אִם אֵין ט' שׁוֹמְעִין לְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, לֹא יֹאמַר כְּלָל קַדִּישׁ, כִּי כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵין אוֹמְרִים בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה דְּהַיְנוּ אֶחָד אוֹמֵר וְתִשְׁעָה שׁוֹמְעִים, וּמִכָּל מָקוֹם, אִם אֶחָד מֵהָעֲשָׂרָה מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲנֹת עִמָּהֶם מִצְטָרֵף וְהוּא הַדִּין לְב' וְג' וְד', כָּל שֶׁנִּשְׁאַר הָרֹב שֶׁעוֹנִין, אֵין הַמִּעוּט מְעַכֶּבֶת (ועיין לקמן סי' כ' סעיף ב'), אֲבָל אִם אֶחָד מֵהֶן יָשֵׁן, צְרִיכִין לְהָקִיצוֹ, כִּי הַיָּשֵׁן אֵינוֹ מִצְטָרֵף לַעֲשָׂרָה[1] (נ"ה נ"ו).
אין ט' שומעין – שחלק מהם מפטפטים.
מתפלל – ולכן אינו יכול לענות, ולא בגלל שעוסק בפטפוט.
אינו יכול לענות – כמבואר בסימן יח סעיף יד.
אין המיעוט מעכבת – עד ארבעה שאינם עונים בגלל שהם מתפללים אינם מונעים מרוב המניין לומר קדיש, כי השכינה שורה על כל עשרה מישראל, גם על המתפללים. ולעניין חזרת הש"ץ אין הדין כן לדעת הקיצור שולחן ערוך, כמבואר בסימן כ סעיף ב.
להקיצו – להעירו.
לְאַחַר שֶׁאָמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר חֲצִי קַדִּישׁ, אוֹמֵר בְּקוֹל רָם בָּרְכוּ אֵת ה' הַמְבֹרָךְ[2], וְהַצִּבּוּר עוֹנִין בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד[3], וְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר וְאוֹמֵר גַּם כֵּן בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד[4], שֶׁלֹּא יוֹצִיא אֵת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, שֶׁאוֹמֵר לָהֶם בָּרְכוּ, וְהוּא אֵינוֹ מְבָרֵךְ. יֵשׁ נוֹהֲגִין לַעֲנֹת אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אָמֵן[5], אֲבָל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לֹא יַעֲנֶה אַחַר אֲמִירַת הַקָּהָל. אִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַאֲרִיךְ בְּנִגּוּן בְּבָרְכוּ, אוֹמְרִים הַקָּהָל יִתְבָּרַךְ[6] וְכו' וְאֵין לְאָמְרוֹ אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְנַגֵן, אֲבָל כְּשֶׁאוֹמֵר הַתֵּבוֹת, לֹא יֹאמְרוּ כְּלוּם, אֶלָּא יִשְׁמְעוּ מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר. אַף מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע מִן הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאָמַר בָּרְכוּ אֶלָּא שׁוֹמֵעַ שֶׁהַצִּבּוּר עוֹנִין בָּרוּךְ וְכוּ' יָכוֹל גַּם הוּא לַעֲנֹת עִמָּהֶם[7]. (עַיֵּן א"ר סי' קל"ט סק"ט) (נ"ז קכ"ד קל"ט קצ"ב).
אחר השליח ציבור – כשאומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד.
אומרים הקהל יתברך – ביארתי בסימן יד סעיף א.
מנגן – בין מילה למילה.
יכול גם הוא לענות עמהם – בתנאי שהשליח ציבור אמר ברכו בקול רם דיו שלפחות תשעה אנשים מבלעדיו שמעו אותו, אבל אם לא שמעו אפילו תשעה, אסור לענות אחריו כלל, וגם אם השומעים החליטו לענות אחריו, אסור לציבור לענות עמהם, אלא יאמרו אמן על עניית השומעים.
הַקְדֻשָּׁה שֶׁבְּיוֹצֵר יֵשׁ לְהַדֵּר לְאָמְרָהּ בְּצִבּוּר, וְאִם אִי אֶפְשָׁר אוֹמְרָהּ גַּם בִּיחִידוּת[8] (נ"ט).
הקדושה שביוצר – ברכה ראשונה שלפני קריאת שמע של שחרית נקראת ברכת יוצר, מפני שהיא פותחת ב'יוצר אור ובורא חושך', וחלק מהברכה הוא לשבח את הקב"ה על שברא את המלאכים כדי לשבחו, ובתוך כך מזכירים את פסוקי הקדושה שהמלאכים משתמשים בהם, ואין זו קדושה אמיתית, כמו שביארתי בסעיף א.
אִם אֵין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת רַק מִנְיָן מְצֻמְצָם, אָסוּר לְכָל אֶחָד מֵהֵם לָצֵאת, וְעַל הַיּוֹצֵא נֶאֱמָר וְעוֹזְבֵי ה' יִכְלוּ. אֲבָל אִם יִשָּׁאֲרוּ עֲשָׂרָה, יְכוֹלִים הַיְתֵרִים לָצֵאת, אִם כְּבָר שָׁמְעוּ בָּרְכוּ, וּקְדֻשָּׁה וְהַקַּדִּישִׁים עַד לְאַחַר עָלֵינוּ. וּבְדִיעֲבַד אִם לֹא נִשְׁאֲרוּ עֲשָׂרָה, יְכוֹלִין לִגְמֹר גַּם בְּלֹא עֲשָׂרָה (רַק שֶׁיִּהְיוּ רֹב מִנְיָן) אֵת הָעִנְיָן שֶׁהִתְחִילוּ בַּעֲשָׂרָה[9], וְאִם הִתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לַחְזֹר אֵת הַתְּפִלָּה, גּוֹמֵר הַחֲזָרַת כָּל הַתְּפִלָּה וְאוֹמְרִים קְדֻשָּׁה, וְגַם אוֹמֵר אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּרְכֵנוּ בִּבְרָכָה וְכוּ', אֲבָל אֵין הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֵת כַּפֵּיהֶם, וְגַם אֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ לְאַחַר הַשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, כִּי הֵמָּה עִנְיָנִים אֲחֵרִים (כָּךְ כָּתַב הַפְּרִי חָדָשׁ וְעוֹד מֵהָאַחֲרוֹנִים ז"ל) וְאִם הִתְחִילוּ לִקְרֹת בַּתּוֹרָה בַּעֲשָׂרָה, וְיָצְאוּ מִקְּצָתָן, גּוֹמְרִין אֶת הַקְּרִיאָה, אֲבָל אֵין מוֹסִיפִין, וְגַם אֵין קוֹרִין לְמַפְטִיר, אֶלָּא הָאַחֲרוֹן שֶׁבְּמִנְיַן הַקְּרוּאִים, קוֹרֵא אֵת הַהַפְטָרָה בְּלֹא בְּרָכוֹת. (נ"ה קמ"ג)
מניין מצומצם – עשרה אנשים בדיוק.
נאמר – ישעיה א כח.
אם כבר שמעו... – שהם כבר התפללו ורק התנדבו להשלים מניין. שאם לא שמעו עדיין הרי הם בעצמם חייבים לשמוע קדושה וקדיש, ואסור להם לצאת, אבל אינם מכונים עוזבי ה'.
עד לאחר עלינו – כמנהג אשכנז שמיד אחרי קדיש תתקבל אומרים עלינו, ואחר כך קדיש, וכל אחד צריך לשמוע ביום שבעה קדישים [על שם הפסוק (תהלים קיט קסד) שבע ביום הללתיך], וקדיש זה מן המניין, ולכן חובה לשמוע אותו, כמבואר בסימן כ סעיף יא.
לחזור את התפילה – והיו עשרה, ויצאו מקצתם.
אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה - היא תפילה שאומרה השליח ציבור כאשר אין הכהנים מברכים, בחו"ל כל השנה, ובארץ ישראל כאשר אין כהנים, בתפילות שראויות מן הדין לנשיאת כפיים, והוא חלק מחזרת הש"ץ, כמבואר בסימן כ סעיף ו.
כך כתב הפרי חדש – אבל רוב הפוסקים האחרים כתבו שאומרים את הקדיש שבסיום שמונה עשרה, ובשחרית גם את הקדיש תתקבל שלאחר ובא לציון, שהם שייכים לשמונה עשרה, וכן הוא המנהג.
אין מוסיפין – בימים שמותר להוסיף עולים לתורה יותר ממה שחייבים, כגון בשבת, שמן הדין קוראים לתורה שבעה אנשים, ומותר להוסיף עליהם.
למפטיר – התבאר בהקדמה לסימן עח.
האחרון שבמניין הקרואים קורא את ההפטרה – והוא נחשב המפטיר, שאף שאין אנו נוהגים כן בדרך כלל, אלא מעלים לתורה קורא נוסף למפטיר, מלבד שבעת הקרואים המחוייבים, מעיקר הדין המפטיר יכול להיות אחד משבעת העולים.
בלא ברכות – כי לא ברור אם ההפטרה היא חלק מן הקריאה בתורה, או שהוא עניין בפני עצמו.
הקדמה לסעיף יא:
אנחנו מתייחסים לשליח ציבור בזמננו כאל אדם שמתנדב לנהל את התפילה. ופעמים רבות אנשים מתחמקים מן התפקיד, ואין להם לא חשק ולא כח, והגבאים מתקשים מאד למצוא מי שהוא שמוכן, ופעמים רבות ממנים ילדים שזה עתה הפכו בני מצוה ועדיין מתלהבים מהיכולות החדשות שלהם. מלבד בתפילות שכוללות נגינה ונעימה, כמו בשבתות ובחגים.
לא כך ראו חכמינו את התפקיד. מבחינתם שליח ציבור הוא המייצג את הציבור מול הקב"ה, וראוי שהוא יהיה אדם צדיק וירא שמים, ושיהיה אדם שמתפלל בכוונה, מתוך הלב, וידע לבטא נכון את מילות התפילה, ועוד תנאים שיתבארו בסעיף זה, באופן שכאשר הוא ניגש להתפלל עבור הציבור יש סיכוי שהקב"ה ישמע לתפילות.
ואמרו חכמים שכאשר מציעים למישהו להיות שליח ציבור עליו לסרב פעם ראשונה ושנייה, ולהסכים בפעם השלישית, וסיבת הסירוב צריכה להיות שהוא מרגיש שאין הוא ברמה גבוהה מספיק בכדי להיות שליח של קהל בישראל. ולצערנו היום אנשים מסרבים בגלל שהם מרגישים שהם ברמה גבוהה מדי בכדי שיטילו עליהם תפקיד זה, ובכך הם מבזים את התפילה, וגורמים טורח מיותר לציבור, וה' הטוב יכפר בעד.
ובהלכה יש מניעה למנות כשליח ציבור בחור שעדיין אין לו זקן מלא, כי אין זה כבוד הציבור, כמו שיתבאר בסעיף יג, ואמנם יש צדדים להקל כשאינו אלא שליח ציבור מזדמן ולא קבוע, אבל השאיפה צריכה להיות למנות לשליח צבור תמיד, בכל התפילות ובכל הימים, אנשים מכובדים, שנציגותם תכבד את הציבור.
הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָגוּן[10], שֶׁנֶּאֶמַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ[11] עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ, וְאָמְרוּ רז"ל זֶה שְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְיוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאֵיזֶה הָגוּן, זֶה שֶׁהוּא רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת, וּפִרְקוֹ נָאֶה, פֵּרוּשׁ, שֶׁלֹּא יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע אֲפִלּוּ בְּיַלְדוּתוֹ, וְשֶׁהוּא עָנָו וּמְרֻצֶּה לַקָּהָל, שֶׁיַסְכִּימוּ לִתְפִלָּתוֹ, וְיֵשׁ לוֹ נְעִימָה וְקוֹל עָרֵב, שֶׁמּוֹשֵׁךְ הַלֵּב, וְרָגִיל לִקְרֹת בְּתּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַפְּסוּקִים שֶׁבַּתְּפִלָּה סְדוּרִים בְּפִיו, וְאִם אֵין מוֹצְאִין מִי שֶׁיִּהְיוּ בּוֹ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ, יִבְחֲרוּ אֵת הַטּוֹב שֶׁבָּהֶם בְּחָכְמָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים[12].
הגון – יתבאר בהמשך.
שנאמר – ירמיהו יב ח.
זה שליח צבור שאינו הגון ויורד לפני התיבה – שהקב"ה שונא את המציאות הזאת שהקריטריון היחיד שקובע למנות שליח ציבור הוא הקול שלו, גם אם אין לו שום מעלה שמתאימה באמת לשליח צבור.
ריקן מעברות – שהרויח את ממונו ביושר ואין בתוך ביתו גזל, ולא יהיה ידוע כבעל עבירות.
פרקו – נערותו.
שם רע – של זנות או שאר עבירות מפורסמות.
בילדותו – בצעירותו
מרוצה לקהל – פירוש, שיסכימו הקהל לכך שהוא השליח ציבור, כמו שיתבאר בסעיף הבא.
שמושך הלב – ניתן להתחבר לתפילה יותר טוב כאשר היא נאמרת בנעימה ועל ידי בעל קול נאה, אבל לא יתכוון להנעים קולו כדי להראות את יכולתו, אלא לכבוד הקב"ה בלבד שחננו בקול נאה כדי שיכבד אותו בקולו.
הפסוקים שבתפילה – כאן מדובר בעיקר בפיוטים ותפילות מיוחדות. אבל תמיד צריך למנות מישהו שהתפילה הרגילה שגורה בפיו, ולא יבלע אותיות ומילים, ולא יטעה בניקוד, מלעיל ומלרע וכדומה, שאין זה כבודו של הקב"ה לשלוח אדם שמדבר איתו בשפה עילגת.
בחכמה ובמעשים טובים – הוא התנאי העיקרי לשליח ציבור, וחשוב יותר מקול ערב, ובתנאי שאין לו קול עורב, שקולו אינו נעים ומפריע לציבור להתרכז.
אֵין לְאָדָם לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַתֵּבָה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַקָּהָל וְכָל מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, מֵחֲמַת אַלָּמוּת וְגֵאוּת, אֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר וּבוֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה' (ועיין לקמן סימן כ"ט סעיף ט').
שלא ברצון הקהל – ומקובל למנות גבאי שקיבל את התפקיד מטעם הקהל למנות שליחי ציבור כפי הבנתו. ואסור לאדם לתפוס את התיבה בלי שהגבאי או הקהל ימנה אותו כשליח ציבור. דין זה נאמר גם לאבל וליארצייט שהם "חיוב", שאמנם יש עניין גדול בכך שהם יהיו שלוחי ציבור, אבל אין אדם יכול להיות שליח בלי שישלחו אותו, והוא צריך לקבל את הסכמת הגבאי, ואם אין הקהל מרוצה ממנו אסור לו להתפלל, אלא אם כן הקהל מחליטים להתחשב במצב המיוחד שלו ולוותר על אי הנוחות שלהם, שזאת צריכה להיות החלטה שמקובלת על כולם.
אלמות – אלימות.
גאות – גאווה.
שנאמר – תהלים י ג.
בוצע – גוזל.
נאץ ה' – אין זה מברך אלא מנאץ.
אֵין מְמַנִּין לִשְּׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ אֶלָּא מִי שֶׁנִּתְמַלֵּא זְקָנוֹ, אֲבָל בְּאַקְרַאי בְּעָלְמָא, כָּל שֶׁהוּא בֶּן י"ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, יָכוֹל לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה[13] (יתר דיני הש"ץ בש"ע סי' נ"ג) (נ"ג).
שנתמלא זקנו – ויש לו מראה מכובד של אדם בוגר, כדי שיוכל לייצג את הציבור מול הקב"ה בצורה מכובדת. וצריך שיהיה לו זקן מלא, ואם כבר הגיע לגיל שמונה עשרה די במעט זקן, ואם הגיע לגיל עשרים, אפילו ללא זקן יוכל להיות שליח צבור.
באקראי בעלמא – באופן אקראי בלבד, כשהשליח ציבור הקבוע אינו נמצא או אינו יכול.
[1] אם יש מנין מצומצם ואחד מהעשרה לא סיים תפלתו או שהוא ישן, מעיקר הדין רשאים לומר חזרת השליח ציבור, אך טוב להחמיר ולהמתין עד שיסיים תפלתו או להעיר את הישן כדי שיהיו ציבור העונים אמן. ואפילו אם אחד עוד לא גמר, טוב להמתין לו. ולהמתין לאלו שמתפללים, אפי' אם ארבעה עדיין מתפללים, מעיקר הדין לא צריך להמתין להם, אבל בישן רק אם אחד ישן מעיקר הדין לא צריך להעירו, ולא אם שניים ישנים. (הלכה ברורה נה,יח).
גם חרש המדבר ולא שומע מצטרף למנין, וכן אילם מצטרף למנין, ואם הוא לא שומע ולא מדבר, אינו מצטרף למנין. אך אם הוא מתנהג כפיקח, כגון שלומד בבית ספר מיוחד לחרשים, מצטרף למנין. ויש חולקים (הליכות עולם א, פו).
היביע אומר (ט קח לד)כתב, אפשר להקל בשעת הדחק לצרף מחלל שבת למנין .
אדם שאומר קדיש ולא שומעים אותו מרוב קולות, עדיין יש בכך מעלה שהוא אומר קדיש. (אור לציון ב, ה, ז).
[2] הספרדים לא נהגו לעמוד בעת אמירת 'ברכו'. ורק בלילי שבת נהגו לעמוד בקדיש שלפני ברכו כיון שמקבלים בו "נשמה יתירה". (יחוה דעת ג, ד).
[3] באמירת ברכו, צריך השליח ציבור לכרוע מעט ב'ברכו', ולזקוף בשם. (ילקוט יוסף נז, ח).
[4] הילקוט יוסף( נז, ט)כתב, הנוהגים לכפוף הראש מעט כשעונים ברכו, יש להם על מה לסמוך
[5] ומנהגנו שלא לומר אמן אחר ברכו, לא הקהל ולא השליח ציבור. (ילקוט יוסף נז,ב). אדם שלא שמע את השליח ציבור אומר ברכו, יכול לענות יחד עם האחרים ששמעוהו, אך אם השליח ציבור אמר ברכו בקול נמוך, עד כדי כך שכל הציבור לא שמעוהו, לא יענו ברכו את ה' המבורך, אלא עונים אמן.(הלכה ברורה נז, ב)
[6] והשולחן ערוך לא כתב זה, מפני שסובר שאין לאמרו. (כף החיים נז, ו) וכך התפשט המנהג אצל הספרדים שלא לאומרו.(הלכה ברורה נז,ה)
[7] בכל עניית אמן או ברכו, הכלל הוא שאם רוב הציבור עדיין עונים, יכול לענות עמהם. ואם סיימו רוב הקהל לא עונה עמהם. (שולחן ערוך קכד,יא).
[8] המנהג להקל לומר קדושה זו ביחיד. ומידת חסידות שיאמרה בטעמים. (יביע אומר ה, ז).
ואם היה היחיד בבית הכנסת, כגון שבא מאוחר, אין צריך לאמרה בטעמים. (הלכה ברורה נט, י).
על פי המקובלים צריך לומר קדושת יוצר בישיבה. (הלכה ברורה נט, יא).
[9] ואם התחילו ישתבח בעשרה ויצאו מקצתן, לא יכולים לומר קדיש. ואם היה עשרה בברכו ויצאו מקצתן, לא יכולים להמשיך חזרת השליח ציבור דזה ענין חדש. (הלכה ברורה נה, ה).
[10] חזן שקולו ערב אך מגלח זקנו בתער פסול להיות שליח צבור, עד שיחזור בתשובה. אבל שליח צבור שהולך בגילוי ראש, אף על פי שיש להעיר לו על כך שכן לא יעשה להדמות לחפשים, מכל מקום לא נפסל להיות שליח צבור. (יביע אומר י, ח).
מותר לחזור על מילה פעמיים אם זה משום שלא כיון בה. אבל אם זה לצורך נגינה, אסור לחזור על מילה פעמיים וכן לצורך נגינה אין לחתוך את המילה. (אור לציון ב, ט, לט). וכן אין להפוך את המלעיל למלרע לצורך הנגינה, וכל שכן בעת הזכרת ה'.(יביע אומר ו, ז)
[11] וכן לא יקחו מי שאינו יודע לבטא את האותיות כתקנן, כגון שלא מבדיל בין ח' לכ' ובין א' לע'. ורק אם אין שליח ציבור אחר, אפשר לקחתו לשליח ציבור (יביע אומר ו,יא). אמנם שליח צבור שמשתמש בשינים תותבות, ובלעדיהן אינו יכול לבטא כראוי האותיות אשר מוצאן בשינים, כגון ז' וס' וצ' וש', אע"פ כן רשאי להתפלל. (יביע אומר ז, יח).
אדם שעבר עבירות וחזר בתשובה יכול לעלות לשליח ציבור, אולם לימים נוראים יש להעדיף אדם שהיה ירא שמים כל ימיו. (הלכה ברורה נג, ז). אין להעלות מי שלובש שרוולים קצרים עד כדי שחלק מהזרוע שבין הכתף למרפק מגולה, שאין זה כבוד הציבור. (יחוה דעת ד, ח).
[12] ועדיף שיקחו שליח ציבור בן תורה. ואם לא מוצאים, יקחו אדם שמחנך את בניו לתלמוד תורה.
לא יקחו מי שמחנך את בניו בבתי ספר חילוניים או בחינוך מעורב. ולא את מי שמגלח בסכין. ולא את מי שתובע לבתי דין של ערכאות. (הלכה ברורה נג, ט).
[13] השולחן ערוך (נג, ו) כתב, שבאופן קבוע יש להעדיף שליח ציבור שהתמלא זקנו. אבל באקראי גם מי שיש לו שתי שערות יכול להיות שליח ציבור, אך צריך שיהיה ידוע שהביא שתי שערות. ואם לא ידוע אין להקל להעלותו לתפלה שיש בה חזרת השליח ציבור.
בן שלוש עשרה שאביו לא העיד עליו שעבר גיל שלש עשרה, ושיש לו ב' שערות אין להעלותו לשליח ציבור קבוע, ולא לממלא מקום קבוע לעתים ידועות (אפי' כשהציבור מוחל). אך אם רק מידי פעם כשהשליח ציבור לא יכול לעלות, הוא מחליפו, אפשר . (הלכה ברורה נג, י). והילקוט יוסף (נג, כג) כתב, שרק בשעת הדחק כשאין חזן, יכול להיות שליח ציבור.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך