תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אָסוּר[1]. וְיֵשׁ לְהַחְמִיר אֲפִלּוּ בִּנְגִיעָה בְּאִשְׁתּוֹ.
תשמיש המיטה – ייחסי אישות. וכן לא יישן עם אשתו במיטה אחת.
יש להחמיר – אבל אינו אסור מן הדין, כיון שבתשעה באב לא רוחצים ולא מתייפים, אין חוששים שהנגיעה תגרום להם לקירבה יתירה.
אָסוּר לִשְׁאוֹל בִּשְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בְּתִשְׁעָה בְּאָב[2]. וַאֲפִלּוּ לוֹמַר: צַפְרָא טָבָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר. וְאִם עַם הָאָרֶץ אוֹ אֵינוֹ יְהוּדִי שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמוֹ, מֵשִׁיב בְּשָׂפָה רָפָה שֶׁלֹּא יַקְפִּידוּ עָלָיו. וְכֵן אָסוּר לִשְׁלוֹחַ דּוֹרוֹן לַחֲבֵרוֹ, שֶׁזֶּהוּ בִּכְלַל שְׁאִילַת שָלוֹם (תקנ"ד).
צפרא טבא – בוקר טוב, שאין האיסור במילת 'שלום' דוקא.
בשפה רפה – בשקט ובנימה רצינית.
שלא יקפידו עליו – אם לא יענה, ובצדק, שהרי הנותן שלום לחברו ולא החזיר לו שלום נקרא גזלן.
דורון – מתנה, שי.
לֹא יְטַיֵּל בַּשּׁוּק, שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי שְׂחוֹק וְשִׂמְחָה. עִשּׁוּן טַבַּק, יֵשׁ אוֹסְרִין, וְיֵשׁ מַתִּירִין לְאַחַר הַצָּהֳרַיִם בְּצִנְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ[3] (תקנד ובח"א ובשע"ת תקנ"ט).
בשוק – ברחוב, ואין צריך לומר שלא יעשה טיול של ממש.
מתירין – למי שמכור לעישון ומניעת העישון עבורו הוא צער גדול, או שהוא זקוק לזה מבחינה בריאותית.
בְּעִנְיַן מְלָאכָה, אָנוּ נוֹהֲגִים שֶׁכָּל מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁהוּי קְצָת, אֲפִלּוּ אֵינָהּ מַעֲשֵׂה אֻמָּן אֶלָּא מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, אֲסוּרִין בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם עַד הַצָהֳרָיִם. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ שִׁהוּי, כְּגוֹן הַדְלָקַת נֵרוֹת וּקְשִׁירָה וְכַיּוֹצֵא בוֹ, מֻתָּר. וּלְאַחַר הַצָהֳרַיִם עוֹשִׂים כָּל הַמְּלָאכוֹת. וְכֵן מַשָּׂא וּמַתָּן נוֹהֲגִים לֶאֱסוֹר קֹדֶם הַצָהֳרַיִם, וּלְאַחַר הַצָהֳרַיִם מַתִּירִים. אֲבָל מִי שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם, יֵשׁ לוֹ לְהַחְמִיר כָּל הַיּוֹם, בֵּין בִּמְלָאכָה, בֵּין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִן הָאֲבֵלּוּת[4]. וְעַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה. דָּבָר הָאָבֵד, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת גַּם בְּעַצְמוֹ. לַחֲלֹב הַפָּרוֹת, טוֹב לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי. וְאִם אִי אֶפְשָׁר, מֻתָּר בְּעַצְמוֹ (תקנ"ד).
אנו נוהגים – שאיסור מלאכה בתשעה באב תלוי במנהג.
מעשה אומן – פעולה שדורשת מיומנות של איש מקצוע, שאסורה בחול המועד, כמו שביארנו בהערה לסימן קד סעיף א.
מעשה הדיוט – פעולה של אדם פשוט שלא למד את המקצוע, שמותרת בחול המועד.
עד הצהריים – חצות היום, והתבאר בסימן קכב סעיף א.
שאין בו שיהוי – ואין עשייתה מסיחה את הדעת מן האבלות.
משא ומתן – מסחר, שגם זה נוהגים לאסור עד חצות, אף שאינו מלאכה, כיון שיש בו שיהוי.
ירא שמים – וצער החורבן נוגע בלבו.
דבר האבד – דבר שאם לא יעשו אותו יהיה בכך הפסד, ובהלכות חול המועד התבארו פרטי ההלכות מה נכלל בכלל דבר האבד ומה לא, עיין בסימן קד סעיפים טו, כ, וסימן קו סעיפים ב, ו, ז.
הערות:
- אף שמותר לעשות מלאכה בתשעה באב אחר הצהריים, וגם בבוקר אינו אסור אלא מצד המנהג, אמרו חכמים שכל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה ממה שמרויח באותו היום. ולכן מן הראוי שכל שכיר יבקש יום חופשה, כדי שיוכל להתאבל כראוי על החורבן, או לכל הפחות יבקש לעבוד רק אחר הצהריים, ויש לדעת שעל פי החוק תשעה באב מוגדר כיום בחירה, שבו אין לאין למעביד אפשרות חוקית להכריח את העובד לבוא לעבודה אם אין רצונו בכך. ומי שנאלץ לעבוד בתשעה באב גם בבוקר, כדי שלא יסתכן בפיטורין, מותר לו לעבוד, כי זה נחשב כדבר האבד. והעובד בתשעה באב אמנם חייב לשום, אך צריך להיזהר לעבוד בכל כוחו, ולא ינסה לגנוב זמן לומר איכה וקינות, שאין מנהגי תשעה באב מתירים לגזול את המעביד, שהוא איסור חמור מאד, כמו שהתבאר בסימן קפה סעיף ו.
נוֹהֲגִין שֶׁאֵין יוֹשְׁבִין עַל סַפְסַל לֹא בַלַּיְלָה וְלֹא בַיּוֹם עַד לְאַחַר הַצָהֳרַיִם, כִּי אִם עַל הָאָרֶץ, וּלְאַחַר הַצָהֳרַיִם מֻתָּרִין. אֲבָל שְׁאָר דְּבָרִים הָאֲסוּרִים, אֲסוּרִים עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים (תקנד תקנט).
שאין יושבין על ספסל – כדרך האבלים, שאסור להם לשבת על ספסלים, כמבואר בסימן ריא סעיף א.
צאת הכוכבים – בשעה שניתן לזהות בשמים שלושה כוכבים שאינם נראים ביום [=שאינם כוכבי לכת], שהיא שעת סיום הצום, והוא מתפרסם בלוחות השנה.
נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְהָכִין צָרְכֵי סְעוּדָה עַד אַחַר הַצָהֳרָיִם אֲבָל לְצֹרֶךְ מִצְוָה, מֻתָּר (תקנ"ט).
עד אחר הצהריים – שלא להסיח את הדעת מן האבלות, כמו שהתבאר בסעיף טו.
צורך מצוה – כגון לחולה או לכבוד שבת או לסעודת ברית מילה או פדיון הבן, אם הזמן לחוץ, מותר להכין אפילו בבוקר, אבל יותר נכון אם אפשר להמתין עד אחר הצהריים.
הערות:
- יש להשתדל מאד שלא לפגוע באווירת האבל בבוקר. ואפילו בבית, כשצריך לטפל בילדים, יש להשתדל למצוא להם תעסוקה שמצמצמת את הצורך להתעסק איתם, ואם אפשר שלא להכין להם ארוחת צהריים עד אחרי חצות, עדיף.
אִם יֵשׁ תִּינוֹק לָמוּל, מָלִין אוֹתוֹ אַחַר שֶׁגָּמְרוּ אֶת הַקִּינוֹת[5]. וַאֲבִי הַבֵּן וְאִמּוֹ וְהַסַּנְדָּק וְהַמּוֹהֵל, מֻתָּרִין לִלְבּוֹשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת לִכְבוֹד הַמִּילָה, וְאַחַר כָּךְ פּוֹשְׁטִין אוֹתָן. וּמַדְלִיקִין נֵרוֹת לִכְבוֹד הַמִּילָה. וְהַכּוֹס נוֹתְנִין לְתִינוֹק לִשְׁתּוֹת[6] (סימן תקנ"ט וחיי"א וסד"ה).
ואבי הבן... – התבאר בסימן קכב סעיף טו.
בגדי שבת – בתנאי שלבשו אותם כבר קודם לכן אחרי שהתכבסו, אבל בגדי שבת מכובסים אסור להם ללבוש.
מדליקין נרות – כן היה מנהגם להדליק נרות במקום שעושים ברית מילה.
הכוס – נוהגים לברך אחרי המילה את ברכת אשר קידש ידיד... על כוס יין, ובדרך כלל שותה המברך.
לתינוק – לילד, ואם אפשר נותנים לילד שהגיע לגיל חינוך ברכות ולא לגיל חינוך אבלות, כמו שביארתי בסימן קכב סוף סעיף ח, ואפשר גם לתת ליולדת אם אינה מפסיקה בדיבור בין הברכה לשתייה, ואם אין ילד בגיל זה וגם אין היולדת בבית הכנסת, או שאינה יכולה לשתות יין, אפשר לתתו לילד גדול יותר שאינו מתענה, או לילד קטן יותר, ואם אין שום ילד נותן לתינוק הנימול לטעום כמה טיפות ודי בכך.
הערות:
- מה שכתב שמלין אחר שגמרו את הקינות הוא על פי מנהגם למול תמיד מיד אחר תפילת שחרית, אפילו אם הסעודה היתה מתקיימת רק בשלב מאוחר יותר ביום, וכן היא מצוה מן המובחר להקדים את המצוה ככל האפשר. אבל בזמננו שרגילים לבוא להשתתף בברית מדרך רחוקה, נוהגים להצמיד את הברית לסעודה, ואם הברית בתענית, שעושים את הסעודה אחרי סוף הצום, עושים גם את הברית לקראת סוף הצום. וצריך להיזהר מאד לקבוע את שעת הברית לכל הפחות שעה לפני שקיעת החמה, כך שאם תהיה תקלה והמוהל יאחר, עדיין יוכלו לקיים את הברית באותו יום לפני שקיעת החמה. ומי שיכול לעשות כמנהג הקדמונים למול בבוקר ולעשות סעודה בערב, תבוא עליו ברכה.
- גם לכבוד מצוות מילה, אסור לנעול נעליים, ואסור לרחוץ ולסוך, ובוודאי שלא לאכול, ולא התירו אלא ללבוש בגדי שבת, שאין איסור לבישתם אלא מצד המנהג ולא מן הדין.
הקדמה לסעיף יט:
במנחה של תשעה באב עדיין אסורים אכילה ושתייה, רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל, לימוד תורה ושאלת שלום, אבל אין כבר את האווירה של האבלות של הבוקר, שהרי מחצות ואילך מותרים בעשיית מלאכה, ויושבים על ספסלים, וכל המנהגים שנהגו בשחרית מפני תחושת האבל או בשביל לחזק את תחושת האבל ואינם מן הדין, אין נוהגים בשעת מנחה, ובזה יתבאר כל הסעיף.
בְּמִנְחָה מַנִּיחִין טַלִּית וּתְפִלִּין בִּבְרָכוֹת[7], וְאוֹמְרִים שִׁיר שֶׁל יוֹם וּשְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁחִסְּרוּ בְּשַׁחֲרִית[8], וְאוֹמְרִים אַשְׁרֵי וַחֲצִי קַדִּישׁ, וְקוֹרִין בַּתּוֹרָה[9] וּמַפְטִירִין כְּמוֹ בִּשְׁאָר תַּעֲנִית צִבּוּר[10], וּמַכְנִיסִין אֶת סֵּפֶר הַתּוֹרָה, וְאוֹמֵר שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר חֲצִי קַדִּישׁ, וּמִתְפַּלְּלִין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְאוֹמְרִים נַחֵם בְּבִרְכַּת וְלִירוּשָׁלַיִם, וְאִם שְׁכָחוֹ שָׁם, אוֹמְרוֹ אַחַר עֲנֵנוּ. וְלֹא יְסַיֵּם בָּרוּךְ מְנַחֵם וְכוּ', אֶלָּא כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ וְכוּ'. וְאִם גַּם שָׁם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר שֶׁאָמַר בָּרוּךְ אַתָּה ה', גוֹמֵר הַבְּרָכָה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וּמִתְפַּלֵל כַּסֵּדֶר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזוֹר (עַיֵּן פרי מגדים). שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר, בַּחֲזָרַת הַתְּפִלָּה אוֹמֵר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וְאַחַר הַתְּפִלָּה קַדִּישׁ שָׁלֵם תִּתְקַבֵּל, וְחוֹלְצִין הַתְּפִלִּין, וּמִתְפַּלְּלִין מַעֲרִיב (תקנ"ד תקנ"ה תקנ"ז תקנ"ט). וְאִם הַלְּבָנָה זוֹרַחַת, מְקַדְּשִׁין אוֹתָהּ. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן צ"ז סָעִיף י"א, שֶׁצְּרִיכִים לִטְעֹם תְּחִלָּה[11] (תכ"ו).
מניחין טלית ותפילין – שלא הניחו בבוקר כמבואר בסעיף ג.
ואומרים – לפני תפילת מנחה.
שחיסרו בשחרית – כמבואר בסוף סעיף ג, אף שמותר לאומרם בתשעה באב כמבואר בסעיף ה.
כמו בשאר תענית ציבור – קוראים בתורה את תפילת משה אחרי שעשו ישראל את העגל, והזכרת שלוש עשרה מידות של רחמים (שמות לב יא-יד, לד א-י), ומפטירין בישעיה (נה ו – נו ח) דרשו ה' בהמצאו... יעזוב רשע דרכו..., והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים חצי קדיש אחרי קריאת התורה.
נחם – תפילה שבו אנחנו מבקשים מהקב"ה שינחם את אבלי ציון שכאובים על חורבנה של ירושלים.
עננו – תפילה שאומרים בברכת שמע קולנו בכל תענית בתפילת מנחה, כמבואר בסימן יט סעיף יד.
ולא יסיים ברוך מנחם וכו' – כשאומרים נחם בברכת ולירושלים, מסיימים במקום 'ברוך אתה ה' בונה ירושלים' 'ברוך אתה ה' מנחם ציון ובונה ירושלים'.
עיין פרי מגדים – שצידד שאם שכח לומר נחם גם בשמע קולנו יאמר אותו בברכת רצה, אחרי 'עבודת ישראל עמך', וכן הסכימו שאר הפוסקים.
ברכת כהנים – תפילת אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת... שאומר השליח ציבור בתפילות שראויות לברכת כהנים, אבל אין הכהנים עולים לברך. והוא כמנהג חוץ לארץ שאין הכהנים נושאים כפיהם לברך את העם אלא במוסף של יום טוב, אבל בארץ ישראל במקומות שנוהגים שהכהנים נושאים כפיהם בשחרית כל יום, גם בתשעה באב במנחה נושאים כפיהם, וכן בכל תענית ציבור, ובתנאי שמתפללים מנחה בסוף היום.
תתקבל – כמו שאומרים תמיד אחרי כל התפילות, חוץ מבשחרית של תשעה באב, כמבואר בסעיף א.
חולצין התפילין – שאין מניחים תפילין בלילה, כמבואר בסימן י סעיף כב.
מעריב – תפילת ערבית.
מקדשין אותה – שהרי אין מקדשין אותה קודם תשעה באב כמבואר בסימן קכב סעיף ז.
הערות:
- בארץ ישראל שאין הדבר מצוי בקיץ שלא יראו את הירח, כשחל תשעה באב ביום חמישי, יש להמתין לקדש את הלבנה עד מוצאי שבת, כשהוא בשמחה ובבגדים נאים, וזה יותר טוב מלקדש במוצאי תשעה באב מיד.
- אם קשה לאסוף את הציבור אחרי שיטעמו תחילה, מותר לקדש את הלבנה מיד אחרי תפילת ערבית, וזה עדיף מלקדשה ביחידות אחרי שיטעם.
תַּנְיָא, בְּז' בְּאָב נִכְנְסוּ הַגּוֹיִם לַהֵיכָל, וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְקִלְקְלוּ בוֹ שְׁבִיעִי וּשְׁמִינִי, וּתְשִׁיעִי לְעֵת עֶרֶב הִצִּיתוּ בוֹ אֶת הָאֵשׁ, וְהָיְתָה דוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת כָּל יוֹם הָעֲשִׂירִי עַד שְׁקִיעַת הַחַמָּה. וְהָא דְּלֹא קָבְעוּ אֶת הַתַּעֲנִית לְיּוֹם הָעֲשִׂירִי, אַף שֶׁרֻבּוֹ שֶׁל הֵיכָל נִשְׂרַף בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַתְחָלַת הַפֻּרְעָנֻיּוֹת חָמִיר טָפִי. וְאִיתָא בִּירוּשַׁלְמִי, ר' אָבִין הִתְעַנָּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי. ר' לֵוִי הִתְעַנָּה תְּשִׁיעִי וְלֵיל עֲשִׂירִי, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לְהִתְעַנּוֹת כָּל הַיּוֹם הָעֲשִׂירִי, הִתְעַנָּה רַק הַלַּיְלָה. וְאָנוּ תָּשׁ כֹּחֵנוּ, וְאֵין מִתְעַנִּין רַק תְּשִׁיעִי לְבַד, אַךְ מַחְמִירִין[12] שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּלֵיל י' וְלֹא בַּיוֹם י' עַד חֲצוֹת הַיּוֹם, כִּי אִם בִּסְעוּדַת מִצְוָה. וְכֵן אֵין לְבָרֵךְ שֶׁהֶחִיָּנוּ. גַּם אֵין לִרְחוֹץ וְלֹא לְהִסְתַּפֵּר וּלְכַבֵּס עַד חֲצוֹת יוֹם י'[13]. וּמִי שֶׁמַּחְמִיר עַל עַצְמוֹ בְּכָל הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים כָּל יוֹם י', הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. אִם הַיוֹם הָעֲשִׂירִי חָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר לִרְחוֹץ וּלְהִסְתַּפֵּר וּלְכַבֵּס מִיָּד בְּשַׁחֲרִית, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַׁבָּת[14].
תניא – שנוי בברייתא, מדברי התנאים שלא נכנסו למשנה.
קלקלו – השתוללו ונהגו בקלות ראש.
טפי – יותר.
איתא – יש.
כי אם בסעודת מצוה – כמו מראש חודש עד התענית שהתבאר בסימן קכב סעיף ח, אלא שבמוצאי תשעה באב מותר לכל המוזמנים לאכול בשר ולשתות יין, ולא צריך לצמצם במניין המוזמנים.
מיד בשחרית – הוא הדין שמותר במוצאי תשעה באב מיד, אלא שבלילה הדבר לא היה כל כך מעשי בזמנם בגלל חוסר תאורה.
[1] וכשחל ת"ב בשבת לדעת השולחן ערוך מותר בת"ה. (חזון עובדיה ד' תעניות, דש).
[2] ולשאול איך הוא מרגיש מהתענית, מותר. (חזון עובדיה ד' תעניות, של).
[3] עישון סגריות, מעיקר הדין מותר בכל התעניות ואפילו בתשעה באב, ומכל מקום טוב להחמיר לא לעשן בתשעה באב. (חזון עובדיה ד' תעניות, טו).
[4] ומנהג כל ישראל שלא לעשות מלאכה בט' באב, והעושה מלאכה אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה. (חזון עובדיה ד' תעניות, שיח).
חנויות מכולת מותר להם למכור כל היום, ואפילו קודם חצות. (חזון עובדיה שם, שכב).
[5] אם יש מילה בתשעה באב מלין את התינוק אחר שסיימו הקינות, ויש אומרים שמלין אותו אחר חצות. (חזון עובדיה תעניות שצג)
[6] ואם יש יולדת שם, היא תשתה מהכוס, ובלבד שתשמע את הברכה ותכוון לצאת ידי חובה, ולא תפסיק בדיבור בין שמיעת הברכה לטעימת היין. ואם אין יולדת יתנו לילדים שהגיעו לחינוך לשתות מהכוס. (חזון עובדיה תעניות שצג)
[7] ומי שהניח תפילין בבוקר, אין צריך להניח במנחה.
[8] ומנהגנו לומר זאת בשחרית.
[9] ומנהגנו שאותם שלשה עולים שעלו בבוקר עולים במנחה. (חזון עובדיה ד' תעניות, תו).
[10] ואנו מפטירים שובה ישראל, ומסיימים בפסוק מי אל כמוך. (חזון עובדיה ד' תעניות, תה).
[11] במוצאי תשעה באב המנהג פשוט לברך ברכת הלבנה, ואם אפשר כדאי שינעל מנעליו ויטעם משהו לפני הברכה. (חזון עובדיה ד' תעניות, תי).
[12] מנהג כשר שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בליל העשירי וביום העשירי. (חזון עובדיה ד' תעניות, תיג).
[13] הספרדים נהגו להקל להתרחץ להסתפר ולכבס במוצאי תשעה באב. והחמירו רק באכילת בשר. (חזון עובדיה ד' תעניות, תטו).
[14] ואם מוצאי ת"ב דחוי, מותר לאכול בשר ולברך שהחיינו.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך