הלימוד היומי ט"ו ניסן

סימן קכ - הלכות ספירת העמר וימי הספירה ובו יא סעיפים:

 

הקדמה לסימן קכ:

ביום טז בניסן, יום ראשון של חול המועד פסח, היו מקריבים בבית המקדש את קרבן ה"עומר". קרבן זה היה עשוי משעורים, והוא היה הקרבן הראשון מהתבואה של העונה החדשה. לפני הקרבת העומר היה אסור לאכול מהתבואה החדשה, ודינים אלו מבוארים בסימן קעב.

בחג השבועות היו מקריבים במקדש את קרבן "שתי הלחם". קרבן זה היה הראשון שהוקרב מהחיטים החדשות, ואחר הקרבתו היה מותר להקריב קרבנות "מנחה" שעשויים מסולת של החיטים החדשות, וכן היה מותר להביא לבית המקדש ביכורים.

לחג השבועות אין תאריך בתורה, אלא שהתורה צוותה לספור את הימים שבין הקרבת העומר להקרבת שתי הלחם, כמבואר בפסוקים (ויקרא כג טו-טז), ולהקריב את שתי הלחם ביום החמישים לספירה, ולחוג אותו (שם פסוק כא). בנוסף, מבואר בתורה (דברים טז ט-י) שיש מצוה לספור שבעה שבועות מתחילת הקציר, ולחוג אחריהם את חג השבועות.

ספירות אלו [ימים ושבועות] הם מצוה על כל אחד ואחד, ועיקר מטרתם היא לדעת מתי לחוג את חג השבועות. בזמננו שאין קרבנות אלו קרבים, יש מחלוקת בין הפוסקים האם יש עדיין מצוה מן התורה לספור, או שאין מצוות הספירה אלא מדרבנן. כמו כן נחלקו האם ספירת כל התקופה היא מצוה אחת, או שספירת כל יום ויום היא מצוה לעצמה, והדבר מתבטא בהלכות שבסעיף ב, כמבואר למעיין שם.

מבחינה מעשית, כל ערב וערב בשבע שבועות אלו, כל יהודי צריך לברך את ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר", ולספור את מספר היום שבו הוא עומד, וגם את מספר השבועות, כאשר לניסוח המדוייק יש מנהגים שונים, וכולם אהובים וכולם ברורים, ויוצאים בהם ידי חובה.

סעיף א

בְּלֵיל שֵׁנִי שֶׁל פֶּסַח, מַתְחִילִין לִסְפֹּר סְפִירַת הָעֹמֶר. וְסוֹפְרִין מְעֻמָּד. הַמִּצְוָה הוּא לִסְפּוֹר תֵּכֶף בְּהַתְחָלַת הַלַּיְלָה, אַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים. וּבְדִיעֲבַד, זְמַנָּהּ כָּל הַלָיְלָה. בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּלֵילֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב סוֹפְרִין לְאַחַר הַקִּדּוּשׁ, כְּדֵי לְהַקְדִּים קְדֻשַּׁת הַיּוֹם. וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, סוֹפְרִין קֹדֶם הַבְדָּלָה כְּדֵי לְאַחֵר יְצִיאַת הַיּוֹם. וּכְשֶׁחַל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, שֶׁאוֹמְרִים קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה עַל כּוֹס אֶחָד, סוֹפְרִין גַּם כֵּן קֹדֶם כְּדֵי לְאַחֵר אֶת הַהַבְדָּלָה.

 

לאחר הקידוש – מנהג עתיק מזמן חז"ל היה לעשות קידוש בבית הכנסת אחרי תפילת ערבית לפני עלינו לשבח, ואף שפקפקו הפוסקים בנכונות המנהג בזמננו, עדיין יש קהילות רבות שנוהגים כן, בעיקר בחו"ל, כמבואר בסימן עו סעיף ח.

להקדים קדושת היום – להראות שהשבת אהובה עלינו.

קודם הבדלה – גם הבדלה היו נוהגים לעשות בבית הכנסת במוצאי שבתות לפני עלינו לשבח, ומנהג זה היה מן הראוי שיישמר בכל מקום, אף שבפועל גם הוא, כמו קידוש, שרד רק בקהילות אחדות.

לאחר יציאת היום – להראות שקשה לנו להיפרד מן השבת.

כשחל יום טוב האחרון במוצאי שבת – יום שמיני של פסח, שחוגגים בחו"ל. אבל יום שביעי של פסח אינו יכול לחול במוצאי שבת.

קידוש והבדלה על כוס אחד – נוסח הקידוש במקרים כאלו נמצא בסידורים, והסדר הוא יקנה"ז, שהוא ראשי תיבות של "יין [=בורא פרי הגפן], קידוש [=הברכה הארוכה שפותחת ברוך אתה... אשר בחר בנו מכל עם... ומסתיימת מקדש ישראל והזמנים], נר [=בורא מאורי האש], הבדלה [=ברכה בנוסח מיוחד, שפותחת ברוך אתה... המבדיל בין קודש לחול..., ומסתיימת "ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקדוש"], זמן [=שהחיינו]".

הערות:

-       לכתחילה סופרים מעומד, אבל מי שאינו יכול לספור מעומד מפני שהוא חלש או חולה, יכול לספור בכל תנוחה.

-       המנהג לספור אחרי תפילת ערבית, ומן הראוי להתפלל ערבית בתחילת הלילה. ואם מתפלל ערבית מאוחר, אם מתפלל בציבור, מותר להמתין עם ספירת העומד עד שיספרו בציבור, ואם מתפלל ביחידות יספור מיד בתחילת הלילה, אף שאינו יכול עדיין להתפלל ערבית מסיבה כלשהי.

 

סעיף ב

מִי שֶׁשָּׁכַח כָּל הַלַּיְלָה וְלֹא סָפַר, יִסְפֹּר בַּיּוֹם בְּלֹא בְּרָכָה, וּבַלֵּילוֹת שֶׁאַחַר כָּךְ יִסְפֹּר בִּבְרָכָה. וְאִם שָׁכַח גַּם כָּל הַיּוֹם, יִסְפּוֹר אַחַר כָּךְ בְּכָל הַלֵּילוֹת בְּלֹא בְרָכָה. וְאִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם סָפַר בַּלַּיְלָה אוֹ לֹא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא סָפַר בַּיוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, מִכָּל מָקוֹם יָכוֹל לִסְפּוֹר שְׁאָר הַלֵּילוֹת בִּבְרָכָה[1].

 

יספור ביום בלא ברכה – מפני שספק הוא אם מקיימים את מצוות הספירה רק בלילה, כי התורה רצתה שיספרו 'שבע שבתות תמימות' (ויקרא כג טו), ויום ללא לילה אינו נחשב כתמים, או שהמושג 'תמימות' מתייחס לתקופה כולה, וכוונת התורה שאסור לדלג שום יום, אבל כל יום בפני עצמו ניתן לספור מתי שרוצים.

בכל הלילות בלא ברכה – שמא כוונת התורה שהתקופה כולה צריכה להיות תמימה, ואם חיסר יום שוב אינו מקיים את המצווה.

 

סעיף ג

הַשּׁוֹאֵל מֵחֲבֵרוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אוֹ אַחַר כָּךְ, כַּמָּה מוֹנִים הַיּוֹם, יֹאמַר לוֹ, אֶתְמוֹל הָיָה כָּךְ וְכָךְ. שֶׁאִם יֹאמַר לוֹ כַּמָּה מוֹנִים הַיּוֹם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְבָרֵךְ אַחַר כָּךְ עַל הַסְּפִירָה.

 

מחברו – את חברו.

בין השמשות – אחרי שקיעת החמה, בזמן שהוא ספק יום ספק לילה.

או אחר כך – בזמן שהוא ודאי לילה, אם הוא עדיין לא ספר ספירת העומד.

אינו רשאי לברך אחר כך על הספירה – שמא בכך שענה לחבר, אף שלא התכוון לקיים את המצוה ולספור, קיים כבר את המצווה.

הערות:

-       אם אמר לחבירו "היום מונים כך וכך", אינו יכול לברך באותו לילה על הספירה, שהרי כבר ספר וקיים את המצוה. וכן אם אמר לו "היום כך וכך לעומר". אבל אם אמר רק מספר, ולא אמר "היום...", אין זו ספירה בדיעבד, ויכול לספור בברכה. ומכל מקום לכתחילה יש להיזהר שלא לענות אלא כפי הנוסח שבקיצור שולחן ערוך.

-       בליל ל"ג בעומר יש להיזהר שלא יאמר "היום ל"ג בעומר" לפני שיספור כדין עם ברכה.

-       מי שספר בלי כוונה כתשובה על שאלת החבר, ישתדל לשמוע את הברכה מאחר שעדיין לא ספר, ויתכוון לצאת בברכתו.

 

סעיף ד

לְכַתְּחִלָּה קֹדֶם שֶׁיְבָרֵךְ, צָרִיךְ שֶׁיֵדַע עַל מַה הוּא מְבָרֵךְ, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּדַע כַּמָּה יָמִים הוּא בַּסְּפִירָה, וּבְדִיעֲבַד אִם לֹא יָדַע וּפָתַח וּבֵרֵךְ עַל דַּעַת שֶׁיִּסְפּוֹר כְּמוֹ שֶׁיִּשְׁמַע מֵחֲבֵרוֹ, גַּם כֵּן יָצָא. וְכֵן אִם בֵּרַךְ עַל דַּעַת לִסְפּוֹר אַרְבָּעָה יָמִים, וּלְאַחַר שֶׁבֵּרַךְ נִזְכַּר שֶׁצָּרִיךְ לִסְפּוֹר חֲמִשָּׁה, סוֹפֵר חֲמִשָּׁה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית. וְכֵן אִם טָעָה בַּסְּפִירָה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה צָרִיךְ לוֹמַר שִׁשָּה יָמִים וְאָמַר חֲמִֹשָּה יָמִים, אִם נִזְכַּר מִיָּד, סוֹפֵר כָּרָאוּי וְאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית. אֲבָל אִם הִפְסִיק קְצָת[2], צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית.

 

קצת – יותר מכדי דיבור, כפי שמוגדר בכללים שבסוף הספר [חומר לימודי לטו אלול].

 

סעיף ה

 

הקדמה לסעיף ה:

נוהגים היו בקהילות אשכנז, להוסיף פיוטים מענייני החג בתוך התפילה. פיוטים אלו רובם עתיקים מאד, והתחברו על ידי גדולי הדורות בתקופת בעלי התוספות [המאה ה-12-13]. הפוסקים ייחסו חשיבות רבה לאמירת פיוטים אלו, וקבעו כללים מתי נאמר כל פיוט.

בְּכָל יוֹם טוֹב אִם חָל לֵיל רִאשׁוֹן בַּשַׁבָּת שֶׁאֵין אוֹמְרִים אָז מַעֲרָבִית, אֲזַי בְּלֵיל שֵׁנִי אוֹמְרִים הַמַּעֲרָבִית[3] מִלֵּיל רִאשׁוֹן, חוּץ מִפֶּסַח, שֶׁאֲפִלּוּ חָל לֵיל רִאשׁוֹן בַּשַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם בְּלֵיל שֵׁנִי אוֹמְרִים מַעֲרָבִית שֶׁשַּׁיֶּכֶת לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמְדַבֵּר בִּקְצִירַת הָעֹמֶר, שֶׁהָיָה בְּלַיִל זֶה (תפ"ט).

 

שאין אומרים אז מערבית – מאחר ואסור בליל שבת לקרוא לאור הנר, נהגו שלא לומר בלילות שבת אלא את חלקי התפילה השגורים בפי כולם, ולא פיוטים.

מערבית – פיוטים שנאמרים בתוך תפילת ערבית, משולבים בתוך ברכות קריאת שמע.

בליל שני – בחו"ל.

מליל ראשון – משלימים את הפיוטים של הלילה הראשון, ואין אומרים את הפיוטים של הלילה השני.

 

סעיף ו

בִּימֵי הַסְּפִירָה מֵתוּ תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא בְּל"ג יוֹם, וְלָכֵן נוֹהֲגִין בְּיָמִים אֵלּוּ קְצָת אֲבֵלוּת, שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים וְאֵין מִסְתַּפְּרִים[4]. וְיֵשׁ חִלּוּקֵי מִנְהָגִים בְּמִסְפַּר ל"ג יָמִים הָאֵלֶּה, יֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין שֶׁחוֹשְׁבִין אוֹתָן מִיּוֹם רִאשׁוֹן דִּסְפִירָה, וְלָכֵן אוֹסְרִין עַד ל"ג בָּעֹמֶר. אַךְ כְּשֶׁחַל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר בַּשַׁבָּת, דְּיֵשׁ בּוֹ שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת, קְדֻשַׁת שַׁבָּת וּקְדֻשַּׁת רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אָז מַתִּירִין לִשָּׂא, וְכֵן לְהִסְתַּפֵּר בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וּבְיוֹם ל"ג בָּעֹמֶר[5], וְכֵן מִשָּׁם וָאֵילֵךְ מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁבְּיוֹם ל"ג בָּעֹמֶר פָּסְקוּ מִלָּמוּת, וְלָכֵן מַרְבִּים בּוֹ קְצָת שִׂמְחָה, וְאֵין אוֹמְרִים בּוֹ תַּחֲנוּן. וְאַף שֶׁגַּם בּוֹ בַּיּוֹם מֵתוּ קְצָת, אָמְרִינָן מִקְּצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ, וְלָכֵן אֵין לְהִסְתַּפֵּר אוֹ לִשָֹּא עַד לְאַחַר שֶׁהֵאִיר הַיּוֹם, וְלֹא מִבָּעֶרֶב. אַךְ כְּשֶׁחַל ל"ג בָּעֹמֶר בְּיוֹם רִאשׁוֹן, מִסְתַּפְרִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁלְּפָנָיו, לִכְבוֹד הַשַׁבָּת.

 

תלמידי רבי עקיבא – עשרים וארבע אלף תלמידים היו לו, וכולם מתו בתקופה קצרה, ופירשו חז"ל שהוא מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה אבל גדול על תלמידי חכמים רבים כל כך שהלכו לעולמם וכמעט ולא נותרו תלמידי חכמים בעם ישראל, והיה העולם שמם, עד שהעמיד רבי עקיבא חמשה תלמידים חדשים [רבי מאיר (בעל הנס), רבי יהודה (בר אילעי) רבי שמעון (בר יוחאי), רבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע, וכל התורה שבעל פה שבידינו היום עברה דרך תלמידים אלו.

לישא – לעשות את החופה ביום שישי בצהריים, ואת הסעודה בליל שבת.

ולכן מרבים בו קצת שמחה – אפילו שעדיין לא הסתיימו 33 הימים.

אין אומרים בו תחנון – התבאר בסימן כב סעיף ח.

מקצת היום ככולו – מושג הלכתי, שתקף במגוון תחומים, שמשמעותו שכאשר סופרים ימים יכול תחילתו של היום האחרון ו/או סופו של היום הראשון להיחשב כיום שלם. הדוגמה הידועה ביותר הם ימי האבל, שבהגדרה הם שבעה, אך בפועל יכולים להסתכם בכמה דקות אחרונות של היום הראשון, חמשה ימים מלאים, וכמה דקות בתחילת היום השביעי (עיין בסימן רטז סעיפים א-ב).

לאחר שהאיר היום – כי לא אומרים מקצת לילה ככל היום, אלא צריך דוקא את תחילת היום, כמו באבלות.

הערות:

-       המנהג המתואר בסעיף זה, הוא המקובל כהיום בארץ ישראל כמעט בכל הקהילות, על כל פנים לעניין תספורת, ועיין מה שכתבנו בסעיף הבא. אבל בחו"ל יש קהילות רבות הנוהגות כפי המנהג שבסעיף הבא.

-       הסיבה היחידה המבוארת בפוסקים עד לפני כמאתיים שנה לשמחה בל"ג בעומר היא שתלמידי רבי עקיבא פסקו מלמות. אירועי ל"ג בעומר הקשורים לרשב"י מקורם בספרות הקבלה, והשתלבו בהלכה רק במאתיים שנים האחרונות. הדבר בולט בעיקר בפסיקה הספרדית, שלא הכירה כלל בהקלות מהאבלות בל"ג בעומר, והשולחן ערוך כתב במפורש שאין להסתפר עד יום ל"ד, וכהיום חוגגים את ל"ג בעומר ממש כיום חג.

-       בזמננו רבים מקילים לישא נשים כבר בליל ל"ג בעומר, בהסתמכות על הפוסקים שגם בלילה אומרים מקצת היום ככולו, בצירוף הפוסקים שסוברים של"ג בעומר כולו יום שמחה ואין צריך אבלות אפילו מקצת היום, כאשר ברקע החגיגות במירון.

 

סעיף ז

וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּתִּירִין עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר וְעַד בִּכְלָל, שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם, וְנִשְׁאָרִים ל"ג יוֹם בְּאִסּוּר עַד חַג הַשָּׁבוּעוֹת (וּמִסְתַּפְּרִין בְּעֶרֶב הָחָג). וּמִכָּל מָקוֹם בְּיוֹם ל"ג בָּעֹמֶר בְּעַצְמוֹ מַתִּירִין. (וּכְשֶׁחָל בְּיוֹם רִאשׁוֹן, מַתִּירִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל). וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּתִּירִין עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר וְלֹא עַד בִּכְלָל, וּבְיוֹם רִאשׁוֹן דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ מַתְחִיל הָאִסּוּר, וְיוֹם רִאשׁוֹן דְּהַגְבָּלָה הוּא יוֹם הַלּ"ג, וְאַמְרֵינָן בּוֹ, מִקְּצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ, וּמֻתָּרִין לִשָּׂא וּלְהִסְתַּפֵּר בָּהֶן, וְגַם בְּיוֹם ל"ג בָּעֹמֶר מֻתָּרִין (וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל), וּצְרִיכִין לִנְהֹג בְּכָל קְהִלָּה מִנְהָג אֶחָד, וְלֹא יְשַׁנּוּ לַעֲשׂוֹת מִקְּצָתָן כָּךְ וּמִקְּצָתָן כָּךְ[6].

 

ל"ג יום – 28 יום באייר, ו5 ימים בסיון.

ביום ל"ג בעומר בעצמו מתירין – כדי לעשות היכר לכך שלא מתו אלא במשך ל"ג יום, נוהגים קצת שמחה ביום ל"ג.

יום ראשון דהגבלה – שלושת הימים שלפני חג השבועות נקראים שלושת ימי הגבלה, על שם הכתוב (שמות יט יב) והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר כו', שנאמר שלושה ימים לפני מתן תורה שהיה בחג השבועות. יום ראשון דהגבלה הוא יום ג' סיון.

הוא יום הל"ג – יום אחד בניסן (ל' בחודש), 29 ימים באייר, ושלשה ימים בסיון.

בכל קהילה – ובארץ ישראל שיש בו קיבוץ גלויות, אין בדרך כלל מנהג אחיד בעיר, אבל יש מנהג בכל עדה ועדה.

הערות:

-       מנהג האשכנזים בארץ ישראל לעניין תספורת כמנהג הראשון, שמתירים מל"ג בעומר ואילך, ויש מחמירים על עצמם כדעת האר"י שלא להסתפר עד ערב חג שבועות, אבל לעניין נישואין המנהג להחמיר עד ראש חודש סיון.

-       מותר להשתתף בחתונה שנערכת בימים אלו בהיתר, גם אם המשתתף נוהג איסור. למשל מותר לאשכנזי להשתתף בחתונה ספרדית שנערכת בין ל"ג בעומר לראש חודש סיון.

 

סעיף ח

הַסַּנְדָּק (הוּא הַתּוֹפֵס אֶת הַתִּינוֹק בִּשְׁעַת מִילָה) וְהַמּוֹהֵל, וַאֲבִי הַבֵּן, מֻתָּרִין לְהִסְתַּפֵּר בְּיּוֹם שֶׁלִּפְנֵי הַמִּילָה סָמוּךְ לָעֶרֶב קֹדֶם הֲלִיכָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת.

 

קודם הליכה לבית הכנסת – לתפילת מנחה.

 

 

סעיף ט

לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּכִין אֲפִלּוּ בִּסְעוּדָּה, מֻתָּרִין בְּכָל הַיָּמִים. אַךְ רִקּוּדִין וּמְחוֹלוֹת, אֲסוּרִין.

 

שידוכין – החלטת החתן והכלה להתחתן, כולל ההתחייבויות ההדדיות של שני הצדדים. ובלשון העם נקרא היום "אירוסין", אבל באמת ביטוי זה יש לו משמעות אחרת בדיני התורה. וביארתי כל זה באריכות בהקדמה לסימן קמז.

 

סעיף י

נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים כָּל יְמֵי הַסְּפִירָה מִשְּׁקִיעַת הַחַמָּה עַד לְאַחַר סְפִירַת הָעֹמֶר[7], וְרֶמֶז לָזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, מִלְּשׁוֹן שְׁבוֹת, שֶׁבִּזְמַן הַסְּפִירָה, דְּהַיְנוּ מִשְּׁקִיעַת הַחַמָּה וָאֵילֵךְ, יֵשׁ לִשְׁבוֹת מִמְּלָאכָה עַד לְאַחַר הַסְּפִירָה (סימן תצ"ג).

 

מלאכה – שאורכת זמן, כמו תפירה וכדומה, אבל מותר לעסוק בעבודות בית שוטפות.

הערות:

-       בזמננו אין מנהג זה נפוץ, ואין צריך להנהיג מי שלא נהג כן.

 

סעיף יא

בְּלֵיל רִאשׁוֹן דְּשָׁבוּעוֹת, מְאַחֲרִין מִלְּהִתְפַּלֵּל עַרְבִית עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים[8]. שֶׁאִם יִתְפַּלְּלוּ קוֹדֵם וִיקַבְּלוּ קְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב, חָסֵר מְעַט מִמ"ט יְמֵי הַסְּפִירָה. וְהַתּוֹרָה אָמְרָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה.

 

עד צאת הכוכבים – אפילו ציבור שבמשך כל השנה מקילים להתפלל ערבית מבעוד יום, כמבואר בסימן ע סעיף א, ורק לחזור לקרוא קריאת שמע אחרי צאת הכוכבים.

הערות:

-       בארץ ישראל שצאת הכוכבים הוא מוקדם ייחסית, נוהגים להקפיד בזה, אבל בחו"ל בקהילות רבות נוהגים כדעת רוב הפוסקים להתפלל ערבית מבעוד יום כבכל ערבי שבתות שבקיץ, ואין מקפידים אלא שלא לעשות קידוש של ליל שבועות עד צאת הכוכבים.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] וכן אם מסופק אם ספר אתמול את המספר הנכון, ימשיך לספור בברכה. (חזון עובדיה יום טוב, רלח).

כמו כן אם בבין השמשות נזכר שלא ברך ביום שעבר יספור בלי ברכה, ואחר צאת הכוכבים ימשיך ויספור עם ברכה את היום שנכנס. (חזון עובדיה יום טוב, רלח).

קטן שהגדיל ונעשה בר מצוה באמצע ימי הספירה, לדעת החזון עובדיה אין לו להמשיך לספור בברכה, אף שלא חיסר יום קודם שנעשה בר מצוה.(חזון עובדיה יום טוב רכא).

[2] והכף החיים (תפט, כז) כתב בשם המאמר מרדכי, שאף אם שהה יותר מכדי דיבור, אין צריך לחזור ולברך אם לא הפסיק בדיבור.

[3] אין אנו נוהגים לומר 'מערבית'.

[4] וכן אין מגלחין הזקן. (שו"ת חזון עובדיה א, כב). יש להחמיר שלא ללבוש בגד חדש בימים אלו, ולגבי פרי חדש אין צריך להחמיר. (חזון עובדיה יום טוב, רנט).

[5] אולם השולחן ערוך (תצג, ב) כתב, שאין להסתפר ולא להתחתן עד לד' בעומר, אא"כ חל יום לג' בעומר בערב שבת שאז מסתפרים בל"ג בעומר. והאר"י והמקובלים נהגו שלא להסתפר עד ערב שבועות. אך נהגו להקל בשמיעת שירים בין מכלי נגינה בין מטייפ מלג' בעומר. (חזון עובדיה יום טוב, רנח).

[6] עיין הערה הקודמת.

[7] השולחן ערוך (תצד, ד) כתב, 'נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה (כגון סריגה ותפירה) מהשקיעה ואילך'.

ויש אומרים שאין לאסור אלא עד אחרי שספרו ספירת העומר. ונשים העושות מלאכה אין למחות בהם כוון שזה מנהג בעלמא. ונשים שמתפרנסות ממלאכה כזו, אין להחמיר עליהן בזה. (חזון עובדיה יום טוב, ערב).

[8] מותר להתפלל ערבית של שבועות מבעוד יום. ואין צריך להזהר בזה שיהיה לילה רק לגבי הקידוש.  ובארצות אירופה רשאים לעשות קידוש קודם הלילה ולאכול, וטוב שימתינו לפחות עד השקיעה. (חזון עובדיה יום טוב, דש).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה