הלימוד היומי א בתמוז

 

סעיף ו

בְּמָקוֹם שֶׁנוֹהֲגִין לִטְבֹּל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב, צְרִיכִין לִשְׁאֹל לְמוֹרֶה הוֹרָאָה אֵיךְ יִתְנַהֲגוּ בַּחֲפִיפָה[1].

 

במקום שנוהגין... – שהרי למדנו בסימן קנט סעיף ה שיש מקומות שאין מפסיקים בטהרה בשבת, ואם כן לעולם לא תטבולנה נשים אלו במוצאי שבת.

לשאול למורה הוראה – שהרי אי אפשר להתחיל את החפיפה מבעוד יום ולמשוך אותה עד הלילה, כמו שלמדנו בסעיף א, וכתבו הפוסקים לעשות חלק מהחפיפה ביום שישי וחלק במוצאי שבת, ויש מקרים שבהם לא טובלים בכלל במוצאי שבת, כמבואר בסימן קסב סעיף ז, וזה תלוי גם במנהג המקומות, ויש מקרים שבהם מוצאי שבת חל ביום טוב, או מוצאי יום טוב חל בשבת, ואז אי אפשר כלל לחפוף בליל הטבילה, וגם לא ביום שלפני ליל הטבילה.

הערות:

-          נשים שלעולם אינן מקפידות להתחיל את החפיפה ביום מכל מיני סיבות, וסומכות על כך שחופפות בלילה במתינות, יעשו כך גם במוצאי שבת.

 

הקדמה לסימן קסא

כתוב בתורה (ויקרא טו טז) 'ורחץ את כל בשרו במים', ומכאן למדו חכמים שלא יהיה דבר חוצץ בין בשר האדם לבין המים בשעת הטבילה, והמילה 'את' מלמדת שגם השערות צריכות לבוא במגע ישיר עם המים.

עם זאת, ישנם דברים שאינם חוצצים מסיבות שונות:

-          דברים שהמים יכולים לחדור דרכם

-          דברים שאין מקפידים להוריד אותם, ואפשר להתייחס אליהם כחלק מן הגוף, ובתנאי שאינם אלא במיעוט הגוף ולא ברובו

-          דברים שאין בהם ממשות אלא מראה צבוע בלבד

-          דברים העשויים ליופי ולקישוט

-          דברים הבלועים בתוך בשר האדם, במקום שאין אליו גישה

ויש פרטי דינים רבים לכל אחד מהדברים הללו, והם יתבארו בסימן שלפנינו.

סימן קסא - דיני חציצה ובו כ סעיפים:

סעיף א

צְרִיכָה שֶׁתִּטְבֹּל כָּל גוּפָה עִם כָּל שַׂעֲרוֹתֶיהָ בְּפַעַם אֶחָת. וְלָכֵן צְרִיכָה לְהַשְׁגִיחַ בִמְאֹד מְאֹד, שֶׁלֹּא יְהֵא עָלֶיהָ בִּשְׁעַת טְבִילָה שׁוּם דָּבָר הַחוֹצֵץ, שֶׁאֲפִלּוּ אִם הוּא מַשֶּׁהוּ, לִפְעָמִים הוּא חוֹצֵץ, וְלֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה. לֹא מִבַּעְיָא עַל גּוּפָה מִבַּחוּץ שֶׁצְּרִיכִין הַמַּיִם לָבוֹא שָׁמָּה, וְכֵיוָן שֶׁיֵשׁ חֲצִיצָה, הֲרֵי אֵין הַמַּיִם בָּאִים שָמָּה, אֶלָּא אֲפִלּו בְבֵית הַסְּתָרִים, שֶׁאֵין הַמַּיִם בָּאִים שָׁמָּה, מִכָּל מָקוֹם צְרִיכִין שֶיִהְיוּ רְאוּיִים לְבִיאַת מָיִם. דֶרֶךְ מָשָל, הַשִּׁנַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין צְרִיכִין שֶׁיָבוֹאוּ הַמַּיִם לְתוֹךְ פִּיהָ, מִכָּל מָקוֹם אִם יֵשׁ חֲצִיצָה בֵּין שִׁנֶּיהָ, לֹא עָלְתָה לָה טְבִילָה, כַּאֲשֶר יְבֹאַר אִם יִרְצֶה הַשֵׁם. וּצְרִיכָה כָּל אִשָּׁה לָדַעַת כְּלָל זֶה, שֶׁכָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁבְּגוּפָהּ, צְרִיכִין שֶיִהְיוּ נְקִיִים וּרְאוּיִין לְבִיאַת הַמַּיִם בִּשְׁעַת טְבִילָה.

 

צריכה שתטבול – שכל עוד שלא תטבול כדין, אפילו אם עברו עליה שנים רבות מאז שראתה דם לאחרונה, והתרחצה אין ספור פעמים, עדיין היא בטומאתה, כמו שלמדנו בסימן קנג סעיף א.

לפעמים הוא חוצץ – לכתחילה צריך להוריד כל דבר שאינו חלק מגופה, ובדיעבד הדבר תלוי בכמה דברים, וצריכה לעשות שאלת רב.

לא מיבעיא – אין צריך לומר.

בית הסתרים – ביארתי בסימן קס סעיף א.

שאין המים באים שמה – אין המים צריכים לבוא לשם.

ראויים לביאת מים – שאם המים היו מגיעים לשם, לא היה דבר זר חוצץ בינם לבין הגוף.

יבואר – בסעיף י.

כל המקומות שבגופה – גם המקומות הנסתרים, אבל לא המקומות הפנימיים שאין אליהם גישה כלל.

 

סעיף ב

צוֹאַת הָעַיִן שֶׁחוּץ לָעַיִן, חוֹצֶצֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא לַחָה. וְשֶׁבְּתוֹךְ הָעַיִן, לַחָה אֵינָהּ חוֹצֶצֶת. וִיבֵשָׁה שֶׁהִתְחִילָה לְהוֹרִיק, חוֹצֶצֶת.

 

צואת העין – ליחה, שהעין מפרישה.

חוצצת – גם בדיעבד.

שהיא לחה – ואפילו אם היא שקופה, כי היא דביקה ועבה ואינה מאפשרת למים לחדור.

להוריק – או להצהיב.

חוצצת – לכתחילה, ובדיעבד אם טבלה תעשה שאלת רב.

 

סעיף ג

הָדָּם הַיָבֵשׁ שֶׁעַל הַמַּכָּה, חוֹצֵץ. וְרִיר שֶׁבְּתוֹכָה, אֵינוֹ חוֹצֵץ. יָצָא הָרִיר[2], אִם לַח, אֵינוֹ חוֹצֵץ. יָבֵשׁ, חוֹצֵץ. לְפִיכָךְ אִֹשָּה בַּעֲלַת חֲטָטִים, צְרִיכָה לָחֹף אוֹתָם בְּמַיִם עַד שֶיִתְרַכְּכוּ. וְכֵן גֶלֶד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה, אֲפִלּוּ אִם הִיא מִצְטַעֶרֶת לַהֲסִירוֹ, אוֹ אֲבַעְבּוּעוֹת שְׁחִין, צְרִיכָה לַהֲסִירָן אוֹ לְרַכְּכָן הֵיטֵב בַּמָּיִם[3].

 

שעל המכה – מעל המכה מלמעלה, כי הדם שבתוך המכה עצמה אינו חוצץ.

ריר – נוזל שנמצא לעיתים בתוך המכה אחרי שמורידים את הדם היבש.

יצא הריר – אפילו אם הוא עדיין כנגד פי המכה, אבל הוא גבוה יותר מן המכה ובולט ממנה.

יבש – שהגליד. ובסעיף ו יתבאר דין הדם.

חטטים – פצעונים.

עד שיתרככו – ואז אפילו אם הגליד, כיון שהוא רך אינו חוצץ.

להסירן – ואז אפילו אם יוצא ריר חדש ומתחיל להגליד, מאחר והוא עדיין לח אינו חוצץ.

לרככן היטב במים – ולכן נהגו בנות ישראל לשהות במים חמים כחצי שעה בשעת החפיפה, כדי שיתרככו כל הגלדים.

 

סעיף ד

רְטִיָה שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה, חוֹצֶצֶת[4]. וְגַם רְטִיּוֹת שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתָן לִזְמַן שְׁלשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים וְאַחַר כָּךְ נוֹפְלוֹת מֵעַצְמָן וּבְתוֹךְ הַזְּמָן אִי אֶפְשָׁר לַהֲסִירָן אֶלָּא בִּקְרִיעַת הָעוֹר עִמָּהֶן וְהָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת שֶׁהֻרְגְּלָה עִמָּהֶן וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת, מִכָל מָקוֹם חוֹצְצוֹת[5]. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁיֵשׁ לָה מַכָּה וְנִפְתְּחָה, וְנוֹתְנִים בְּתוֹךְ הַנֶּקֶב תַּחַת הָרְטִיָה גֶּרֶר מִבְּגָדִים עִדִּים שֶל פִּשְתָּן, וְאַף כְּשֶׁמְּסִירִין אֶת הָרְטִיָה אֵינוֹ נִרְאֶה, כִּי הוּא בָּעֹמֶק, מִכָּל מָקוֹם חוֹצֵץ[6] (תשובה מאהבה).

 

רטיה – תחבושת, גזה.

חוצצת – אפילו אם מסביב למכה אינו מחובר והמים יכולים להיכנס, ואינו דבוק אלא על המכה עצמה.

ואינה מקפדת – מבחינתה כרגע זה חלק מן הגוף.

חוצצות – מפני שאינן עתידות להפוך לחלק מגופה. ולפי זה גם גבס חוצץ, וצריכה להמתין עד שתתרפא.

גרר מבגדים עידים של פשתן – סיבי פשתן שהוסרו מעל בגדי פשתן שחוקים, והיו תוחבים אותם לתוך המכה עצמה.

חוצץ – כי סוף סוף מדובר בחומר זר, שאין עתיד להישאר לעולם ולהפוך לחלק מן הגוף.

הערות:

-          בהלכות אלו ישנם הרבה סברות ודעות, והרבה ציורים שונים זה מזה, ואי אפשר למצות את כל ההלכות בספר מקוצר. ולכן אשה שיש לה פגיעה או פצע כלשהו שנחבש, נתפר, הודבק, גובס, או שיש לה סתימה זמנית בשיניים, או צמר גפן באוזן, בכל אלו ודומיהם חייבת לשאול שאלת רב אם יכולה לטבול או לא. ועיין עוד בסעיף יא.

 

סעיף ה

לִכְלוּכֵי צוֹאָה שֶׁעַל הַבָּשָׂר שֶׁנַּעֲשׂוּ מֵחֲמַת זֵעָה, אִם נִתְיַבְּשׁוּ, חוֹצְצִין. מִלְמוּלִין שֶׁעַל הַבָּשָׂר, וְהוּא מַה שֶּׁלִּפְעָמִים יָדָיו שֶׁל אָדָם מְלֻכְלָכוֹת בְּטִיט אוֹ בְבָצֵק אוֹ בְזֵעָה, וּמוֹלֵל יָדוֹ הָאַחַת עַל חֲבֶרְתָּהּ וְנַעֲשִׂים כְּעֵין גַּרְגְּרִין, חוֹצְצִין.

 

צואה – לכלוך.

אם נתייבשו – והפכו כעין גלד, שכבה קשיחה של זיעה ולכלוך מיובש.

מולל – משפשף.

חוצצין – הגרגירים הללו, אם הם דבוקים לגוף ולא נופלות במים.

הערות:

-          סעיף זה תואם לצורת חיים שלהם, שלא היו רוחצים אלא לעיתים נדירות, פעם בשבוע או פעם בחודש, ולא התרגשו מכל לכלוך. והעקרון הנלמד מהלכה זו שכל סוג של לכלוך שלאנשים נורמלים אינו מפריע ואינם טורחים להסירו, וגם לו אישית אינו מפריע, אינו חוצץ.

 

סעיף ו

הַדּיוֹ, הֶחָלָב וְהַדְּבַשׁ, שְׂרַף הַתְּאֵנָה וּשְׂרַף הַתּוּתּ וּשְׂרַף הֶחָרוּב וּשְֹרַף הַשִּקְמָה (הוּא מִין תְּאֵנָה), יְבֵשִׁים חוֹצְצִין, לַחִים אֵין חוֹצְצִין. וּשְׁאָר כָל הַשְּׂרָפִים, אֲפִלּוּ לַחִים, חוֹצְצִין. וְכֵן הַדָּם, אֲפִלּוּ לַח, חוֹצֵץ.

 

הדיו – אף שרושם הצבע יישאר על הבשר גם אחרי שטיפה, מאחר ואין בו ממשות אינו חוצץ.

לחים אין חוצצין – כי אין הדרך להקפיד על נוזלים אלו כל עוד שהם לחים.

אפילו לחים חוצצים – כי הם נדבקים לגוף חזק ומפריעים למים לחדור דרכם, והדרך להקפיד עליהם להסירם.

הדם אפילו לח חוצץ – אם הוא מחוץ לפצע, כי ברגע שהופך להיות סמיך קצת ונדבק מקפידים להסירו.

הערות:

-          גם הלכה זו משתנית לפי הרגילות, והדברים נראים שבזמננו מקפידים על דבש לח ואפילו על שמן לח, וצריכה להסיר הכל. ולמעשה לכתחילה בכל מקרה נהוג להסיר הכל.

 

סעיף ז

צֶבַע שֶׁצּוֹבְעוֹת הַנָּשִׁים פְּנֵיהֶן וִידֵיהֶן וּשְׂעַר רֹאשָׁן, אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁאֻמָּנוּת שֶׁלָּהּ לִצְבֹּעַ בְּגָדִים וְכַדּוֹמֶה, וּמֵחֲמַת זֶה יָדֶיהָ צְבוּעוֹת, וְכָל הַנָּשִׁים שֶׁיֵשׁ לָהֶן אֻמָּנוּת זוֹ דַּרְכָּן שֶׁלֹּא לְהַקְפִּיד בְּכָךְ, אֵינוֹ חוֹצֵץ[7].

 

שצובעות הנשים – לנוי.

אינו חוצץ – ולכן מן הדין אינן צריכות להוריד איפור, בתנאי שהוא במצב טוב וגם לא יתקלקל במים, ובוודאי שאינה צריכה להוריד איפור קבוע. ואמנם לכתחילה נוהגים להוריד הכל, אבל במקום הצורך אפשר להקל.

אומנות – מקצוע.

ידיה צבועות – בצבע שאינו לנוי אלא נחשב כלכלוך.

דרכן שלא להקפיד בכך – כי אין טעם לטרוח להוריד כיון שכל הזמן היא מתלכלכת שוב, והן משלימות עם זה שידיהן אינן נקיות לעולם.

הערות:

-          סעיף זה מלמד שדרך הנשים להקפיד אינו נמדד בהכרח בממוצע של נשות המדינה, אלא לעיתים נמדד לפי סוג הנשים, ויש דברים שרק צעירות או רק זקנות או רק נשואות מקפידות, ויש שתלוי במקום מגורים או במוצא האשה או ברמת החיים שלה. אבל לא כל קבוצת נשים שהחליטה שלא להקפיד על דבר שדרך הנשים להקפיד מתחשבים בה בהלכה, ונשים שאינן מקפידות על דבר שרוב הנשים מקפידות עליו, צריכות לשאול רב מה הם הקריטריונים שקובעות דמיון בין נשים עד כדי שההלכה תתחשב בהם כקבוצה בפני עצמה.

 

סעיף ח

בְּצוֹאָה שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן, יֵשׁ חִלּוּקִים. וּכְבָר נָהֲגוּ לַחְתֹּךְ צִפָּרְנֵי יְדֵיהֶן וְרַגְלֵיהֶן קֹדֶם הַטְּבִילָה[8]. וְתִזָּהֵר לְשָׂרְפָן[9], כִּי אִם יִדְרֹךְ עֲלֵיהֶן בַּעְלָהּ אוֹ אָדָם אַחֵר, מְסֻכָּן. וּבְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אִם שָׁכְחָה לְחָתְכָן קֹדֶם, יֵשׁ מַתִּירִין לְחָתְכָן עַל יְדֵי גוֹיָה[10]. אִם יֵשׁ לָה נֶפַח עַל מְקוֹם הַצִּפֹּרֶן, וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לֹא לְחָתְכוֹ וְלֹא לְנַקֵּר תַּחְתָּיו, אִם נָפוּחַ כָּל כָּךְ שֶׁאֵין הַטִּיט שֶׁתַּחְתָּיו נִרְאֶה, אֵינוֹ חוֹצֵץ. אִשָּׁה שֶׁשָּׁכְחָה לַחְתֹּךְ צִפֹּרֶן וְטָבְלָה כָּךְ, אִם נִזְכְּרָה קֹדֶם שֶׁנִּזְקְקָה לְבַעְלָהּ, צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת[11]. וְאִם לֹא נִזְכְּרָה עַד לְאַחַר שֶׁנִּזְקְקָּה לְבַעְלָהּ, תַּעֲשָׂה שְׁאֵלַת חָכָם.

 

צואה – לכלוך.

יש חילוקים – הדבר תלוי במיקום של הלכלוך, בסוג הלכלוך, בתרבות, ואם מדובר בצפרני הידים או הרגלים.

וכבר נהגו... – ולכן אין צורך לפרט את פרטי הדינים.

אם ידרוך עליהן בעלה או אדם אחר מסוכן – הפוסקים כתבו שציפרניים זרוקות אינן מסוכנות אלא לאשה בהריון, שאם תדרוך עליהן יש חשש שתפיל את העובר, ולכן התירו לזרוק ציפורניים במקומות שאין נשים מצויות שם, כגון בבית המדרש, ויש רק המלצה לשורפן, כמבואר בסימן עב סעיף יד. אבל ציפורני אשה נדה יש בהם כח להזיק גם לאנשים, ולכן יש להזהירה להקפיד שלא לזרוק את הציפורניים על הרצפה בשום אופן, אלא תשרפם או תזרקם לשירותים.

יש מתירין לחתכן על ידי גויה – אף שמבואר בסימן צ סעיף יז שאסור לומר לגוי לעשות מלאכה שאסורה בשבת מן התורה אפילו לצורך מצוה, ולא התירו אלא דברים שאסורים מדרבנן, התירו פוסקים אלו בגלל שהם סוברים שנטילת ציפורניים בשבת אינה אסורה אלא מדרבנן. אבל פוסקים רבים סוברים שנטילת ציפורניים בשבת אסורה מן התורה, ואין להתיר אלא לומר לגויה ליטול את הציפורניים בשינוי, זאת אומרת ביד או בשיניים, אבל לא במספריים או בכלי אחר. ומצד שני יש פוסקים שמתירים לטבול בלא נטילת ציפורניים במקרה כזה. ולמעשה אם קרה ששכחה לגזור ציפורניים או ציפורן אחת, תשאל שאלת רב.

נפח – אולי הכוונה לפטרת הציפורניים.

לנקר – להוציא משם את הלכלוך.

אין הטיט שתחתיו נראה – שהוא לגמרי בלוע ואין אליו גישה.

צריכה טבילה אחרת – אפילו אם הציפורן היתה נקייה לגמרי מלכלוך.

לאחר שנזקקה לבעלה – וכן אם עבר עליה לילה אפילו אם לא נזקקה לבעלה, או שנזכרה אחרי שהמקוואות סגורים, תעשה שאלת חכם.

הערות:

-          מצוי הדבר שאחרי שאישה נוטלת את ציפורניה, כעבור כמה שעות היא מגלה כל מיני שפיצים ומקומות שמרגישה צורך לגזור אותם, ופעמים רבות עולה השאלה האם הטבילה עלתה לה. ובלי להיכנס לעצם הנידון, מן הראוי להמליץ לנשים ליטול ציפורניים ביום שלפני החפיפה, שאין צורך לעשות הכל ברגע האחרון, שהרי אין דרך הציפורניים לצמוח שוב במהירות כזאת, וכך תרגיש במשך היום בכל מה שמפריע לה, ותוכל לסדר הכל לפני הטבילה.

תוספת פסקי ספרד:

[1] והספרדים נהגו לעשות את ההכנות אחר יציאת השבת. והאשכנזים נוהגים לחפוף ושאר ההכנות ביום שישי, ובמוצאי שבת לחזור לחפוף ולסרק קצת לפני הטבילה. (תורת הטהרה יח, יז).

[2] דם שיצא מחוץ לפצע והתחיל להתייבש עד שהוא נסרך על הרגל, חוצץ אפילו לח וצריכה להסירו קודם טבילה. (תורת הטהרה יז, סב).

ומן הראוי שבכל פצע, תחבושת, גבס, וכדומה, תעשה שאלת חכם איך לנהוג.

[3] אבל הפצע עצמו אינו חוצץ, ודי שתנקה את הדם הנקרש עליו, ואין צריך להסיר הריר והמוגלה, כי כשתוציאם עלולה לגרום לפתיחתו. (א"מ יד, טז). דם הנצרר תחת העור אינו חוצץ. (תורת הטהרה יז, סה).

אם שמה משחה על מכה, המשחה חוצצת, וצריך להסירה. ואם המשחה אינה מורגשת, אין צריך להסירה. (תורת הטהרה יז, סו).

[4] ואם חל ליל טבילתה בליל שבת, מותרת להסירה בשבת אם שכחה להורידה לפני שבת. (תורת הטהרה יז, עג).

[5] ואם אינה יכולה להסירה, או שאסור לה שיבואו מים על מקום המכה, תעשה שאלת חכם. (תורת הטהרה יז, סז).

[6] אשה שיש לה תחבושת מבד בלי פלסטר או משחה, ויכולים המים להגיע מתחת התחבושת בזמן הטבילה, ואינה יכולה להסירה. מותרת בשעת צורך לטבול עם התחבושת, ויש פוסקים שמחמירים בזה. (תורת הטהרה יז, סח). (ולגבי גבס עי"ש יז, סט).

תפרים שנראים מבחוץ, צריכה להסירם. ואם אינם נראים או שהם שקועים בבשר אף אם הם נראים, מותרת לטבול עם התפרים. ואם הרופא עומד להוציא התפרים תוך כמה ימים, נכון לחכות ולטבול רק לאחר מכן. (תורת הטהרה יז, עב). ובאגרות משה אוסר לטבול גם אם התפרים שוים לבשר.

[7] אשה שיש בגופה כתם דיו או פחם, תנקה עד כמה שאפשר ומה שנשאר לא חוצץ. ואם קילפה רימונים ואגוזים, או שנתנה בידה 'חינה' ונשאר כתם בבשרה ואי אפשר לנקותו לגמרי, תנקה את הכתם היטב והשאר לא חוצץ. (תורת הטהרה יז, מו). וצבע שיש בו ממש כגון טיפקס, זפת, צבע, או דבק, חוצץ. ודי שתסיר הצבע שיש בו ממשות והשאר אינו חוצץ. (א"מ יד, לה).

לכתחילה צריכה להסיר את כל האיפור, אך אם לא הורידה את צבע האיפור, כיון שנעשה לנוי אינו חוצץ. וכל שכן אם אין בו ממש ונספג בעור. ואם נשר האיפור מהיכן ששמה למקום אחר או שהוסר קצת מהאיפור שהדרך להקפיד על זה, אם יש בו ממש חייבת להסירו, דהדרך היא להקפיד בזה. (תורת הטהרה יז, מז). 'צלליות' חייבת להסירו, ויש אומרים ש'רימל' יש להסירו ביסודיות. (א"מ יד, לו).

[8] אשה שיש בצפורניה 'לק' צריכה להסירו, ואם אינה רוצה יש לשכנעה להסירו, אך אם יש חשש שלא תטבול, יכולה לטבול ובלבד שתנקה היטב תחת הצפורניים. ואם הצבע אינו שלם, חייבת להוריד את הלק, כיון שהדרך להקפיד בזה. (תורת הטהרה יד, לח).

[9] וכן יכולה לקבור הציפורניים, או לזרקם לשירותים.

[10] וטוב להחמיר שהגויה תמשוך את ידי האשה, ולא שהאשה תושיט ידיה לגוי. (תורת הטהרה יז, מא).

[11] להלכה, מעיקר הדין אינה צריכה טבילה אחרת. וטוב להחמיר שתחזור ותטבול. ובודאי שאם היא עדיין במקוה, מן הנכון שתחזור ותטבול. (תורת הטהרה יז, לו).

 

צואה (לכלוך) שתחת הציפורן, כנגד הבשר (שעודף על הבשר) חוצץ. אבל מה שתחת הציפורן לא חוצץ. ובצק, גם תחת הציפורן חוצץ. (שולחן ערוך קצח, יח).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה