לימוד יומי ח חשוון

סעיף יד

חוּטֵי הַצִּיצִית[1] צְרִיכִין לִהְיוֹת שְׁזוּרִין. וְאִם אֵיזֶה חוּט נִפְרַד מִשְּׁזִירָתוֹ, אֲזַי כָּל הַפָּרוּד נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ נִקְצָץ וְאֵינוֹ (סִימָן י"א).

 

שזורין – מורכבים מכמה חוטים דקים שיצרו מהם חוט אחד עבה.

כאילו נקצץ ואינו – והדין יהיה בדיוק כמו שהתבאר בסעיף יג בחוטים שנפסקו.

 

סעיף טו

טַלִּית שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צִיצִית וְנֶחֱלַק לִשְׁנֵי חֲלָקִים, כְּמוֹ שֶׁהוּא שָׁכִיחַ בְּהַרְבֵּה טַלִּיתִים שֶׁלָּנוּ שֶׁהֵם מְחֻבָּרִים מִשְּׁנֵי חֲלָקִים, וְלִפְעָמִים מַפְרִידִין אוֹתוֹ כְּדֵי לְכַבְּסוֹ אוֹ לְתַקְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ חוֹזְרִין וּמְחַבְּרִין אוֹתָן בִּתְפִירָה, כֵּיוָן דְּמִסְּתָמָא יֵשׁ בְּכָל חֵלֶק כְּדֵי לְהִתְעַטֵּף בּוֹ, עַל כֵּן דַּי אִם יִטֹּל שְׁתֵּי הַצִּיצִית מֵאֵיזֶה חֵלֶק שֶׁיִּרְצֶה. וּלְאַחַר שֶׁיְּחַבֵּר אֶת הַטַּלִּית, יַחֲזֹר וְיִקְשְׁרֵם. אֲבָל אִם אֵין בְּכָל חֵלֶק בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּדֵי לְהִתְעַטֵּף בּוֹ, צָרִיךְ לְהָסִיר כָּל הַצִּיצִית (מִשּׁוּם שֶׁכְּשֶׁנִּתְפָּרְדוּ הַחֲלָקִים, נִפְטַר כָּל חֵלֶק מִצִּיצִית. וּלְאַחַר שֶׁשּׁוּב נִתְחַבְּרוּ וְנִתְחַיָּב בְּצִיצִית, אִם יִשָּׁאֲרוּ בוֹ הָרִאשׁוֹנוֹת, פָּסוּל מִשּׁוּם תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי כְּדִלְעֵיל סָעִיף ו). וְאִם בְּחֵלֶק אֶחָד יֶשׁ בּוֹ כְּדֵי עִטּוּף וּבְחֵלֶק אֶחָד אֵין בּוֹ כְּדֵי עִטּוּף, יָסִיר אֶת הַצִּיצִית מֵחֵלֶק זֶה שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי עִטּוּף.

 

שכיח – מצוי.

מחוברים – עם תפר באמצע.

כדי לכבסו או לתקנו – כיון שהטלית גדולה וכבדה ייחסית, והתפר הוא תפר פשוט, יותר קל לפרום ולתפור בחזרה אחר כך, ולהתעסק עם טלית הרבה יותר קטנה, מאשר לכבסו או לתקנו בעודו מחובר.

מסתמא – כך הוא בדרך כלל לפי המציאות של הטליתות המחוברים משתי חתיכות אריג שהיו במקומו ובזמנו של הקיצור שולחן ערוך.

בכל חלק – בכל אחד מן החלקים.

כדי להתעטף בו – כשיעור שילד שיכול לצאת לבדו לרחוב יכול להתעטף בו, שהתבאר בסעיף א שהוא שיעור הבגד החייב בציצית.

על כן – כיון שכל חלק של טלית זו עם שתי ציציותיו ראוי למצוות ציצית, וכשהטילו בו את הציציות הוא היה חייב בציצית, מותר עכשיו להוסיף את שתי הציציות החסרים בשתי הכנפות החדשים שנוצרו, או לחבר לשם חתיכת אריג נוספת, ואחר כך להטיל את שתי הציציות החסרות על כנפות האריג הנוסף. אבל אי אפשר לחבר לטלית אריג שכבר יש בו ציצית, אפילו אם גם ציציות אלו נקשרו על האריג הנוסף בשעה שהוא היה חייב בציצית, ועדיין יש בו את הגודל להתחייב בציצית, כי בייחס לאריג הראשון, ציציות אלו כבר היו על החתיכה הנוספת, ולא נעשו לצורך הטלית הראשונה, וזה פסול משום תעשה ולא מן העשוי, כמבואר בסעיף ו.

יטול – יסיר.

 

סעיף טז

אִם נֶחְתַּךְ אוֹ נִקְרַע הַכָּנָף וְנִפְרַד לְגַמְרֵי מִן הַטַּלִּית וְאֵין בַּחֲתִיכָה זוֹ שְׁלשָׁה גוּדָלִין עַל שְׁלשָׁה גוּדָלִין, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחֲתִיכָה זוֹ אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁתְּפָרָהּ הֵיטֵב אֶל הַטַּלִּית, פְּסוּלָה מִלְּהַטִּיל בָּהּ צִּיצִית, דְּכֵיוָן שֶׁאֵין בָּהּ שְׁלשָׁה גוּדָלִין עַל שְׁלשָׁה גוּדָלִין, אֵין עָלֶיהָ שֵׁם בֶּגֶד. וַאֲפִלּוּ נִתְחַבְּרָה עִם הַטַּלִּית, נֶחְשָׁבָה כִּפְרוּדָה. וְיֵשׁ לְהַחְמִיר כֵּן. אֲבָל אִם אֵינוֹ נִפְרָד לְגַמְרֵי מֵהַטַּלִּית, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁאָר מְחֻבָּר מְעָט, מוֹעֶלֶת הַתְּפִירָה שֶׁיְּהֵא נֶחְשָׁב בִּכְלַל הַטַּלִּית. וְהַצִּיצִּית שֶׁיַּטִּיל בּוֹ אַחַר הַתְּפִירָה, כְּשֵׁרוֹת. וְנוֹהֲגִין לִתְפֹּר חֲתִיכַת בֶּגֶד בְּכַנְפֵי הַטַּלִּית, מִשּׁוּם דִּבְהַרְבֵּה בְגָדִים אֲפִלּוּ חֲדָשִׁים, יֵשׁ בָּהֶן חֲתִיכוֹת מְחֻבָּרוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן שְׁלשָׁה גוּדָלִין עַל שְׁלשָׁה גוּדָלִין, לָכֵן נוֹתְנִים בִּמְקוֹם הַטָּלַת הַצִיצִית, חֲתִיכָה שֶׁל שְׁלשָׁה גוּדָלִין עַל שְׁלשָׁה גוּדָלִין[2].

 

שלושה גודלין על שלושה גודלין – כ-7 ס"מ.

מלהטיל בה ציצית – אפילו ציציות חדשות.

אין עליה שם בגד – הגודל המינימלי לחתיכת בד כדי שיהיה בה שימוש של בגד [למשל שישמרו אותה כדי לשמש טלאי לחור] הוא שלושה על שלושה אגודלים, ופחות מזה גם עניים ביותר זורקים לפח.

נחשבה כפרודה – מתייחסים לחתיכה זו כאילו שאינה קיימת, ואי אפשר להטיל בה ציצית. ומצד שני גם אי אפשר להטיל ציצית על הבגד המרכזי, כיון שהוא רחוק מדאי משפת הבגד, כמו שהתבאר בסעיף ג.

להחמיר כן – ולא לחבר חתיכת בד כזאת לכנף הבגד.

אחר התפירה – אבל ציציות שהיו בחתיכת בד זו לפני שנתפרה לטלית פסולים.

חתיכת בגד בכנפי הטלית – מעל הבד העיקרי, תופרים חתיכת בד נוספת.

יש בהן חתיכות מחוברות – זו אמנם לא המציאות אצלנו, אבל המנהג נותר על כנו.

 

סעיף יז

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּכָל הַשֶּׁטַח שֶׁל הַכָּנָף שֶׁרָאוּי לְהַטִּיל אֶת הַצִּיצָה, דְּהַיְנוּ מִמְּלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל מִשְּׂפַת הַטַּלִּית עַד שְׁלשָׁה גוּדָלִין, לֹא יִהְיֶה שָׁם שׁוּם תֶּפֶר אֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ בְּחוּט שֶׁהָיָה רָאוּי לַעֲשׂוֹת מֵחוּטִין כָּאֵלּוּ צִיצִית לְטַלִּית זֶה, כְּגוֹן אִם הַטַּלִּית שֶׁל פִּשְׁתָּן, לֹא יִתְפֹּר שָׁם בְּחוּטֵי פִֹּשְתָּן רַק בְּחוּטֵי מֶשִׁי וְכַדּוֹמֶה. וְאִם הַטַּלִּית שֶׁל מֶשִׁי, לֹא יִתְפְּרֶנּוּ בְּחוּטֵי מֶשִׁי. וְאִם הַטַּלִּית שֶׁל צֶמֶר, לֹא יִתְפְּרֶנּוּ בְּחוּטֵי צֶמֶר, אֶלָּא בְּשֶׁל מֶשִׁי וְכַדּוֹמֶה. וְיֵשׁ לְהַחְמִיר בָּזֶה גַּם בָּאִמְרָא שֶׁעוֹשִׂין סָבִיב הַנֶּקֶב לְחַזְּקוֹ. וְכָל זֹאת אֵינוֹ רַק בְּחוּט לָבָן. אֲבָל בְּחוּט צָבוּעַ, אֵין לָחוּשׁ (סִימָן ט"ו).

 

ממלא קשר גודל... – כמבואר בסעיף ג.

בחוט שהיה ראוי... – כי חוששים שמא יסתמך על שארית החוט של התפירה לשם אחד מחוטי הציצית, והרי חוט התפירה פסול לציצית כיון שאינו טווי לשם מצוות ציצית, כמבואר בסוף סעיף א.

לטלית זה – לפי הכללים שהתבארו בסעיף יב.

טלית של פשתן – רק ציציות של פשתן כשרים בו.

טלית של משי – ציציות של משי או של צמר, ויש אומרים גם של פשתן, כשרים בו.

טלית של צמר – רק ציציות של צמר כשרים בו.

סביב הנקב – אבל באימרה שבשפת הבגד אין צריך להקפיד, כיון שאי אפשר לתלות שם ציצית, כמבואר בסעיף ג.

בחוט צבוע אין לחוש – כי המנהג הוא שלא לעשות ציציות מצבעים אחרים מלבד לבן, אפילו אם הבגד בצבע אחר, והיה עדיף לעשות את הציציות בצבע הבגד.

הערות:

-       בזמננו נהוג לתפור מסביב לנקב בחוט סינטטי, אבל גם אם תופרים בגד כותנה עם חוט כותנה, נראה שאין בזה בעיה, כיון שאין נוהגים בזמננו להשתמש בשום חוט אחר לציצית מלבד חוטי הצמר המוכרים, אין לחשוש שמישהו יטעה להשתמש בשאריות של חוט תפירה לשם מצוות ציצית.

 

סעיף יח

אִם רוֹצֶה לְהָסִיר צִּיצִּית מִן הַטַּלִּית כְּדֵי לִתְלוֹת בּוֹ צִיצִּית אֲחֵרוֹת יוֹתֵר יָפוֹת אוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּפְסַק אֶחָד מִן הַחוּטִין וְרוֹצֶה לִתְלוֹת שְׁלֵמוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁגַּם הָרִאשׁוֹנוֹת עֲדַיִן כְּשֵׁרוֹת מִכָּל מָקוֹם מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְבַטֵּל אֶת הַטַּלִּית מִן הַצִּיצִית וְאַדְרַבָּה יִתְלֶה בוֹ צִיצִית יוֹתֵר יָפוֹת. וִיהֵא נִזְהָר שֶׁלֹּא יַשְׁלִיךְ אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת לִמְקוֹם בִּזָּיוֹן[3] (סִימָן ט"ו כ"א).

 

אף על פי... – ואסור להסיר ציציות מטלית ולהשאירו בלא ציצית ללא סיבה מוצדקת.

למקום בזיון – כגון לאשפה, כמו בסעיף יט.

 

סעיף יט

וַאֲפִלּוּ צִיצִית שֶׁנִּפְסְלוּ וְהֵסִירָן מִן הַטַּלִּית, לֹא יִזְרְקֵם לָאַשְׁפָּה, מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה. וְיֵשׁ מְדַקְדְּקִין לְגָנְזָם בַּסֵּפֶר וְלַעֲשׂוֹת מֵהֶן סִימָן בַּסֵּפר, מִשּׁוּם דְּאִתְעָבִיד בְּהוּ מִצְוָה חֲדָא זִמְנָא, לִתְעָבִיד בְּהוּ מִצְוָה אַחֲרִיתָא. וְגַם הַטַּלִּית שֶנִּתְיַשֵּׁן וְאֵינוֹ לוֹבְשׁוֹ עוֹד לַמִּצְוָה, לֹא יַעֲשֶׂה בוֹ תַּשְׁמִישׁ מְגֻנֶּה (סִימָן כא).

 

נפסלו – ואינם ראויים כבר למצוה.

משום ביזוי מצוה – אף שאין קדושה בציצית, ומותר להשתמש בהם לצרכיו, אבל אסור לבזות את המצוה על ידי שימוש שאינו ראוי.

לגנזם – לאחסן באופן סופי.

ולעשות מהן סימן בספר – סמניה. אבל להניח חפצים בתוך ספרים, אפילו חפצי מצוה, ללא שום תועלת, אסור משום בזיון הספר.

משום דאתעביד בהו מצוה חדא זימנא – מאחר ונעשה בהם מצוה פעם אחת.

לתעביד בהו מצוה אחריתא – ייעשה בהם מצוה נוספת.

תשמיש מגונה – כגון סמרטוט רצפה. גם לאחר שהסיר ממנו את הציציות.

הערות:

-       מושג זה, להשתמש בחפץ של מצוה פעם נוספת למצוה אחרת, יש לו דוגמאות שונות, והם מתבארים בקיצור שולחן ערוך כל אחד ואחד במקומו, בסימן צו סעיף ח, סימן קב סעיף ב, וסימן קלח סעיף ג.

 

סעיף כ

אִם בָּא בַשַׁבָּת לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא שֶׁנִּפְסְלָה צִיצָה מִן הַטַּלִּית וְאֵינוֹ מוֹצֵא לִשְׁאֹל טַלִּית אַחֵר וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ לָשֶׁבֶת בְּלֹא טַלִּית, אֲזַי כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ הַיּוֹם לִקְשֹׁר צִיצָה אַחֶרֶת, לָכֵן מִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, מֻתָּר לוֹ לִלְבּוֹשׁ אֶת הַטַלִּית כָּךְ וְלֹא יְבָרֵךְ עָלָיו[4]. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלֹּא נוֹדַע לוֹ קֹדֶם שַׁבָּת שֶׁנִּפְסְלָה. אֲבָל אִם יָדַע קֹדֶם שַׁבָּת שֶׁנִּפְסְלָה, אָסוּר לְלָבְשׁוֹ, דְּהָיָה לוֹ לְתַקֵּן מֵאֶתְמוֹל (יג).

 

היום – בשבת. שאסור לקשור כמבואר בסימן פ סעיף מה.

כבוד הבריות – מניעת בושה מבני אדם הוא ערך חשוב בהלכה, והוא דוחה איסורים מדרבנן, ואפילו איסורי תורה אם אין עוברים עליהם בצורה פעילה, וכאן הוא דוחה את החיוב להטיל ציצית בבגד לפני שלובשים אותו, אף שהוא חיוב מן התורה.

ידע קודם שבת שנפסלה – והיה יכול להספיק לתקן, כי היה זמן, וגם היו לו חוטי ציצית, או שהיה ניתן להשיג אותם במקומו.

 

סעיף כא

הַלּוֹבֵשׁ בֶּגֶד שֶׁהוּא חַיָּב בְּצִיצִית בְּלֹא צִיצִית, הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה[5]. וּצְרִיכִין לְהַשְׁגִּיחַ בִּקְצָת בְּגָדִים הָעֲשׂוּיִין בְּאֹפֶן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַרְבַּע כְּנָפוֹת, צְרִיכִין לַחְתֹּךְ קֶרֶן אֶחָד שֶׁיְּהֵא עָגֹל. אֲבָל אִם כָּפַל אֶת הַקֶּרֶן וּתְפָרוֹ בְּעִנְיָן שֶנִּרְאֶה עָגֹל, לָא מַהֲנֵי, דְּכָל כַּמָּה שֶׁלֹּא חֲתָכוֹ עֲדַיִן, מִכְּלַל הַבֶּגֶד הוּא. וְגָדוֹל עֹנֶשׁ הַמְבַטֵּל מִצְוַת צִיצִית. וְהַזָּהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית, זוֹכֶה וְרוֹאֶה פְּנֵי הַשְּׁכִינָה (ח' י' כד).

 

קצת בגדים – רוב הבגדים שלנו אינם עשויים בצורה הזאת, שאינם מיועדים לעיטוף הגוף אלא ללבישה, ולרוב אין להם כפנות בקצוות בכלל. והפוסקים האריכו מאד לבאר מדוע פטורים מציצית. ורק בבגדים שיש להם ממש ארבעה כנפות ניכרות, שנים מלפניו ושנים מלאחוריו, חששו הפוסקים שחייבים בציצית.

קרן אחד שיהא עגול – בצורה שניכר לעין שאין כאן כנף אלא הבגד מסתיים בעיגול.

כפל – קיפל.

לא מהני – אינו מועיל.

כל כמה – כל עוד.

המבטל מצוות ציצית – שיש לו בגד שחייב בציצית, ולובשו ללא ציצית, או עם ציציות פסולות.

הזהיר – לבדוק תמיד אם מקיים את המצוה כהלכתה.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] חוטי הציצית צריכים טויה לשמה. וחוטים שנטוו לא לשם ציצית פסולים אפילו בדיעבד. נכון להחמיר שיהיו הציציות מעבודת יד שהטווה אומר לשם מצות ציצית. אמנם המיקל לצאת בציציות שהטווה אומר לשם מצות ציצית קודם הפעלת המכונה, יש לו על מה לסמוך. (הלכה ברורה יא, ב, ה. )

נשים כשרות לטווית חוטי הציצית. וחוטי ציצית שטוואם גוי או חש"ו, פסולים אפילו ישראל עומד על גבן. ורק בשעת הדחק יש להתיר כשישראל עומד על גבן.

ציציות משי שהובאו חוטים דקים ונטוו על ידי גוי, ובארץ שוזרים אותם לשם ציצית, פסולות. (יביע אומר ו, א).

טוב לקשור ראשי החוטים שבציציות כדי שלא יתפרדו משזירתן. (רמ"א יא, ג).

חוטי הציצית שנפרמו משזירתם, אם נשתייר מהם חלק שזור, ויש בחלק השזור כדי עניבה (4 ס"מ) כשרה, אפילו אם כל החוטים נפרמו כך. אך אם כל החוטים נפרמו משזירתם ולא נשאר בהם כדי עניבה, פסולה. ואם חלק מהחוטים נפרמו לגמרי וחלק לא נפרמו לגמרי, אם רוב החוטים נפרמו, פסולה. ואם ארבעה חוטים או פחות נפרמו, והקפידו בקשירת הציצית שיהיו ארבע בצד אחד, וארבע בצד השני, כשרה. אך אם לא הקפידו על כך, פסולה.(הלכה ברורה יא, טו)

 ואם היה כל חוט שזור משמונה חוטים, ונפרמה שזירתו לשתיים או יותר, באופן שעדיין הוא שזור כשרה, אפילו לא נשאר כדי עניבה. ויחתוך החוטים המיותרים, כדי לא לעבור על בל תוסיף. (הלכה ברורה יא, טו).

[2] להלכה אם נפל הכנף, לא יתפור אף במין אחר, אך כתב השולחן ערוך ירא שמים יחמיר כשתי הדעות, ולכן אפילו אם הכנף מחוברת קצת, יתפור רק בחוט שאינו ממין הבגד. (הלכה ברורה טו, כא).

[3] מותר לעשות מטלית גדול טלית קטן אחד או יותר. ואפילו אם הטלית גדול עודנו ראוי למצותו. ובלבד שיהיה הטלית קטן כשיעור של לפחות אמה על אמה, למרות שזה לא שיעור מספיק בשביל לברך עליו. (יביע אומר ב, א).

מותר להעביר הציציות מטלית גדול לטלית קטן. (יביע אומר ב, א, ז).

[4] להלכה אפילו בלי ברכה לא רשאי ללבוש טלית שנפסלה, וכן הלכה. (הלכה ברורה יג, ט).

אם נודע לו ביום חול שהטלית גדול שעליו פסולה, צריך להסירה מיד, אך בטלית קטן, אם יש גנאי להסירה ברשות הרבים אינו צריך להסירה, וימתין עד שיגיע למקום שאין גנאי להוציאה. (הלכה ברורה יד, טז).

[5] הלובש בגד עם ארבע כנפות ולא הטיל בו ציצית, עובר על חמשה עשין. (ילקוט יוסף ח ב)

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה