תִּסְגְּרֵן בְּרִפְיוֹן.
תסגרן ברפיון – ואם תרצה תוכל לטבול עם עיניים פתוחות, ובלבד שלא תפתחם יותר מדאי.
צְרִיכָה לְהָסִיר הַצּוֹאָה מִשְּׂפַת הַחֹטֶם גַּם מִבִּפְנִים. אֲבָל מַה שֶׁהִיא לְמַעְלָה בְּתוֹךְ הַחֹטֶם, לָא חָיִיץ. וְכֵן צְרִיכָה לְהוֹצִיא צוֹאַת הָאֹזֶן. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָאִשָּׁה צְרִיכָה לְהַטִּיל מַיִם קֹדֶם טְבִילָה אִם הִיא צְרִיכָה לְכָךְ. גַּם צְרִיכָה לִבְדּוֹק עַצְמָהּ בַּגְּדוֹלִים וּבַקְּטַנִּים, שֶׁלֹּא תְהֵא צְרִיכָה לַעֲצוֹר עַצְמָהּ וְלֹא יִהְיוּ רְאוּיִים לְבִיאַת מָיִם. וּבְדִיעֲבַד, אֵינוֹ מְעַכֵּב.
הצואה – הפרשה מהאף, שהתייבשה.
משפת החוטם גם מבפנים – מקצה האף, גם מהחלק הפנימי של קצה האף, כי שם צואה זוה נחשבה כגוף זר.
למעלה בתוך החוטם – אפילו אם היה אפשר להגיע לשם עם האצבע, אין צריך להוציאה.
לא חייץ – אינו חוצץ.
צואת האוזן – מן החלק החיצוני של האוזן, במקום שהצואה נחשבת כלכלוך, אבל לא צריך לחפור לעומק למקום שבו השעווה נחוצה לאוזן.
אם היא צריכה לכך – שלא תתאפק, כי על ידי זה אין גופה רפוי כראוי, ועלולים להיווצר קמטים.
לבדוק עצמה – גם אם אינה מרגישה שצריכה, יש לה לתת על כך את הדעת ולנסות אם באמת אינה צריכה לכך.
[1] נהגו להסיר את כל התכשיטים לפני הטבילה גם אותם הרופפים. ואם שכחה להסיר התכשיטים, אם הם רפויים, אינה צריכה לחזור ולטבול. ואם הם מהודקים שאין המים יכולים לבוא תחתיהם, אם רגילה להוציאם לפעמים (כגון בשעת רחיצה), תחזור ותטבול, ואם יש ספק, תחזור ותטבול בלי ברכה. ואם אין דרכה להסירם אלא לעתים רחוקות, אם היו מהודקים תטבול בלי ברכה, אך אם היו רפויים או ספק, אינה צריכה לחזור ולטבול. (תורת הטהרה יז, נב).
[2] גם בשר עוף או תבשיל בשר וכן כל מאכל הנדבק לשיניים לא תאכל. אבל דג יכולה לאכול. וכן לא תתעסק ביום טבילה במאכלים דביקים ובבצק. ואם אכלה בשר, לא תדחה טבילתה בגלל זה, אלא תנקה היטב את שיניה. (תורת הטהרה יח, לד).
[3] שינים תותבות שהדרך להוציאם כדי לנקותם או שמוציאים אותם לפני השינה, צריכה להסירן לפני טבילה. ובדיעבד אם לא הסירה אותם, אם היו השיניים רפויות והמים יכולים להכנס שם, עלתה לה טבילה. אך אם היו השיניים מהודקות, תחזור ותטבול.
ושיניים קבועות בפה לזמן רב וכן שיניים מושתלות בחניכיים, אינן חוצצות ומותר לטבול איתם. שינים זמניות, והם קבועות בפיה למשך שבועות או חודשים, אינם חוצצות. ושן תותבת שאפשר להוציאה, צריכה להוציאה קודם טבילה. ואם אפשר להוציאה רק על ידי רופא, יכולה לטבול עמה. (תורת הטהרה יז, ל).
'גשר' שאינו יוצא ונשאר בשינים שבועות או חודשים, אינו חוצץ, רק שתנקה היטב את המאכלים הנדבקים במקום הגשר. ואם הרופא עומד להוציא את הגשר תוך מספר ימים, תמתין מלטבול עד שיוציא.
וגשר שלא קבוע ואפשר להכניס ולהוציא אותו, תוציאו קודם הטבילה. והוא הדין בגדר של ברזל השמים לישור השינים, אם אפשר להוציאו תוציאו קודם טבילה, ואם לאו, תנקה היטב היטב מצידו להוציא שיירי המאכל הנדבקים שם ותטבול, ואם עומדת להוציא הגדר תמתין עד שתוציא אותו. (תורת הטהרה יז, לב).
אשה שיש לה שן שמתנדנדת או שבורה, וצריכה עקירה, מותרת לטבול קודם עקירה ואינה חוצצת. אך אם השן מדולדלת מאוד, ראוי לעקרה קודם הטבילה. (א"מ יד, סג).
[4] 'סתימה' אפילו אם היא זמנית, אינה חוצצת. וכל שכן סתימה של טיפול שורש, או סתימה קבועה העומדת לשנים רבות, שאינה חוצצת. ואם האשה עומדת להוציא את הסתימה, צריכה להמתין שתוציא את הסתימה ואז תטבול. (תורת הטהרה יז, כט).
שן נקובה, יש לנקות היטב המאכלים שהצטברו בה. ומה שאי אפשר להוציא מחמת כאב, אינו חוצץ. (א"מ יד, סד).
[5] אשה שיש לה טבעת ברחמה, או קוצב לב, אינם חוצצים. (תורת הטהרה יז, עה).
[6] ואם בשעת הטבילה היה דבר חוצץ בין אצבעות רגליה, כגון אבן או קיסם, לא עלתה לה טבילה אפילו בדיעבד. (תורת הטהרה יז, נח).
[7] ודעת השולחן ערוך (קצח, ה) בסתם, שעלתה לה טבילה בדיעבד. ואם היא עדיין במקוה טוב שתחזר ותטבול. (תורת הטהרה טו, יג).
וטוב שתלחלח קודם טבילה את אותן מקומות העשויים להתכסות במים בשעת הטבילה. (א"מ יד, צ).
[8] אם סגרה פיה יותר מדי, לא עלתה לה טבילה וצריכה לחזור ולטכול, ולכתחילה לא תסגור שיניה בשעת הטבילה. אך בדיעבד עלתה לה טבילה. (תורת הטהרה טו, יד).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך