דְּיוֹ שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בְּשֵׁכָר קֹדֶם פֶּסַח, מֻתָּר לִכְתֹּב בָּהּ בְּחֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח, כֵּיוָן שֶׁנִּפְסְלָה מֵאֲכִילַת הַכֶּלֶב קֹדֶם הַפֶּסַח. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁנִּפְסַל וְנִפְסַד הֶחָמֵץ לְגַמְרֵי קֹדֶם הַפֶּסַח, מֻתָּר בַּפֶסַח בַּהֲנָאָה וּבִשְׁהִיָּה. אֲבָל אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁבִּשֵּׁל בַּפֶּסַח דְּיוֹ בְּשֵׁכָר, אָסוּר לְיִשְֹרָאֵל בַּהֲנָאָה, מִשּׁוּם דְּחָמֵץ שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי גַּם כֵּן אָסוּר לְיִשְֹרָאֵל בַּהֲנָאָה בַּפֶסַח (סימן תמ"ב ובחיי"א).
שכר – בירה, שהוא חמץ.
בחול המועד פסח – מה שמותר לכתוב בחול המועד, כמבואר בסימן קד סעיף טו.
נפסלה מאכילת כלב – הפכה להיות לא ראויה לשימוש אפילו לבעלי חיים, מפני המרכיבים המרים שיש בתוך הדיו.
קודם הפסח – אבל אם היה ראוי לאכילה בתחילת פסח, ואחר כך נפסל מאכילה, הוא נשאר אסור כמו שהיה מקודם.
בהנאה ובשהייה – אבל לא באכילה, כיון שאם הוא מחליט לאכול את הדבר הבלתי אכיל הזה, הוא מראה בכך שהוא מחשיב אותו כראוי לאכילה. ובכל זאת מותר לכתוב בדיו של חמץ, אף שיתכן שבלי כוונה ישים את הקולמוס בפה כהרגלו, ויבלע מעט דיו, שהרי אין הוא מחשיב את הדיו כמאכל, ובאופן זה אין אפילו איסור אכילה.
בהנאה – אפילו אם היהודי לא קנה את החמץ מהגוי, ואין היהודי עובר על 'לא ייראה'.
הערות:
- תרופות כמו כדורים, פתילות, משחות, קפסולות, וכדומה, שנוצרו לפני פסח, גם אם מעורב בהם חמץ, כיון שאין התרופה ראויה לאכילת כלב, וגם אין הנוטל תרופה מחשיב את החמץ שבתוכה כאוכל, מותר להחזיקם בבית וגם לעשות בהם שימוש ולבלוע אותם בפסח. אבל תרופות שראוים לאכילה, כמו סירופים או כדורי מציצה, אסור להשתמש בהם בפסח אלא אם ידוע שאינם מכילים חמץ, או במצב של סכנת חיים.
- וכן תכשירים קוסמטיים, שנוצרו לפני פסח, ואינם ראויים לאכילה [גם כלבים לא אוכלים לא בושם ולא ליפסטיק], ואפילו משחות שיניים, שגם הם אינם ראויים לאכילה, ואפילו מסוכן לאכלם, מותר מן הדין להשתמש בהם בפסח, אף שיתכן שבטעות הוא יבלע מעט מן המשחה, כמו שהתירו לכתוב בדיו שמכיל חמץ.
- גם צלחות וכוסות חד-פעמיות, סכו"ם חד-פעמי, מפות, נייר אלומיניום, וכדומה, גם אם יש בתוך המרכיבים חמץ, אין שום בעיה להשתמש בהם בפסח, מאחר והחמץ שבהם נפסל מאכילת כלב מלפני פסח. וגם אם טעם החמץ שבהם ייבלע בתוך האוכל אין בכך שום איסור. ואין צריך לומר שתכשירי ניקוי כאבקת כביסה, אקונומיקה, נוזל לשטיפת כלים, סבון ושמפו, נייר טישיו ונייר טואלט, אינם צריכים שום כשרות לפסח.
כָּל הַכֵּלִים שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁירָן לַפּסַח, צָרִיךְ לְשַׁפְשְׁפָן הֵיטֵב בְּעֶרֶב פֶּסַח קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית וְלַהֲדִיחָן בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יְהֵא חָמֵץ נִכָּר, וְיַצְנִיעֵם בְּמָקוֹם צָנוּעַ שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לֵילֵךְ לְשָׁם בַּפֶּסַח. וְטוֹב לְסָגְרָם בְּחֶדֶר מְיֻחָד וּלְהַצְנִיעַ אֶת הַמַּפְתֵּחַ עַד לְאַחַר הַפֶּסַח (תנ"א).
לשפשפן היטב בערב פסח – לאו דוקא, ואם הם נקיים ולא ניכר שום ממשות של חמץ, אין צריך לחזור ולשפשף בערב פסח.
שעה שישית – יתבאר בסימן קיג סעיף ב.
במקום צנוע – מוחבא.
הערות:
- צריך להיזהר במיוחד בכלים שקשה לנקותם עד הסוף, כמו מצנם. ואם מוכר לגוי את החמץ הדבוק על הכלים, אין צריך לטרוח בזה כל כך, אלא יזהר שכלי החמץ שאולי אינם נקיים לגמרי יהיו במקום של החמץ הנמכר לגוי.
אֵין אוֹמְרִים מִזְמוֹר לְתוֹדָה וְלֹא לַמְנַצֵּחַ (תכ"ט).
מזמור לתודה – מזמור ק בתהילים, שאומרים אותו בפסוקי דזמרה כל בוקר. והאשכנזים אין אומרים אותו בימים שהיה אסור להקריב בהם קרבן תודה בבית המקדש. ופרטי דין זה מתבארים בסימן יד סעיף ה.
למנצח – בסוף תפילת שחרית אחרי אשרי אומרים בכל יום למנצח, ובני עדות המזרח אין אומרים אותו בכל יום שאין אומרים בו תחנון, ולכן אין אומרים למנצח למנהגם בכל חודש ניסן. אבל האשכנזים אומרים תמיד, מלבד בימי חג ממש. ופרטי דין זה מתבארים בסימן כה סעיף ב.
מֻתָּר לֶאֱכוֹל חָמֵץ רַק עַד שְׁלִישׁ הַיוֹם, (וְהַיּוֹם נֶחְשָׁב מִן עֲלֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים). וּבַהֲנָאָה מֻתָּר עוֹד שָׁעָה אֶחָת. וּמֻתָּר לְמָכְרוֹ אָז לְאֵינוֹ יְהוּדִי, אֲבָל אַחַר כָּךְ אָסוּר גַּם בַּהֲנָאָה. וְצָרִיךְ לִשְׂרוֹף אֶת הֶחָמֵץ וּלְבַטְּלוֹ כָּל זְמַן שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָאָה (תל"ד תמ"ג).
עלות השחר – הרגע שבו יש את האור הראשון באופק המזרחי, כשעה ורבע לפני זריחת השמש.
צאת הכוכבים – כאשר מידת החושך בשמים גדולה מספיק שיהיה אפשר לראות שלושה כוכבים בינוניים.
עוד שעה אחת – שעה זמנית, 1/12 מאורך היום.
וצריך לשרוף את החמץ ולבטלו כל זמן שהוא מותר בהנאה – באמת לשרוף מותר גם אחר כך, אבל מאחר ונוהגים לבטל את החמץ אחרי הביעור, אף על פי שכבר ביטלו אותו אחרי הבדיקה, ולבטל אי אפשר אחרי שהחמץ נאסר בהנאה, לכן צריך גם לשרוף את החמץ לפני הזמן שהחמץ נאסר בהנאה.
הערות:
- קיימות דעות שונות כיצד לחשב את זמני היום בהלכה. ולכן, לכתחילה יש לעקוב אחרי הזמנים המתפרסמים על ידי הרבנות הרשמית של היישוב כ"סוף זמן אכילת חמץ" וכ"סוף זמן ביעור חמץ", שהוא גם הזמן האחרון למכירה. במקרה הצורך, כגון ששכח לעשות מכירת חמץ, יתכן שאפשר להקל יותר, ויש לשאול את הרב.
- ביעור חמץ לכתחילה עושים על ידי שריפה. ואם אי אפשר לשרוף, יש להפוך את החמץ לבלתי ראוי לאכילת כלב בדרכים אחרות, כגון לשפוך עליו אקונומיקה, או לפורר אותו ולזרוק לביוב.
- אם שורפים את החמץ, יש להיזהר שיהיה שרוף כולו, ולא שיהיה חרוך מבחוץ וראוי לאכילה מבפנים. ונכון לחתוך חתיכות גדולות לחתיכות קטנות.
- אין לזרוק חמץ שעדיין ראוי לאכילה לפח זבל פרטי, אם כבר לא יאספו את הזבל עד חצות היום, שהרי החמץ נשאר ברשותו. ובפח זבל שהוא רכוש העירייה גם כן יש לפקפק, בפרט במדינתנו שגם העיריה היא בחזקת יהודים. אבל בחתיכות קטנות מאד [פחות מגודל של זית ממוצע], שאין נהוג להחשיבם אחרי שנזרקו והתלכלכו קצת, אין צריך לחשוש. ולכן מי שיש לו חמץ שאינו יכול לשורפו, יכול לחתכו לחתיכות קטנות ולערבבם עם שאר הזבל, או לשפוך עליו חומר ניקוי חריף שפוסלו מאכילת כלב.
- גם אוכל של בעלי חיים אם הוא ראוי לאכילת אדם והוא מכיל חמץ אסור להשהותו בביתו בפסח. ובוודאי שלא להאכילם. וכן הדין באוכל של בעלי חיים שהוא חמץ גמור [ולא רק מכיל חמץ], אפילו אם אינו ראוי לאכילת אדם. ויש לקנות תערובת מיוחדת לפסח, ולמכור את התערובת האסורה לגוי במכירת חמץ. אך אם אין האוכל ראוי לאכילת אדם, ואינו חמץ גמור אלא רק מכיל חמץ, מותר להשהותו בבית בפסח, ומותר להאכילו לבעלי חיים.
מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וָאֵילַךְ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. וְאֵינוֹ מֻתָּר לַעֲשׂוֹת, רַק מַה שֶּׁמֻּתָּר לַעֲשׂוֹת בְּחֹל הַמּוֹעֵד. וְעַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי נוֹהֲגִין לְהַתִּיר[1]. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לֶאֱסוֹר כָּל הַיּוֹם בִּמְלָאכָה.
חצות היום – נקודת הזמן שבה השמש במיקום הגבוה ביותר במהלך היומי, ובדיוק בדרום, והוא נע במדינתנו בין השעה 11:20 ל11:55, ובערב פסח בין 11:35 ל11:46, ובשעון קיץ שעה אחת יותר מאוחר.
מה שמותר לעשות בחול המועד – הדינים מתבארים בסימנים קד-קו.
ועל ידי אינו יהודי נוהגין להתיר – אף על פי שבחול המועד גם זה אסור כמבואר בסימן קד סעיף ה.
לְהִסְתַּפֵּר וְכֵן לִקְצֹץ הַצִּפָּרְנַיִם[2], צְרִיכִין קֹדֶם חֲצוֹת. וְאִם שָׁכַח, יָכוֹל לִקְצֹץ צִפָּרְנָיו גַּם לְאַחַר חֲצוֹת. אֲבָל לְהִסְתַּפֵּר אָסוּר, כִּי אִם עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי[3] (תס"ח).
להסתפר – וכן להתגלח.
אסור – אפילו לספר את עצמו אסור.
אָסוּר לֶאֱכוֹל מַצָּה כָּל הַיּוֹם[4]. וַאֲפִלּוּ הַקְּטַנִּים וְהַקְּטַנּוֹת, כָּל שֶׁמְּבִינִים עִנְיַן יְצִיאַת מִצְרַיִם, אָסוּר לָתֵת לָהֶם מַצָּה. אֲבָל תַּבְשִׁילִין שֶׁעוֹשִׂין מִמַּצּוֹת טְחוּנוֹת, מֻתָּר כָּל אָדָם לֶאֱכוֹל עַד תְּחִלַּת שָׁעָה עֲשִׂירִית, דְּהַיְנוּ עַד הָרְבִיעִית הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַיּוֹם. וּמִשָּׁם וָאֵילַךְ אָסוּר לֶאֱכוֹל, כִּי אִם לְעֵת הַצֹּרֶךְ מְעַט פֵּרוֹת אוֹ בָּשָׂר וְדָגִים. וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְמַלֵּא כְּרֵסוֹ כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל בַּלַּיְלָה מַצָּה לְתֵאָבוֹן (תע"א).
כל היום – אבל בלילה מותר.
תבשילין – אבל קמח מצה, אפילו מעורב בחומרים אחרים, שלא בישלו אותו, אסור לאכלו בערב פסח.
לעת הצורך – עיין בהערה.
הערות:
- חכמינו חששו שלא יהיה לאדם תיאבון לאכילת מצה, אם יאכל ברבע האחרון של היום. ובמציאות של היום, לא מצוי כל כך שבגלל שאוכלים פרוסת עוגה שעתיים לפני סוף היום, לא יהיה תיאבון לאכילת מצה, כי אנחנו רגילים לאכול כמה פעמים ביום, וגם אין אוכלים מצה עד לאחר שאומרים את כל ההגדה, ויש זמן רב עד אז, ובמיוחד במשפחות שרגילים להאריך בסיפור יציאת מצרים. ודוקא מצוי שאין האדם מסוגל להתרכז בהגדה מרוב שהוא רעב אם לא אכל כלום מאז ארוחת הצהריים. ואם כי אין בכוחנו לבטל איסור מפורש בחז"ל, אבל אין להחמיר שלא לאכול פירות וירקות ושאר דברים שאינם מכילים קמח מצה, אפילו סמוך לחג, אלא אם כן מכיר את עצמו ויודע שהדבר עלול לפגוע בתיאבון שלו לאכילת מצה.
הַבְּכוֹרִים[5] בֵּין בְּכוֹר לְאָב בֵּין בְּכוֹר לְאֵם, מִתְעַנִּים בְּעֶרֶב פֶּסַח[6], אֲפִלּוּ חָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְגַם הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים, צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת (עַיֵן דָּגוּל מֵרְבָבָה). וְכַל זְמַן שֶׁהַבְּכוֹר קָטָן, הָאָב מִתְעַנֶּה תַּחְתָּיו. בִּסְעוּדַּת מִצְוָה אִם מֻתָּרִים לֶאֱכוֹל, תַּלְיָא בְּמִנְהַג הַמְּקוֹמוֹת.
בכור לאב – שהוא נחשב לבכור לעניין ירושה, כמו שנאמר (דברים כא ז) 'כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר יימצא לו כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה'.
בכור לאם – שהוא נחשב לבכור לעניין פדיון הבן כמבואר בסימן קסד סעיף א.
הבא אחר הנפלים – מי שנולד אחרי שאמו עברה הפלה, אף על פי שאינו נחשב בכור לעניין פדיון הבן כמבואר בסימן קסד סעיף י, אך הוא נחשב בכור לעניין הירושה, בתנאי שהוא בכור לאביו. שלענין תענית בכורים כל מי שנחשב בכור צריך לצום, כי תענית זה הוא זכר לנס שניצלו בכורי ישראל ממוות במכת בכורות במצרים, ושם מתו הבכורים מכל הסוגים.
דגול מרבבה – הגהות על השולחן ערוך לר' יחזקאל לנדא, רבה של פראג, במאה ה-18. הוא כותב שמי שנולד אחרי שאמו ילדה ילד שמת תוך חודש ללידה, אף שמתייחסים אליו כאל ספק נפל, כמבואר בסימן רג סעיף ג בהרחבה, אך הוא פטור מתענית בכורות.
קטן – פחות מגיל 13, שעדיין אינו יכול לצום בעצמו.
תחתיו – במקומו.
בסעודת מצוה – ברית מילה, פדיון הבן, סיום מסכת.
הערות:
- כהיום נהוג אצל האשכנזים שמארגנים סיומי מסכת ציבוריים, אחרי התפילה בבית הכנסת, וכמעט שנשכח המנהג לצום.
בְּכוֹר הַמִתְעַנֶּה, אוֹמֵר בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, עֲנֵנוּ, וְאִם הֵם כַּמָּה בְּכוֹרִים וּמִתְפַּלְּלִין בְּצִּבּוּר, לֹא יֵרֵד בְּכוֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה, כִּי אֵין לוֹמַר עֲנֵנוּ בַּחֲזָרַת הַתְּפִלָּה בְּקוֹל, כֵּיוָן שֶׁהוּא חֹדֶשׁ נִיסָן (ת"ע).
עננו – תפילה שמוסיפים בתפילת שמונה-עשרה במנחה בצום, כמבואר בסימן יט סעיף יד.
לא ירד בכור לפני התבה – לא יהיה בכור שליח ציבור, כי אז יצטרך לומר עננו גם בחזרת התפילה, אמנם לא כברכה בפני עצמה שזה עושים רק בתענית ציבור כמבואר בסימן כ סעיף ח, אבל בברכת שמע קולנו כדין היחידים. [בעבר היו נוהגים ששליח הציבור מתפלל במקום נמוך יותר משאר בית הכנסת, על שם הפסוק (תהילים קל א) "ממעמקים קראתיך ה' ", ועדיין אפשר לראות זאת בבתי כנסת עתיקים, ומכאן נשאר הלשון בספרי הפוסקים שהשליח ציבור "יורד" לפני התיבה].
כיון שהוא חודש ניסן – והרי למדנו בסימן קז סעיף ב שאסור לצום בחודש ניסן, ולכן גם במקרים היוצאים מן הכלל, שבהם מותר לצום, אין ראוי להזכיר את הצום בציבור במהלך התפילה.
[1] אבל מצה עשירה וכן מצה מבושלת או מטוגנת, מותר לאוכלם בערב פסח עד שעה עשירית. (חזון עובדיה פסח, קצט).
[2] ויש מקומות שנוהגים שאף בכורה מתענה, ואין מנהגנו כן. (חזון עובדיה פסח, רז).
[3]והאור לציון (ג, יג, א) כתב, שמי שיכול להתענות לא יקל לפטור עצמו בסיום מסכת, ורק מי שקשה עליו הדבר, ישתתף בסיום מסכת ויבין את מה ששומע שם ויאכל שם כזית מזונות או ישתה רביעית יין, ואז יוכל לפסוק את התענית.
[4] ולכן אין לקנות שום מצרך שיש בו חשש חמץ לאחר פסח, ויבדוק לקנות רק מחנויות שמכרו את חמצם לגוי לפני פסח. (חזון עובדיה פסח, ע).
[5] ולכתחילה אין ראוי למכור את החמץ באופן עצמאי אם אינו בקי בכל ההלכות, כי יש בזה כמה בעיות. ולכן צריך למכור את החמץ באמצעות הרבנות. ומי שמכר באופן פרטי בקנין כסף וכדומה, המכירה תופסת, ואין החמץ נאסר בהנאה. (ילקוט יוסף תמח, ד).
ולכתחילה אין להשאיר את החמץ ברשותו כלל, אלא אם כן יש ברשותו כמות גדולה של חמץ. ובעלי מכולות צריכים למכור את החמץ וגם לעשות מחיצה לחמץ. (אור לציון ג, ט, א).
[6] ואף שבמכירה שעל ידי הרבנות אין דרך לתת מפתח לגוי, הדרך היא לתת לו רשות לקבל מפתח (כמו שכתב המ"ב תמח, יב).
[7] המוכר חמצו לגוי, לא ימכור את הכלים של החמץ כדי שלא יצטרך להטבילם אחר פסח, כדין הקונה כלים חדשים מהגוי. ואם עבר וכללם במכירה, יש להצריכם טבילה בלי ברכה. ואם רוצה למכור חנותו לגוי עם החמץ שבתוכה, יעשה שאלת חכם.(חזון עובדיה פסח פא)
[8] המ"ב (תמח, יב) כתב, שאיסור גמור להניח חותם או מסגר על החדר או חותם על החמץ. ואם נתן אחר המכירה חותם, אין החמץ נאסר בדיעבד.
[9] ואם המשכיר אינו מרשה לו, יקנה את החמץ אגב קרקע שיבקש מקרובו להקנות לו.(מכירת חמץ כהלכתו עמ' נג הובא במ"ב איש מצליח)
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך