אָסוּר לֶאֱכֹל דָּג עִם בָּשָׂר[1], וַאֲפִלּוּ עִם שֻׁמַּן עוֹפוֹת, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. וְאֵין לִצְלֹת בָּשָׂר עִם דָּג בְּתַנּוּר אֶחָד, כְּשֶׁהוּא תַנּוּר קָטָן[2], אֶלָּא כְּשֶׁאֶחָד מֵהֶם מְכֻסֶּה. אֲבָל בַּתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ שֶׁהֵם גְּדוֹלִים אֵין לָחוּשׁ.
שומן עופות – במקומות רבים במזרח אירופה לא היה כמעט בנמצא שמן מן הצומח, והגוים היו משתמשים בשומן חזיר או בחמאה, בעוד שהיהודים היו מפיקים משומן העופות 'שמאלץ', והוא היה משמש אותם כשמן לבישול ולתיבול.
סכנה – לחלות במחלת הצרעת.
אין לצלות – לכתחילה, כי חלקיקי השומן הקטנים שיוצרים את ריח הבשר והדג עוברים מזה לזה, ונותנים מעט טעם זה בזה. אבל בדיעבד, אם רק נצלו באותו תנור ולא נגעו זה בזה, מותרים שניהם באכילה.
תנור קטן – כמו שהיה בזמן הגמרא.
כשאחד מהם מכוסה – הכיסוי מונעה העברת ריח מאחד לשני.
שלנו – בתקופת הקיצור שולחן ערוך.
אין לחוש – אפילו לכתחילה.
הערות:
- התנורים שלנו דומים באופיים יותר לתנורים הקטנים שהיו בזמן הגמרא, מאשר לגדולים שהיו בזמן הפוסקים [ולא רק בגלל הגודל]. ולכן אין לאפות לכתחילה בתנור אחד בשר ודגים ביחד אלא אם לפחות אחד מהם מכוסה.
- גם לחם שנאפה בתנור יחד עם בשר או עם גבינה, ושניהם היו מגולות, סופגות ריח זה מזה, ויש מקרים שאפילו בדיעבד אסור לאכלם עם המין השני [בשר/חלב].
כְּשֶׁאוֹכֵל דָּגִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר אוֹ לְהֵפֶךְ, יֵשׁ לֶאֱכֹל בֵּינֵיהֶם קְצָת פַּת, וְלִשְׁתֹּת אֵיזֶה מַשְׁקֶה[3], דַּהֲוֵי קִנּוּחַ וַהֲדָחָה.
דהוי קינוח והדחה – כמו בין אכילת גבינה לאכילת בשר, צריך לקנח את הפה עם מאכל, ולהדיח את הפה עם משקה. כמו כן, יש להדיח את הצלחות ואת הסכו"ם או להחליפם.
צָרִיךְ לִזָּהֵר מִזֵּעַת אָדָם, שֶׁכָּל זֵעַת אָדָם הוּא סַם הַמָּוֶת, חוּץ מִזֵּעַת הַפָּנִים. וְלָכֵן יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתֵּן מַאֲכָל בֵּין בְּגָדָיו לִבְשָׂרוֹ מִפְנֵי הַזֵּעָה. וְכֵן לֹא יִתֵּן מָעוֹת לְתוֹךְ פִּיו, שֶׁמָּא יֵשׁ עֲלֵיהֶם מְעַט זֵעָה, וְעוֹד שֶׁיַּד הַכֹּל מְמַשְׁמְשִׁין בָּהֶן, וְיֵשׁ מֵהֶם חוֹלִים (יורה דעה סִימָן קט"ז).
מזיעת אדם – מלאכול זיעת אדם, וכן היא פוגעת בעיניים, כי אחד התפקידים של ההזעה היא להפריש רעלים שונים ומתכות כבדות מהגוף, וריכוזם בזיעה גבוהה מאד.
חוץ מזיעת הפנים – ויש לכך רמז בפסוק (בראשית ג יט) 'בזיעת אפיך תאכל לחם'.
בין בגדיו לבשרו – ששם יש בדרך כלל הצטברות של זיעה. ועיין מה שכתבתי בהערה לסימן יב סעיף ה.
מעות – כסף, שעובר מיד ליד, ולא ניתן לדעת מה עבר על המטבעות אצל בעליהם הקודמים.
יש מהם חולים – וידי אדם חולה מלאים בחיידקים.
צָרִיךְ כָּל אָדָם לִזָּהֵר תָּמִיד כְּשֶׁמֵּרִיחַ רֵיחַ אֵיזֶה מַאֲכָל, יַפְלִיט כָּל הָרֹק שֶׁבְּפִיו וְלֹא יִבְלָעֶנּוּ, כִּי אִם בּוֹלְעוֹ, יוּכַל לָבֹא לִידֵי סַכָּנָה, חַס וְשָׁלוֹם (כתובות סא:).
כל הרוק שבפיו – שמתאסף בעקבות התאווה שמתעוררת על ידי הריח.
יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִשְׁתֹּת מַשְׁקִים שֶׁנִּתְגַּלּוּ[4].
יש ליזהר – אף שחכמים אסרו לחלוטין לשתות משקים שנתגלו, כתבו הפוסקים שאין צריך להיזהר בכך בזמננו במקומות מיושבים, שאין הנחשים מצויים בינינו כל כך. ובכל זאת, מאחר ויש פוסקים שכתבו לאסור גם בזמן הזה, יש להיזהר לכתחילה שלא לשתותם. ובמדינות החמות כמו ארץ ישראל, במקומות שאינם עירוניים, שבהם נחשים מצויים, אסור לשתות משקים שנתגלו מעיקר הדין.
שנתגלו – אפילו היו גלויים למספר שניות ללא השגחה, שיתכן שנחש הגיח ממחבואו, טעם מהמשקה, הטיל בו ארס, וחזר למחבואו, ומי שישתה מהם יסתכן.
אָסוּר לִתֵּן דְּבַר מַאֲכָל אוֹ מַשְׁקִים תַּחַת הַמִּטָּה, אֲפִלּוּ הֵם מְכֻסִּים[5], מִפְּנֵי שֶׁרוּחַ רָעָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם. ובַכְּפָרִים, יֵשׁ מַחְזִיקִים תַּפּוּחֵי אֲדָמָה וּשְׁאָר מַאֲכָלִים תַּחַת הַמִּטּוֹת, וְיֵשׁ לְהַזְהִירָם עַל זֶה.
מחזיקים – מאחסנים.
[1] והטעם משום שקשה לצרעת. ומותר לטגן בשר במחבת, ולאחר מכן לשטוף היטב את המחבת, ושוב לטגן או לבשל בו דג. וכן מותר לצלות דגים ובשר זה ליד זה על רשת, כשאינם נוגעים זה בזה. (ילקוט יוסף יו"ד קטז, כא).
ואם נפל דג לתבשיל בשר או להיפך, אם יש שישים בתבשיל כנגד מה שנפל, התבשיל מותר. ומותר לכתחילה להוסיף על התבשיל אחר שנפל, כדי שיהיה שישים כנגד מה שנפל. ואין שייך בזה הכלל 'אין מבטלין איסור לכתחילה'. (הליכות עולם ז, קפא).
הבן איש חי (ש"ב בהעלותך טו) כתב שבבגדד החמירו בזה. והיביע אומר (י, נח. ב, ו) כתב, כיון שיש הרבה שמקילים בהלכה זו, המיקל בזה יש לו על מה שיסמוך.
יש להמנע מלאכול דגים עם חלב או עם גבינה, והנוהגים לאכול דגים עם עם חמאה יכולים להמשיך במנהגם.(הליכות עולם ז, כ)
[2] ובדיעבד אם צלו בשר ודגים בתנור אחד, מותר אף אם אין שם שישים לבטל הטעם. (ילקוט יוסף יו"ד קטז, כב).
[3] השולחן ערוך (יו"ד קטז, ג) מוסיף, שצריך גם לרחוץ ידיו בין אכילת בשר לדג.
[4] השולחן ערוך (יו"ד קטז, א) כתב שהטעם הוא, משום שחוששים שנחש הטיל בהם ארס, וסיים, שעכשיו שאין נחשים מצויים בינינו מותר.
[5] ובדיעבד יש להתיר מאכלים אלו, כי רבו המתירים. וכל שכן אם הקרקע מרוצפת שמותר אפילו בהפסד מועט. ובהפסד מרובה אפשר להתיר גם בקרקע לא מרוצפת. והישן בבגדיו והיו בכיסיו דברי מאכל אין לאוסרם בדיעבד. (הליכות עולם ז, רט).
נכון להזהר שלא להניח שום קלוף, בצל קלוף, וביצה קלופה באופן שיעבור עליהם לילה, כי רוח רעה שולטת בהם. ואם עירבם במאכלים אחרים (כגון בסלט) אין לחוש, ובדיעבד אין לאסרם אפילו בלי תערובת. (יביע אומר י, ט ובהליכות עולם ז, ריד).
שאלה 1: מהי הסכנה באכילת דגים ובשר יחד?
א. חילות
ב. הרעלה
ג. צרעת
ד. סרטן
שאלה 2: מתי מותר לצלות בשר ודגים יחד באותו תנור?
א. כשהתנור גדול
ב. כשאחד מהם מכוסה
ג. תמיד אסור
ד. כשמנקים את התנור ביניהם
שאלה 3: מה לא נחשב לזיעת אדם מסוכנת?
א. זיעת הגוף
ב. זיעת הפנים
ג. זיעת הרגליים
ד. זיעת הגב
שאלה 4:
מדוע אסור לשתות משקים שנתגלו?
א. הם מקולקלים
ב. יש בהם חיידקים
ג. נחש הטיל בהם ארס
ד. הם מזיקים לשיניים
שאלה 5: היכן אסור להחזיק מזון?
א. מתחת לשולחן
ב. בארון המטבח
ג. מתחת למיטה
ד. במקרר
תשובות:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך