מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה. אֵין בּוֹנִין בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה אוֹ בִּנְיָן שֶׁהוּא רַק לִרְוָחָה[1]. וְאִם קָצַץ עִם אֵינוֹ יְהוּדִי לְצַיֵּר לוֹ אֶת בֵּיתוֹ, אִם יָכוֹל לְפַיְסוֹ בְּדָבָר מוּעָט שֶׁיַּמְתִּין עַד אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב, נָכוֹן הַדָּבָר. וְאִם לָאו מֻתָּר. וּבַר יִשְֹרָאֵל דְּאִית לֵיה דִּינָא בַּהֲדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, לִשְׁתְּמִיט מִינֵהּ, מִשּׁוּם דְּרִיעַ מַזְלֵהּ. אִם אֶפְשָׁר, יִשְׁתַּמֵּט כָּל הַחֹדֶשׁ, וּלְכָל הַפָּחוֹת עַד לְאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב. אֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַלְּבָנָה עַד לְאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב.
ממעטין בשמחה – אין עוסקים בכל דבר משמח כמו בניה, נטיעה, מסחר, כאשר אינם נחוצים ונצרכים.
בניין של שמחה – יחידת דיור לבנו שבה יגור אחרי נישואיו, וחוגגים בה את החתונה. וכמו כן יש להימנע מלהכין צרכי חתונה בכלל.
רק לרווחה – שרוצה להרחיב ללא צורך אמיתי, לפינוק בלבד. כמו כן אסור באותם ימים לקשט את הבית על ידי ציורי קיר וכדומה, ובכלל לעסוק בעיצוב פנים, וכן לבנות למטרות רווח כפי הכללים המתבארים בהערה.
קצץ – קבע איתו מחיר על העבודה, ולא סיכם איתו מראש שלא יעבוד בימים אלו.
לצייר – לקשט בציורים.
לפייסו – לשכנע אותו שיסכים לדחות את העבודה.
מותר – אבל אם משלם לו לפי ימים ושעות אסור.
ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי אינו יהודי – יהודי שיש לו סכסוך משפטי עם גוי.
לשתמיט מיניה – יתחמק ממנו, שלא יתנהל המשפט בחודש אב.
משום דריע מזליה – כי מזלו של היהודי רעוע בחודש זה.
אין מקדשין את הלבנה... – התבאר בסימן צז סעיף יא.
הערות:
- אמנם הקיצור שולחן ערוך כתב רק את פרטי הדינים של בנייה של שמחה, אך מיעוט שמחה כולל מלבד בנייה, גם נטיעה ומסחר של שמחה, זאת אומרת כאשר אינם נחוצים ונצרכים כדי לענות על צרכים בסיסיים. אלא שבמקומו של הקיצור שולחן ערוך, במזרח אירופה, לא היה מקובל לנטוע נטיעות של שמחה אלא אצל האצילים, ומסחר של שמחה גם הוא היה מציאות שהם לא הכירוהו, כי פרנסת היהודים היתה קשה, עד שהסכימו הפוסקים להגדיר כל מסחר כנצרך ומותר. ובזמננו שזכינו להרווחה, ויהודים רבים מחזיקים גינות נוי ואינם עוסקים במסחר כדי לספק להם פרנסה אלא לצורך פינוקים שונים במקרה הטוב, חזרה ההלכה המקורית להיות תקפה ומשמעותית.
- אסור לשתול עצים או פרחים, אלא אם עושה כן למטרת פרנסה וכדומה, ולבנות בריכת שחייה וכל הדומה לזה. ומסחר מותר רק למעמד הביניים שעוסק בזה לסיפוק צרכים בסיסיים פחות או יותר, אבל מי שיש לו כל צרכו, ואינו עוסק במסחר אלא כדי להרבות את הונו, אסור לסגור עסקאות בימים אלו, ומותר לו רק לתחזק את הקיים, כדי שלא ייגרמו לו הפסדים.
מִנְהָג בְּכָל יִשְֹרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן[2] בְּתִשְׁעַת יָמִים שֶׁמִן רֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד לְאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב, וְאָסוּר אֲפִלּוּ בְּתַבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בּוֹ בָּשָׂר[3] אוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֻׁמָּן. וַאֲפִלּוּ בְּשַׂר עוֹף, אָסוּר. וְאַךְ מִי שֶׁמַּאַכְלֵי חָלָב מַזִיקִין לוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל בְּשַׂר עוֹף. וּלְצֹרֶךְ חוֹלֶה, הַכֹּל מֻתָּר. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֵינוֹ קָשֶׁה לוֹ, יֵשׁ לוֹ לְהַפְסִיק, שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מִן ז' בְּאָב וּלְהַלָּן. וְכֵן נוֹהֲגוֹת קְצָת יוֹלְדוֹת לְהִמָנַע מִבָּשָׂר וְיַיִן מז' בְּאָב וָאֵילָךְ, כִּי בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִכְנְסוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לַהֵיכָל (כְּדִלְקַמָּן סִימָן קכ"ד סָעִיף ב'). וּבִסְעוּדַּת מִצְוָה, כְּגוֹן מִילָה וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וְסִיּוּם מַסֶּכְתָּא גַּם כֵּן, מֻתָּרִין בְּבָשָׁר וְיָיִן. וְחוּץ מֵאֲבוֹתָיו וְאֶחָיו וּבָנָיו, וְחוּץ מֵאֵלּוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שַׁיָּכוּת לַמִּצְוָה, יָכוֹל לְהַזְמִין עוֹד עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים לְרֵעוּת[4]. אֲבָל רַק אוֹתָן שֶׁגַּם בְּפַעַם אַחֶרֶת הָיוּ בָּאִין אֵלָיו אֶל הַמִּשְׁתֶה. וְכָל זֹאת מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב קֹדֶם חֲצוֹת הַיּוֹם, אֲבָל לֹא אַחַר כָּךְ. וְהַסְּעֻדָּה שֶׁנּוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת בַּלַּיְלָה שֶׁלִּפְנֵי הַמִּילָה, אֵינָהּ סְעֻדַּת מִצְוָה (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן קסג סָעִיף ח) וַאֲסוּרִין בְּבָשָׂר וָיַיִן, אֶלָּא יֵשׁ לַעֲשׂוֹתָהּ בְּמַאַכְלֵי חָלָב. וְכוֹס שֶׁל הַבְדָּלָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אִם יֵשׁ תִּינוֹק שֶׁיִשְׁתֶה רֹב הַכּוֹס, נוֹתְנִין לוֹ. וְאִם לָאו, יָכוֹל הַמַּבְדִּיל בְּעַצְמוֹ לִשְׁתּוֹת[5].
מנהג בכל ישראל – מעיקר הדין אינו אסור אלא בסעודה האחרונה לפני תשעה באב, כמו שכתבתי בסימן קכג סעיף ג בהערה.
בתשעת ימים – בסימן קכד סעיף כ יתבאר שלמעשה נוהגים איסור גם בעשירי באב.
ואסור – על פי המנהג.
תבשיל שנתבשל בו בשר – אבל מותר לאכול תבשיל שהתבשל בסיר בשרי.
שומן – באזור מגורים של הקיצור שולחן ערוך היו מפיקים שמן לבישול ולתיבול משומן של עופות, כמו שהתבאר בסימן לג סעיף א.
חולה – שקשה לו לאכול ארוחה ללא בשר.
הכל מותר – אפילו בשר בקר, ואם די לו בבשר עוף יאכל בשר עוף.
שלא לאכול – מאכלי בשר.
קצת יולדות – יולדת תוך שלושים יום ללידתה מוגדרת כחולה, והיא חייבת לאכול אוכל טוב ומאוזן, כדי שתחזור לכוחותיה. גם חשוב שתאכל בשר, ודוקא בשר בהמה, כיון שלרוב היא סובלת מאנמיה שנגרמת מאיבוד דם בשעת הלידה ומחלוקת המשאבים עם התינוק. ובעצם היתה צריכה לאכול בשר כל יום, אבל היולדות שמרגישות חזקות ובריאות, שיוכלו לוותר על אכילת בשר במשך שלושה ימים, נוהגות להימנע בשלושת הימים האחרונים מבשר. ובזמננו שרוב היולדות אינן מודעות לחשיבות של אכילת בשר, ואינן מקפידות על כך כלל, ודאי ראוי שישתתפו עם הציבור ולא יאכלו בשר ולא ישתו יין כפי יכולתם.
מילה – שמצוה לעשות סעודה ביום המילה כמבואר בסימן קסג סעיף ח.
פדיון הבן – בסימן קסד סעיף א.
סיום מסכתא – כאשר יהודי מסיים ללמוד את אחד ממסכתות התלמוד, נהוג לעשות סעודה, והיא סעודת מצוה. ומותר לאכול בשר ולשתות יין בסעודת סיום מסכת, בתנאי שלא תכנן את הסיום דוקא לתשעת ימים אלו, אלא פשוט יצא לו לסיים עכשיו, ובתנאי שלפי הרגלי החיים שלו הוא היה אוכל בשר ושותה יין בסיום מסכת גם אם הוא היה חוגג אותו בשאר ימות השנה.
אבותיו – אביו וסבו ואבי סבו וכל מי שהוא צאצא שלו.
אחיו ובניו – גם אחיינים ודודים ובני דודים, אם בנסיבות אחרות היה מזמין אותם. וכן הנשים ששייכים לסעודת המצוה והיו מגיעות לאכול שם בזמנים אחרים.
אלו שיש להם שייכות למצוה – המוהל, הסנדק, הכהן הפודה, וכל הדומים להם.
עשרה אנשים לרעות – כחברים. והרבה פוסקים סוברים שאין מגבילים את מספר המוזמנים אלא בשבוע שחל בו תשעה באב, אבל לפני זה יכול להזמין את כל מי שהיה רוצה להזמין בנסיבות אחרות, וכן המנהג.
שגם בפעם אחרת היו באין – אבל מי שאינו בא אלא כדי לאכול בשר ולשתות יין, ואין לו שייכות למצוה כלל, אסור לו לאכול, והיא עבירה ולא מצוה.
ערב תשעה באב – היום שלפני תשעה באב.
תינוק – ילד, שהגיע לגיל שצריך לחנך אותו לברכה ולהבדלה, זאת אומרת שהוא יודע שמהות הברכה היא לרומם את ה', ויודע להבחין בין קדושת השבת לימות החול, ועדיין לא הגיע לגיל שבו הוא יודע להתאבל על ירושלים.
שישתה רוב הכוס – אם הכוס מחזיק רביעית יין מצומצמת [75-150סמ"ק לפי הדעות השונות], ואם היא כוס גדולה יותר אין צריך לשתות אלא כמלא לוגמיו שהיא הכמות המקסימלית שניתן להכניס בצד אחד של הפה, כמבואר בסימן עז סעיף ט, ואצל ילד נמדד שיעור זה לפי היכולת שלו.
וְכֵן אֵין מְכַבְּסִין[6] בְּתִשְׁעָה יָמִים אֵלּוּ[7]. וַאֲפִלּוּ חָלוּק אוֹ בֶּגֶד שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְלָבְשׁוֹ עַד אַחַר הַתַּעֲנִית. וַאֲפִלּוּ לְתִתָּם לְכוֹבֶסֶת אֵינוֹ יְהוּדִי אָסוּר. וְיִשְֹרָאֵלית, מֻתֶּרֶת לְכַבֵּס בִּגְדֵי אֵינָם יְהוּדִים. וּמִכָּל מָקוֹם בַּשָּׁבוּעַ שֶׁחָל בָּהּ תִּשְׁעָה בְּאָב יֵשׁ לָהּ לִזָּהֵר. וְכֵן אָסוּר בְּתִשְׁעָה יָמִים אֵלוּ לִלְבּוֹשׁ אוֹ לְהַצִּיעַ אֲפִלּוּ הַמְכֻבָּסִין מִקֹּדֶם. רַק לִכְבוֹד שַׁבָּת, מֻתָּר לִלְבּוֹשׁ בִּגְדֵי פִּשְׁתָּן, וּלְהַצִּיעַ עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת לְבָנִים, וּלְהַחֲלִיף מִטְפְּחוֹת הַיָּדַיִם, כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בִּשְׁאָר שַׁבָּתוֹת. אֲבָל סְדִינִים לְבָנִים, אָסוּר לְהַצִּיעַ. וְאִשָּׁה שֶׁצְּרִיכָה לִלְבּוֹשׁ לְבָנִים לִסְפֹּר ז' נְקִיִּים, מֻתֶּרֶת לְכַבֵּס וְלִלְבּוֹשׁ. וְכֵן הַמִּטְפָּחוֹת שֶׁמְלַפְּפִין בָּהֶן אֶת הַתִּינוֹקוֹת, שֶׁמְלַכְלְכִין אוֹתָן תָּדִיר, מֻתָּר לְכַבְּסָן[8].
אין מכבסין – גם זה מנהג, ומעיקר הדין אסור רק בשבוע שחל בו תשעה באב.
אסור – אפילו אם אומרים לה לכבס אחרי תשעה באב. אבל מותר לתת לה לפני ראש חודש אפילו אם מכבסת בשבוע שחל בו תשעה באב.
יש לה לזהר – ואם ניכרים הבגדים שהם של גוים מותר.
להציע – כלי מיטה ומפות שולחן.
אפילו המכובסין מקודם – אלא צריך ללבוש בגדים שאינם מכובסים, זאת אומרת שכבר לבשו אותם אחרי הכיבוס, והחכם עיניו בראשו ודואג ללבוש לפני ראש חודש לזמן מה את כל מה שרוצה ללבוש אחר כך, עד שכבר אינם טריים ואין עליהם שם מכובסים, או ילכלכם על ידי שגוררם על הקרקע. ויש מתירים ללבוש הלבשה תחתונה מכובסת.
בגדי פשתן – הלבשה תחתונה, כמו שיתבאר בסעיף טז.
לבנים – מפות מכובסות.
מטפחות הידים – מגבות.
לבנים – מכובסים.
שצריכה ללבוש לבנים – כמבואר בסימן קנט.
מטפחות שמלפפין בהן את התינוקות – חיתולי בד.
שמלכלכין אותן תדיר – ואי אפשר לשמור אותם נקיים אפילו ברמה בסיסית, וגם ניכר כשמכבסם שמכבס חיתולים, ולכן לא אסרו את אלו. אבל בגדי ילדים רגילים אין מכבסים, כמו שביארנו לעניין תספורת בסעיף ג.
הערות:
- והמנהג לכבס גם בגדים רגילים של ילדים שעדיין אינם יודעים לשמור על נקיון מינימלי, זאת אומרת בגדי ילדים עד גיל שנתיים-שלוש, ועד שבוע שחל בו תשעה באב יש מקום להקל יותר, ויש לעשות שאלת רב.
אֵין עוֹשִׂין בְּתִשְׁעָה יָמִים אֵלּוּ בְּגָדִים חֲדָשִׁים[9], אוֹ מִנְעָלִים חֲדָשִׁים, אוֹ לֶאֱרֹג אַנְפְּלָאוֹת אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֻמָּן אֵינוֹ יְהוּדִי. וּלְצֹרֶךְ גָּדוֹל, כְּגוֹן לְנִשּׂוּאִין שֶׁיִּהְיוּ מִיָּד אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב, מֻתָּר עַל יְדֵי אֻמָּן אֵינוֹ יְהוּדִי, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל. וְקֹדֶם רֹאשׁ חֹדֶשׁ, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן לְתִתָּן אֲפִלּוּ לְאֻמָּן יִשְֹרָאֵל, וּמֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹתָן אֲפִלּוּ אַחַר כָּךְ.
אנפילאות – גרביים.
אומן – בעל מקצוע.
לתתן – את חומרי הגלם לצורך ייצור הבגדים.
אפילו אחר כך – מותר לחייט יהודי לתפור עבור יהודי אחר בתשעת הימים, שאין שמחה בתפירה עבור אחרים.
נָשִׁים שֶׁנּוֹהֲגוֹת שֶׁלֹּא לְסַדֵּר הַחוּטִין לַאֲרִיגָה, מִשּׁוּם דְּזֶה נִקְרָא שְׁתִי, וְכֵיוָן שֶׁבָּטְלָה אֶבֶן הַשְׁתִיָּה שֶׁהָיְתָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, הֶחְמִירוּ עֲלֵיהֶן בָּזֶה, אָסוּר לְהַתִּיר לָהֶן.
שתי – חוטי האורך הקבועים בנול האריגה.
אבן השתיה – האבן שממנו הושתת העולם, והוא היה קבוע ברצפת קודש הקדשים בבית המקדש השני, במקום ארון הברית שנגנז.
עליהן – על עצמן.
אסור להתיר להן – כי זה מנהג טוב. והיום נוהגות הנשים שלא לעשות שום תיקוני בגדים בתשעת הימים, אפילו לאחרים.
[1] הבונה לצורך מגורים לו ולמשפחתו ברוכת הילדים מותר. (חזון עובדיה ד' תעניות, קסז). והאור לציון (ג, כו, א) כתב, שמותר לקנות דירה ולחתום חוזה בימים אלו, ואף ביום תשעה באב עצמו. וכן מותר לעבור דירה בימים אלו.
[2] ובכלל המנהג שלא לשתות מיץ ענבים. אבל לשתות ארק, בירה, ושאר משקאות חריפים, מותר בימים אלו. (אור לציון ג, כו, ח).
[3] מעיקר הדין מותרים בתבשיל שנתבשל בו בשר, אך נהגו להחמיר. (חזון עובדיה ד' תעניות, קעב).
[4] להלכה פסקינן דמותר לכל הקרובים לאכול בשר, חוץ מאלו שבאו רק בשביל לאכול בשר. (חזון עובדיה ד' תעניות, קצו).
[5] ומרן השולחן ערוך (תקנא, י) כתב, שמותר לשתות מיין של הבדלה וכוס של ברכת המזון. והיום יש להמנע מלשתות כוס של ברכת המזון, כיון שאנו לא רגילים בזה כל השנה. (חזון עובדיה ד' תעניות, קעו).
[6] אבל לגהץ מותר בימים אלו. (חזון עובדיה ד' תעניות, רלח). ולדעת האור לציון (ג, כז, ב) לא מגהצים בגדים בשבוע זה.
[7] ולספרדים כיבוס אסור רק בשבוע שחל בו תשעה באב. ובגדי לבנים, מעיקר הדין מותר להחליף ב'שבוע שחל בו', והנכון שבשבת חזון יחליף כמה בגדים, על ידי שישן עם בגד אחד ויחליף למחרת, כדי שיוכל ללבשם בשבוע שחל בו. (חזון עובדיה ד' תעניות, רכט).
[8] וכן אם התלכלכה חליפתו של שבת והיא היחידה, מותר לכבס הכתם, שזה לכבוד שבת. (חזון עובדיה ד' תעניות רלג).
[9] ואומן שפרנסתו בכך, מותר לו עד שבוע שחל בו תשעה באב. וכן ללומדים תפירה מותר להמשיך ללמוד בימים אלו. (חזון עובדיה ד' תעניות, רט).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך