עֲשָׂבִים הַגְּדֵלִים מֵאֲלֵיהֶם בְּלִי זְרִיעָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רְאוּיִין לֶאֱכֹל חַיִּין, וַאֲפִלּוּ בִּשְּׁלָן וְהוּא מַאֲכָל חָשׁוּב, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵין זוֹרְעִין אוֹתוֹ, אֵינוֹ חָשׁוּב פְּרִי וּמְבָרְכִין עָלָיו שֶׁהַכֹּל. אֲבָל חַסָּה [סֶעלַאט] וְכַדּוֹמֶה שֶׁנִּזְרַע, מְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא פְרִי הָאֲדָמָה. וְגַם בַּעֲשָׂבִים הַגְּדֵלִים מֵאֲלֵיהֶן, אִם יֵשׁ בָּהֶם פֵּרוֹת חֲשׁוּבִים, כְּגוֹן יָאגְדֶּעס וּמָאלִינֶעס[1] מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.
ראויין לאכול חיין – ורגילים ללקטם ולאוכלם.
הוא מאכל חשוב – היו להם ירקות שהיו מלקטים אותם מגידול בר, ומגישים אותם מבושלים בארוחות יוקרה לבני אצולה.
אינו חשוב פרי – עשב שלפי צורתו אינו פרי, ואין זורעים אותו כמאכל, אי אפשר לברך עליו 'בורא פרי...'.
חסה וכדומה – אף שהוא רק סוג של עשב.
שנזרע – מאחר והוא דבר שזורעים אותו.
פירות חשובים – שיש להם צורה של פרי, ואינם עשבים בלבד.
יאגדעס – אוכמניות.
מאלינעס – פטל. שני פירות אלו גדלים בר לרוב באירופה.
בורא פרי האדמה – ופוסקים רבים כתבו שעל אף שהמנהג לברך עליהם האדמה, יותר נכון לברך עליהם העץ, כי השיחים שהם גדלים בהם מתקיימים במשך כמה שנים, אלא שאת המאלינעס אין לאכול כלל, כי הם נגועים מאד בתולעים. ועיקר כוונת הקיצור שולחן ערוך שאין ברכתם שהכל.
דָּבָר שֶׁאֵינוֹ עִקַּר הַפְּרִי, אֵינוֹ חָשׁוּב כְּמוֹ הַפְּרִי עַצְמוֹ, אֶלָּא יוֹרֵד מַדְרֵגָה אַחַת, שֶׁאִם הוּא פְּרִי עֵץ, מְבָרְכִין עַל הַטָּפֵל בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וְאִם הוּא פְּרִי הָאֲדָמָה, מְבָרְכִין עַל הַטָּפֵל שֶׁהַכֹּל. וְלָכֵן אִילַן צְלָף (קאפערנבוים) שֶׁהֶעָלִין שֶׁלּוֹ רְאוּיִין לַאֲכִילָה, וְיֵשׁ בֶּעָלִים כְּמִין תְּמָרִים בּוֹלְטִים, כְּמוֹ בֶּעָלִים שֶׁל עֲרָבָה, וְאֶבְיוֹנוֹת הֵן עִקַּר הַפְּרִי, וְקַפְרִיסִין הֵן הַקְּלִפָּה שֶׁסְּבִיב הַפְּרִי, כְּמוֹ קְלִפּוֹת הָאֱגוֹזִים, וְרָאוּיִים גַּם כֵּן לַאֲכִילָה, עַל הָאֶבְיוֹנוֹת שֶׁהֵן עִקַּר הַפְּרִי, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרֵי הָעֵץ, וְעַל הֶעָלִין וְעַל הַתְּמָרוֹת וְעַל הַקַּפְרִיסִין, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה[2], וְכֵן עֲלֵי וְרָדִים (ראזענבלעטער) שֶׁנִּרְקְחוּ בִּדְבַשׁ וְסֻכָּר, מְבָרְכִין בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, אַף עַל פִּי שֶׁגְּדֵלִים בָּאִילָן, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן עִקַּר הַפְּרִי. וְכֵן קְלִפּוֹת תּפּוּחֵי זָהָב שֶׁנִּרְקְחוּ בִּדְבַשׁ וְסֻכָּר, מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה[3]. וְעַל קְלִפּוֹת קִשּׁוּאִין שֶׁמְטַגְּנִין בִּדְבַשׁ וְסֻכָּר, מְבָרְכִין שֶׁהַכֹּל. וְעַל הַשַּׁרְבִיטִין מֵהַקִּטְנִיּוֹת שֶׁזּוֹרְעִין בַּשָּׂדוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְתוּקִּים, אִם אֲכָלָן בְּלֹא הַקִטְנִיּוֹת, מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם שֶׁהַכֹּל. וְאֵלּוּ שֶׁזּוֹרְעִים בַּגִּנּוֹת עַל דַּעַת לְאָכְלָן חַיִּין בְּשַׁרְבִיטֵיהֶן, אֲפִלּוּ כְּשֶׁאוֹכֵל הַשַּׁרְבִיטִין לְחוּד, יֵשׁ לְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה[4] (ר"ב ר"ד).
אינו עיקר הפרי – יש עצים שמצמיחים יותר מדבר אחד אכיל. לפעמים ניתן לאכול את העלים, ולפעמים את קליפות הפרי, או את הגרעינים.
הוא – הפרי עצמו.
צלף – הוא מצוי מאד בארץ, אבל כמעט ואינו משמש היום לאכילה.
אביונות – שמו של הפרי של עץ הצלף, והוא דומה במראהו למלפפון קטן.
הקליפה שסביב הפרי – למעשה לא מדובר בקליפה במובן הרגיל, אלא בניצן כעין כדור עשוי עלים מקופלים רכים, ומתוכו בוקע הפרח, ואחריו הפרי, והכדור נפתח אז והעלים שלה נפרדים זה מזה, ומתייבשים לאט לאט, ואינם עוטפים את הפרי הבשל. ולמעשה, גם כאשר מסירים את הקליפה לפני שהפרי בוקע, הפרי יכול לצמוח היטב.
על הקפריסין בורא פרי האדמה – ובזמננו לא שמעתי שאוכלים את האביונות, אבל הקפריסין ניתן לקנותם בצנצנות זכוכית, והם נקראים בעברית 'צלפים בחומץ', ודוקא בשפות אירופאיות הם נקראים קפר..., ויש לברך עליהם בורא פרי העץ, כי בזמננו עיקר הגידול הוא בשבילם.
באילן – הוורדים מתקיימים בחורף ופורחים במשך שנים רבות, ודינם כעץ.
אינן עיקר הפרי – וורדים מצמיחים פרי עגול אחרי נשירת הפריחה, ובזמנם היו אוכלים אותו, וברכתו בורא פרי העץ.
תפוחי זהב – תפוזים.
קליפות קישואין שמטגנין בדבש וסוכר – היה להם מרקחת בשם צידק"ע או ציקד"ע, שהיתה מגיע אליהם ממרחקים, ולא ידעו ממה היא עשויה, והיתה שמועה שהיא עשוייה מקליפות מלפפונים שהיו מכונים בארצות אשכנז קישואים.
שהכל – מאחר וברכת הפרי העיקרי הוא האדמה, מברכים על הטפל שהכל, כמו שהתבאר.
השרביטין מהקטניות – הקטניות גדלים בתוך תרמילים [=שרביטין] כמו שעועית ירוקה. תרמילים אלו והקטניות שבתוכם ראויה לאכילה חיים או מבושלים בעודם צעירים, ובשלב יותר מאוחר התרמילים מתקשים, ושוב אינם ראוים לאכילה, וגם הקטניות עצמם מתייבשות ושוב אינם ראוים לאכילה אלא על ידי בישול ממושך [שעועית לבנה, אפונה יבשה, חומוס].
שזורעים בשדות – כאשר זורעים קטניות בשדה, אין הכוונה לאוכלם צעירים בתור ירק, אלא נותנים להם להתייבש, ואת התרמילים לא אוכלים כלל.
בלא הקטניות – אבל אם אכל אותם יחד עם הקטניות שבתוכם, מברך עליהם בורא פרי האדמה.
בגינות – זורעים כמויות קטנות יותר, על דעת לאכול אותם עם השרביטים בעודם צעירים [אפונת גינה].
הערות:
- היום כל דבר המשווק ברכתו בורא פרי האדמה, שאם לא היו נוטעים אותו על דעת זה לא היו משווקים אותו, ודינים אלו שייכים בעיקר במגדל לעצמו בגינתו, שמנצל גם את החלקים הפחות עיקריים של הפרי. ובמקרה כזה יש לברך על קליפות תפוזים שהכל, מאחר ורוב מוחלט של אוכלי התפוזים זורקים את הקליפות, ולא מקובל לטעת תפוזים [לאכילה] על דעת להשתמש בקליפות.
גַּרְעִינִין שֶׁל פֵּרוֹת אִם הֵם מְתוּקִּים, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה[5], אֲבָל גַּרְעִינִים הַמָּרִים אֵינָם נֶחְשָׁבִים כְּלָל, וְאִם אוֹכְלָן כָּךְ, אֵינוֹ מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם כְּלָל[6]. וְאִם מִתְּקָן עַל יְדֵי הָאוֹר וְכַדּוֹמֶה, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם שֶׁהַכֹּל.
מתוקים – טעימים, כמו גרעיני הדלעת והאבטיח, התפוחים והאגסים.
בורא פרי האדמה – כאשר מדובר בגרעיני פירות העץ.
המרים – כגון של פירות הדר.
מתקן – הפכם לטעימים ואכילים.
האור – האש, על ידי קלייה.
הערות:
- לפי הכלל שהתבאר בתחילת סעיף ט, דעת הקיצור שולחן ערוך שעל גרעיני פירות האדמה מברכים שהכל, ובכל זאת, גרעינים המשווקים היום לאכילה, מקורם בפירות שמגדלים אותם במיוחד עבור הגרעינים, ואינם אותו זן כמו הפירות העומדים לאכילה, ולכן ברכתם בורא פרי האדמה לכל הדעות.
שְׁקֵדִים הַמָּרִים, כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים שֶׁאָז עִקַּר אֲכִילָתָן הִיא הַקְּלִפָּה שֶׁאֵינָהּ מָרָה, וְעַל דַּעַת כֵּן נוֹטְעִין אוֹתָן, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ. וכְשֶׁהֵן גְּדוֹלִים שֶׁאָז עִקַּר הָאֲכִילָה הוּא מַה שֶּׁבִּפְנִים וְהוּא מַר, אִם אוֹכְלָן כָּךְ, אֵינוֹ מְבָרֵךְ כְּלָל. אֲבָל אִם מִתְּקָן עַל יְדֵי הָאוּר אוֹ דָּבָר אַחֵר, כֵּיוָן דַּפְרִי נִינְהוּ וְגַם עַל דַּעַת כֵּן נוֹטְעִין אוֹתָן, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ[7] (ר"ב). שְׁקֵדִים הַמְחֻפִּין בְּסֻכָּר אַף עַל פִּי שֶׁהַסֻכָּר הוּא הָרֹב, מִכָּל מָקוֹם מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ[8]. וְקַלְמוּס הַמְחֻפֶּה בְּסֻכָּר מְבָרְכִין רַק שֶׁהַכֹּל כִּי הַקַּלְמוּס אֵינוֹ פְּרִי [ר"ד ובח"א נ"ג].
שקדים המרים – ישנם שני זני שקדיות. הזן המתורבת שמשווק כשקדים הוא זן מתוק, והשקדים שגדלים היום בר הם מזן מר, שהשקדים מרים מאד ואינם ראוים לאכילה, והטעם המר מגיע מרעל חזק [ציאניד] שבתוך השקדים, ואכילתם מסוכנת. דרך גדילת השקדים הוא, שבתחילה צומח תרמיל ירוק, שראוי לאכילה, ובתוכו מתפתח השקד עצמו לאט לאט, ובמקביל התרמיל מתקשה והולך, עד שהופך לקליפה קשה ממש. בעבר היו מגדלים גם את זן השקדים המרים לאכילה, אלא שלא היו ממתינים עד שהשקדים יתפתחו, אלא היו אוכלים את התרמילים של השקד בעודם רכים.
דין השקדים המתוקים כדין שאר הפירות, שאם אוכלים אותם בעצמם כשהם בשלים ברכתם בורא פרי העץ, ואם אוכל את התרמילים כשהם עדיין רכים, מברך עליהם שהכל נהיה בדברו, כיון שלא נטעו אותם לדעת זה שיאכלום בצורה כזאת.
אינו מברך כלל – שאינו ראוי לאכילה.
מתקן על ידי האור – האש מפיק את מרירות השקד, והופכו לאכיל.
פרי נינהו – הינם פירות. ואינם דומים לקליפות או גרעינים שמיתקם, שהרי ניכר שהם הפרי של עץ זה.
גם על דעת כן – ששקדים שיגיעו לשלב של גמר ההבשלה יאכלו אחרי תיקונם.
קלמוס – שורש של עשב, הגדל בר, והיו אוכלים אותו מצופה בסוכר.
פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמַר בִּשּׁוּלָן עַל הָאִילָן, אֲפִלּוּ בִשְׁלָן אוֹ טִגְּנָן בִּדְבַשׁ וְכַדּוֹמֶה, כְּמוֹ שֶׁהוּא הַדֶּרֶךְ לְטַגֵּן פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ, בִּדְבַשׁ אוֹ סֻכָּר, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם שֶׁהַכֹּל[9]. אַךְ עַל אֶתְרוֹג מְטֻגָּן בִּדְבַשׁ אוֹ בְּסֻכָּר יֵשׁ לְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ.
שלא נגמר בישולן – הבשלתם. פירות בוסר, שאינם ראויים לאכילה כמות שהם מפני שהם מרים או חמוצים. אבל אם ראוים לאכילה כמות שהם בשעת הדחק, מברכים עליהם בורא פרי האדמה.
אתרוג... – אף שהיו משווקים את האתרוגים בעודם בוסר, מאחר ועל דעת זה גידלו את האתרוגים, לקטוף אותם בעודם בוסר ולשלחם על פני תבל לקיים מצוות נטילה בסוכות, ברכתם בורא פרי העץ.
הערות:
- הפוסקים האריכו כאן בדיני ענבים, וגם הקיצור שולחן ערוך רמז לכך בסימן נא סעיף ז. וזאת מפני שענבים בשלים אינם מתאימים לשיווק במרחקים, ובמזרח אירופה לא היו גדלים ענבים, והיה אפשר לייבא רק יין, צימוקים, או ענבי בוסר. חלק מהפוסקים לא היו מודעים כלל לכך שענבים בשלים טעמם מתוק וערב לחיך, וגם התקשו להבין כיצד מייצרים יין מענבים אלו. ובזמננו אין ספק שכל הענבים המשווקים לאכילה, ברכתם בורא פרי העץ, ללא קשר לגודלם.
נוֹבְלוֹת, וְהֵן פֵּרוֹת שֶׁנִּשְׂרְפוּ מִן הַחֹם וְנָבְלוּ וְנָפְלוּ מִן הָאִילָן קֹדֶם שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ, כֵּיוָן שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁנִּתְקַלְקֵל אֵין מְבָרְכִין עָלָיו רַק שֶׁהַכֹּל[10]. וְכֵן פַּת שֶׁעִפְּשָׁה וְתַבְשִׁיל שֶׁנִּתְקַלְקֵל קְצָת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן שֶׁהַכֹּל. אֲבָל אִם נִתְקַלְקְלוּ לְגַמְרֵי עַד שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה, אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן כְּלָל. וְכֵן חֹמֶץ גָּמוּר (שֶׁמְּבַעְבֵּעַ כְּשֶׁשּׁוֹפְכִין אוֹתוֹ עַל הָאָרֶץ) אֵין מְבָרְכִין עָלָיו כְּלָל. וְאִם עֵרְבוֹ בְּמַיִם[11] עַד שֶׁרָאוּי לִשְׁתִיָּה מְבָרְכִין עָלָיו שֶׁהַכֹּל.
נבלו – התייבשו.
נתקלקל קצת – הקלקול מורגש בטעם, אבל מי שאינו איסטניס יכול עדיין לאכלו.
חומץ גמור – שאחוז החמיצות שלו גבוה, כמו שקורה ליין שמחמיץ. והחומץ המשווק היום הוא מדולל באופן שיתאים לאכילה כמות שהוא, ואחוז חומצת החומץ שבו אינה אלא 5%, וברכתו שהכל.
שהכל – אפילו אם הוא חומץ בן יין, כיון שהתקלקל, אף שראוי לשתייה, אין מברכים עליו לא בורא פרי הגפן ולא בורא פרי העץ.
וְיֵשׁ מִינֵי פֵּרוֹת שֶׁדַּרְכָּן בְּכָךְ שֶׁאֵינָן מִתְבַּשְּׁלִים לְעוֹלָם עַל הָאִילָן, אֶלָּא אַחַר שֶׁנּוֹטְלִין אוֹתָן מִן הָאִילָן מַנִּיחִין אוֹתָן בְּתוֹךְ קַשׁ וְתֶבֶן וְכַדּוֹמֶה וְעַל יְדֵי כָּךְ מִתְבַּשְּׁלִין, כְּגוֹן הָאַגָּסִּים הַקְּטַנִּים (אַשְׁרִיצְן) כֵּיוָן שֶׁדַּרְכָּן בְּכָךְ, מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ[12] (ר"ב ר"ד).
מיני פירות שדרכן בכך– אבל אם מדובר בפרי שאמור להבשיל על העץ, ובגלל תנאי מזג האויר, איכות הקרקע, טיפול לקוי, או גיל העץ אינם מבשילים, ברכתם שהכל גם אחרי שהמתיק אותם.
יֵשׁ מִינֵי פֵּרוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם אֶלָּא שְׂרָף בְּעָלְמָא כָּנוּס בְּתוֹךְ הַחַרְצַנִּים (וְנִקְרָאִים קָאלִינֶעס) וְאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה אֶלָּא מוֹצְצִין אוֹתָן[13] וְזוֹרְקִין הַקְּלִפּוֹת, מְבָרְכִין עַל מְצִיצָה זוֹ שֶׁהַכֹּל, (דְּכֵיוָן שֶׁעִקָּרוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לַמַּשְׁקֶה הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ אֵין עָלָיו שֵׁם פְּרִי כְּלָל), וַאֲפִלּוּ הוּא בּוֹלֵעַ גַּם הַקְּלִפָּה וְהַגַּרְעִין, אֵינוֹ מְבָרֵךְ רַק שֶׁהַכֹּל.
יש מיני פירות – לא הצלחתי לזהות את הפרי, ויתכן שהיה קיים רק בארצות מזרח אירופה, ולפי מה שכתבו הפוסקים, הם גדלים כמו ענבים באשכול ובפנים יש גרעין קטן דק וקשה, והפרי הוא מר ועושים ממנו כמעט רק משקאות, ואת פירותיהם מוציאים רק בחדש תשרי, והאילן בעצמו הוא רחב ומתקיים שנים על שנים.
שרף – מיץ.
רק שהכל – כי באמת הקליפה והגרעין אינם ראוים לאכילה כלל.
[1] אוכמניות ופטל.
[2] אבל היום אין דרך העולם לאכול את העלים ואת התמרים של הצלף, ולכן יברך עליהן 'שהכל', ואם ברך עליהן העץ יצא. (הלכה ברורה רב, כב). אגוז קשיו שבזמנינו מגדלים אותו בשביל האגוז, ברכתו 'העץ'. (ילקוט יוסף רד,יז. אור לציון ב, שו).
[3] להלכה מברכין על קליפות התפוזים שרקחום 'שהכל'. ואתרוג שעשו מרקחת מקליפתו הפנימית מברכין עליו 'העץ' (חזון עובדיה ברכות, קכח). ואם עשו מרקחת רק מקליפתו הדקה ברכתו 'שהכל'. (הלכה ברורה רב, כג-כד).
[4] וטוב שיאכלם עם הקטניות ויברך רק על הקטניות 'האדמה' ולא יברך על השרביטין. (כף החיים רד, י).
[5] גרעיני פירות המתוקים אף שדעת השולחן ערוך (רב, ג) שיש לברך עליהם 'העץ'. להלכה יש לברך עליהן בורא פרי האדמה. ואם אוכלם סמוך לאכילת הפרי, מברך על הפרי 'העץ' ואינו מברך על הגרעינים. ובדיעבד אם ברך 'העץ' על הגרעינים, יצא. (חזון עובדיה ברכות, קכג).
[6] גרעיני פירות המרים, שאינם ראויים לאכילה כלל, אין מברך עליהן. אך אם הם לא מרים ולא מתוקים והחיך נהנה מהם, מברך עליהם 'האדמה'. (הלכה ברורה רב, טו).
[7] וכן הדין בכל פירות שאינם ראויים לאכילה רק על ידי בישול, כשבישלן מברך עליהן 'העץ'. (הלכה ברורה רב, כא).
[8] יש אומרים לשבור את החיפוי ולברך על השקד 'העץ'. אך מאחר שקשה להפריד, נהגו לברך עליהן 'שהכל', שהעיקר הוא הסוכריה. (ילקוט יוסף רד, ז).
[9] הכלל בזה הוא, שאם הפרי לא ראוי לאכילה ושמוהו בדבש כדי שיהיה ראוי לאכילה, ברכתו שהכל. אך אם הוא ראוי לאכילה, רק לולא הדבש היה טעמו פחות טוב, ברכתו 'העץ'. (הלכה ברורה רב, מג)
אתרוג שנעשה מרקחת בדבש, ברכתו 'העץ'. אגוז מטוגן בדבש, ברכתו 'העץ'. ושומשום מטוגן בדבש, ברכתו ' האדמה'.(חזון עובדיה קכח)
[10] לדעת הספרדים מברך עליהן 'העץ', והמברך עליהן 'שהכל' אף לכתחילה, יש לו על מה שיסמוך. (הלכה ברורה רב, לו).
[11] וכן חומץ הראוי לשתיה שאינו חזק כ"כ, ברכתו 'שהכל'. וכן חומץ העשוי מתפוחים או משאר מינים ברכתו 'שהכל'. (הלכה ברורה רד יג).
[12] ולהלכה ברכתם שהכל. (הלכה ברורה רב, לז).
[13] והוא הדין לכל הפירות שמצץ מהן את המיץ מברך עליהן 'שהכל', ואפילו שתה מהם שיעור רביעית, לא מברך עליהן ברכה אחרונה. ואם מוצץ מהם על ידי לעיסה בשיניו, מברך ברכת הפרי, ושיעורו בכזית לברך ברכה אחרונה (חזון עובדיה ברכות קמד).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך