צְרִיכִין לְהַשְׁגִּיחַ קֹדֶם הַטְּבִילָה שֶׁיְהֵא הַכְּלִי נָקִי, וְלֹא יְהֵא עָלָיו שׁוּם לִכְלוּךְ אוֹ חֲלוּדָה[1] (אַךְ רשֶׁם חֲלוּדָה אוֹ שַׁחְרוּרִית בְּעָלְמָא, שֶׁדַּרְכּוֹ בְּכָךְ וְאֵין מַקְפִּידִין עָלָיו, אֵינוֹ מַזִּיק) וּצְרִיכִין לִהַטבִּיל כָּל הַכְּלִי בְּבַת אַחַת, שֶׁיְהֵא כֻּלּוֹ בַּמַיִם. וּכְלִי שֶׁיֵשׁ לוֹ יָד, צָרִיךְ לִהְיוֹת עִם הַיָּד בְּבַת אַחַת כֻּלּוֹ בַּמָּיִם. וְהָאָדָם הַמַּטּבִּיל וְאוֹחֵז הַכְּלִי בְּיָדוֹ, צָרִיךְ לִהַטְבִּיל מִתּחִלָּה יָדוֹ בְּמָּקוֹם שֶׁהוּא מַטְבִּיל. וְלֹא יֶאֶחוֹז אֶת הַכְּלִי בְּכֹחַ אֶלָא בְּדִבּוּק בֵּינוֹנִי. וְאִם מַטְבִּילִין עַל יְדֵי שֶׁקּושְׁרִין אֶת הַכְּלִי בְּחֶבֶל כְּגוֹן שֶׁמַּטְבִּילִין בַּבְּאֵר, צְרִיכִין לְהַשְׁגִיחַ שֶׁיִּהְיֶה הַקֶּשֶׁר רָפוּי שֶׁיּוּכְלוּ הַמַּיִם לָבֹא בְּכָל מְקוֹם הַכֶּלִי.
להשגיח – להשים לב.
רושם חלודה – אחרי ששפשף וניסה להוריד את החלודה, אם נשאר עדיין מעט חלודה שאינה יורדת.
שחרורית בעלמא – צבע שחור בלבד, שרגיל להצטבר על תחתית הסיר.
אין מקפידין עליו – לא מפריע לבעל כלי כזה שחלודה זו או שחרורית זו תישארנה שם.
יד – ידית.
במקום שהוא מטביל – במים של אותה מקווה.
בדיבוק בינוני – אחיזה רגילה, ואין צריך לעזוב את הכלי בתוך המקוה אם הרטיב את ידיו, בתנאי שאינו מפעיל לחץ גדול במקום האחיזה. וכן הדין באשה שטובלת וחברתה צריכה להחזיק אותה, כמבואר בסימן קסא סעיף יב.
הקשר רפוי – הקשירה רופפת.
הערות:
- אם החלודה או השחרורית אינם אלא צבע שחדר לחומר הכלי, ואין על הכלי שום לכלוך ממשי, אפילו אם מקפידים עליו אינו חוצץ, כמו שיתבאר בסימן מ סעיף יב.
- מדבקה של מחיר, חברה, או ברקוד, אם היא במקום ובצורה שרוב האנשים לא היו מקפידים להוריד את המדבקה, כגון בתחתית של כוס, אין צריך להוריד, ואם היא במקום שרגילים להוריד אותה, צריך להורידה לפני הטבילה. גם צריך להיזהר שלא יישארו שאריות של דבק של המדבקה, אלא אם כן הם במקום שהם לא מפריעים.
- קופסאות שנוצרו לצורך שימוש חד-פעמי, כמו צנצנות נס-קפה, בקבוקי יין, וכדומה, אם רוצה להפוך אותם לכלים רב-פעמיים, יש אומרים שהם צריכים טבילה, אבל אין להטבילם בברכה, ואין צריך להוריד את המדבקות לפני הטבילה.
אִם מַטְבִּיל כֵּלִים שֶׁפִּיהֶם צַר, צָרִיךְ לְהַשְׁגִּיחַ שֶׁיִּהְיוּ בַּמַּיִם עַד שֶׁיִּתְמַלְּאוּ מַיִם, כִּי צְרִיכִין שֶׁיָּבֹאוּ הַמַּיִם עַל הַכְּלִי מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ (ק"כ ר"ב).
מבפנים ומבחוץ – בכל חלק גלוי של הכלי. אבל אם הכלי מורכב מכמה חלקים, כמו שמצוי בתרמוס ובמוצרי חשמל שונים, אין צריך שיבואו מים אלא בשני צדדי הכלי, אבל אין צריך להמתין עד שיתמלאו החלקים הפנימיים במים.
קָטָן וּקְטַנָּה (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן ס"ז סָעִיף ט) אֵינָן נֶאֱמָנִין עַל טְבִילַת כֵּלִים[2] (ק"כ).
עיין לקמן סימן סז סעיף ט – מה ההגדרה של קטן וקטנה לעניין דינים שהם מן התורה, שהדבר תלוי גם בגיל וגם בהבאת שתי שערות, ואנחנו ביארנו זאת בהרחבה בסימן טו סעיף ב.
נאמנים – אי אפשר לשלוח אותם להטביל כלים ולסמוך על מה שהם אומרים שהם עשו זאת כראוי. אבל אם גדול עומד לידם ורואה שהם מטבילים את הכלי כראוי, הם יכולים להטביל.
אָסוּר לְהַטְבִּיל כְּלִי בַּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב[3], וְאִם שָׁכַח לְהַטְבִּילוֹ מִקֹּדֶם, יִתְּנֵהוּ לְנָכְרִי בְּמַתָּנָה וְיַחֲזֹר וְיִשְׁאֲלֶנּוּ מִמֶּנּוּ (עַיֵּן טורי זהב סָעִיף קטן י"ח) וְאִם הוּא כְּלִי שֶׁרָאוּי לְהָבִיא בּוֹ מַיִם בְּמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטֵל, יִשְׁאַב בּוֹ מַיִם וְיָבִיא לְבֵיתוֹ, דְּלֹא מִחְזֵי כְּמַטְבִּיל, וְלֹא יְבָרֵךְ עָלָיו. (אוֹרַח חַיִּים סִימָן שכ"ג יו"ד סִימָן ק"כ).
שכח להטבילו מקודם – או ביום חול, כאשר אין לו מקוה שיכול להטביל בו.
יתנהו לנכרי במתנה... – שהרי התבאר בסעיף ה שכלים ששייכים לגוי ונלקחו ממנו בהשאלה אינם צריכים טבילה.
עיין טורי זהב – שכתב שזה מועיל רק לזמן קצר, עד אחרי שבת, או עד שימצא מקוה, אבל לא שישתמש בכלי לטווח ארוך כאילו הוא שלו, ויסמוך על כך שהוא שייך לגוי.
שראוי – שמתאים.
במקום שמותר לטלטל – התבאר בסימנים פא-פג, ועיין במיוחד בסימן פב סעיף ב.
ישאב בו מים – ממקום שכשר לטבילת כלים, ותוך כדי שאיבת המים ישקיע את הכלי בתוך המקווה לגמרי.
לא מחזי כמטביל – אינו נראה כמטביל. ואין האיסור בשבת אלא כאשר הדבר ניכר שהוא רוצה להטביל.
הערות:
- מותר לעשות כן רק אם המים שבמקוה הם כאלו שמקובל להשתמש בהם לשימושים ביתיים, וזה לא מצוי בזמננו.
- יש מקילים גם במוצרי חשמל שאי אפשר להטבילם בלי שיתקלקלו, לתת אותם במתנה לגוי ולחזור לשאלם ממנו, אך כבר התבאר שאין פתרון זה מועיל אלא לזמן קצר. ויותר נכון להטביל את הכלים ממש, וכל עוד שמדובר בכלים פשוטים כמו קומקום או מצנם או מיחם, הם לא אמורים להתקלקל בטבילה קצרה במקווה, ויש לתת להם להתייבש כמה ימים. אבל כלים שיש בהם אלקטרוניקה עדינה, יש לשאול שאלת רב כיצד לנהוג.
אָסְרוּ חֲכָמִים לֶאֱכֹל פַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים[4]. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמְּקִילִין וְלוֹקְחִין פַּת מִנַּחְתֹּם עוֹבֵד כּוֹכָבִים[5] בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם נַחְתֹּם יִשְֹרָאֵל[6], אוֹ אֲפִלּוּ יֵשׁ, אֶלָּא שֶׁאֵין הַפַּת יָפֶה כְּמוֹ זֶה[7]. אֲבָל בְּפַת שֶׁל בַּעַל הַבּיִת[8] עוֹבֵד כּוֹכָבִים, לֹא הָיוּ מְקִלִּין[9]. אַךְ בִּשְׁעַת הַדְּחַק, וּמִי שֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ, אִם יָכוֹל לְהַשִּׂיג פַּת כָּשֵׁר, צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד פַּרְסָה. וְלֹא מִקְרֵי פַּת בַּעַל הַבַּיִת, אֶלָּא אִם עֲשָׂאוֹ בִּשְׁבִיל בְּנֵי בֵּיתוֹ. אֲבָל אִם עֲשָׂאוֹ לִמְכּוֹר מִקְרֵי נַחְתּוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ. וְכֵן נַחְתּוֹם שֶׁעֲשָׂאוֹ לִבְנֵי בֵּיתוֹ, מִקְרֵי בַּעַל הַבַּיִת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דִּבְמָקוֹם שֶׁאֵין נַחְתּוֹם מָצוּי, מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּפַת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת[10], וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַל פַּת כָּשֵׁר. וְכֵן נוֹהֲגִין.
אסרו חכמים – כדי שלא תיווצר קירבה יתירה בין היהודים לגוים, שבסופו של דבר עלולה להתפתח לכדי נישואי תערובת. וזאת גם הסיבה לאיסור בישולי גוים.
פת – אפילו אם ברור שכל המרכיבים הם כשרים.
נחתום – אופה למכור.
שאין שם – באותה עיר במרחק סביר.
יפה – טעים, או שאין לחם מהסוג שהוא רוצה, או שהלחם של היהודי יקר יותר במידה ניכרת.
בעל הבית – שאופה לעצמו, ולא למכור.
בשעת הדחק – שהוא נמצא במקום שאין בו מאפיה, מקילים.
אם יכול להשיג – בהמשך הדרך, אבל אם צריך לחזור אחורה בשביל זה, אינו חייב לחזור אלא אם יכול להשיג פת כשר במרחק של עד מיל שהוא ק"מ אחד [מרחק הליכה של 18 דקות].
פת כשר – של ישראל, או של נחתום גוי.
עד פרסה – כ4 ק"מ, מרחק הליכה של 72 דקות.
שאין דרכו בכך – ולכן יכול לבקש מגוי פרטי, שכאשר אופה לחם למשפחתו, יוסיף לאפות ככר עבורו בלבד, והוא ישלם לו עליו.
אינו צריך להמתין – מיל או פרסה.
כן נוהגין – כך נהגו ברוב מדינות אירופה, ורק יחידים היו נזהרים יותר. אבל בזמננו בארץ ישראל אין להקל עד כדי כך, אלא רק כפי שהתבאר מקודם, שרק במקום שאין פת ישראל מצוי יאכל פת גוי, או שפת הגוי טעים יותר בצורה ניכרת, ורק של נחתום ולא של בעל הבית, וכמובן רק אם הוא יודע שכל המרכיבים כשרים.
אִם יִשְֹרָאֵל הִשְׁלִיךְ אֲפִלּוּ רַק עֵץ אֶחָד לְתוֹךְ הַתַּנּוּר בְּהֶסֵּקוֹ, מֻתָּר הַפַּת וְלֹא הֲוֵי פַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים.
לא הוי פת עובד כוכבים – שאין איסור פת גוים אלא בלחם שהגוי הסיק את התנור בעצמו, וגם אפה בעצמו.
לֹא אָסְרוּ פַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֶלָּא שֶׁל חֲמִשָּׁה מִינֵי דָּגָן. אֲבָל פַּת קִטְנִיּוֹת (טענגרא קוקריטץ מאלייע) אֵינוֹ בִּכְלַל פַּת, וְגַם אֵינוֹ אָסוּר מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, דְּהָא אֵינוֹ עוֹלֶה עַל שֻׁלְחָן מְלָכִים.
חמשה מיני דגן – חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל, שיפון.
טענגרא קוקריטץ מאלייע – קוקריטץ הוא תירס בהונגרית, וככל הנראה טענגרא קוקריטץ היא עוגת תירס, שכן מאלייע היא עוגת תירס ברומנית.
בישולי עובד כוכבים – הלכות בישולי גוים מתבארים בהמשך הסימן.
דהא – שהרי
אינו עולה על שולחן מלכים – יתבאר בסעיף ו.
פַּת שֶׁפָּנָיו טוּחִים בְּבֵּיצִים, אָסוּר מִשּׁוּם הַבֵּיצִים שֶׁעָלָיו, דַּהֲווּ לְהוּ בִּשּׁוּלֵי נָכְרִי[11]. וְאוֹתָן רְקִיקִים שֶׁנֶּאֱפִים עַל בַּרְזֶל וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁנִּמְשַׁח הַבַּרְזֶל בְּאֵיזֶה שֻׁמָּן, אֲסוּרִים בְּכָל עִנְיָן מִשּׁוּם בְּלִיעַת אִסּוּר (יו"ד סִימָן קי"ב).
פניו טוחים – מרחו עליו ביצה כדי להבריקו.
בישולי נכרי – שכל ההקלות שנהגו שהתבארו בסעיף א אינם נוהגות אלא בלחם, שמאחר והוא מוצר בסיס, סוברים פוסקים רבים שחכמים הקילו בו. אבל בישול גוים אסור תמיד, לפי גדרי ההלכה.
רקיקים שנאפים על ברזל – וופלים.
ויש לחוש – לא היה להם מידע ברור, אבל היתה להם סיבה לחשוש שמורחים שם שומן מן החי. ובזמננו אין להתיר שום לחם בלי אישור של מערכת כשרות מוכרת, כיון שהיום אפילו לחם פשוט מורכב מאין ספור מרכיבים שונים ומשונים.
בליעת איסור – שומן אסור באכילה שנבלע בלחם.
פַּת יִשְֹרָאֵל שֶׁאֲפָאוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, גָּרַע מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאָסוּר מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים אִם לֹא הִכְשִׁיר אֶת הַתַּנּוּר בְּהַשְׁלָכַת עֵץ. וּצְרִיכִין לִזָּהֵר בָּזֶה כְּשֶׁשּׁוֹלְחִין לֶאֱפוֹת אוֹ לִצְלֹוֹת אֵצֶל נַחְתּוֹם עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁהַיִשְֹרָאֵל יַשְׁלִיךְ עֵץ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, אוֹ שֶׁיַּנִּיחַ הַיִשְֹרָאֵל אֶת הַפַּת אוֹ אֶת הַמַּחֲבַת לְתוֹךְ הַתַּנּוּר (וְעַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן ע"ב) (קי"ב קי"ג).
גרע – יותר גרוע, חמור יותר.
אסור – גם במקרים שנוהגים להקל בפת גוים.
משום בישולי עובד כוכבים – שלא התירוהו חכמים מפני הצורך.
הכשיר את התנור – כמו שהתבאר בסעיף ב.
כששולחין – כאשר יש תנור ציבורי, ורגילים להביא לשם את הלחמים הערוכים לאפייה.
או לצלות – מאכל כלשהו, והיהודי עומד ליד וממתין לגמר הצלייה.
ריש סימן ע"ב – סעיף ו, כיצד נוהגים לכבוד שבת.
דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל כְּמוֹ שֶׁהוּא חַי[12] וְגַם עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת אוֹ לְפַרְפֶּרֶת, שֶׁבִּשְּׁלוֹ אוֹ צְלָאוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ בִּכְלִי יִשְֹרָאֵל וּבְבֵית יִשְֹרָאֵל, אָסוּר מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים. אֲבָל דָּבָר שֶׁהוּא נֶאֱכָל כְּמוֹ שֶׁהוּא חַי[13], אוֹ שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב וְאֵינוֹ עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים[14], אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאֵין לָחוּשׁ לַכֵּלִים דִּסְתָם כֵּלִים אֵינָן בְּנֵי יוֹמָן [קי"ג קכ"ב].
עולה על שולחן מלכים – מקובל להגיש מאכל כזה בסעודה מכובדת.
ללפת בו את הפת – לאכול יחד עם לחם או פחמימות אחרות.
פרפרת – קינוח.
בכלי ישראל – שאין לחשוש שנבלע בו איסור.
בבית ישראל – שאין לחשוש לקירבה שתיווצר בין היהודי לגוי.
נאכל כמו שהוא חי – כגון פירות, גזר, וכן מים ומוצריו כמו קפה ותה, כמו שיתבאר בסעיף יב.
אינו עולה על שולחן מלכים – כמו תפוצ'יפס או פופקורן.
אין לחוש לכלים – אם מרכיבי המאכל כשרים, ואין בו איסור בישולי גוים, אף שהמאכל התבשל בכלים של גוי, שאי אפשר לדעת מה הוא בישל בהם לפני זה, אין זו סיבה לאסור את המאכל.
סתם כלים אינן בני יומן – מאכלים אסורים שנבלעו בתוך דופני כלי, אינם אוסרים את המאכלים שהם נפלטים לתוכם אלא בתוך עשרים וארבע שעות, ואחר כך הם נפגמים, ופוגמים את המאכלים שהם נפלטים לתוכם, ואינם אוסרים אותם. בכל מקרה שאין ידוע אם השתמשו בכלי לבישול מאכל אסור בעשרים וארבע שעות האחרונות, מותר להניח שככל הנראה לא השתמשו בו.
שִׁפְחָה עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים בְּבֵית יִשְֹרָאֵל הַמְבַשֶּׁלֶת בִּשְׁבִיל הַיִשְׂרְאֵלִים, נוֹהֲגִין לְהָקֵל[15] מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְחַתֶּה אֶחָד מִבְּנֵי הַבַּיִת בָּאֵשׁ[16].
שפחה – עוזרת קבועה.
יחתה אחד מבני הבית באש – שכך היה הרגילות, שכמעט כל מי שעובר ליד התנור, מחתה מעט בעצים כדי לשפר את הבערה, ובפרט שהיה מודעות לכך לעשות זאת כדי שיהיה לישראל חלק בבישול, ודי בכך כדי להתיר את התבשיל.
הערות:
- בבישול שלנו אי אפשר להתיר מנימוק זה, שאפילו אם היהודי יגביר את עוצמת להבת הגז אין בכך די להתיר את הבישול, אלא אם הגברה זו אכן משפרת את הבישול.
- אם יהודי מחתה באש או זורק קיסם לתנור לפני שהגוי מניח עליו את התבשיל, שלמדנו בסעיף ב שדי בכך שייקרא הלחם פת ישראל, לאשכנזים די בכך גם לעניין בישול שייקרא בישול ישראל, והספרדים ובני עדות המזרח מחמירים בזה, וגם לאשכנזים יש מקום להחמיר. ויש להיזהר שהספרדים לא יסמכו על כשרויות אשכנזיות בדברים מבושלים ובמסעדות, כל עוד שאינם יודעים כיצד נהגו בדיני בישולי גוים. ויש מתירים להם בדיעבד במקום שהוא בבעלות יהודי והגוי אינו אלא שכיר.
אֲבָל אִם הִיא מְבַשֶּׁלֶת בִּשְׁבִיל עַצְמָהּ לְבַדָּה, אֵין רְגִילוּת שֶׁיְחַתֶּה יִשְֹרָאֵל, וְאֶפְשָׁר דְּלָֹא מַהֲנֵי בָּזֶה חִתּוּי, דְּגָרַע מֵאִלּוּ מְבַשֶּׁלֶת בִּשְׁבִיל יִשְֹרָאֵל, וְלָכֵן אִם בִּשְּׁלָה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, לֹא לְבַד הַתַּבְשִׁיל אָסוּר, אֶלָּא גַּם הַקְּדֵרָה נֶאֶסְרָה לְבַשֵּׁל בָּהּ לְכַתְּחִלָּה. וּבְדִיעֲבַד יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם.
ואפשר דלא מהני בזה חיתוי – אפילו אם המציאות היא שהיהודי מחתה, יתכן שלא מועיל במקרה כזה חיתוי.
דגרע מאילו מבשלת בשביל ישראל – שאז יש שיקולים נוספים להתיר, ולכן סומכים על החיתוי.
הקדרה נאסרה – בישולי גוים הם מאכלות אסורות לכל דבר, ואוסרים את הכלים שהתבשלו בהם, וצריך להגעילם אם רוצים להמשיך להשתמש בהם.
בדיעבד – אם בישל בה בלי הגעלה.
[1] ולכן צריך להוציא קודם הטבילה את המדבקה שיש על הכלי. ואולר וכדומה, צריך לפתוח את הסכינים ורצועות הברזל שבו קודם הטבילה. (הליכות עולם ז, רעד).
[2] אבל כשר הוא להטביל כלים בפנינו. ויברך על טבילת כלים. ונאמן הקטן לומר על כלי זכוכית שהטבילם, כיון שאינם אלא מדברי סופרים. (הליכות עולם ז, רסב).
[3] והשולחן ערוך (שכג ז) כתב, בשבת מותר להטביל כלי חדש, ויש אוסרים. וירא שמים יתנהו לגוי במתנה ויחזור וישאיל ממנו.
[4] ואין חילוק בזה בין בעל הבית גוי נוצרי שעובד עבודה זרה לגוי ישמעאלי שאינו עובד עבודה זרה. שהרי כל הטעם הוא משום חתנות, וזה שייך גם לגבי ישמעאלים שאינם עובדים עבודה זרה. ושלא כמי שרצה לחלק בזה. (הליכות עולם ז, צא).
יש מי שכתב שאם הולכים לבקר בבית הגוי, ומגישים לפני האורח פת שאופים בביתם בשביל האורחים, מותר לאכול מפת זו. [זבחי צדק]. אולם להלכה אין להקל בדבר, ויש להתרחק מזה, כיון שהיא פת בעל הבית האסורה, וטוב שישליך קיסם לתנור ויהיה מותר לאכול הפת. (הליכות עולם ז, צא).
[5] כשאין פת ישראל מצויה, וקנה פת פלטר של גוי, ואחר כך הביאו לו פת של ישראל, מה שקנה מותר לו לאכול. (יביע אומר ו, ד, א).
ופת גוי שנאסרה, אסור למכרה לגוי. גזירה שמא ימכרנה לישראל, (הליכות עולם ז, צו).
[6] ודוקא כשאין חשש תערובת איסור או שומן בפת. (יחוה דעת ה, רלז).
[7] וכך נתפשט המנהג. אך בימי עשרת ימי תשובה יש להזהר לא לקחת פת עכו"ם. ומיהו נראה שאם הפת של הגוי לא יפה יותר, יש להזהר בזה כל השנה. (ש"ך). (כף החיים קיב, כג).
[8] פת בעל בית גוי אסורה לעולם, ואפילו אם חזר ואפאה הישראל (הליכות עולם ז, פט).
[9] אבל פת של נחתום שקנה בעל הבית גוי, מותרת לישראל. ואפילו אם זימן הישראל לביתו מותר לאכול ממנה. (יביע אומר י, נח).
[10] השולחן ערוך (קיב, ח) כתב, יש מי שאומר שבמקום שאין פת פלטר מצוי מותר אפילו פת של בעלי בתים. ובהליכות עולם (ז, צ) כתב, מכל מקום בשעת הדחק במקום שאין פת פלטר מצוי כלל, מותר לאכול מפת בעל הבית, וכן מותר לקנות פת של בעל הבית גוי, לצורך סעודות השבת.
[11] והשולחן ערוך (יו"ד קיב, ו) כתב, שבמקום שנהגו היתר בפת פלטר, אפילו נילוש בבצים, או שטחו בצים על פניו, מותר. והכנה"ג כתב שהוא מחמיר לעצמו בזה. (כף החיים קיב, לד).
[12] אדם חשוב צריך להחמיר על עצמו גם בדבר שנאכל כמו שהוא חי.
ובשולחן ערוך (יו"ד קיג, ח) כתב, אם בישלו גוי כבן דרוסאי וגמרו ישראל, יש לאסור אא"כ הוא ע"ש או כשיש הפסד מרובה. והרמ"א כתב ויש מתירין בכל ענין. ולהלכה אין בזה משום בישולי גויים. (יביע אומר ב, יו"ד ז).
[13] בורקס תפוחי אדמה שנעשה על ידי שבבים שמיוצרים בחו"ל על ידי גויים, כיון שהשבבים אינם ראויים לאכילה רק על ידי הבישול השני שנעשה על ידי ישראל, אין בזה משום בישולי גויים. (יחוה דעת ה, נג).
[14] דבר שבעיר אחת עולה על שלחן מלכים, ובעיר אחרת אינו עולה על שלחן מלכים, הולכים אחר מנהג המקום. ובמקום שעולה על שלחן מלכים, יש בו איסור משום בישולי גויים. ובמקום שאינו עולה על שלחן מלכים, אין בו משום בישולי גוים. (הליכות עולם ז, קג).
סופגניות מבלילה עבה, אין בו משום בישולי גויים. (הליכות עולם ז, קו).
סרדינים הנעשים מדגים קטנים, אין בהם משום בישולי גויים. (הליכות עולם ז, קכד יביע אומר ה, ט).
[15] והשולחן ערוך (יו"ד קיג, ג) כתב על זה 'יש מי שמתיר, ויש מי שאוסר אפילו בדיעבד'.
כשישראל הסיק את האש והגוי נתן את קדרת התבשיל, אסור משום בישולי גוים, ואין ההסק של הישראל מועיל אלא לפת עכו"ם ולא לבישול עכו"ם, שכן דעת השולחן ערוך. (יביע אומר ה, יו"ד י, ז).
[16] מסעדות ובתי מלון שהסקת האש נעשית על ידי ישראל שהוא המשגיח על הכשרות והטבח הנותן את הקדרה על האש ומבשל את התבשיל הוא גוי שכיר אצל היהודי, יש לספרדים להחמיר בזה לכתחילה שהמשגיח יתן את הקדרה על האש. אך המיקל בזה במקום ציבורי, וכן לבאים מחו"ל ושוהים במלונות בארץ ישראל, אפשר להקל. (יחוה דעת ה, נד).
גוי שבישל בבית ישראל או במסעדה של ישראל, אף על פי שיש בזה דין בישולי גויים והתבשיל אסור באכילה, מכל מקום אפשר להקל ליתן בידים לקטן לאכול מתבשיל זה. (ילקוט יוסף דיני חינוך, רעג).
התשובות הנכונות הן:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך