אָסוּר לִמְסֹר יִשְֹרָאֵל בְּיַד גּוֹיִם, בֵּין גּוּפוֹ בֵּין מָמוֹנוֹ, בֵּין בְּמַעֲשֶׂה בֵּין בְּדִבּוּר, לְהַלְשִׁין עָלָיו אוֹ לְגַלוֹת מַצְפּוּנָיו. וְכָל הַמּוֹסֵר, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וַאֲפִלּוּ רָשָׁע וּבַעַל עֲבֵרוֹת, אָסוּר לְמָסְרוֹ לֹא גוּפּוֹ וְלֹא מָמוֹנוֹ, וַאֲפִלּוּ הוּא מֵצֵר לוֹ וּמְצַעֲרוֹ תָמִיד בִּדְבָרִים. אֲבָל אִם חֲבֵרוֹ מוֹסֵר אוֹתוֹ וְאִי אֶפְֹשָר לְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁיִמְסֹר אוֹתוֹ, מֻתָּר (שפ"ח).
למסור ישראל ביד גוים – לעזור להם או לאפשר להם להזיק לו.
לגלות מצפוניו – איפה הוא מחביא כסף, או איזה תרגיל הוא עושה כדי להתחמק מתשלומים שונים.
לעולם הבא – העולם שיחיו בו הצדיקים אחרי תקופת ימות המשיח ותחיית המתים.
בדברים – אבל אם רגיל לגרום נזק באמת, כגון שתוקף אנשים פיזית או גרוע מזה, ולא הצליחו למצוא דרך לגרום לו להפסיק, מותר ומצוה למסרו למשטרה כדי למנוע נזק משאר בני הקהילה, אלא שיש לעשות זאת בזהירות גדולה, ואחרי התייעצות עם רבני המקום, שלא ימסרו חס ושלום אדם חף מפשע על פי חשדות בלבד, ושבאמת מוצו כל האפשרויות לטפל בו במסגרת הקהילה.
ואי אפשר... – אבל אם יכול להציל את עצמו בדרך אחרת, ומסרו, חייב לשלם לו את כל הנזק שנגרם לו, ויתקזזו ביניהם על הנזקים שגרמו זה לזה, ומי שגרם ליותר נזק ישלם לשני.
הערות:
- הרגיל למסור ממונם או גופם של יהודים בידי גוים, הרי הוא כנחש, ומותר להורגו כדי שלא ימשיך למסור, וזה נחשב כהגנה עצמית, וכן אם אדם מאיים שימסור, ומזהירים אותו ואומרים לו שלא יעשה כן, והוא מתעקש שימסור בכל זאת, מותר להורגו, ואפילו בזמן הזה, ואין צריך לדונו בסנהדרין.
- מה שאסור למסור יהודי לידי הגוים, מדובר במקרה שאין יהודי זה גורם במעשיו סכנה לשאר היהודים, אבל אם עוסק בדברים שעלולים לגרום נזק לכלל הקהילה, כי אם לא ידעו מי עוסק בכך יטילו את האשמה על כולם, וניסו למנעו ולא הצליחו, הרי דינו כרודף, ומצוה למסרו בידי השלטונות, כמו שמבואר בסימן קפד סעיף ט. ואין להכריע בדברים אלו בקלות דעת אלא במתינות על פי רבני המקום.
אָסוּר לִכָּנֵס לְתוֹךְ שְׂדֵה נִיר שֶׁל חֲבֵרוֹ, מִפְנֵי שֶׁהוּא דָשׁ נִירוֹ וּמְקַלְקְלוֹ [ב"ק פ"א ובאו"ח שי"ב].
שדה ניר – שדה חרושה.
דש – כובש, מקשה את הקרקע שרוככה על ידי החרישה.
הערות:
- מותר לעבור דרך שדה של אחר, אחרי הקציר, ועד שירד הגשם השני שבתחילת החורף, שבזמנים אלו אין נגרם שום נזק מלעבור בשדה, וכשהנחיל יהושע בן נון את הארץ, התנה עם בני ישראל שיאפשרו זה לזה לעבור בשדותיהם, כל שאינם מפסידים מכך כלום.
אָסוּר לַעֲמֹד עַל שְׂדֵה חֲבֵרוֹ לְהִסְתַּכֵּל בָּה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּקָמוֹתֶיהָ, שֶׁלֹּא יַזִּיקֶנָּה בְּעַיִן הָרָע. וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בַּחֲבֵרוֹ בְּעִנְיָן שֶׁיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיַזִּיקֶנּוּ בְּעַיִן הָרָע. וַאֲפִלוּ בַּעֲסָקָיו וּבְמַעֲשָׂיו שֶׁאֵין בָּהֶם חֲשַׁשׁ הֶזֵּק עַיִן הָרָע, אִם עוֹשֶׂה בְבֵיתוֹ וּבִרְשׁוּתוֹ, אָסוּר לִרְאוֹת שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, כִּי שֶׁמָּא אֵינוֹ חָפֵץ שֶׁיֵדְעוּ אֲחֵרִים מִמַּעֲשָׂיו וַעֲסָקָיו. וְדֶרֶךְ אֶרֶץ הוּא כְּשֶׁאֶחָד רוֹאֶה שֶׁחֲבֵרוֹ עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ, יְבָרְכֶנּוּ וְיֹאמַר לוֹ, תַּצְלִיחַ בְּמַעֲשֶׂיךָ (חו"מ סי' קנ"ד שע"ח וביו"ד קמ"ז).
על – ליד.
עומדת בקמותיה – שהיא מלאה בתבואה.
עין הרע – כאשר אדם מסתכל על מה שיש לחברו ועינו צרה בכך, הדבר עלול להזיק לרכושו של חברו. מעבר לכוחות הרוחניים שיש בכל מעשה האדם, יש בהסתכלות מתוך צרות עין יכולת לעורר את הדין בשמים, שבודקים האם אכן הוא ראוי לרכוש זה, או שמא הצדק עם חברו שעינו צרה בו, ולא באמת מגיע לו.
בחברו – בתכונותיו, ביכולותיו, במראהו, בילדיו.
בעניין שיש לחוש – בדרך של צרות עין, אלא צריך לברכו כדרך שעשה משה רבנו, שאמר (דברים א י-יא) 'והנכם היום ככוכבי השמים לרוב – ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם!'
ואפילו בעסקיו ובמעשיו – סיבה נוספת להימנע מלהסתכל לתוך רשותו של חבירו, אף שאין בהסתכלות זו נזק ישיר.
לראות שלא מדעתו – להסתכל מה השני עושה בחצרו או בביתו אם אינו מרשה זאת במפורש.
שמא אינו חפץ שידעו אחרים – וההסתכלות שלו גורמת לחברו להימנע מלעשות דברים שהיה רוצה לעשות.
חברו – אפילו גוי.
במלאכתו – בתנאי שאין מדובר במלאכה אסורה.
הערות:
- מנהג ישראל מאז ומעולם להצניע את מעשיהם, ולא לעורר קנאה, ומאידך לא לנסות לפגוע בפרטיות של השני. וכבר בלעם הרשע בראותו שאין פתחי אהלי בני ישראל במדבר מכוונים זה מול זה, אמר בהתרגשות 'מה טובו אוהליך יעקב!' (במדבר כד ה). ואמרו חכמים שאפילו דברים שמטבעם הם דברים פומביים, יש להשתדל להצניע כמה שיותר, ועל זה אמר מיכה (ו ח) 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' שואל ממך כי אם... והצנע לכת עם אלהיך'.
אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת בּרְשׁוּת שֶׁלּוֹ דָּבָר שֶׁהוּא מַזִּיק לִשְׁכֵנוֹ, אָסוּר. לֹא יַנִּיחַ בַּחֲצֵרוֹ סָמוּךְ לְכֹתֶל שֶׁל חֲבֵרוֹ כָּל דָּבָר שֶׁיֵשׁ בּוֹ חֲמִימוּת וּמוֹצִיא הֶבֶל וּמַזִיק אֶת הַחוֹמָה, כְּגוֹן זֶבֶל וְכַדּוֹמֶה, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק שְׁלשָׁה טְפָחִים. וְכֵן צָרִיךְ לְהַרְחִיק שֶׁלֹּא לִשְׁפֹּךְ מַיִם סָמוּךְ לְכֹתֶל חֲבֵרוֹ. וְלָכֵן צִנּוֹר הַמְקַלֵּחַ מִן הַגַּג, צָרִיךְ לְהַרְחִיקוֹ מִכֹּתֶל חֲבֵרוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים. וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא לִשְׁפֹּךְ עָבִיט שֶל מֵי רַגְלַיִם סָמוּךְ לְכֹתֶל חֲבֵרוֹ. וּלְהַשְׁתִּין מַיִם סָמוּךְ לְכֹתֶל חֲבֵרוֹ, אִם הוּא כֹּתֶל שֶׁל אֲבָנִים אוֹ שֶׁל עֵץ בְּלִי טִיט, דַּי כְשֶׁמַּרְחִיק טֶפַח אֶחָד. וְאִם הָיוּ הָאֲבָנִים צְחִיחַ סֶלַע, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק כְּלָל, וּמַשְׁתִּין אֲפִלּוּ עַל הַכֹּתֶל. וְאִם הוּא כֹּתֶל שֶׁל לְבֵנִים אוֹ שֶׁל עֵץ מְחֻפֶּה בְּטִיט, צָרִיךְ לְהַרְחִיק שְׁלשָׁה טְפָחִים. (וְעַיֵּן עוֹד בְּסִימָן שֶׁאַחַר זֶה) (חו"מ סי' קנ"ה ורז"ש).
לשכנו – לרכושו, או לו עצמו כגון המבואר בסימן קפד סעיף ד.
יש בו חמימות ומוציא הבל – דברים שנוצר בהם תהליך כימי שפולט חום.
זבל – של בהמות. וכן קומפוסט, או חומר ניקוי חריף כגון אקונומיקה, או חומצה, וכל דבר שעשוי 'לאכול' את הקיר.
שלושה טפחים – כ-30 ס"מ.
סמוך לכותל חברו – שלושה טפחים.
צינור המקלח מן הגג – מרזב, או צינור של מזגן.
עביט – סיר לילה.
של אבנים או של עץ – אינם ניזוקים ממי רגלים.
טפח אחד – כ-10 ס"מ. כדי שיסודות הכותל לא יתערערו מהתרופפות האדמה שליד הכותל.
צחיח סלע – על קרקע סלעית, ואין אדמה מתחת שיכולה להתרופף.
של לבנים או של עץ מחופה בטיט – לבנים וטיט נאכלים מהחמיצות של מי רגלים.
הערות:
- גם בצורת חיים שלנו ישנם מקרים רבים של נזקים שנגרמים לשכנים על ידי שאדם עושה דברים ברשותו הפרטית (האם מותר לתלות כביסה מעל הכביסה היבשה של השכן? האם מותר להפעיל מוסיקה כאשר השכן רוצה לנוח? ועוד שאלות רבות, חלקם שייכים לסימן זה וחלקם שייכים לסימן הבא). ואי אפשר לפרט כאן את כל ההלכות, וכללו של דבר שנכון תמיד לוותר למען השלום, ולעשות דברים בהסכמה, ואם מתעורר ויכוח שלא ניתן לפתור אותו בויתור או בפשרה יש לגשת לרב הבקי בעניינים אלו ולשאול, ויש לסכם מראש למי ניגשים, ושמה שהרב יגיד יהיה מקובל על שני הצדדים.
- גם בזמנם היו מצויים בתי כסא, אבל חכמינו הזהירו שלא להתאפק מלהשתין כאשר מתעורר צורך לכך, כמו שמבואר בסימן ד סעיף א.
אָסוּר לְאָדָם לְהַכּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ. וְאִם הִכָּהוּ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְגוֹ', אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף וְגוֹ', אִם הִקְפִּידָה הַתּוֹרָה בְּהַכָּאַת הָרָשָׁע שֶׁלֹּא לְהַכּוֹתוֹ יוֹתֵר עַל רִשְׁעוֹ, קַל וָחֹמֶר בְּהַכָּאַת צַדִּיק. וְכָל הַמֵּרִים יַד עַל חֲבֵרוֹ לְהַכּוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ, נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶאֱמַר, וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ, לָמָּה הִכִּיתָ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא לָמָּה תַכֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִכָּהוּ, נִקְרָא רָשָׁע. וְכָל מִי שֶׁהִכָּה אֶת חֲבֵרוֹ, הֲרֵי הוּא מָחֳרָם בְּחֵרֶם הַקַּדְמוֹנִים, וְאֵין לְצָרְפוֹ לְמִנְיַן עֲשָׂרָה לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, עַד שֶׁיַתִּירוּ לוֹ בֵּית דִּין אֶת הַחֵרֶם, כְּשֶׁמְּקַבֵּל עָלָיו לִשְׁמֹעַ דִּינָם. וְאִם אֶחַד מַכֶּה אוֹתוֹ אוֹ לְיִשְֹרָאֵל אַחֵר וְאִי אֶפְשָׁר לְהַצִיל אֶת עַצְמוֹ אוֹ אֶת חֲבֵרוֹ מִיַד מַכֵּהוּ אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁיַכֶּה אוֹתוֹ, מֻתָּר לְהַכּוֹתוֹ [ת"כ תכ"א].
שנאמר – דברים כה ב-ג.
אם בן הכות הרשע – אם הוחלט שצריך להכות את הרשע, שהוא עונה על הקריטיונים של חיוב מלקות.
וגו' – המשך הפסוק הוא 'והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר'.
ארבעים יכנו – על פי התורה שבעל פה המסורה לנו מכים אותו ארבעים חסר אחת, ולא ארבעים שלמים, והוא כדי רשעתו.
לא יוסיף פן יוסיף וגו' – לשון הפסוק 'ארבעים יכנו לא יוסיף, פן יוסיף להכותו על אלה [אפילו אחת וזה ייחשב] מכה רבה, ונקלה אחיך לעיניך'.
שנאמר – שמות ב יג.
מחרם בחרם הקדמונים – רבנו גרשום מאור הגולה החרים על כך לפני כ-1000 שנה.
ואין לצרפו למניין עשרה – זוהי המשמעות המעשית של החרם.
כשמקבל עליו לשמוע דינם – מתירים לו את החרם, גם אם המוכה לא התרצה.
את חברו מיד מכהו – מותר לאדם להכות אדם אחר כאשר הוא רואה שהוא מתכוון לעבור עבירה, כדי להצילו מן האיסור, ומאחר שלהכות יהודי הוא איסור, מותר להכות את הרוצה להכות כדי למונעו מן ההכאה, ובתנאי שהמציל הוא עקבי, ומתערב כל פעם שיהודי רוצה להכות יהודי אחר, אבל אם אינו מתערב בדרך כלל, הרי אינו מכה עכשיו את המכה אלא מחמת שנאה, או מפני אהבתו את המוכה, ומתעבר על ריב לא לו, ואסור, אלא אם מדובר בבנו או באביו או באחיו – קרובי משפחה מדרגה ראשונה, שמותר לו להצילם מצד קרבתם אליו.
הערות:
- אסור לאדם להכות את אשתו, והמכה אותה עובר באיסור תורה. ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת לבטח עמו ועליו לכבדה יותר מגופו, ודמעתה מצויה. ואם הוא רגיל בכך מכריחים אותו לגרשה ולפצותה, ומטילים עליו כל מיני סנקציות כמבואר בפוסקים.
- המכה את חברו, אף על פי שהוא מוחרם, מותר לענות אמן אחר ברכותיו. ועל הציבור שלא לאפשר לו להצטרף למניין ולא להיות שליח ציבור. אבל אם אין הציבור עושים כן, אין היחידים צריכים להימנע מלהתפלל איתם ולענות קדיש וקדושה וברכו.
אֲפִלּוּ מְשָׁרְתוֹ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלוֹ, אָסוּר לְהַכּוֹתוֹ. אֲבָל מֻתָּר לְהַכּוֹת בָּנָיו הַקְּטַנִּים אוֹ יָתוֹם שֶׁהוּא מְגַדֵּל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, כְּדֵי לְהַדְרִיכָם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, שֶׁזּוֹהִי טוֹבָתָם (רז"ש).
אסור להכותו – אפילו שהוא חייב לשמוע בקולו ומקבל על זה משכורת.
הקטנים – אבל לא הגדולים, כמו שלמדנו בסימן קמג סעיף יח.
כדי להדריכם בדרך ישרה – וצריך להיזהר מאד מאד שלא להכותם אלא למטרה זו, ואם מכה את בניו דרך כעס ונקמה או מתוך תסכול, עובר על איסור 'לא יוסיף', ואם מכה יתום עובר בנוסף גם על 'כל אלמנה ויתום לא תענון' (שמות כב כא). אבל מותר להכות את בניו כדי שישמעו בקולו, מאחר והם מצווים על כך, והוא מצווה לחנכם. וכבר כתבתי דינים אלו באריכות בהערה לסימן קמג סעיף יח.
צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַשְלִיךְ שִׁבְרֵי כְּלֵי זְכוּכִית וְכַדּוֹמֶה בְּמָקוֹם שֶׁיּוּכְלוּ לְהַזִּיק [תי"א תט"ו או"ח ש"ח].
וכדומה – עטיפות פלסטיק, קליפות בננה.
אִם יֵשׁ לִשְׁכֵנוֹ חֳלִי הָרֹאשׁ, רַחֲמָנָא לִצְּלָן, וְקוֹל הַהַכָּאָה מַזִּיק לוֹ, לֹא יכְתּוֹשׁ אֲפִלּוּ בְבֵיתוֹ רִיפוֹת וְכַיוֹצֵא בָהֶן, דְּבָרִים שֶׁקּוֹל הַכָּאָתָם מַגִּיעַ לְבֵית שְׁכֵנוֹ וּמַזִּיק לוֹ (קנ"ה).
חלי הראש – כאבי ראש.
רחמנא ליצלן – הרחמן יצילנו.
מזיק לו – מגבירה את הכאבים.
הערות:
- מותר לאדם להכות בביתו בפטיש או לעשות כל רעש המקובל לעשותו בתוך הבית, ואין חברו יכול למחות ולומר שאינו יכול לישון. אבל אם הוא או אחד מבני ביתו חולה יכול למנעו גם מרעש שמקובל לעשותו. ואף שמותר לעשות רעש נורמלי בבית, מן הראוי להתחשב בצרכי השכנים, ובפרט כאשר יש מנהג שלא להרעיש בשעות מסויימות. ויש להיזהר בזה בין יום הכיפורים לסוכות, שלא לבנות סוכה בשעות הלילה המאוחרות.
- כמו כן יש להיזהר שלא לטלפן לבני אדם בשעות שהרגילות היא לישון, אלא אם יודע בו שאין זה מפריע לו, כגון שמנתק את הטלפון, או שישן מאוחר. וכן יש להיזהר בשיווק טלפוני, ובווצאפ משפחתיים.
יֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה דְבָרִים בְּעִנְיַן נִזְקֵי שְׁכֵנִים אוֹ לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים. וְהַכְּלָל הוּא, שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר אֲפִלּוּ בִרְשׁוּתוֹ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, דָּבָר שֶׁיָכוֹל לְהַגִּיעַ מִמֶּנוּ אֵיזֶה הֶזֵּק לִשְׁכֵנוֹ אוֹ לְעוֹבְרִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אִם לֹא בְדָבָר שֶׁפָּשַט הַמִּנְהָג שֶעוֹשֶׂה כֵּן כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה, שֶׁהֲרֵי זֶה, כְּאִלּוּ מָחֲלוּ כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד לַעֲשׂוֹת כֵּן כְּשֶׁיִצְטָרֵךְ לָזֶה, הוּא אוֹ בָנָיו אַחֲרָיו (קנ"ה תי"ז).
לבני רשות הרבים – גרימת נזק לבני רשות הרבים עלולה להיות חמורה יותר מגרימת נזק לאדם פרטי. ואסור לזרוק או לשפוך או להניח ברחוב שום דבר שעלול לגרום נזק לבני אדם או למכוניות.
שיכול להגיע ממנו איזה היזק – אמנם נכון לנהוג כך, אבל מן הדין יש מקרים שמותר לעשות ברשותו אף שייגרם על ידי זה נזק לאחרים, ויש לשאול שאלת רב.
שעושה כן כל מי שרוצה – למשל בימים שיש פינוי גזם וכדומה. אך אם נגרם נזק חייב לשלם, אף שהוצאת הגזם היה כדין.
הוא או בניו אחריו – אף שבניו לא היו כשנוסדה העיר, ונמצא שלא מחלו להם והם לא מחלו לשאר בני העיר בפירוש, בכל זאת גם הם בכלל ההסכם, שעל דעת זה הסכימו האבות ביניהם.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך