הַמְהַדְּרִים אוֹפִין הַמַּצּוֹת שֶׁל מִצְוָה בְּעֶרֶב פֶּסַח אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם, שֶׁהוּא זְמַן הַקְרָבַת קָרְבַּן פֶּסַח. וְכֵיוָן שֶׁאָז הוּא אַחַר זְמַן אִסּוּר חָמֵץ, טוֹב שֶׁיְבַטֵּל בְּפֵרוּשׁ אֶת הַפֵּרוּרִים, וְיֹאמַר בְּלָשׁוֹן שֶׁהוּא מֵבִין עִנְיָן זֶה: כָּל פֵּרוּרִים שֶׁיִּפְּלוּ בִּשְׁעַת לִישָׁה וַעֲרִיכָה, וְכֵן הַבָּצֵק שֶׁיִּדָבֵק בַּכֵּלִים, אֲנִי מְבַטֵּל וּמַפְקִיר אוֹתָם.
המצות של מצוה – שלושת המצות שבהם מקיימים את מצוות מצה בליל הסדר.
זמן הקרבת קרבן פסח – כל שנה בערב פסח היו מקריבים כל היהודים בבית המקדש כבשים ועיזים צעירים אחר הצהריים, ואוכלים את הבשר בערב צלי אש עם מצה ומרור, כמבואר בתורה (שמות יב, במדבר ט, דברים טז), ומסופר בתנ"ך במקומות רבים (יהושע ה י, מלכים ב כג כא, עזרא ו יט-כב, דברי הימים ב ל, לה).
אחר זמן איסור חמץ – שכבר אסור שישהה חמץ ברשותו, ובקלות נוצר חמץ כתוצר לואי של אפיית מצות.
טוב שיבטל בפירוש את הפירורים – אף שפירורי לחם מתבטלים מעיקר הדין מאליהם, כמו שכתבתי בהערה בסימן קיא סעיף ה, כיון שאין מייחסים להם שום חשיבות, אין זה אלא אחרי שהם מתלכלכים או מתערבים בעפר באופן שכבר לא ראוים לאכילה, אבל פירורי בצק שהרגע נפלו על רצפה נקייה אינם בטלים אלא אם ידרוך עליהם, ואף שיכול לבערם אחר כך, אבל בינתיים עובר עליהם בבל ייראה, ואף שפירורים שאין בהם כזית אינו עובר עליהם, אין זה אלא בפירורי לחם, אבל בפירורי בצק, אם יתכן שבסך הכל יוכלו להתקבץ לכדי כזית, עובר עליהם.
שיפלו – צריך לומר את ההצהרה הזאת לפני שהפירורים מחמיצים, כי אחרי שהם החמיצו כבר אי אפשר לבטלם, כיון שכבר הגיע זמן איסור חמץ, כפי שהסברנו בסעיף ב.
הערות:
- גם אחרי שביטל את הפירורים, צריך לבערם מדרבנן, ומאחר וכבר הגיע זמן איסור חמץ צריך לבערם דוקא בשריפה, ולא בדרך אחרת. ולכן, מומלץ שמיד כשנופל פירור על הרצפה ידרוך עליו, שבכך הוא מתבער לפני שהוא מספיק להחמיץ, ואז לא יצטרך לשורפם אחר כך.
וְהַמַּיִם שֶׁרוֹחֲצִין בָּהֶם אֶת הַכֵּלִים, צְרִיכִין לְשָׁפְכָן בִּמְקוֹם מִדְרוֹן, וְשֶׁלֹּא תִהְיֶה רִצְפַּת אֲבָנִים, כְּדֵי שֶׁיִּבָּלְעוּ מְהֵרָה בַּקַּרְקַע, שֶׁאִם יִשְׁפְּכֵן שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִדְרוֹן אוֹ אֲפִלּוּ בִּמְקוֹם מִדְרוֹן וְהוּא רִצְפַּת אֲבָנִים, יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִתְקַבְּצוּ בְּמָקוֹם אֶחָד וְיַחְמִיצוּ קֹדֶם שֶׁיִּבָּלְעוּ בַּקַּרְקַע, וְנִמְצָא שֶׁיִּהְיֶה חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ.
במקום מדרון – או לתוך הביוב.
הקדמה:
סימן זה עוסק במכירת חמץ הנהוגה בעם ישראל במאות שנים האחרונות, שממבט ראשון נראית כמו התחמקות מקיום מצוות התורה. ויתבאר בסימן זה כיצד עושים את המכירה, כדי שלא תיראה כבדיחה.
ויש לדעת, שעד לפני כמה עשרות שנים, רק סוחרים או אנשים שהחזיקו בחמץ רב וחששו להפסדים גדולים עד כדי הרס מוחלט של הפרנסה, נהגו למכור את החמץ, ומכרוהו לגוי ישירות. בזמננו עם התפתחות טכנולוגיית המזון, רבו מאד המוצרים המכילים כל מיני חומרים שאין לנו מושג כיצד מייצרים אותם, ורכיבים תמימים כמו עמילן או חומצת לימון עלולים להיות חמץ, ומצד שני זה לא מעשי כל כך לסיים את כל המוצרים לפני הפסח, וגם לא להשמיד אותם, לכן מומלץ היום לכל יהודי לערוך מכירת חמץ.
כיון שהדבר הפך לעממי, ורבים הם שאינם יודעים את פרטי ההלכות, ואינם עושים את המכירה כראוי, לכן נהוג כהיום שאין מוכרים את החמץ ישירות לגוי, אלא ממנים את הרב של היישוב לשליח ונותנים לו ייפוי כח למכור לגוי את כל החמץ.
יִשְֹרָאֵל שֶׁהָיָה לוֹ חָמֵץ שֶׁלּוֹ בִּרְשׁוּתוֹ בַּפֶּסַח, עוֹבֵר בְּכָל רֶגַע וְרֶגַע עַל בַּל יֵרָאֵה וּבַל יִמָּצֵא. וְהֶחָמֵץ אָסוּר בַּהֲנָאָה לְעוֹלָם[1], וַאֲפִלּוּ בִּטְּלוֹ קֹדֶם פֶּסַח. וְלָכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה חָמֵץ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְבַעֲרוֹ מִן הָעוֹלָם, צָרִיךְ לְמָכְרוֹ לְאֵינוֹ יְהוּדִי קֹדֶם הַפֶּסַח[2] בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עֲדַיִן מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְלֹא יְהֵא עִנְיַן מְכִירַת חָמֵץ אֵצֶל הָאָדָם כְּמוֹ מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּגְמוֹר בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא מוֹכְרוֹ בֶּאֱמֶת לְהָאֵינוֹ יְהוּדִי מְכִירָה גְּמוּרָה וַחֲלוּטָה. וְלֹא יִמְכּוֹר בְּיֹקֶר מִן הַמְּחִיר הָרָאוּי. וּלְאַחַר הַפֶּסַח יְבַקֵּשׁ מֵאֵת הָאֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁיְשַׁלֵּם לוֹ אֶת הַחוֹב. וְכַאֲשֶׁר יְשִׁיבֵהוּ שֶׁאֵין לוֹ כֶּסֶף, יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחֲזוֹר וְיִמְכּוֹר לוֹ אֶת הֶחָמֵץ (עִם הַחֶדֶר) בְּעַד כָּךְ וְכָךְ. וְלֹא יְהֵא הַדָּבָר כְּחוֹכָא בְּעָלְמָא, אֶלָּא כְּדֶרֶךְ הַסּוֹחֲרִים מַמָּשׁ (תמ"ח).
בל יראה ובל ימצא – האיסור: "ולא יראה לך חמץ" (שמות יג ז, ועיין גם דברים טז ד), והאיסור "שאור לא יימצא בבתיכם" (שמות יב יט).
לעולם – אפילו אחרי הפסח, והוא קנס שהטילו עליו החכמים מפני שעבר על איסור בל ייראה ובל יימצא.
אפילו ביטלו – שאז לא עבר על בל ייראה מן התורה אלא רק מדרבנן, כמו שהתבאר בסימן קיא סעיף י.
שאינו יכול לבערו – טכנית, או מסיבות כלכליות.
מצות אנשים מלומדה – לשון הפסוק בישעיה כט יג, פתגם המשמש לתיאור מי שעושה את מה שמוטל עליו בלי לחשוב על מה שהוא עושה, כטקס דתי בלבד.
שיגמור בדעתו – שיקבל החלטה אמיתית.
ולא ימכור ביוקר – שיקבע עבור החמץ מחיר הגיוני כפי המקובל בשוק.
שישלם לו את החוב – כי במכירה נקבע שהגוי נותן מקדמה, ומשלם את השאר אחרי הפסח.
(עם החדר) – זה תלוי בצורת המכירה, ויתבאר בסעיף ב.
בעד כך וכך – ומותר לקנות ממנו את החמץ לאחר הפסח בסכום גדול יותר ממחיר המכירה, ומותר שהגוי יבין מראש שזה מה שיקרה, אבל אסור להתנות מראש שהמכירה אינה אלא עד אחרי פסח.
כחוכא – כצחוק.
הֶחָמֵץ שֶׁהוּא מוֹכֵר לְאֵינוֹ יְהוּדִי, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא בְּבֵיתוֹ שֶׁל יִשְֹרָאֵל. וְאִם הָאֵינוֹ יְהוּדִי לוֹקֵחַ אֶת הֶחָמֵץ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, מַה טּוֹב. וְאִם אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּקָחֵהוּ לְבֵיתוֹ, צָרִיךְ לְהַשְׂכִּיר לוֹ אֶת הַחֶדֶר שֶׁהֶחָמֵץ מֻנָּח בּוֹ. וְצָרִיךְ לִכְתּוֹב בִּשְׁטָר שֵׁם הַקּוֹנֶה, וּבְכַמָּה הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת הַחֶדֶר, וְשֶׁאַגַב קַרְקַע הִקְנָה לוֹ אֶת הֶחָמֵץ הַמֻּנָּח שָׁם, וְיִפְרוֹט אֶת כָּל הֶחָמֵץ בְּכַמָּה מָכַר לוֹ, אֲבָל אֵינוֹ צָרִיךְ לִפְרוֹט סְכוּם הַמִּדּוֹת, וְיוּכַל לִכְתֹּב רַק בְּעַד כַּמָּה כָּל מִדָּה עַד לַמְּדִידָה. וְכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּשְּׁטָר, יְדַבֵּר עִם הַקּוֹנֶה גַּם בְּעַל פֶּה. וִיקַבֵּל מִמֶּנּוּ עֵרָבוֹן וּשְׁאָר הַמָּעוֹת יִזְקוֹף עָלָיו בְּמִלְוֶה; וִיהֵא הַכֹּל כָּתוּב בִּשְׁטָר, וְגַם יִמְסוֹר לוֹ אֶת הַמַּפְתֵּחַ מִן הַחֶדֶר[3]. חָמֵץ שֶׁהוּא בְּתוֹךְ כְּלִי הַצָּרִיךְ טְבִילָה (כְּשֶׁלּוֹקְחוֹ מִן הָאֵינוֹ יְהוּדִי), לֹא יִמְכְּרֶנוּ עִם הַכְּלִי, כִּי לְאַחַר הַפֶּסַח כְּשֶׁיַּחְזוֹר וְיִקְנֵהוּ מִן הָאֵינוֹ יְהוּדִי יִצְטָרֵךְ טְבִילָה מֵחָדָש (סימן תמ"ח ופת"ש ביו"ד סימן ק"כ)[4].
אגב קרקע – על פי דין תורה העברת בעלות על חפצים ניידים נעשית על ידי העברתם פיזית לרשות הקונה, והעברת בעלות על נדל"ן נעשית על ידי כסף או שטר. ישנה אפשרות להעביר בעלות על חפצים ניידים בכסף או בשטר, אם העברת הבעלות שלהם נעשית תוך כדי העברת בעלות על נדל"ן כחלק מעסקת הנדל"ן [=אגב קרקע]. דין זה רמוז בספר דברי הימים (ב כא ג) "ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות – עם ערי מצורות ביהודה".
ויפרוט... אבל אינו צריך... ויוכל לכתוב... – המכירה תקפה רק אם הגוי יודע מה המחיר שעליו לשלם, אבל אינו צריך לדעת את הסכום הסופי, אלא די בכך שידע מה התמחור של המוצרים, גם אם אינו יודע כרגע את הכמות המדוייקת שהוא רוכש. ואם מדובר במוצרים שיש להם מחיר קבוע, יכול לכתוב שהמחיר הקובע הוא המחיר הקבוע בשוק ביום מסוים.
ידבר עם הקונה גם בעל פה – שלא ייווצר מצב שהגוי יוכל לומר שהוא חשב שהוא חתם כאן על מסמך דתי כלשהו, ולא ידע שזה מחייב אותו.
ערבון – מקדמה.
יזקוף עליו במלוה – שיציין לו בצורה מפורשת, שאת יתרת התשלום הוא עדיין חייב, ויעביר אותה תוך זמן מסויים [אחרי פסח].
ימסור לו את המפתח – כדי שיהיה לו גישה לחמץ שקנה.
הצריך טבילה (כשלוקחו מן האינו יהודי) – דינים אלו מתבארים בסימן לז.
לְאַחַר שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הֶחָמֵץ; אִם יָרֵא פֶּן יְקַלְקֵל שָׁם הַקּוֹנֶה, יָכוֹל גַּם הוּא לִתְלוֹת שָׁם מִסְגֶּרֶת לִשְׁמִירָה[5]; אוֹ אִם הַקּוֹנֶה רוֹצֶה לְהַפְקִיד אֵצֶל הַיִשְֹרָאֵל אֶת הַמַּפְתֵּחַ, רַֹשָאי. אֲבָל אָסוּר שֶׁיַּנִּיחַ הַיִשְֹרָאֵל חוֹתָם עַל הֶחָמֵץ (תמ"ח).
לאחר שמכר – כי אם ינעל וימנע את הגישה לגוי לפני המכירה, הגוי אינו מתייחס ברצינות למכירה, ולא יהיה תוקף למכירה.
אם ירא פן יקלקל – כי על פי תנאי המכירה אמנם מותר הגוי לקחת לעצמו את החמץ, אבל צריך לפני כן למדוד ולאמוד את השווי, בנוכחות היהודי, ולשלם לו, וכל עוד שהגוי לא שילם נחשב החמץ כעין משכון עבור החוב, ולכן אם הגוי חשוד לבוא ולהרוס או לגנוב (בלי לשלם בסוף), מותר להשים מנעול נוסף כדי שיוכל לפקח על כך.
מסגרת – מנעול.
אבל אסור שיניח הישראל חותם על החמץ – לפני המכירה.
הערות:
- מדברי הקיצור שולחן ערוך נראה שגם לאחר המכירה מותר להשים מנעול אבל לא חותם, אבל לא מצאתי שום פוסק שיחלק כן, ולכן פירשתי שאיסור שימת החותם הוא לפני המכירה, שזה בוודאי אסור.
אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׂכִּיר לוֹ אֶת כָּל הַחֶדֶר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ גַּם כֵּן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, יַעֲשֶׂה מְחִצָּה לִפְנֵי הֶחָמֵץ, וְיַשְׂכִּיר לוֹ אֶת הַמָּקוֹם שֶׁעַד הַמְּחִצָּה, וְיִכְתֹּב כֵּן בְּתוֹךְ הַשְּׁטָר. גַּם יִכְתֹּב שֶׁיֵּשׁ לְהַקּוֹנֶה דְּרִיסַת הָרֶגֶל לָלֶכֶת כִּרְצוֹנוֹ אֶל הַמָּקוֹם הַהוּא; וְגַם שֶׁאִם יִרְצֶה הָאֵינוֹ יְהוּדִי הַזֶּה הַקּוֹנֶה לִמְכּוֹר אֶת הֶחָמֵץ לְאֵינוֹ יְהוּדִי אַחֵר בְּתוֹךְ הַפֶּסַח אוֹ לְיִשְֹרָאֵל בְּאִסְרוּ חַג דְפֶּסַח, יֵשׁ לְכֻלָּם דְּרִיסַת הָרֶגֶל לָלֶכֶת שָׁמָּה. וְכֵן אִם מַשְׂכִּיר אוֹ מוֹכֵר לְהָאֵינוֹ יְהוּדִי חֶדֶר שֶׁצְּרִיכִין לָלֶכֶת שָׁמָּה דֶּרֶךְ רְשׁוּתוֹ שֶׁל הַמּוֹכֵר, צָרִיךְ לִכְתּוֹב כֵּן בַּשְׁטָר, שֶׁיֵּשׁ לְהָאֵינוֹ יְהוּדִי הַקּוֹנֶה וּלְכָל הַקּוֹנִים שֶׁיָּבִיא שָמָּה, דְּרִיסַת הָרֶגֶל לָלֶכֶת שָׁמָּה.
בו – בחלקים אחרים של החדר.
מחיצה – גבוהה עשרה טפחים, כדי שלא ישתמש בטעות בחמץ של הגוי.
דריסת הרגל – זכות לעבור בחלק ששייך לישראל כדי להגיע לשטח שלו.
אסרו חג דפסח – היום שלמחרת החג האחרון של פסח, ולשון 'אסרו חג' מתבאר בסימן קג סעיף יד.
יש לכולם דריסת הרגל – זה כותבים כדי שהגוי יבין שהמכירה ממש רצינית, והוא באמת יכול לעשות בסחורה מה שהוא רוצה, כולל למכור אותה הלאה.
וכן... – לא רק אם משכיר לו חלק מחדר, אלא גם אם משכיר לו חדר שלם, אלא שהוא חדר פנימי, שאי אפשר להגיע אליו בלי לעבור בשטח של היהודי.
[1] אבל מצה עשירה וכן מצה מבושלת או מטוגנת, מותר לאוכלם בערב פסח עד שעה עשירית. (חזון עובדיה פסח, קצט).
[2] ויש מקומות שנוהגים שאף בכורה מתענה, ואין מנהגנו כן. (חזון עובדיה פסח, רז).
[3]והאור לציון (ג, יג, א) כתב, שמי שיכול להתענות לא יקל לפטור עצמו בסיום מסכת, ורק מי שקשה עליו הדבר, ישתתף בסיום מסכת ויבין את מה ששומע שם ויאכל שם כזית מזונות או ישתה רביעית יין, ואז יוכל לפסוק את התענית.
[4] ולכן אין לקנות שום מצרך שיש בו חשש חמץ לאחר פסח, ויבדוק לקנות רק מחנויות שמכרו את חמצם לגוי לפני פסח. (חזון עובדיה פסח, ע).
[5] ולכתחילה אין ראוי למכור את החמץ באופן עצמאי אם אינו בקי בכל ההלכות, כי יש בזה כמה בעיות. ולכן צריך למכור את החמץ באמצעות הרבנות. ומי שמכר באופן פרטי בקנין כסף וכדומה, המכירה תופסת, ואין החמץ נאסר בהנאה. (ילקוט יוסף תמח, ד).
ולכתחילה אין להשאיר את החמץ ברשותו כלל, אלא אם כן יש ברשותו כמות גדולה של חמץ. ובעלי מכולות צריכים למכור את החמץ וגם לעשות מחיצה לחמץ. (אור לציון ג, ט, א).
[6] ואף שבמכירה שעל ידי הרבנות אין דרך לתת מפתח לגוי, הדרך היא לתת לו רשות לקבל מפתח (כמו שכתב המ"ב תמח, יב).
[7] המוכר חמצו לגוי, לא ימכור את הכלים של החמץ כדי שלא יצטרך להטבילם אחר פסח, כדין הקונה כלים חדשים מהגוי. ואם עבר וכללם במכירה, יש להצריכם טבילה בלי ברכה. ואם רוצה למכור חנותו לגוי עם החמץ שבתוכה, יעשה שאלת חכם.(חזון עובדיה פסח פא)
[8] המ"ב (תמח, יב) כתב, שאיסור גמור להניח חותם או מסגר על החדר או חותם על החמץ. ואם נתן אחר המכירה חותם, אין החמץ נאסר בדיעבד.
[9] ואם המשכיר אינו מרשה לו, יקנה את החמץ אגב קרקע שיבקש מקרובו להקנות לו.(מכירת חמץ כהלכתו עמ' נג הובא במ"ב איש מצליח)
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך