אֵין רוֹחֲצִין בְּתִשְׁעָה יָמִים אֵלּוּ אֲפִלּוּ בְּצוֹנֵן[1]. אַךְ לִרְפוּאָה, כְּגוֹן יוֹלֶדֶת, אוֹ מְעֻבֶּרֶת שֶׁקְּרוֹבָה לָלֶדֶת שֶׁטּוֹב לָהּ לִרְחוֹץ, וְכֵן אָדָם חָלוּשׁ שֶׁצִּוָּה אוֹתוֹ הָרוֹפֵא לִרְחוֹץ, מֻתָּרִין לִרְחוֹץ אֲפִלּוּ בְּחַמִּין. וְכֵן נִדָּה, רוֹחֶצֶת וְטוֹבֶלֶת כְּדַרְכָּהּ. וְאִם טוֹבֶלֶת בַּלַּיְלָה שֶׁאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב וְאִי אֶפְשָׁר לָהּ לִרְחוֹץ אָז, יְכוֹלָה לִרְחוֹץ בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב. וְכֵן כְּשֶׁלּוֹבֶשֶׁת לְבָנִים, יְכוֹלָה לִרְחוֹץ מְעַט כְּדַרְכָּהּ, כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה לְתַעֲנוּג.
אין רוחצין – כן הוא המנהג. ומעיקר הדין מותר עד ערב תשעה באב.
אפילו בצונן – אבל פניו ידיו ורגליו בצונן מותר.
שטוב לה לרחוץ – הרופאים היו אומרים שלאשה בהריון בחודש תשיעי הוא בריא לרחוץ במים חמים.
לרחוץ – כל יום.
נדה רוחצת וטובלת כדרכה – כמבואר בסימן קס סעיף א.
ואי אפשר לה לרחוץ אז – שאין לה מים חמים בלילה, או שאין תאורה, ובתשעה באב עצמו אסורה לרחוץ.
כשלובשת לבנים יכולה לרחוץ... – מבואר בסימן קנט סעיף א-ב.
הערות:
- הרגלי הרחיצה היום שונים מאד מהרגלי הרחיצה בזמן שנקבע מנהג זה, שבזמנם היו מתרחצים בקושי פעם בשבוע, ובזמננו רוב בני אדם מתרחצים על בסיס יומי, ובפרט בקיץ. בסעיף זה מתבאר שרק רחיצה של תענוג נאסרה, ולכן יש מתירים רחיצה שכל מטרתה לצרכי הגיינה, וכן מותר לרחוץ כאשר מרגישים אי נוחות שמפריעה לתפקוד או להירדם, או כשגופו מפיץ ריח שאינו נעים לסובבים אותו. כמו כן מותר לרחוץ לקיום מצוות עונה המבוארת בסימן קנ סעיף ז, אם מניעת הרחצה פוגעת ביכולת לקיימה כראוי. וכל הרוחץ בימים אלו צריך להיזהר למעט ככל האפשר בהנאת הרחיצה, להתרחץ במים קרים או פושרים אם הוא יכול, להשתמש בסבון רק לפי הצורך, לקצר את הרחיצה, ולרחוץ רק את חלקי הגוף שנחוץ לרחוץ אותם.
רֹאשׁ חֹדֶשׁ אָב שֶׁחָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִי שֶׁרָגִיל לִרְחוֹץ בְּחַמִּין בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר גַּם עַתָּה לִרְחוֹץ אֲפִלּוּ בְּחַמִּין. אֲבָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת חֲזוֹן, אָסוּר לִרְחוֹץ בְּחַמִּין אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁרָגִיל בְּכָךְ[2], כִּי אִם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. וְכֵן מִי שֶׁרָגִיל בַּחֲפִיפַת הָרֹאשׁ כָּל עֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר לוֹ גַּם עַתָּה, אַךְ לֹא בְּבוֹרִית, וְלֹא בְּמֵי אֵפֶר. וּמִי שֶׁרָגִיל לִטְבּוֹל כָּל עֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר לוֹ גַּם עַתָּה לִטְבּוֹל בְצוֹנֵן. אֲבָל מִי שֶׁמְבַטְּלָהּ לִפְעָמִים, אָסוּר לוֹ.
ראש חודש אב שחל בערב שבת – שאז יש שני ימי שישי בתוך תשעת הימים.
שבת חזון – השבת האחרונה לפני תשעה באב, ונקרא כן על שם ההפטרה שקוראים בשבת זו שפותחת במילים "חזון ישעיהו בן אמוץ" כמו שהתבאר בסעיף ו.
מותר לו גם עתה – כי אם לא יחפוף ירגיש חוסר נוחות בשבת שפוגעת בכבוד שבת.
בורית – סבון.
מי אפר – היו משתמשים בו במקום סבון.
לטבול כל ערב שבת – כמבואר בסימן עב סעיף יב.
בצונן – או בפושרים, לשם מצוה בלבד, אבל אסור לטבול במים חמים, שהרי אין בכך צורך. וצריך להזהיר את הבלנים במקוואות שלא לחמם את המקוואות כרגיל, אלא רק כמה שמוכרחים לחמם כדי שלא יימנעו אנשים מלטבול.
הערות:
- בזמננו, אפשר להקל לרחוץ לכבוד שבת אם יש להניח שירגיש אי נוחות במהלך השבת בגלל מניעת הרחיצה, כפי התנאים שכתבתי בהערה לסעיף יב.
- הרגיל לחפוף את ראשו בשמפו כל ערב שבת, ואם לא יעשה כן ירגיש חוסר נוחות במהלך השבת, מותר לו גם לחפוף בשמפו.
- אם אין אלא מקוה של מים חמים, מותר לטבול, ובלבד שיקפיד שלא לשהות במים יותר זמן ממה שנחוץ לצורך הטבילה. וכן אשה שחל ליל טבילתה בתשעת הימים, אם אין לה מקווה קר או פושר, חייבת לטבול אפילו במקווה חם.
אָבֵל שֶׁחָל יוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁלּוֹ בְּי"ח בְּתַמּוּז אוֹ אַחַר כָּךְ עַד עֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ אָב, מֻתָּר לוֹ לְהִסְתַּפֵּר. אֲבָל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ, גַּם בִּכְהַאי גַּוְנָא, אָסוּר בְּכִבּוּס וּבְתִסְפֹּרֶת[3] (עַיֵּן אליהו רבא סִימָן תקנ"א סָעִיף קטן ל"ב).
אבל – על אחד מקרובי משפחתו חוץ מאביו ואמו, שאסור לו להתספר כמו שמתבאר בסימן ריא סעיף יב.
שחל יום שלשים שלו... – ונמצא שיש לו רצף של שתי תקופות אבל שאסור לו להסתפר בהם, והשער הארוך מכביד עליו.
או אחר כך – או קודם לכן, בשבעה עשר בתמוז עצמו.
בכהאי גוונא – במקרה כזה.
בכיבוס – אבל תוך שבעה אסור לו לכבס, ולא ללבוש בגדים מכובסים, כמבואר בסימן ריא סעיפים ד-ו, ואם הסתיימה לו תקופת אבל בתשעת הימים, אסור לו לכבס כרגיל, אבל מותר לו לכבס במים בלבד ללא אבקת כביסה ושאר חומרי ניקוי.
מִילָה שֶׁהִיא בְּתִשְׁעָה יָמִים אֵלּוּ, נוֹהֲגִין שֶׁהַמּוֹהֵל וְהַסַנְדָּק וַאֲבִי הַבֵּן וְאִמוֹ לוֹבְשִׁין בִּגְדֵי שַׁבָּת[4]. אֲבָל הַמַּכְנִיס אֶת הַתִּינוֹק (געפאטער), אָסוּר. אַךְ הָאִשָּׁה הַמַּכְנֶסֶת אֶת הַתִּינוֹק, נוֹהֶגֶת לִלְבּוֹשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁזּוֹהִי כָּל מִצְוָתָהּ. וְגִלּוּחַ, יֵשׁ לְהַתִּיר לָהֶם קֹדֶם שַׁבָּת חֲזוֹן. אֲבָל אַחַר כָּךְ אָסוּר.
לובשין בגדי שבת – בתנאי שכבר לבשו אותם קודם לכן לאחר הכיבוס, ושאר בני אדם אסור להם ללבוש בגדי שבת בתשעת הימים, אפילו אם כבר לבשו אותם אחרי הכיבוס, מפני שבדרך כלל בגדי שבת גם אחרי שכבר לבשו אותם, עדיין נראים כאילו שהם מכובסים ומגוהצים.
האשה המכנסת את התינוק – המנהג הוא שאשה לוקחת את התינוק מאצל אמו ומביאה אותו לבעלה, והוא מכניס אותו למקום שבו מתקיים הברית.
כל מצוותה – האיש שמכניס את התינוק אינו לוקח חלק במצוה עצמה, ורק המעורבים ישירות לובשים בגדי שבת, אבל האשה מאחר ואין לה חלק במצוה עצמה, שאינה יכולה להיות לא מוהלת ולא סנדקית, הרי שהכנסת התינוק זה המקסימום שהיא יכולה לעשות.
גילוח – תספורת וגילוח הזקן כמבואר בסעיף ג.
קודם שבת חזון – שאין הגילוח אסור אלא מצד המנהג.
הערות:
- בעלי ברית שאין להם אלא בגדי שבת מכובסים, שלא לבשו אותם עדיין אחרי הכיבוס, יכולים ללבוש בגדי שבת אם הברית הוא לפני שבת חזון, אבל לא בשבוע שחל בו תשעה באב.
כְּבָר כָּתַבְנוּ בְּסָעִיף ט', כִּי בְּשַׁבָּת חֲזוֹן לוֹבְשִׁין בִּגְדֵי פִּשְׁתָּן לָבָן, דְּהַיְנוּ הַכְּתֹנֶת וּפוּזְמְקָאוֹת, שֶׁאֵינָן אֶלָּא מִפְּנֵי הַזֵּעָה. אֲבָל שְׁאָר בִּגְדֵי שַׁבָּת, תַּלְיָא בְּמִנְהַג הַמְּקוֹמוֹת אִם לְהַחְלִיפָן אוֹ לֹא[5]. וּבְבֵית הַכְּנֶסֶת מַחְלִיפִין אֶת הַפָּרֹכֶת וְהַמַּפּוֹת וְהַמְּעִילִים בְּשַׁבָּת חֲזוֹן, אַךְ לֹא בְּשַׁבָּת שֶׁחָל בּוֹ תִּשְׁעָה בְּאָב (תקנ"א).
בגדי פשתן – הלבשה תחתונה שהיתה עשויה בזמנם מפשתן שהוא בד טבעי וקל.
כתונת – גופיה.
פוזמקאות – גרבים.
תליא במנהג המקומות – ובארץ ישראל היום המנהג הוא להחליף.
מחליפין את הפרוכת... – בבתי כנסת באירופה היה מקובל להחליף לכבוד שבת את הפרוכת שלפני ארון הקודש, שהיתה להם פרוכת לחול ופרוכת לשבת, ובמקומות רבים היתה גם פרוכת מיוחדת ליום טוב. כמו כן נראה שהיו מקומות שבהם היה לספרי תורה מעילים מיוחדים לשבת ומעילים מיוחדים ליום חול, וכן כיסויים של עמוד החזן ובימת הקריאה.
בשבת חזון – אפילו בשבת חזון, אף במקומות שלא היו מחליפים בגדים.
נוֹהֲגִין בְּשַׁבָּת חֲזוֹן לִקְרוֹת לְמַפְטִיר אֶת הָרַב שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְקוֹנֵן[6], וְלֹא יַעֲלֶה אָז לִשְׁלִישִׁי (מגן אברהם סִימָן רפב סָעִיף קטן יד).
שהוא יודע לקונן – המנהג הוא לקרוא את הפטרת 'חזון ישעיהו' במנגינה של 'איכה', שהיא סוג של קינה, ומי שאינו יודע לקונן אינו עולה למפטיר אפילו אם בגלל זה צריך להעלות את מי שכבר עלה לתורה, ואם הרב יודע לקונן, נוהגים להעלות דוקא אותו, כמו שהתבאר בסימן עט סעיף ט, מפני שהוא מבין על מה יש לקונן, כי ההבנה שלו בתוצאות החורבן, ובמצב של העם בזמנו שנובע מן החורבן, גדולה יותר משל שאר הציבור.
ולא יעלה – כי לכתחילה אין לקרוא למפטיר מישהו שכבר עלה למניין שבעת הקרואים, אלא אם אין מישהו שיודע לקרוא את ההפטרה מלבדם, או בשבת חזון אם אין מי שיודע לקונן מלבדם.
שלישי – היה נהוג שהרב היה עולה לתורה כל שבוע בשלישי, מיד אחרי הכהן והלוי, שזו העלייה המכובדת ביותר שישראל יכול לקבל. והיו קהילות שהתחייבו על כך במפורש בכתב המינוי ששלחו לרב.
בְּרִית מִילָה וְכֵן פִּדְיוֹן הַבֵּן שֶׁחָל בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב, עוֹשִׂין הַסְּעוּדָּה קֹדֶם חֲצוֹת הַיּוֹם (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכב סָעִיף ח) (תקנא).
סימן קכב סעיף ח – התבאר שם.
לֹא יְטַיֵּל בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב. וְנוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִלְמֹד אַחַר צָהֳרַיִם, כִּי אִם בִּדְבָרִים שֶׁמֻּתָּרִים לִלְמֹד בְּתִשְׁעָה בְּאָב[7] (תקנג).
בערב תשעה באב – אחר הצהריים, כי צריך אז כבר להיכנס לאוירה של תשעה באב, כמבואר בסעיף ג.
שלא ללמוד... – ואם קשה לו ללמוד בדברים המותרים או להתבונן באבלות על החורבן ילמד בדברים אחרים ולא יתבטל.
דברים שמותרים ללמוד בתשעה באב – שהרי בתשעה באב אסור ללמוד כמבואר בסימן קכד סעיף ה, ושם מתבאר מה הם הדברים המותרים ללמוד.
[1] ולדעת הספרדים מותר ברחיצה עד שבוע שחל בו תשעה באב, ולהתרחץ בצונן מותר אף בשבוע שחל בו ת"ב. (חזון עובדיה ד' תעניות, רלח). והבן איש חי (ש"א דברים טז) כתב, שמנהג בבל להחמיר ולא לרחוץ מר"ח אב.
[2] ולספרדים מותר לרחוץ בערב שבת חזון אפילו בחמין. (חזון עובדיה ד' תעניות, רלח)
[3] ולספרדים גם בתספורת מותר עד שבוע שחל בו ת"ב, ויש נוהגים שלא להסתפר החל מר"ח אב. (חזון עובדיה ד' תעניות, ריח).
[4] וכן מותר לבעל הברית ולחתן בר המצוה להסתפר ביום שמחתם, חוץ מבשבוע שחל בו ת"ב. (חזון עובדיה ד' תעניות, ריח).
[5] מנהגנו אף בשבת חזון להחליף הבגדים לבגדי שבת כשאר השבתות. (חזון עובדיה ד' תעניות, רי).
[6] זהו למנהג האשכנזים שקוראין המפטיר במנגינת איכה, אבל רוב הספרדים קוראים במנגינה הרגילה, לפי שאין מראין אבלות בפרהסיא בשבת. (כף החיים תקנא, יד).
[7] להלכה מותר ללמוד בזמן זה, ורק בתשעה באב עצמו אסרו ללמוד. (חזון עובדיה ד' תעניות, רמח)..
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך