עַל פֵּרוֹת הַגְּדֵלִים בָּאִילָן, מְבָרְכִין בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ[1]. וְעַל פֵּרוֹת הַגְּדֵלִים בַּאֲדָמָה, וְהֵם כָּל מִינֵי לִפְתָּן וִירָקוֹת וְקִטְנִיּוֹת וְטָאטָארְקֶע (תִּירָס) וַעֲשָׂבִים, מְבָרְכִין בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וְלֹא נִקְרָא אִילָן, אֶלָּא זֶה שֶׁהָעֲנָפִים שֶׁלּוֹ נִשְׁאָרִים גַּם בַּחֹרֶף וּמוֹצִיא אַחַר כָּךְ עָלִים מִן הָעֲנָפִים, וַאֲפִלּוּ הֵם דַּקִּין כְּגִבְעוֹלֵי פִּשְׁתָּן. אֲבָל אִם הָעֲנָפִים כָּלִים לְגַמְרֵי בַּחֹרֶף וְאֵינוֹ נִשְׁאָר רַק הַשׂרֶשׁ, לֹא נִקְרָא אִילָן, וּמְבָרְכִין עַל הַפֵּרוֹת בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה[2] (ר"ב ר"ג).
לפתן – ירקות שורש, שדומים ללפת.
ירקות – מלפפונים וכדומה.
טאטארקע – כוסמת. והתרגום לתירס, אף שהוא מופיע בדפוסים שונים, אינו נכון, ואינני יודע את מקורו.
עשבים – ירקות עלים.
לא נקרא אילן – ישנם צמחים שאין להם מאפיינים ברורים של ירק ולא של עץ, וצריך להגדיר את התכונות של עץ הקובעות להלכה.
אפילו הם דקין – לא עובי וחוזק הענפים או הגזע קובע אם מדובר בעץ, שהרי הגפן עץ גמור הוא, וענפיו רכים ועדינים.
כלים לגמרי בחורף – אפילו אם בקיץ הם גבוהים וחזקים, כגון הבננה.
עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, כְּמוֹ בָּשָׂר, דָּגִים, חָלָב, גְּבִינָה, וְכֵן עַל כָּל מִינֵי מַשְׁקִים, חוּץ מִן הַיַּיִן וְשֶׁמֶן זַיִת, מְבָרְכִין שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ. וְתֵבַת נִהְיָה, יֵשׁ לוֹמַר היוּ"ד בְּקָמַץ.
מיני משקים – אפילו אם הם עשויים מפירות או ירקות.
היין – ברכתו בורא פרי הגפן, כמבואר בסימן נג סעיף א.
שמן זית – ברכתו בורא פרי העץ, כמבואר שם, ובסימן נד סעיף ח.
היו"ד בקמץ – מפני שיש לברך את כל הברכות בלשון עבר, ורק מפני שהמילה 'בורא' והמילה 'המוציא' מציינים פעולה מתמשכת שכוללת גם את העבר [עיין ישעיהו מב ה, מה ז, עמוס ד יג, דברים ח טו, יג ו, ועוד רבות], עשו בהם שימוש בברכות.
כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת[3] (שְׁווָאמֶען) אַף עַל פִּי שֶׁהֵן גְּדֵלִין מִלַּחְלוּחִית הָאָרֶץ, יְנִיקָתָן אֵינָהּ מִן הָאָרֶץ אֶלָּא מִן הָאֲוִיר, וְלָכֵן אֵינָן נִקְרָאִין פְּרִי הָאֲדָמָה, וּמְבָרְכִין עֲלֵיהֶן שֶׁהַכֹּל (ר"ד).
כמהין – סוג של פטריה שגדלה מתחת לפני הקרקע.
יניקתן אינה מן הארץ – אין להם שורשים, והם גדלים מן המים בלבד.
הערות:
- ירקות הידרופוניות, שגדלים על מים ללא חיבור לקרקע כלל, ברכתם שהכל נהיה בדברו, וירקות שחלקם גדלים כך וחלקם כך, אם אי אפשר לברר כיצד גדל ירק זה שהוא אוכל כרגע, הולכים אחרי הרוב.
אֵין מְבָרְכִין בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ אוֹ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁהוּא טוֹב לְאָכְלוֹ חַי וְגַם הַדֶּרֶךְ הוּא לְאָכְלוֹ חַי. אֲבָל אִם אֵין הַדֶּרֶךְ לְאָכְלוֹ חַי אֶלָּא מְבֻשָּׁל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טוֹב לְמַאֲכָל גַּם כְּשֶׁהוּא חַי, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ חָשׁוּב כָּל כָּךְ, וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו בִּרְכָתוֹ אֶלָּא כְּשֶׁאוֹכְלוֹ מְבֻשָּׁל. אֲבָל אִם אוֹכְלוֹ חַי, אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו אֶלָּא שֶׁהַכֹּל. וְכָבוּשׁ הֲרֵי הוּא כִּמְבֻשָּׁל. וְלָכֵן עַל כְּרוּב (קְרוֹיט) כָּבוּשׁ מְבָרְכִין בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה[4]. וְכֵן מָלִיחַ הוּא כִּמְבֻשָּׁל לְעִנְיָן זֶה (ר"ב ר"ה).
אין מברכין – על פרי חי או על ירק חי.
אין הדרך... – כגון גזר, אך דבר זה משתנה לפי הזמן והמקום.
אלא כשאוכלו מבושל – ואז מברכים עלו את ברכתו הראויה, כיון שזה דרך אכילתם, בניגוד למבואר בסעיף ו.
כבוש הרי הוא כמבושל – אין הכוונה למושג ההלכתי שהוזכר בסימן מז סעיף יז, אלא הכוונה היא שירקות שהדרך לכבוש טעימים לאכילה כשהם כבושים כמו ירקות מבושלים.
כרוב כבוש – על כרוב חי הם היו מברכים שהכל, כי לא היה דרכם לאכלו חי, אבל אם הוא כבוש, אף שאינו מבושל, דינו כמבושל.
מליח – כגון זיתים, חיים ברכתם שהכל, ומלוחים או כבושים ברכתם בורא פרי העץ.
עַל הַצְּנוֹן מְבָרְכִין בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וְכֵן עַל שׁוּמִים וּבְצָלִים כְּשֶׁהֵן רַכִּין וְדַרְכָּן לְאָכְלָן חַיִּין, אַף עַל פִּי שֶׁעַל פִּי הָרֹב אֵין אוֹכְלִין אוֹתָן רַק עִם פַּת, מִכָּל מָקוֹם גַּם אִם אוֹכְלָן בְּלֹא פַּת, מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. אֲבָל אִם הִזְקִינוּ, שֶׁהֵם חֲרִיפִים מְאֹד, וְאֵין דַּרְכָּן לְאָכְלָן חַיִּין, מִי שֶׁאָכְלָן חַיִּין, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם שֶׁהַכֹּל.
כשהן רכין – בצל צעיר ובצל ירוק.
עם פת – לתת טעם בלחם, ולא כאוכל בפני עצמו.
אם אוכלן בלא פת – מאחר ומקובל לעשות זאת לפעמים.
דְּבָרִים שֶׁהֵם טוֹבִים יוֹתֵר כְּשֶׁהֵם חַיִּין מִכְּשֶׁהֵם מְבֻשָּׁלִין, שֶׁהַבִּשּׁוּל מְגָרֵעַ אוֹתָן, אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן כְּשֶׁהֵן מְבֻשָּׁלִין אֶלָּא שֶׁהַכֹּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּשְּׁלָן עִם בָּשָׂר וְעַל יְדֵי הַבָּשָׂר נִשְׁתַּבְּחוּ, מִכָּל מָקוֹם אָז הַבָּשָׂר הוּא הָעִקָּר, וְאֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא שֶׁהַכֹּל[5]. אֲבָל אִם בִּשְּׁלָן בְּאֹפֶן שֶׁהֵן הָעִקָּר וּמִכָּל מָקוֹם נִשְׁתַּבְּחוּ, כְּגוֹן שֶׁטִּגְנָן בְּשֻׁמָּן אוֹ בִּדְבַשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן הַבְּרָכָה הָרְאוּיָה לָהֶן, דְּמַה לִי אִם נִתְבַּשְּׁלוּ בְּמַיִם אוֹ בְּשֻׁמָּן וּדְבַשׁ (ר"ה).
מגרע אותן – הופך אותם לטעימים פחות. כמו חסה, מלפפון, מלון, וכדומה. וכן שום ובצל, שכאשר הם מבושלים במים הם מאבדים לגמרי את טעמם, ואם מבשלם עם מאכל אחר לא נשאר בהם אלא טעם המאכל שהתבשל עימם. אבל פירות וירקות שטעמם משתנה בבישול ואינו מתקלקל, ולפעמים רוצים לאכלם חיים ולפעמים מבושלים, כמו עגבניות, פלפל, תפוחים, שזיפים וכדומה, מברכים עליהם את ברכתם הראויה להם גם כשאוכלים אותם מבושלים.
נשתבחו – כגון שום ובצל.
שהן העיקר – ולכל הפחות אינם טפלים לבשר אלא יש להם חשיבות עצמית, כגון שבישל גזר וקישואים ותפוחי אדמה עם בשר.
הברכה הראויה להן – ולא את ברכת הדבש או השומן
דמה לי אם נתבשלו במים... – הרי אם מבשלים ירקות [שטובים בבישול] במים, אין מברכים עליהם את ברכת המים אלא את ברכת הירק, כיון שהירק הוא העיקר, וכך גם הדין אם מטגנים אגוז בדבש, שהאגוז הוא העיקר.
מִינֵי פֵּרוֹת הַגְּרוּעִים, הַגְּדֵלִים עַל אֲטָדִים[6] וְקוֹצִים אוֹ בִּשְׁאָר אִילָנוֹת שֶׁיָּצְאוּ מֵאֲלֵיהֶן וְלֹא נַטְעוּ לְהוּ אֱנָשֵׁי, כְּמוֹ תַּפּוּחֵי יַעַר וְכַדּוֹמֶה, שֶׁכְּשֶׁהֵם חַיִּין אֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה, אַף עַל פִּי שֶׁבִּשְּׁלָן אוֹ טִגְּנָן בִּדְבַשׁ וְסֻכָּר וְהֵן רְאוּיִין לַאֲכִילָה, אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא שֶׁהַכֹּל. אֲבָל לוּזִין (האַזעלנוס) אַף עַל פִּי שֶׁגְּדֵלִים בַּיַּעַר, חֲשׁוּבִים הֵם[7], וּמְבָרְכִין עֲלֵיהֶם בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ (ר"ג).
אטדים – שיחים נמוכים.
וקוצים – הגדלים על שיחים קוצניים, כגון פרי הוורד הבר.
שאר אילנות – אפילו גדולים ממש.
לא נטעו להו אינשי – אין דרך בני אדם לנטוע אותם, אלא גדלים בר.
הן ראויין לאכילה – הצליחו להפכם לאכילים על ידי הבישול. וכן אם אוכלים אותם חיים אבל אינם חשובים דיים כדי לגדלם.
לוזין – אגוזי לוז, בונדוק, והוא עץ נפוץ מאד בארצות אירופה הקרות.
חשובים הם – ואם לא היו גדלים בר בכמויות היו שותלים אותם.
[1] היביע אומר (ט, כב) כתב, לומר בורא 'פרי' בפ"א דגושה.
[2] ויש ראשונים הסוברים שאפילו אם רק השרשים נשארים (כבננה), ואין צריך לזורעו מחדש נקרא פרי העץ. ולהלכה מברכים על בננה 'האדמה', אך אם ברך עליה 'העץ' יצא בדיעבד. (חזון עובדיה ברכות, קמז).
[3] ואף פטריות שבימינו שזורעין אותן, מברכין עליהן 'שהכל' דעיקר יניקתן מהאויר. (הלכה ברורה רד, ו).
[4] וכל זה משתנה לפי המקומות. ולכן אף שהשולחן ערוך כתב כרוב חי מברך עליו שהכל, כוון שהיום הדרך לאכול כרוב בין חי בין מבושל, ברכתו האדמה בין חי בין מבושל.
ירקות שטעמם טוב בין חיים בין מבושלים ובני אדם אוכלים אותם בין חיים ובין מבושלים, אפילו אם טעמם טוב יותר כשהם חיים או כשהם מבושלים, מברך עליהם בורא פרי אדמה, בין כשהם חיים ובין כשהם מבושלים. (הלכה ברורה רה, ג).
ירקות שטובים כשהם מבושלים יותר מכשהם חיים,(כגון חצילים) אכלם חיים מברך 'שהכל'. מבושלים, מברך עליהן 'האדמה'.(חזון עובדיה ברכות קמג)
על עגבניות בין חיים בין מבושלים, מברכין בורא פרי האדמה. ועל חצילין ולפת, כשהן חיים ברכתם שהכל, וכשהן מבושלים ברכתן 'האדמה'. (חזון עובדיה ברכות, קמג בהע').
פרי האדמה שיש ספק אם הוא טוב יותר חי או מבושל, ברכתו האדמה בין חי בין מבושל. (חזון עובדיה ברכות, קיא).
[5] וכל זה רק אם כוונתו בבישול הירקות עם בשר כדי שיתנו הירקות טעם בבשר כגון שום ובצל, ועיקר דעתו על טעם הבשר, ולכן גם אם אוכל הירקות לבד מברך עליהן שהכל. אבל אם בישל ירקות עם בשר, ודעתו גם על אכילת הירקות, מברך על הירקות בורא פרי האדמה. (חזון עובדיה ברכות קמב בהע').
[6] על הסברס הגדל באטד מברך בורא פרי העץ, (חזון עובדיה ברכות, קמז). ובדיעבד אם ברך עליו בורא פרי האדמה, יצא. (הלכה ברורה רג, ב).
פירות האטד ברכתן האדמה, ואם ברך עליהן העץ יצא. פירות אילן סרק כגון ענבי ההדס ותפוחים קטנים של עץ היער ברכתם שהכל, ואם הם חשובים כמו פניונס, ברכתם העץ. תותי סנה, ברכתם האדמה. (חזון עובדיה ברכות, קמח-קנ).
[7] וכן צנובר שהוא פרי חשוב, ברכתו 'העץ'.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך