בָּשָׂר שֶׁשָּׁהָה גּ' יָמִים מֵעֵת לְעֵת (קוֹדֶם מְלִיחָה) אָסוּר לַבִּשּׁוּל[1] אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁרָה בֵּינְתָיִם (ס"ט).
ג' ימים מעת לעת – 72 שעות.
אסור לבישול – אין די במליחה להתירו בבישול, מאחר והדם שבתוך הבשר התקשה, כח המלח אינו חזק מספיק, ורק כח האש של הצלייה מצליח להוציא את הדם שבתוכו.
נשרה בינתיים – במים או נוזל אחר במשך כחצי שעה כמו שלמדנו בסעיף א.
הערות:
- אפילו אחרי הצלייה אין לבשל בשר זה, ולכן, כבד שנצלה יותר משלשה ימים אחר השחיטה, צריך לאכלו צלוי דוקא, ולא לשים אותו בתוך תבשיל.
נוֹהֲגִין בְּעוֹפוֹת שֶׁלְּאַחַר שֶׁהֵסִירוּ הַנּוֹצוֹת, מְהַבְהֲבִים אוֹתָן בָּאוּר לְהָסִיר אֵת הַנִּשְׁאָר. וּצְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַבְהֲבָן כִּי אִם בְּשַׁלְהֶבֶת שֶׁל קַשׁ וְתֶבֶן, וְלֹא יַעֲשׂוּ שַׁלְהֶבֶת גְּדוֹלָה, וְיִזָהֲרוּ לְהוֹלִיךְ הָעוֹפוֹת אָנֶה וָאָנָה לְבַל יִתְחַמְּמוּ (ס"ח).
באור – באש.
שלהבת – להבה.
של קש ותבן – שלא יתפתח חום גדול כל כך שהדם יתבשל תוך כדי חריכת הנוצות.
להוליך העופות אנה ואנה – לא ישהה איזור אחד מעל הלהבה זמן ממושך, אלא יזיז אותם ממקום למקום.
הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים הַשַּׁיָּכִים לַסְּעוּדָּה מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ הֵם כֵּלִים חֲדָשִׁים, אִם הֵם שֶׁל מִינֵי מַתֶּכֶת אוֹ זְכוּכִית, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן שׁוּם תַּשְׁמִישׁ אֲפִלּוּ בְּצוֹנֵן, עַד שֶׁטוֹבְלִין אוֹתָן[2] בְּמַעְיָן אוֹ בְּמִקְוֶה בְּמָקוֹם שֶׁכָּשֵׁר לִטְבִילַת אִשָּׁה נִדָּה, כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ מִטֻּמְאָתוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים לִקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל יִשְֹרָאֵל. וְקֹדֶם הַטְּבִילָה, מְבָרְכִין עַל כְּלִי אֶחָד, אֲשֶׁר קְדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל טְבִילַת כֶּלִי. וְעַל שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר, מְבָרְכִין, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל טְבִילַת כֵּלִים[3] (יו"ד סימן ק"כ קכ"א).
כלים השייכים לסעודה – יתבאר בסעיפים ח-ט.
אפילו הם כלים חדשים – שאין בהם חשש שנבלע בהם מאכל אסור.
מתכת – זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל [=אבץ], עופרת. וכן פלדה שהיא סוג של ברזל, ופליז וברונזה שהם סגסוגות של נחושת [מעורבת באבץ]. אבל אלומיניום לא ברור לגמרי שהוא צריך טבילה, ויש להשתדל להטבילו יחד עם כלים אחרים, או להטבילו בלא ברכה.
שום תשמיש – של סעודה.
אפילו בצונן – כי אין האיסור להשתמש נובע ממה שבלוע בדופני הסיר, שהוא נפלט רק בשימוש בחום.
במקום שכשר לטבילת אשה נידה – שנאמר (במדבר לא כג) 'אך במי נידה יתחטא'. ודיני המקוה רבים הם, כמו שכתב הקיצור שולחן ערוך בסימן קסב סעיף יד.
מטומאתו של עובד כוכבים... – כמו גוי שמתגייר שצריך טבילה.
כֵּיוָן שֶׁהַכֵּלִים צְרִיכִין טְבִילָה דַּוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁכָּשֵׁר לִטְבִילַת נָשִׁים, לָכֵן צְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַטְבִּילָן בַּנְהָרוֹת בְּשָׁעָה שֶׁהֵן גְּדוֹלִים מִגְּשָׁמִים וְהַפְשָׁרַת שְׁלָגִים, וְזֶה שָׁכִיחַ מְאֹד קוֹדֶם פֶּסַח שֶׁהַנְּהָרוֹת גְּדוֹלִים וּמַטְבִּילִין שָׁם כֵּלִים, וְאֵינוֹ נָכוֹן, עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן סִימָן קס"ב (סִימָן ק"כ ר"א).
נשים – נידות.
בנהרות בשעה שהן גדולים... – התבאר בהרחבה בסימן קסב סעיף יב.
שכיח – מצוי.
קודם פסח – כאשר קונים הרבה כלים חדשים.
כְּלֵי עֵץ אֵינָן צְרִיכִין טְבִילָה. וְאִם יֵשׁ עֲלֵיהֶם חֲשּׁוּקֵי בַּרְזֶל, צְרִיכִין טְבִילָה בְּלֹא בְּרָכָה[4]. כְּלֵי חֶרֶס גַּם כֵּן אֵינָן צְרִיכִין טְבִילָה. וְאִם מְצֻפִּין מִבִּפְנִים בַּאֲבֶר (שֶׁקּוֹרִין גְּלֶעזִירְט) צְרִיכִין טְבִילָה בְּלֹא בְּרָכָה. וְכֵן כְּלֵי חַרְסִינָה[5] (פּוֹרְצְלֵיין) (ק"כ).
חשוקי ברזל – כעין טבעות של ברזל המקיפים את כלי העץ למטה למעלה ובאמצע, והם המחזיקים את הקרשים המרכיבים את הכלי.
אבר – עופרת.
גלעזירט – ציפוי זכוכית, שהיו מערבים בו עופרת כדי לשנות ולהתאים את תכונות הזכוכית למטרת הציפוי.
בלא ברכה – ואם יכול לצרף אותם לכלים אחרים שחייבים בטבילה עם ברכה, יותר טוב, וכן בכל מקום בסימן זה שהדין הוא להטביל בלי ברכה.
חרסינה – סוג של חרס עדין מאד, שגם הוא מצופה בזיגוג.
אִם הוּא כְּלִי יָשָׁן שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּאֹפֶן שֶׁצָּרִיךְ הֶכְשֵׁר בְּהַגְעָלָה אוֹ לִבּוּן, צְרִיכִין לְהַכְשִׁירוֹ מִקֹּדֶם וְאַחַר כָּךְ לְהַטְבִּילוֹ (קכ"א).
ישן – משומש.
באופן שצריך הכשר בהגעלה – בתבשילים חמים, שהם אסורים באכילה, ונבלע מהם בתוך דופני הכלי. ודיני הגעלה מתבארים בסימן קטז.
ליבון – מתבאר בסימן קטז סעיף ד.
אִם שׁוֹאֵל אוֹ שׂוֹכֵר כְּלִי מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינוֹ צְרִיךְ טְבִילָה. וְאִם שׁוֹאֵל אוֹ שׂוֹכֵר כֵּלִים מֵחֶנְוָנִי יִשְֹרָאֵל צְרִיכִין טְבִילָה בְּלֹא בְּרָכָה, וְהַחֶנְוָנִי יוֹדִיעַ זֹאת לְמִי שֶׁיִּקְנֵם אַחַר כָּךְ שֶׁלֹּא יַטְבִּילֵם שֵׁנִית בִּבְרָכָה (טורי זהב).
שואל – לוקח בהשאלה.
חנווני ישראל – שהוא רכש כלים מגוי בסיטונאות, כדי למכור בקמעונות, וכלים אלו, מכיון שעומדים לעת עתה למכירה ולא לשימוש, אינם צריכים טבילה, וכאשר היהודי לוקח אותם בהשאלה לצרכי סעודה, יש ספק אם הם חייבים בטבילה, או שהדבר דומה לשואל כלים מן הגוי.
שלא יטבילם שנית בברכה – צריך להטבילם שנית, כי יתכן שהטבילה הראשונה נעשתה בזמן שהכלים היו פטורים מטבילה, ורק עכשיו התחייבו, אבל אי אפשר לברך על הטבילה, שמא כבר הוטבלו בזמן שהיו חייבים בטבילה.
יִשְֹרָאֵל הַמַּחְזִיק בֵּית יְצִיקָה (שֶׁקּוֹרִין הוּטֶע), וְהַפּוֹעֲלִים הֵם אֵינָם יְהוּדִים, הַכֵּלִים שֶׁנַּעֲשִׂים שָׁמָּה, צְרִיכִין טְבִילָה בְּלֹא בְּרָכָה [חכ"א].
המחזיק – שיש בבעלותו.
שנעשים שמה – מיוצרים על ידי גוים בבעלות יהודית. וכן הדין בכלים שמיוצרים על ידי יהודים בבעלות של גוים.
יִשְֹרָאֵל שֶׁנָּתַן כֶּסֶף אוֹ שְׁאָר מִינֵי מַתֶּכֶת לְאֻמָּן עוֹבֵד כּוֹכְבִים שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ כְּלִי, אוֹ שֶׁיְתַקֵּן לוֹ כְּלִי שֶׁהָיָה נָקוּב וְלֹא הָיָה מַחְזִיק רְבִיעִית, צָרִיךְ גַּם כֵּן טְבִילָה בְּלֹא בְּרָכָה[6].
אומן – בעל מקצוע, כאן: צורף.
ולא היה מחזיק רביעית – כי אם מחזיק רביעת עד הנקב, הרי יש כאן כלי, והתיקון אינו הופכו לכלי, ואינו צריך טבילה כלל. ושיעור רביעית התבאר בכללים שבסוף הספר [סדר לימוד לטו אלול].
אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה אֶלָּא כְּלִי שֶׁמִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ לְמַאֲכָל שֶׁהוּא רָאוּי לְאָכְלוֹ מִיָּד, בְּלִי שׁוּם תִּקּוּן אַחֵר, אֲבָל הַבַּרְזִלִּים שֶׁמְתַקְּנִין בָּהֶם אֶת הַמַּצּוֹת, וְשֶׁחוֹתְכִין בָּהֶם אֶת הָעִסָּה, וְהַמַּחַט שֶׁתּוֹפְרִין בָּהּ מֻלְיְתָא, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֵינָן צְרִיכִין טְבִילָה, אֲבָל סַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה, וְסַכִּין שֶׁמַּפְשִׁיטִין בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּסַכִּין זֶה לְמַאֲכָל שֶׁנִּגְמַר, וְכֵן טַסִּים (בְּלֶעכִין) שֶׁמַּנִּיחִים עֲלֵיהֶם מַצּוֹת, צְרִיכִין טְבִילָה בְּלֹא בְּרָכָה[7]. וּדְרַיְפוּס[8] שֶׁמַּעֲמִידִין עָלָיו אֵת הַקְּדֵרָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַמַּאֲכָל בְּעַצְמוֹ נוֹגֵעַ בּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה[9]. אֲבָל שַׁפּוּד שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁצּוֹלִין עָלָיו בָּשָׂר, צָרִיךְ טְבִילָה בִּבְרָכָה. יֵשׁ אוֹמְרִים, דִּכְלֵּי זְכוּכִית גְּדוֹלִים (בַּקְבּוּקִים), שֶׁאֵין שׁוֹתִין מִתּוֹכָן, רַק שֶׁמַּחְזִיקִין בָּהֶן אֶת הַמַּשְׁקָאוֹת לְעָרוֹת מֵהֶן לְתוֹךְ הַכּוֹסוֹת, לֹא חֲשִׁיבֵי כְּלֵי סְעוּדָּה וְאֵינָן צְרִיכִין טְבִילָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דִּצְרִיכִין טְבִילָה (יד אפרים), וְיֵשׁ לְהַטְבִּילָן בְּלֹא בְּרָכָה[10].
מיד – אחרי או עם השימוש בכלי.
מתקנים בהם את המצות – בעודן בצק, עושים בהם חורים קטנים כדי שהמצות לא יתנפחו.
תופרין בה מלייתא – עוף ממולא, שהיו תופרים את צוואר העוף עם חוט ומחט.
אינן צריכין טבילה – כי אין מה לעשות עם כלים אלו מלבד השימוש בזמן שהאוכל עדיין לא מוכן.
טסים – מגשים.
מניחים עליהם מצות – לפני האפייה.
דרייפוס – קונסטרוקציה מברזל בעלת שלוש רגלים, שהיו מעמידים עליה סיר, ומתחתיה היו מבעירים נפט.
בברכה – כמו סיר, שהרי משתמשים בו עד שהאוכל מוכן לאכילה.
לא חשיבי – אינם נחשבים.
רֵחַיִם שֶׁל פִּלְפְּלִין צְרִיכִין טְבִילָה מִשּׁוּם הַמַּתֶּכֶת. אֲבָל הַתַּחְתּוֹן שֶׁמְקַבֵּל אֶת הַתַּבְלִין, כֵּיוָן שֶׁהוּא שֶׁל עֵץ, אֵין צָרִיךְ טְבִילָה (ק"כ). וְרֵחַיִם שֶׁל קָפֶה[11] יֵשׁ לִטְבֹּל בְּלֹא בְּרָכָה (עַיֵּן פתחי תשובה).
ריחיים של פלפלין – כלי שמשמש לטחינת פלפל שחור, ויש בו כמה חלקים, חלק עליון שמקבל גרגירי פלפל, חלק אמצעי שהוא הטוחן את הגרגרים, והיה עשוי ברזל, וחלק תחתון, שהיה כמו מגירה מעץ, שלתוכו היה נופל הפלפל הטחון.
רחיים של קפה – בנוי כמו ריחיים של פלפלים, אבל הקפה צריך בישול לפני השימוש.
יש לטבול בלא ברכה – אם אפשר לטחון בהם גם דברים שראויים לאכילה באופן מיידי. אבל אם השימוש היחיד האפשרי הוא טחינת קפה, אינה צריכה טבילה כלל.
[1] ואין לאכלו מבושל אלא צלי. ואם יש ספק אם עבר ג' ימים, הבשר מותר מטעם ספק ספיקא, ומותר למלחו ולבשלו. (הליכות עולם ו, ר).
ובשר ששהה ג' ימים שמותר בצליה, אחר שצלאו לא יבשלנו. ואם בשלו, הבשר והתבשיל מותרים באכילה. (ילקוט יוסף סט, קה).
בשר ששהה יומיים מעת לעת ויום השלישי חל בשבת, מותר לומר לגוי לשרותו במים, ועדיף לומר לגוי שיאמר לגוי אחר להשרותו. ואם אין גוי, מותר היהודי ליטול את ידיו הנקיות על הבשר, כדי שלא יאסר. (הליכות עולם ו, ריד).
בשר שלא נמלח, ונטחן או נחתך דק דק, מותר על ידי צליה. ולכתחילה אין לחתכו רק לאחר שנמלח כדין. אך לבישול אין להתירו אלא על ידי מליחה והדחה. (יביע אומר ה, ה).
מותר להפוך השיפוד, אפילו בתחילת הצליה, ואין חשש שבשר הצלי יפלוט דם ויחזור ויבלע ממנו, שהאש שואבו מיד. ומותר לחתוך בסכין צלי שעל האש, אף שהבשר לא נמלח לפני צלייתו והבשר לא נצלה כל צרכו, וכן המנהג. (הליכות עולם ו, קצז). ומותר לכתחילה לתת בצל ותפוחי אדמה בשיפוד בין חתיכות הבשר.(הליכות עולם ו קצח)
בשר שנצלה חצי צליה ואח"כ בשלו, מותר בדיעבד. ולחולה מותר לעשות כך לכתחילה.(הליכות עולם ו, קצח)
מותר לתת לכתחילה בצל ותפוחי אדמה בשיפוד בין חתיכות הבשר כדי לצלותם ביחד. (הליכות עולם ו, קצח).
[2] ונחלקו הפוסקים אם טבילה זו חיובה מהתורה או מדרבנן. ומדברי מרן השולחן ערוך נראה שסובר שהיא מדאורייתא. וטבילת כלי זכוכית לכולם היא מדרבנן, ובספיקו יש להקל. (הליכות עולם ז, רנ).
אם השתמשו בכלי בלי טבילה, לא נאסר המאכל שאכלו בו בגלל זה. וחיוב טבילה על הכלי, הוא אפילו אחרי הרבה השתמשויות. (הליכות עולם ז, ערה).
מסעדה או קיוסק שיש שם כלים הצריכים טבילה, מותר להתארח שם ולאכול מהכלים, משום שעיקר קנייתם לצורך מסחר. (הליכות עולם ז, רנא). אבל אדם האוכל אצל חבירו, ויודע שלא טבל כליו, אסור לו לאכול שם. (יחוה דעת ד, מד).
כלי סעודה מפלסטיק או נילון שנלקחו מגוי, אינם צריכים טבילה. והמחמיר להטבילם, בלי ברכה תבוא עליו הברכה. (יביע אומר ד, ח).
קומקום חשמלי שיתקלקל אם יטבילוהו, יתננהו במתנה לגוי ויחזור וישאלנו ממנו, כי השואל כלי מהגוי פטור מטבילה. (הליכות עולם רסה).
[3] ואם ברך על כלי אחד 'על טבילת כלים', או שברך על כמה כלים 'על טבילת כלי', יצא. (הליכות עולם ז, רנד).
[4] כלי חרס שמצופים עופרת או זכוכית רק מבפנים, כיון שיש בהם מחלוקת אם צריכים טבילה, יטבילם בלי ברכה. ואם מצופים מבפנים ומבחוץ, צריכים טבילה בברכה. וחביות גדולות של חרס המצופים בעופרת רק מבפנים, יתנם לגוי במתנה ויחזור ויקחם ממנו בהשאלה. (הליכות עולם ז, רנז-רסא).
[5] כלים העשויים מפלסטיק או מניילון או מפורצלן אינם צריכים טבילה. והיום רוב כלי הפורצלן מצופים זכוכית, ולכן צריכים טבילה בברכה אם מצופים בזכוכית מבפנים ומבחוץ, ואם מצופים רק מבפנים, יטבילם בלי ברכה. (ילקוט יוסף יו"ד קכ, ב).
[6] ולדעת השולחן ערוך( יו"ד קכ, י) אינו צריך טבילה.
[7] והשולחן ערוך (יו"ד קכ, ה) כתב, סכין של שחיטה, יש מי שאומר שאינו צריכים טבילה.
[8] חצובה
[9] חצובה ששמים עליה הקדירה, ולפעמים מחממים עליה לחם, אינה צריכה טבילה, שהולכין אחר רוב תשמישה. (הליכות עולם ז, רסו).
[10] כלי זכוכית שמכניסים בהם יין לקיום, ולא משתמשים לשתות בהם, ראוי לטבלם בלי ברכה, ויש שאין טובלים אותן כלל ויש להם על מה לסמוך. (הליכות עולם ז, רנו).
[11] מדוכה ששוחקים בה קפה או ריחיים של קפה, אינה צריכה טבילה, כי הקפה עדיין צריך בישול.
מפצח אגוזים מן הדין אינו צריך טבילה, וטוב להטבילו בלי ברכה. (הליכות עולם ז, רסז).
התשובות הנכונות הן:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך