לימוד יומי ט' חשוון

סימן י - הלכות תפלין ובו כו סעיפים:

סעיף א

מִצְוַת תְּפִלִּין הִיא גַם כֵּן מִצְוָה יְקָרָה מְאֹד, שֶׁכָּל הַתּוֹרָה הוּקְשָׁה לַתְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מֵנִיחַ תְּפִלִּין, הֲרֵי הוּא בִּכְלַל פּוֹשְׁעֵי יִשְֹרָאֵל בְּגוּפָן. וּמִי שֶׁמֵנִּיחַ תְּפִלִּין פְּסוּלִין, לֹא בִלְבַד שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה, אֶלָּא שֶׁמְּבָרֵךְ כַּמָּה וְכַמָּה בְּרָכוֹת לְבַטָּלָה שֶׁהוּא עָוֹן גָּדוֹל. וְלָכֵן יְדַקְדֵּק לִקְנוֹת תְּפִלִּין מִסּוֹפֵר מֻמְחֶה וִירֵא שָׁמַיִם[1], וְכֵן רְצוּעוֹת יִקְנֶה מֵאִישׁ נֶאֱמָן שֶׁהוּא בָטוּחַ שֶׁנִּתְעַבְּדוּ לִשְׁמָהּ מֵעוֹרוֹת טְהוֹרוֹת. וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, רַבָּה הַמַּכְשֵׁלָה בְּמַה שֶּׁקּוֹנִים תְּפִלִּין וּרְצוּעוֹת מִמָּאן דְּהוּא לְפִי שֶׁמּוֹכְרָם בְּזוֹל, וְהֵם פְּסוּלִים. וְכָל יְרֵא שָׁמַיִם יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, אִם עַל מַלְבּוּשָׁיו וְכֵלָיו הוּא מְהַדֵּר שֶׁיְּהוּ כְתִקּוּנָן, מִכָּל שֶׁכֵּן בְּחֶפְצֵי ה' יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁלֹּא יְצַמְצֵם וְיָחוּס עַל הַכֶּסֶף אֶלָּא יְהַדֵּר לִקְנוֹת אוֹתָן בְּוְדַּאי כְּשֵׁרִים אַף שֶׁמְּחִירָם רָב, וְיַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ מְתֻקָּנִין וּשְׁחוֹרִים הַבָּתִּים וְהָרְצוּעוֹת[2]. וְיֵשׁ לִמְשֹׁחַ הָרְצועוֹת תָּדִיר בְּשֻׁמָּן שֶׁיִּהְיוּ שְׁחוֹרִים (וְלֹא יִמְשְׁחֵם בְּשֻׁמָּן דָּג הַנִּקְרָא פִישְׁטְרָאן כִּי הוּא מִדָּג טָמֵא). וְאִם נִתְקַלְקְלוּ הַתְּפִלִּין אֲפִלּוּ רַק בְּמִקְצָת אוֹ שֶׁנִּפְסְקוּ הַתְּפִירוֹת, יַעֲשֶׂה מִיָּד שְׁאֵלַת חָכָם אִם הֵם כְּשֵׁרִים וּבְיוֹתֵר יֵשׁ לְדַקְדֵּק עַל הַקְּרָנוֹת וּבִפְרָט בְּשֶׁל רֹאשׁ שֶׁהוּא שָׁכִיחַ מְאֹד שֶׁמִּשְׁתַּחֲקוֹת וְנַעֲשׂוּ שָׁם נְקָבִים וְנִפְסְלוּ. וְכֵן שָׁכִיחַ מְאֹד שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁנִּתְיַשְּׁנוּ הַתְּפִלִּין, נִפְרַד קְצָת מֵהָעוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁל רֹאשׁ וְנִפְסָל. וּצְרִיכִין לְהַשְׁגִּיחַ עַל כָּל זֶה בִּמְאֹד. וְכָל הַזָּהִיר בְּמִצְוַת תְּפִלִּין לִנְהֹג בָּהֶם קְדֻשָּׁה שֶׁלֹּא לְדַבֵּר בָּהֶם דִּבְרֵי הֲבָלִים וְשִׂיחַת חֻלִּין, מַאֲרִיךְ יָמִים ומֻבְטָח שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר, ה' עֲלֵיהֶם (שֶׁנּוֹשְׂאִין עֲלֵיהֶם שֵׁם ה' בִּתְפִלִּין) יִחְיוּ, וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי, וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵינִי. תְּפִלִּין הוּא לְשׁוֹן פְּלִילָה וְהוֹכָחָה (וְלָכֵן הַלָּמֶ"ד דְגוּשָׁה לְמַלֹּאת חֶסְרוֹן הַשְּׁנִיָּה), כִּי הַתְּפִלִּין הֵן עֵדוּת וְהוֹכָחָה שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עָלֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְגוֹ', וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵלּוּ תְפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁי"ן מֵהַשֵּׁם שַׁדַּי. וְלָכֵן אֵין לְכַסוֹת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לְגַמְרֵי עִם הַטַּלִּית [ל"ז].

 

הוקשה – הושוותה.

שנאמר – שמות יג ט.

שאינו מניח תפילין – מפני שמזלזל במצווה.

פושעי ישראל בגופן – שאמרו עליו חכמינו זכרונם לברכה, שאחר מיתתו של אדם בהגיעו ליום הדין, אם הוא אדם בינוני שיש בידו מחצה זכויות ומחצה עוונות, הקב"ה מטה את הכף לכיוון הזכויות, והוא נכתב לחיי העולם הבא, אבל אם בתוך מחצית העוונות יש בין יתר העוונות את העוון הזה, שלא הניח תפילין, אין הקב"ה מטה את הכף, אלא הוא נידון בגיהנם למשך שנים עשר חודש, ולאחר שנים עשר חודש גופו כלה ונשמתו נשרפת ורוח מפזרתו תחת כפות רגלי צדיקים.

שאינו מקיים את המצוה – והרי הוא כאילו לא הניח תפילין, ואם הדבר נובע מכך שלא השקיע די מאמץ לרכוש תפילין כשרות, כמו שיתבאר, הרי הוא בכלל פושעי ישראל בגופן.

שמברך – כל פעם שמניח את התפילין.

עוון גדול – התבאר בסימן ו סעיפים ג-ד.

מומחה – שיודע את ההלכות וכותב כתב יפה.

וירא שמים – בתפילין ובמזוזות [בניגוד לספרי תורה] יש הלכה, שאם יש טעות בכתיבה אפילו באות אחת בלבד, כל מה שנכתב מן הטעות והלאה פסול, אפילו אם יתקן את הטעות אחר כך, ורק אם יתקן מיד, עוד לפני שהמשיך לכתוב, התפילין [או המזוזה] כשרות. וכתיבת התפילין הוא דבר שאורך זמן רב, ולפעמים אחר שהסופר השקיע שני ימי עבודה בכתיבת התפילין, הוא מגלה טעות קטנה בתחילת הכתיבה, שניתן טכנית לתקן בקלות, ולא יוכלו לראות שנעשה כאן תיקון [ובוודאי שלא יוכלו לראות האם התיקון נעשה מיד או אחרי שסיים לכתוב], ובאמת התפילין פסולות והמניחם אינו מקיים את מצוות תפילין, ואם לא יהיה הסופר ירא שמים, הפיתוי לתקן ולמכור את התפילין יהיה גדול מדי, והסופר לא יעמוד בו וימכור תפילין פסולות בתור תפילין כשרות ואפילו מהודרות, והקונה המסכן לא קיים את מצוות תפילין מימיו. ואמנם גם סופר ירא שמים עלול שלא לעמוד בנסיון, אבל אז הקונה עשה לפחות את ההשתדלות המירבית מבחינתו לרכוש תפילין כשרות, והוא אנוס ואינו נענש אם מתברר שהתפילין היו פסולות, אבל אם לא חיפש סופר ירא שמים כלל, האשמה מוטלת עליו.

שנתעבדו לשמה – אם עיבוד העורות לא נעשה לשם קדושת תפילין, הרצועות פסולות.

מעורות טהורות – של בעלי חיים כשרים, אבל אין צריך שיישחטו בשחיטה כשרה.

רבה המכשלה – רבים נכשלים.

מאן דהוא – מישהו לא ידוע.

הוא מהדר שיהיו כתיקונן – ואם קונה רהיט או בגד הוא דואג שלא יהיה בו שום פגם, ומאיכות טובה, גם אם הדבר עולה כסף רב.

אף שמחירם רב – תפילין שנכתבו על ידי סופר ירא שמים, ובתי התפילין והרצועות נעשו על ידי אדם נאמן, ברמת כשרות הכי בסיסית, צריכים לעלות לכל הפחות 1200 ₪, שזה המחיר של שעות העבודה של הסופר, מעבדי העורות, ומייצרי הבתים, והחומרים, עם רווח מינימלי של נקודת המכירה. אם הם עולים פחות מזה, רבים הסיכויים שמדובר בזיוף שלא שוה גם 100 ₪.

וישגיח עליהן – גם אם קנה תפילין כשרים מאדם נאמן, עדיין צריך לעקוב אחרי המצב שלהם, כי הם עלולים להתקלקל עם הזמן, ואז צריך להשים לב לכך, ולתקנם מיד.

מתוקנים – ללא חורים.

שחורים הבתים והרצועות – ויש לרצועות נטיה לאבד את צבעם עם השנים, ואז צריך לצובעם מחדש בצבע מיוחד לצביעת תפילין, שניתן לקנותו בכל חנות לתשמישי קדושה.

בשומן שיהיו שחורים – בזמנם היו הרצועות במרקם מחוספס של עור, ומשיחה בשומן היה נותן להם מרקם חלק ומראה שחור יותר.

פישטראן – שמן דגים.

הוא מדג טמא – וכל דבר המשמש למצות תפילין, מזוזה וספר תורה, צריך להיות מן הצומח או מבעלי חיים שמותרים באכילה.

נתקלקלו – נקרעו או התחוררו, או איבדו את צורתם.

נפסקו התפירות – בתחתית התפילין ישנם תפירות שמחברים את החלק העליון שבו מונחים הפרשיות, עם החלק התחתון שמשמש כמכסה לסגור את החלק החלול, והוא זה שמונח על היד ועל הראש. ותפירות אלו צריכים להיות תפורים עם גידים של בהמה טהורה, והתפירות צריכות ליצור ריבוע, ועושים בכל צד שלוש תפירות, בסך הכל שתים עשרה תפירות.

אם הם כשרים – כי הדבר תלוי בכמות של החורים או של התפירות שנקרעו, ובמיקום של הפגם, ויש בזה הרבה פרטי דינים.

הקרנות – הפינות.

שכיח – מצוי.

משתחקות – נשחקות, משתפשפות.

ונפסלו – אפילו חור אחד באחת הפינות פוסל את התפילין.

נפרד קצת מהעור העליון – המציאות לא ברורה לי.

דברי הבלים – דברים חסרי ערך.

שיחת חולין – ענייני היום יום.

שנאמר – ישעיה לח טז.

ולכל בהן... – המשך הפסוק. כל השנים שבהם יש רוח בקרבי ה' יחיה אותי.

לשון פלילה והוכחה – פלילים בלשון התורה הם דיינים ששופטים על פי הוכחות.

הלמ"ד דגושה למלאות חסרון השניה – דגש חזק מכפילה את האות הדגושה, וקוראים כאילו היה כתוב תפיללין (הלמ"ד הראשונה בשוא נח, ונבלעת בלמ"ד השנייה) והוא מורה תמיד על חסרון אות כלשהי שנשמטה [לא בהכרח זהה לאות הדגושה כמו כאן], בין אם נשמטה מהשורש כמו כאן, ובין אות שימוש או אות של הבניין, כמו התי"ו מבניין התפעל.

שאמר הכתוב – דברים כח י.

שי"ן מהשם שדי – אותיות השם שדי נמצאות כולם בתפילין, השי"ן על התפילין של ראש, והדל"ת והיו"ד בקשרים של התפילין של יד ושל ראש. אך השי"ן היא הניכרת לכל מי שרואה את התפילין על הראש, ועליו נאמר 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך'.

לגמרי – כי על פי הסוד טוב שהטלית יכסה את התפילין על כל פנים באופן חלקי.

הערות:

-       ישנם שני סוגי תפילין [בתי התפילין, לא הפרשיות שבפנים]. תפילין מעור בהמה דקה [כבשים ועזים], תהליך הייצור שלהם פשוט ייחסית, כיון שמדובר בעור דק וגמיש. תפילין אלו קטנות הם, ורגישות מאד לכל מכה, שפשוף, איבוד צורה, התיישנות, ועוד, כמו שהתבאר בסעיף זה. אך יש גם תפילין מעור בהמה גסה [עגלים], שהוא עור מאד עבה וקשה לעיצוב, ותהליך הייצור שלהם מורכב מאד, והם יקרות יותר [צריכים לעלות מינימום 1500 ₪], אבל יש להם את המעלה שהם נשמרים כחדשים עשרות רבות של שנים [כל עוד שאינם נופלים למים או נחשפים לשמש ישירה] ואין צריך לדאג לחורים וסדקים וקריעות או עיוות צורתם.

 

סעיף ב

זְמַן הַנָּחָתָן בַּבֹּקֶר, מִשֶּׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ הָרָגִיל עִמּוֹ קְצָת בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וְיַכִּירֶנּוּ. אַחַר שֶׁלָּבַשׁ אֶת הַטַּלִּית, מֵנִיחַ אֶת הַתְּפִלִּין. וְהָא דְמַקְדִּימִין אֶת הַצִּיצִית לִתְפִלִּין, מִשּׁוּם דְּמִצְוַת צִּיצִית תְּדִירָה יוֹתֵר, שֶׁנּוֹהֶגֶת בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, וּמִצְוַת תְּפִלִּין אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בַחֹל, וְקַיְמָא לָן, תָּדִיר וְשֶׁאֵינוֹ תָדִיר, תָּדִיר קֹדֶם. וְאִם פָּגַע תְּחִלָּה בַּתְּפִלִּין, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּתוֹךְ כִּיסָן, צָרִיךְ לְהַנִּיחָן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִתְעַטֵּף בַּטַּלִּית[3] (כך כָּתוּב בְּחַיֵּי אָדָם), מִשּׁוּם דְּאֵין מַעֲבִירִין עַל הַמִצְוֹת, דִּכְתִיב, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת, קְרֵי בֵהּ, אֶת הַמִצְוֹת, מִצְוָה שֶׁבָּאָה לְיָדְךָ אַל תַּחְמִיצֶנָּה (כ"ה ל').

 

זמן הנחתן – הזמן הראשון שמותר להניח בו תפילין.

רגיל עמו קצת – שהוא נפגש איתו לעיתים, אבל לא יום יום.

ארבע אמות – כ2 מטר, ובזמננו שכמעט בכל מקום יישוב יש אור מלאכותי גם בלילה, קשה מאד לשער זמן זה, ונוצרו מנהגים שונים לחישובו, ועל כל פנים 50 דקות לפני הנץ החמה ניתן להניח תפילין ולברך עליהם במשך כל השנה לכל הדעות.

יכירנו – יזהה אותו.

והא – וזה.

אלא בחול – אין מניחים תפילין בשבת ויום טוב, ובסעיף כה יתבאר אם מניחים תפילין בחול המועד.

קיימא לן – מילולית: 'עומד לנו', כך ההלכה.

תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם – כאשר יש לפני האדם שתי מצוות, וצריך לקיים את שתיהן, הוא צריך לקיים קודם את המצווה התדירה יותר, ויש דוגמאות רבות לכך, עיין למשל בסימן מד סעיף י, סימן עו סעיף יב, סימן צז סעיף יד, סימן קלט סעיף כד.

בתוך כיסן – שהגיע לידו נרתיק התפילין לפני שהגיע לידו הטלית או שקית הטלית.

אין מעבירין על המצוות – אסור לעזוב מצוה שבאה לידו, כדי לקיים מצוה אחרת, וכלל זה חזק יותר מן הכלל להקדים את התדיר.

כתיב – שמות יב יז.

קרי ביה – תקרא את הפסוק כאילו היה מנוקד...

אל תחמיצנה – שהרי משמעות הפסוק לשמור את המצות שלא יחמיצו, כלומר לא להניח אותם בלא עסק, מה שיאפשר להם להחמיץ, כמבואר בסימן קי סעיף ח, וגם כאשר בדרך רמז מפרשים את הפסוק על המצוות, הפסוק מתפרש בדומה לזה, שיש לשמור את המצוות שלא 'יחמיצו' על ידי שאין מתעסקים בהם.

הערות:

-       צריך להיזהר לאחסן את הטלית ואת התפילין בצורה כזאת, שכאשר ירצה להתעטף בטלית הטלית תהיה קרובה אליו או נגישה אליו יותר מהתפילין.  ובמיוחד צריך להיזהר אם שכח את הטלית בשבת בבית הכנסת, וביום ראשון מגיע לשם עם התפילין ביד, שצריך להניח את התפילין קודם, ואם רוצה, יכול לתת את התפילין לחברו שיקח אותם עבורו לבית הכנסת, ולא יחזיר לו אותם עד שיגיע לידו הטלית, ומה שבבית היו בידיו התפילין אין בכך בעיה, כי הדין שאסור להעביר על המצוות לא נאמר אלא בזמן שרוצה לקיים את המצוות.

 

סעיף ג

כְּתִיב וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה (בְּפָרָשַׁת וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ), מִדִּכְתִיב יָדְכָה בְּהֵ"א דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, דְּהַיְנוּ יָד כֵּהָה זוֹ שְׂמֹאל שֶׁהִיא תָּשָׁה וְכֵהָה. וְיַנִּיחָהּ שָׁם בַּמָּקוֹם שֶׁהַבָּשָׂר הוּא גָבוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם, שֶׁתְּהֵא שִׂימָה כְּנֶגֶד הַלֵּב, וְלָכֵן יָנִיחָה שָׁמָּה וְיַטֶּה אוֹתָהּ מְעַט לְצַד הַגּוּף, שֶׁכְּשֶׁיָּכוֹף הַזְּרוֹעַ לְמַטָּה, תִּהְיֶה כְּנֶגֶד לִבּוֹ. וְהָא דִכְתִיב בִּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בֵּין עֵינֶיךָ, קִבְּלוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁאֵין זֹאת בֵּין עֵינֶיךָ מַמָּשׁ, אֶלָּא כְּנֶגֶד בֵּין עֵינֶיךָ, וּמְקוֹמָהּ הוּא מִמְּקוֹם שֶׁהַשְׂעָרוֹת מַתְחִילִין לִצְמֹחַ וְנִמְשָׁךְ מְקוֹמָהּ לְמַעְלָה עַד סוֹף הַמָּקוֹם שֶׁמּוֹחוֹ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס, דְּהַיְנוּ שֶׁקְּצֵה הַתִּתּוֹרָא שֶׁלְמַטָּה לֹא תְהֵא לְמַטָּה מִמְּקוֹם הַתְחָלַת צְמִיחַת הַשְּׂעָרוֹת, וּקְצֵה הַמַּעְבַּרְתָּא שֶׁלְּמַעְלָה, לֹא תְהֵא לְמַעְלָה מִמָקוֹם שֶׁמֹּחוֹ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד שֶׁתְּהֵא מֻנַּחַת בִּמְקוֹמָהּ הָרָאוּי. וְאִם מֵנִיחַ אֲפִלּוּ מִקְצָתָהּ עַל הַמֵּצַח בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שְׂעָרוֹת גְּדֵלוֹת[4] אוֹ אֲפִלּוּ הֵנִיחָהּ כֻּלָּהּ בִּמְקוֹם שֵׂעָר אֶלָּא שֶׁהִיא מִן הַצַּד וְלֹא כְנֶגֶד בֵּין הָעֵינַיִם, לֹא עָשָׂה אֶת הַמִּצְוָה וּבֵרַךְ לְבַטָּלָה. וְהַקֶּשֶׁר יְהֵא מֻנָּח כְּנֶגְדּוֹ מֵאַחוֹרֵי הָרֹאשׁ לְמַעְלָה בְּגֹבַהּ הָעֹרֶף שֶׁהוּא סוֹף הַגֻּלְגֹּלֶת בִּמְקוֹם שֵׂעָר שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַפָּנִים וְלֹא יַטֶּה לְכָאן אוֹ לְכָאן. וּצְרִיכָה שֶׁתְּהֵא מְהֻדֶּקֶת בְּראֹשׁוֹ. וְהִנֵּה כְּשֶׁהַבַּיִת עִם הַמַּעְבַּרְתָּא רְחָבִים, קָשֶׁה שֶׁתְּהֵא מְהֻדֶּקֶת כָּרָאוּי, וּצְרִיכִין לִזָּהֵר בָּזֶה מְאֹד (כ"ז).

 

כתיב – שמות יג טז.

בפרשת והיה כי יביאך – ארבעה פרשיות כתוב בהם שצריך שהם יהיו על היד ובין העיניים, וארבעתם כתובים בתוך התפילין: פרשת 'קדש לי כל בכור' (שמות יג א-י), פרשת 'והיה כי יביאך' (שמות יג יא-טז), פרשת 'שמע ישראל' (דברים ו ד-ט), ופרשת 'והיה אם שמוע' (דברים יא יג-כא). המילה 'ידכה' בה"א מופיעה רק בפרשת והיה כי יביאך, בשאר הפרשיות כתוב 'והיה לך לאות על ידך', 'וקשרתם לאות על ידך', 'וקשרתם אותם לאות על ידכם'.

מדכתיב – ממה שכתוב.

תשה וכהה – חלשה.

מקום שהבשר הוא גבוה – על שריר הזרוע.

שנאמר – דברים יא יח.

כנגד הלב – והמקום ב'יד' שהוא כנגד הלב הוא השריר של הזרוע.

הא דכתיב – מה שכתוב.

בין עיניך – שמות יג ט, יג טז, דברים ו ח [וכן בדברים יא יח – בין עיניכם].

כנגד בין עיניך – בראש במקום שהוא בדיוק מעל הנקודה שבין העיניים.

מתחילין לצמוח – גם מי שהקריח, צריך להניח במקום שבעבר צמחו בו שערות.

מוחו של תינוק רופס – הגולגולת של תינוק מורכבת מכמה חלקים, שביניהם אזורים רכים המכונים 'מרפס'. עם גדילת התינוק, חלקי הגולגולת מתחברים, ומתאחים לכדי עצם אחת.

התיתורא – ריבוע העור שבבסיס התפילין.

מעברתא – חתיכת העור הנוספת שבבסיס התפילין, שהרצועה עוברת בתוכה.

אפילו מקצתה – צריך להיזהר שאפילו פינות התיתורא יהיו במקום שצומחים בו שערות.

מן הצד – מעל אחת העיניים.

לא עשה את המצוה – והדבר נחשב כאילו התפילין מונחות בנרתיקם.

למעלה בגובה העורף שהוא סוף הגולגולת – צריך להיזהר שהקשר יהיה על עצם הגולגולת, ולא בגומה שמתחתיו.

כנגד הפנים – באמצע העורף, מול התפילין שבצד הקדמי.

צריכין ליזהר בזה מאד – שלא תהיינה התפילין רחבות מדאי, ובפרט אצל נערים בעלי היקף ראש קטן, שתוכלנה התפילין להתהדק כמו שצריך בלי שיזיזו אותם קדימה מדי, או את הקשר אחורה מדי.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] אף על פי שתפילין בכתיבה אשכנזית (צורת האותיות) כשרים לספרדים, הבא לקנות תפילין, יקנה דווקא תפילין מסופר ספרדי, כוון שהרבה סופרים אשכנזים כותבים כשיטת הט"ז הסובר שרווח של תשע אותיות מצטרף בשתי שורות, ולדעת השולחן ערוך (לב, לו) שסובר שכל הפרשיות צריכים להיות פתוחות חוץ מ"והיה אם שמוע" שצריכה להיות סתומה, תפילין אלו פסולות. (יחוה דעת ב, ג. ובחלק ד, ג)

[2] והאור לציון (ב, מד, לט) כתב, שאם רוב רוחב הרצועה שחור, כשר. ויזהר שלא יהא מקום שהוא לבן לגמרי אם אין שיעור רצועה עד המקום ההוא. וכן בבית התפילין אם הרוב שחור כשר, ולכן אם בחוד הבתים יש מעט לבן כל שלא נפגם הריבוע אין בכך כלום.

[3] מי שיש לו כסף לקנות או טלית או תפילין, יקנה תפילין שזה חובת האדם, ולא טלית שהיא חובת הבגד. (הלכה ברורה כה, ח, ט. ובילקוט יוסף כה, ל).

[4] כתב בילקוט יוסף (כז, ה) שצריך ליזהר שאפילו חלק מהתפילין לא יהיו על המצח. אבל אם נשאר חלק מהתפילין באויר כמו שמצוי בתפילין גדולים, יוצא ידי חובת המצוה.

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה