קְרִיאַת שְׁמַע וּשָׁלֹשׁ בִּרְכוֹתֶיהָ שֶׁהֵן: יוֹצֵר אוֹר, אַהֲבָה רַבָּה[1], אֱמֶת וְיַצִּיב, (וְכֵן בְּמַעֲרִיב קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ) הֵן חֲמוּרִים יוֹתֵר מִפְּסוּקֵי דְּזִמְרָה, וְהֵן נֶחְלָקִים לִפְרָקִים, וְאֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים, בֵּין יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת לְאַהֲבָה רַבָּה, בֵּין הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל בְּאַהֲבָה, לִשְׁמַע יִשְֹרָאֵל, בֵּין וּבִשְׁעָרֶיךָ לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, בֵּין עַל הָאָרֶץ לְוַיֹאמֶר[2].
קריאת שמע – פרשת 'שמע ישראל' עד 'ובשערך' (דברים ו ד-ט), פרשת 'והיה אם שמוע' עד 'כימי השמים על הארץ' (דברים יא יג-כא), ופרשת 'ויאמר' עד 'אני ה' אלהיכם' (במדבר טו לז-מא).
אהבה רבה - הברכה השניה שלפני קריאת שמע, והיא פותחת בנוסח אשכנז במילים 'אהבה רבה אהבתנו', ובנוסח ספרד ובני עדות המזרח היא פותחת 'אהבת עולם אהבתנו'.
וברכותיה – אשר בדברו מעריב ערבים, אהבת עולם [בכל העדות], אמת ואמונה, השכיבנו.
חמורים יותר מפסוקי דזמרה – לעניין הפסקת התפילה לצורך דברים אחרים. דיני הפסקה בפסוקי דזמרה התבארו בסימן יד סעיף א.
פרקים – קטעים, ויש הקלות מסוימות להפסיק בין קטעים אלו, יותר מאשר באמצע הקטע.
בין על הארץ לויאמר – ובערבית גם בין 'גאל ישראל' ל'השכיבנו'. אבל בין 'אני ה' אלהיכם' לברכת אמת ויציב, או אמת ואמונה [בערב], אינו מוגדר כבין הפרקים, ודינו יתבאר בסעיף ה.
בֵּין הַפְּרָקִים מֻתָּר לוֹמַר אָמֵן, עַל כָּל בְּרָכָה שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן דְּמֻתָּר לַעֲנֹת לִקְדֻשָּׁה וּלְקַדִּישׁ וּלְבָרְכוּ[3], אֲבָל בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ לֹא יֹאמַר. וְגַם אִם שׁוֹמֵעַ שֶׁהַקָּהָל אוֹמְרִים קְרִיאַת שְׁמַע, לֹא יֹאמַר עִמָּהֶם אֶת הַפָּסוּק שְׁמַע יִשְֹרָאֵל, אֶלָּא יֹאמַר מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר - בְּקוֹל רָם, כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְרִים הַקָּהָל שְׁמַע יִשְֹרָאֵל, שֶׁיְהֵא נִרְאֶה כְּאִלּוּ קוֹרֵא עִמָּהֶם. (ס"ה ס"ו ופרמ"ג סִימָן נ"א ומג"א סִימָן רל"ו)
כל שכן – שזה מותר גם באמצע הפרק, כמבואר בסעיף ג.
לקדושה ולקדיש ולברכו – הקטעים שמותר לענות באמצע הפרק, שמתבארים בסעיף ג.
לא יאמר – שהרי אפילו בפסוקי דזמרה שהם קלים יותר לעניין הפסק אין אומרים ברוך הוא וברוך שמו, כמבואר בסימן יד סעיף א.
הקהל אומרים קריאת שמע – שאז בעקרון היה צריך לקרות קריאת שמע עימם כמבואר בסימן יז סעיף י.
את הפסוק שמע ישראל – אפילו רק את הפסוק שמע ישראל.
כדרך – באותה מנגינה, שהרי אומרים שמע ישראל בקול רם, כמבואר בסימן יז סעיף ג.
בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק, אֵינוֹ עוֹנֶה אָמֵן רַק אַחַר בִּרְכַּת הָאֵל הַקָּדוֹשׁ, וְאַחַר בִּרְכַּת שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה[4], וּבְקַדִּישׁ יֹאמַר: אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיה רַבָּא מְבֹרָךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא[5], וּכְשֶׁאוֹמֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן, יֹאמַר גַּם כֵּן אָמֵן, וּשְׁאָר אָמֵנִים שֶׁבְּקַדִּישׁ לֹא יַעֲנֶה[6], שֶׁאֵינָם מֵעִקַּר הַקַּדִּישׁ, וּבִקְדֻשָּׁה יִשְׁתֹּק וְיִשְׁמַע מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, וְיֹאמַר עִם הַקָּהָל קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וְיִשְׁתֹּק וְיֹאמַר עִם הַקָּהָל בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ, וְיוֹתֵר לֹא יֹאמַר, שֶׁאֵינוֹ מֵעִקַּר הַקְּדֻשָּׁה, וְאִם שׁוֹמֵעַ בָּרְכוּ, בֵּין מִן הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בֵּין מִן הָעוֹלֶה לַתּוֹרָה, עוֹנֶה בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד, וְגַם אָמֵן שֶׁאַחַר בִּרְכוֹת הָעוֹלֶה, וְאִם הַקָּהָל אוֹמְרִים מוֹדִים, יִשְׁחֶה גַּם כֵּן, וְיֹאמַר מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וְלֹא יוֹתֵר, וְאִם שׁוֹמֵעַ קוֹל רַעַם יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָר לוֹ גַּם כֵּן לְהַפְסִיק וּלְבָרֵךְ (מג"א), וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא יַפְסִיק בָּזֶה. (בכור שור).
האל הקדוש – בחזרת הש"ץ, הברכה השלישית של שמונה עשרה, שהיא חותמת את סדרת שלושת הברכות הראשונות הקבועות.
שומע תפילה – שהיא חותמת את שלוש עשרה הברכות האמצעיות שתוכנם בקשות, ואומרים אותם רק בימות החול.
עלמיא – ולא יוסיף באמצע ברכות קריאת שמע [אפילו בין הפרקים] את המילה יתברך, אף שבסימן טו סעיף ה פסק שיש לאומרה.
שאינם מעיקר הקדיש – האמנים שבסוף הקדיש הם בקשות נוספות שאין להם קשר לקדיש כמו שביארתי בסימן טו סעיף א, ומה שעונים אחרי יתגדל ויתקדש שמיה רבה ואחרי שמיה דקודשא בריך הוא אינו אלא מנהג.
ישתוק וישמע מהשליח ציבור – את הפתיחה לקדושה [נקדש, נעריצך, נקדישך, כתר], שכך היה ראוי תמיד שקטע זה יאמר השליח ציבור והציבור רק ישמע, אלא שבהרבה מקומות לא נהגו כן, ולכן על כל פנים במקום שאסור להפסיק, צריך להיזהר שלא לומר דבר שאינו חייב לאומרו.
ויותר לא יאמר – גם פסוק 'ימלוך ה' לעולם...', ובוודאי שלא יאמר את התוספות שמוסיפים בשבת.
ישחה גם כן – ישתחווה, שהרי כל הציבור צריך להשתחוות כשהשליח ציבור מגיע למודים, כמבואר בסימן כ סעיף ה.
ולברך – הברכה המבוארת בסימן ס סעיף ב.
דלא יפסיק בזה – ובין הפרקים אפשר להקל.
אֵלּוּ הַהַפְסָקוֹת שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁמֻּתָּר לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק, אִם הוּא בַּבְּרָכוֹת, יְכַוֵּן שֶׁיְהֵא הַהֶפְסֵק הֵיכָא דְּסָלִיק עִנְיָנָא, וְאִם הוּא בִּקְרִיאַת שְׁמַע, יְכַוֵּן שֶׁיְהֵא הַהֶפְסֵק בֵּין פָּסוּק לְפָסוּק, וְאִם אִי אֶפְשָׁר מֻתָּר לוֹ לְהַפְסִיק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפָּסוּק, וְיַתְחִיל אַחַר כָּךְ מִתְּחִלַּת הַפָּסוּק.
אם הוא בברכות – אם המתפלל כרגע נמצא באמצע אחת הברכות.
יכוון – ינסה לתמרן.
היכא דסליק ענינא – במקום שמסתיים עניין, ולא באמצע משפט.
באמצע הפסוק – או באמצע העניין.
מתחילת הפסוק – כדי שיהיה משמעות למה שהוא אומר.
מַה שֶּׁאָמַרְנוּ שֶׁמֻּתָּר לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק לִדְבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ, אֵינוֹ הַדִּין בַּפָּסוּק שְׁמַע יִשְֹרָאֵל וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, כִּי בָּהֶם אָסוּר לְהַפְסִיק בְּכָל עִנְיָן, וַאֲפִלּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ לֹא יַפְסִיק לְהָשִׁיבוֹ[7], וּבֵין אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם לֶאֱמֶת וְיַצִּיב גַּם כֵּן לֹא יַפְסִיק כְּלָל מִשּׁוּם דִּכְתִיב בַּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֱמֶת לְכָךְ אֵין מַפְסִיקִין בֵּין אֱלֹהֵיכֶם לֶאֱמֶת, וְנָכוֹן לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק עַד לְאַחַר שֶׁאָמַר גַּם תֵּבַת וְיַצִּיב (לְפִי שֶׁגַּם וְיַצִּיב הוּא לְשׁוֹן אֱמֶת), וְאַחַר כָּךְ יָכוֹל לְהַפְסִיק כְּמוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר בְּאֶמְצַע פֶּרֶק. (דִּין לִשְׁאֹל בְּשָׁלוֹם וּלְהָשִׁיב שָׁלוֹם, בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין מַקְפִּידִין, וְאֵין לְהַפְסִיק בָּזֶה אֲפִלּוּ בֵּין הַפְּרָקִים) (סִימָן ס"ו).
המלך שואל בשלומו – מלך יהודי, שלא יהרגנו בעקבות זה, אבל במלך גוי, שיש חשש סכנה אם לא יענה לו, מותר וצריך לענות.
דכתיב בקרא – שכתוב במקרא, בירמיה י י.
אין מפסיקין – אפילו לדברים שמותר להפסיק באמצע הפרק, לא יפסיק, אלא יאמר אמת ואחר כך יפסיק.
לשאול בשלום ולהשיב שלום – ישנם כללים במשנה אימתי מותר להפסיק לשאול בשלום חברו והיכן מותר להפסיק כדי להשיב לו שלום, ומה הדין באדם שיש לכבדו, ומה הדין באדם שיראים מפניו.
אין מקפידין – אנשים לא מקפידים שישאלו בשלומם או ישיבו להם שלום באמצע התפילה, ואפילו הגוים מכבדים את היהודים ואינם מפריעים להם בעת תפילתם, ולכן אין הצדקה להפסיק את התפילה בשביל זה.
הערות:
- חכמים התירו לשאול בשלום חברו ולהשיב לו, גם במקומות בתפילה שאסור להפסיק בדיבור, ואפילו בדברי תורה. ואף שאין אנחנו נוהגים כן, ניתן ללמוד מדין זה את החשיבות העצומה שייחסו חכמינו להתעניינות בשלום כל אדם, ואכן הם הזהירו 'הוה מקדים בשלום כל אדם', ומי שאינו מחזיר שלום למי שנותן לו שלום נקרא גזלן, ואפילו בשלום הגוים יש לשאול.
- כאשר אדם מתפלל בדרך, ופוגש אדם שנותן לו שלום, ואינו יודע שהוא באמצע התפילה, ומצפה שיחזירו לו שלום, מותר להשיב לו בין הפרקים, אבל לא באמצע הפרק אלא אם הוא אדם שצריך לכבדו.
[1] מנהגנו לומר "אהבת עולם".
[2] ואין להפסיק בין תיבת אני ה' אלוקיכם לתיבת אמת. ולכן אם גמר לפני השליח ציבור, יסיים ויאמר תיבת אמת, וימתין לשליח ציבור להתחיל ויציב. (הלכה ברורה סו, כח).
[3] ולמנהגנו, אפילו בבין הפרקים יענה רק ברכו, קדושה, וחמשה אמנים ראשונים של הקדיש ולא יותר, שההמשך אינו אלא מנהג. (הלכה ברורה סו, ח, ט). ולמנהג הספרדים אין עונה אמן דברכות בין הפרקים. כגון אם סיים יוצר המאורות קודם השליח ציבור, לא יענה אמן אחר ברכת השליח ציבור. (יביע אומר ב לב ב). ואפשר לענות בבין הפרקים על מצוה עוברת. (יביע אומר ד, ג,יח )
[4] ולדעת הספרדים לא יענה באמצע קריאת שמע וברכותיה גם אמן של 'האל הקדוש' ו'שומע תפלה'. (יחוה דעת ה י).
[5] וגם להלכה שאנו עונים כל הזמן עד "דאמירן בעלמא", באמצע קריאת שמע עונה עד "יתברך". (ילקוט יוסף סו, א).
[6] ולהלכה, יענה את כל חמשת האמנים. (יביע אומר ה ז)
[7] וכן לא יפסיק בין פסוק שמע ישראל לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. (בן איש חי ש"א וארא כ).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך