יוֹלֶדֶת אַף שֶׁמִּתְעַנָּה לְאַחַר שִׁבְעָה, מֻתֶּרֶת בְּלֵיל עֲשִׂירִי בְּבָשָׂר וָיָיִן.
אף שמתענה – גם אם היא החליטה שהיא בריאה מספיק בשביל להתענות, על פי המבואר בסעיף ו.
לאחר שבעה – יותר משבעה ימים אחרי הלידה.
בליל עשירי – אף שמן הראוי שתימנע מבשר ויין מז' אב ואילך כמבואר בסימן קכב סעיף ח, מוצאי תשעה באב קל יותר.
נָכוֹן שֶׁלֹּא לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בְּלֵיל עֲשִׂירִי, אִם לֹא כְּשֶׁהוּא לֵיל טְבִילָה אוֹ כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ אוֹ בָּא מִן הַדֶּרֶךְ (שע"ת סִימָן תקנח סָעִיף קטן ב) (תקנ"ח).
שהוא ליל טבילה או כשהוא יוצא לדרך – שמצוה לפקוד את אשתו כמבואר בסימן קנ סעיף ח.
בא מן הדרך – אמנם לא כתב שם שחייב לפקוד את אשתו אלא בשעה שהוא יוצא לדרך, אבל בזוהר כתב שיש לו לפקדה גם כשבא מן הדרך, ועל כל פנים אם רואה שהיא משתוקקת אליו וודאי צריך לפקדה ואינו רשאי להחמיר.
תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחַל בְּאֶחָד בַּשַׁבָּת אוֹ שֶׁחָל בַּשַׁבָּת וְנִדְחָה לְאֶחָד בַּשַׁבָּת, אוֹכְלִין בַּשַׁבָּת בָּשָׂר וְשׁוֹתִין יָיִן. וַאֲפִלּוּ בִּסְעוּדָה שְׁלִישִׁית שֶׁלְּאַחַר מִנְחָה, מֻתָּר בַּכֹּל, אַךְ לֹא יֵשֵׁב אָז בִּסְעוּדַת חֲבֵרִים. אִם חָל בְּרִית מִילָה, יַעֲשׂוּ הַסְּעוּדָה קֹדֶם מִנְחָה. אֲבָל מֻתָּר לֶאֱכוֹל עִם בְּנֵי בֵיתוֹ, וְיָכוֹל לְבָרֵךְ בְּזִמּוּן. וְצָרִיךְ לְהַפְסִיק מִבְּעוֹד יוֹם, כִּי בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת אָסוּר בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּרְחִיצָה. אַךְ הַמִּנְעָלִים לֹא יַחֲלוֹץ עַד לְאַחַר בָּרְכוּ. וּשְּׁלִיחַ הַצִבּוּר חוֹלֵץ קֹדֶם שֶׁמַּתְחִיל וְהוּא רַחוּם, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ[1], וְיֹאמַר מִתְּחִלָּה בִּרְכַּת הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל בְּלֹא שֵׁם וּמַלְכוּת (תקנב תקנג).
מותר בכל – כל מה שאסור בסעודה המפסקת שכתבתי בהערה לסימן קכג סעיף ג.
בסעודת חברים – כי צריך להיות בעצב פנימי, ובוודאי שלא ליצור אוירה שמחה במיוחד.
ברית מילה – שנוהגים לעשות סעודת חברים לכבוד המצוה, כמבואר בסימן קסג סעיף ח.
קודם מנחה – לפני תפילת מנחה, ואחרי מנחה יחזור ויאכל מעט בלא חברים, ותיחשב לו סעודה מפסקת כמו שעושים ביום חול בסימן קכג סעיף ג. ושאר העם היו אוכלים בשבת כזו סעודה שלישית אחרי מנחה [אפילו הנוהגים כל השנה לאכול לפני מנחה]. אבל אין צריך לעשות את הסעודה לפני חצות, כמו שלמדנו בסימן קכג סעיף א בברית מילה שחלה בערב תשעה באב ביום חול. ובסימן סט סעיף ג מתבאר באילו תנאים מותר לאכול סעודה של ברית לפני שמתפללים מנחה.
יכול לברך בזימון – בניגוד לסעודה המפסקת שבחול, שמבואר בסימן קכג סעיף ג שאין מזמנים בה.
בבין השמשות – משקיעת החמה ואילך, שהוא ספק יום ספק לילה, אף שנוהג דין שבת, צריך לנהוג גם דין תשעה באב.
המנעלים לא יחלוץ – שאסור לנהוג מנהגי אבלות בשבת.
ברכו – היא תחילתה של תפילת ערבית, ועד אז נוהג דיני שבת, ואחרי ברכו, אף שעדיין אסור במלאכה עד שיבדיל בתפילה או שיאמר ברוך המבדיל בין קודש לחול, כמבואר בסימן צו סעיפים א וה, אבל מכיון שכבר הסתיימה השבת וציינו זאת על ידי ברכו, מותר לנהוג אבלות.
והוא רחום – שני פסוקים שאומרים לפני ברכו.
שלא לבלבל דעתו – שלא יצטרך לחלוץ נעליו בעמדו לפני התיבה.
ברכת המבדיל... – מאחר ועדיין לא ציין את סיום השבת בברכו, צריך לומר ברוך המבדיל בין קדש לחול, כמו שצריך לומר כל מי שרוצה לנהוג מנהג חול לפני שמבדיל, כמו שהתבאר בסימן צו סעיף ה.
הערות:
- היום נהוג בהרבה מקומות בארץ ישראל שכשחל תשעה באב במוצאי שבת מאחרים את תפילת ערבית, ונותנים זמן לאנשים להתארגן, להחליף בגדים, להוריד נעלים, ועוד. וצריכים לומר ברוך המבדיל בין קודש לחול לפני שמורידים את הנעליים, ולברך על האש כמבואר בסעיף ו.
לֵיל שַׁבָּת שֶׁחָל בּוֹ תִּשְׁעָה בְּאָב, אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, אִם לֹא כְּשֶׁחָל אָז לֵיל טְבִילָתָהּ[2] (תקנ"ד).
ליל טבילתה – שמצוה לפקוד את אשתו כמבואר בסימן קנ סעיף ח, ואיסור תשמיש המטה בליל שבת שחל בתשעה באב אינו אלא חומרה.
אוֹמְרִים אָב הָרַחֲמִים וּמַזְכִּירִין נְשָׁמוֹת בְּשַׁחֲרִית[3]. אֲבָל בְּמִנְחָה אֵין אוֹמְרִים צִדְקָתְךָ צֶדֶק.
אומרים אב הרחמים – תפילה שהקב"ה יזכור את נשמות הקדושים שנהרגו על קידוש השם, וינקום את דמם. ואומרים אותו בתשעה באב שחל בשבת כיון שהוא דומה לקינות שאומרים בתשעה באב, אף שבדרך כלל אין אומרים אב הרחמים בימים שאילו היו ביום חול לא היו אומרים בהם תחנון, ובתשעה באב אין אומרים תחנון כמבואר בסימן קכד סעיף ג.
מזכירין נשמות – בשבת אחרי קריאת התורה היה המנהג באשכנז שמזכירים את נשמות הנפטרים שהיה מי שיתרום עבורם לבית הכנסת, ואת נשמות הקדושים שנהרגו על קידוש השם, וגם זה לא נהגו אלא בימים שאילו היו בחול לא היו אומרים בהם תחנון, אך בתשעה באב שחל בשבת היו מזכירים, והיו מקומות שבשבת שלפני תשעה באב הזכירו בשמותיהם את כל הרוגי מסעי הצלב.
אין אומרים – כיון שאין אומרים תחנון במנחה שלפני תשעה באב, כמבואר בסימן קכג סעיף ג, גם אין אומרים צדקתך צדק, כמו שהתבאר בסימן עו סעיף טו.
תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל בַּשַׁבָּת יֵשׁ לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לִלְמֹד כִּי אִם דְבָרִים הַמֻּתָּרִים לִלְמֹד בְּתִשְׁעָה בְּאָב[4], וְלָכֵן אֵין אוֹמְרִים פִּרְקֵי אָבוֹת. אֲבָל לִקְרוֹת הַסִּדְרָה שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם מֻתָּר, וּמִכָּל שֶׁכֵּן קֹדֶם חֲצוֹת הַיּוֹם. וְאִם חָל בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב אָסוּר לְאַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם בְּלִמּוּד כְּמוֹ בִּשְׁאָר תִּשְׁעָה בְּאָב.
יש להחמיר – כל היום, אם הוא מסוגל לכך ולבו נמשך ללמוד דברים המותרים, אבל לא יתבטל מלימודו בגלל זה, ואם רואה שאינו יכול ללמוד דברים המותרים ילמד כהרגלו.
פרקי אבות – נוהגים האשכנזים לומר פרק אחד מפרקי אבות אחרי תפילת מנחה של כל שבתות הקיץ.
שנים מקרא ואחד תרגום – כמבואר בסימן עב סעיף יא.
מכל שכן קודם חצות היום – שלאחר חצות היום יש שתי סיבות להימנע מללמוד, גם מפני שהוא בעצם תשעה באב, וגם בגלל שבערב תשעה באב אחרי חצות נמנעים מללמוד כמבואר בסימן קכג סעיף ב.
חל – שבת.
אסור – לאו דוקא, אלא נוהגים שלא ללמוד כי אם דברים המותרים בתשעה באב, כמו שנוהגים בערב תשעה באב שאינו חל בשבת.
הערות:
- כבר כתבתי בסימן קכג סעיף ב שדעת הפוסקים שבזמננו אפילו ביום חול אין להתבטל מללמוד בגלל מנהג זה, ואין צריך לומר שבשבת אין להימנע מללמוד בגלל זה, אבל יש להשתדל ללמוד בדברים המותרים אם יכול לעשות כן.
קֹדֶם עַרְבִית אֵין אוֹמְרִים לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת. וְאֵין אוֹמְרִים וִיהִי נֹעַם קֹדֶם וְאַתָּה קָדוֹשׁ מִשּׁוּם דְּנִתְיַסֵּד עַל הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן וְעַתָּה נֶחְרָב. גַם אֵין אוֹמְרִים וְיִתֶּן לְךָ[5], וְאֵין מְבָרְכִין אֶת הַבָּנִים (תקנ"ט ובסד"ה).
למנצח בנגינות – מנהגם היה לפתוח את תפילת מוצאי שבת במזמור סז, כדי לפתוח את השבוע עם פסוקי ברכה, וכדי להשהות את יציאת השבת, וכדי ללוות את השבת בשירה וזמרה, ויש שהיו מוסיפים גם את מזמור קמד 'לדוד ברוך ה' צורי', ועוד היום נהוג כן בקהילות רבות.
נתיסד על הקמת המשכן – כמבואר באריכות בסימן צו סעיף ב.
ויתן לך – פסוקי ברכה שאומרים אומם לסימן טוב בתחילת השבוע, כמבואר שם.
מברכין את הבנים – יש נוהגים לברך את הילדים כל מוצאי שבת, כמו שנהוג לברכם בליל שבת.
מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַנֵּר, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ[6]. וּבִשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, אוֹמְרִים אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ. אֲבָל אֵין מַבְדִּילִין עַל הַכּוֹס עַד מוֹצָאֵי תִּשְׁעָה בְּאָב, וְאָז הוּא מַבְדִּיל עַל הַכּוֹס. אֲבָל אֵינוֹ מְבָרֵךְ לֹא עַל הַבְּשָׂמִים וְלֹא עַל הַנֵּר, אֲפִלוּ לֹא בֵרַךְ עָלָיו בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְיַזְהִיר לִבְנֵי בֵיתוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ מְלָאכָה עַד שֶׁיֹּאמְרוּ הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל בְּלֹא שֵׁם וּמַלְכוּת. וְאִם שָׁכַח לוֹמַר אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ, אֵין צָרִיךְ לַחֲזוֹר אֶלָּא גּוֹמֵר תְּפִלָּתוֹ (כְּמוֹ שֶכָּתַבְנוּ לְעֵיל סִימָן צו) שֶׁהֲרֵי יַבְדִּיל בְּמוֹצָאֵי תִּשְׁעָה בְּאָב עַל הַכּוֹס, וְלֹא יִטְעֹם קֹדֶם. וְאִם צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, יֹאמַר תְּחִלָּה הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ וְכוּ' בְּלֹא שֵׁם וּמַלְכוּת (סי' רצ"ד תקנ"ו).
משתחשך – אחרי צאת שבת.
כשהוא רואה את הנר מברך – כי ברכת בורא מאורי האש חובה היא על כל הנהנה מן האור במוצאי שבת לברך, ואינה קשורה בדווקא להבדלה, ורק מפני שבכל מקרה עושים הבדלה משלבים אותה בה, ולכן בתשעה באב שאין עושים הבדלה צריך לברכה בפני עצמה.
אתה חוננתנו – כמו בכל מוצאי שבת כמבואר בסימן צו סעיף א.
אין מבדילין על הכוס – וגם אין מברכים על הבשמים.
אינו מברך – כשמבדיל במוצאי תשעה באב, כדין מי ששכח להבדיל במוצאי שבת, כמבואר בסימן צו סעיף טו.
עד שיאמרו המבדיל... – כמבואר בסימן צו סעיף ה.
סימן צו – סעיף א.
ולא יטעום קודם – שאם היה טועם לפני שמבדיל על הכוס היה צריך לחזור ולהתפלל כמבואר שם.
ואם צריך לעשות מלאכה – והרי לא אמר אתה חוננתנו ולא הבדלה על הכוס.
הערות:
- חולה או יולדת האוכלים בתשעה באב שחל להיות ביום ראשון, אסור להם לטעום כלום לפני שיבדילו על הכוס, ומן הראוי שיבדילו על מיץ ענבים ולא על יין, ואם אפשר יתנוהו לשתות לילד שעדיין לא הגיע לגיל חינוך אבלות והגיע לגיל חינוך ברכות, כמו שביארנו בסימן קכב סוף סעיף ח, ואם אין ילד כזה בנמצא צריך המבדיל לשתות בעצמו, וגם אם אשה מבדילה תשתה בעצמה במקרה כזה.
תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל בַּשַׁבָּת וְנִדְחָה לְיוֹם רִאשׁוֹן, בַּלַּיְלָה שֶׁלְאַחַר הַתַּעֲנִית, אֲסוּרִים בְּבָשָׂר וָיָיִן כְּמוֹ בִּשְׁאָר תִּשְׁעָה בְּאָב[7], מִפְּנֵי אֲבֵלוּת הַיּוֹם. אֲבָל לְמָחָר, מֻתָּרִים מִיָּד בַּכֹּל (תקנ"ח).
לילה שלאחר התענית – ליל י"א באב.
אסורים בבשר ויין – אבל מותר לרחוץ ולהסתפר ולכבס מיד.
מותרים מיד – ואין צריך להמתין עד חצות כמו בכל שנה כמו שלמדנו בסימן קכה סעיף כ.
אִם יֵשׁ מִילָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב שֶׁנִּדְחָה, מֻתָּר לְבַעֲלֵי הַבְּרִית דְּהַיְנוּ אֲבִי הַבֵּן וְאִמּוֹ וְהַמּוֹהֵל וְהַסַּנְדָּק לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה גְּדוֹלָה, הַיְנוּ חֲצִי שָׁעָה אַחַר הַצָהֳרַיִם, וְאָז מֻתָּר לְהַבְדִּיל עַל הַכּוֹס וְלֶאֱכוֹל וְלִרְחוֹץ[8], אֲבָל סְעוּדָה, לֹא יַעֲשוּ עַד הַלַּיְלָה. וְכֵן בְּפִדְיוֹן הַבֵּן בִּזְמַנּוֹ, הָאָב וְהַכֹּהֵן לֹא יַשְׁלִימוּ (תקנ"ט).
מנחה גדולה... – מתבאר בסימן סט סעיף ב.
ולאכול ולרחוץ – מלאחר הברית, אפילו בביתם, כיון שיום זה הוא יום טוב שלהם.
פדיון הבן בזמנו – ביום השלושים ואחד ללידתו כמבואר בסימן קסד סעיף ג, אם הוא חל בתשעה באב נדחה. אבל אם היה זמן הפדיון בשבת ונדחה לתשעה באב צריך להשלים את התענית.
[1] וראוי להכריז שתפלת ערבית תהיה חצי שעה אחרי שקיעה, כדי שיוכלו להחליף בגדיהם ונעליהם, ולבוא לבית הכנסת. (חזון עובדיה ד' תעניות, שלה).
[2] אמנם בשולחן ערוך (תקנד, יט) כתב שמותר.
[3] והספרדים נהגו להתפלל כמו כל שבת.
[4] ובילקוט יוסף (תקנא, א) כתב, שמעיקר הדין אפשר להקל בזה. והמחמיר לא ללמוד רק בדברים של צער, תעב"ר.
[5] וגם בזה הספרדים נהגו להתפלל ערבית של מוצ"ש כמו בכל מוצ"ש.
[6] ובמוצאי תשעה באב שאחרי שבת כשמבדילין על הכוס, אין אומרין את הפסוקים שאומרים לפני כל הבדלה, כיון שהם פסוקים של שמחה, ומתחילים מיד בורא פרי הגפן. (חזון עובדיה ד' תעניות, שלח).
[7] ומן הדין מותר לאכול בשר במוצאי תשעה באב דחוי. (חזון עובדיה ד' תעניות, תיד).
[8] ועדיף למולו קודם חצות אחר הקינות, ולקיים זריזין מקדימין למצוות. (חזון עובדיה ד' תעניות, תה).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך