מִי שֶׁנִּתְחַלְפוּ לוֹ כֵּלָיו בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְכַדּוֹמֶה, הַרֵי זֶה לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֵלִים אֵלוּ שֶׁבָּאוּ לְיָדוֹ וְאֵינָם שֶׁלּוֹ. וּכְשֶׁיָבוֹא בַּעַל הַחֵפֶץ, צָרִיךְ לְהַחֲזִירוֹ לוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַחֵפֶץ שֶׁלּוֹ נֶאֱבָד. וְכֵן כּוֹבֶסֶת הַמְכַבֶּסֶת לְרַבִּים וְהֵבִיאָה לוֹ חָלוּק שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אָסוּר לְלָבְשוֹ, אֶלָּא צָרִיךְ לְהַחֲזִירוֹ לִבְעָלָיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁשֶּׁלּוֹ נֶאֱבָד. אַךְ אִם מֻנָּח אֶצְלוֹ יָמִים רַבִּים, עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא חָקְרוּ הַבְּעָלִים בֵּינְתַיִם אַחַר שֶׁלָּהֶם, אָז מֻתָּר לוֹ לְלָבְשוֹ, כִּי מִסְּתָמָא סִלְּקָה הַכּוֹבֶסֶת אֶת בְּעָלָיו וְשִׁלְּמָה בְּעַד הֶחָלוּק הַזֶה (חו"מ סי' קל"ו).
כליו – בגדיו.
בבית המשתה – באירוע שבו מורידים את המעילים, וכשרצה לקחת את המעיל ראה שהוא נלקח בטעות על ידי אחר, שהשאיר לו את המעיל שלו.
וכדומה – אפילו בבית המרחץ [מקוה, ים, בריכה] שאינו מוצא את בגדיו והוא מבין שבטעות מישהו אחר לקח אותם, אסור לו ללבוש בגדים שאינם שלו ללא רשות, על אף הבושה הכרוכה בכך.
שהחפץ שלו נאבד – ואינו יכול לשמור את החפץ של השני כביטחון לקבל את שלו בחזרה, אפילו אם אינו משתמש בו, ובוודאי אינו יכול להחזיק בחפץ של השני כתשלום על החפץ שלו שחברו לקח ממנו, כמו שהתבאר בסימן קפא סעיף ט שרק את החפץ שלו יכול לקחת לעצמו בלי להזדקק לעזרת בית הדין, אבל לא תשלום כספי שמישהו חייב לו.
שלא חקרו הבעלים – ודרשו מן הכובסת שתפצה אותם על הבגד שנאבד.
מותר לו ללבשו – אפילו אם בשעה שהבגד הגיע לידו עדיין לא התייאשו ממנו בעליו החוקיים, והוא בגד גזול.
מסתמא סילקה הכובסת... – ברגע שהיא משלמת הופך מי שקיבלו מן הכובסת לבעליו החוקיים. ואסור לסמוך על זה אלא במקומות שמקובל במקרה כזה שהכובסת משלמת, אבל אם יש לחוש שסירבה לשלם בטיעון כלשהו, ובסך הכל גרמה לייאוש הבעלים, אסור לו להשתמש בבגד גם לאחר שנים רבות.
אָסוּר לֵהָנוֹת מִשׁוּם דָּבָר שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁבָּרוּר לוֹ שֶׁכְּשֶיִוָּדַע לִבְעָלָיו יִשְׂמְחוּ וְיָגִילוּ מִפְנֵי אַהֲבָתָם אוֹתוֹ. מִכָּל מָקוֹם אָסוּר. לְפִיכָךְ הַנִּכְנָס לְפַרְדֵּס אוֹ לְגִנַּת חֲבֵרוֹ, אָסוּר לוֹ לִלְקֹט פֵּרוֹת שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַבְּעָלִים. אַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל הַפַּרְדֵּס וּבַעַל הַגִּנָּה אוֹהֲבוֹ וְרֵעוֹ אֲשֶׁר כְּנַפְשוֹ, וּבְּוַדַּאי יִשְׂמַח וְיָגִיל כְּשֶׁיִוָּדַע לוֹ שֶׁנֶּהֱנָה זֶה מִפֵּרוֹתָיו, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁעַכְשָו אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִזֶה, הֲרֵי הוּא נֶהֱנֶה בְּאִסּוּר. וְצָרִיךְ לְהַזְהִיר לָרַבִּים, שֶׁנִּכְשָׁלִין בָּזֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן יְדִיעָה (תוס' ורז"ש הל' מציאה).
שלא מדעת הבעלים – אבל אם הבעלים יודעים שנכנס לפרדס או לגינה, והוא מניח שהבעלים שמחים אם יקח לעצמו לאכול, מותר. וכן אם מתארח בבית ידיד או קרוב משפחה, וברור לו שהם היו שמחים מאד אם היה לוקח לעצמו אוכל ושתייה, והיו נעצבים אם היו יודעים שנמנע מלקחת, אם הוא נמצא בבית שלהם בידיעתם, מותר.
וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לְבֶן בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם לִתֵּן פְּרוּסָה לְעָנִי אוֹ לִבְנוֹ שֶׁל אוֹהֲבוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, לְפִי שֶׁכָּךְ נָהֲגוּ בַּעֲלֵי הַבָּתִּים. וְאֵין זֶה נִקְרָא שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַבְּעָלִים, כֵּיוָן שֶׁכָּךְ נָהֲגוּ, וְהַבְּעָלִים יוֹדְעִין מִזֶּה הַמִּנְהָג. וּמִטַּעַם זֶה, מֻתָּר לְקַבֵּל צְדָקָה מִן הַנָּשִׁים דָּבָר מֻעָט שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַבְּעָלִים, הוֹאִיל וְדַרְכָּן בְּכָךְ, וְיוֹדְעִין הַבְּעָלִים שֶׁדַּרְכָּן בְּכָךְ. וְכֵן בְּפַרְדֵּס, אִם הוּא רָגִיל בּוֹ לֶאֱכֹל מִפֵּרוֹתָיו מִדַּעַת הַבְּעָלִים, מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיוֹצֵא בָזֶה (יו"ד סי' רמ"ח ורז"ש הל' מציאה).
לבן ביתו של אדם – אשתו או ילדיו, אף שהאוכל והכסף שבבית אינו שלהם.
לבנו של אוהבו של בעל הבית – ובזמננו מותר לבעלת הבית לתת גם לחברים של הילדים, ואפילו הילדים עצמם אם מקובל שיכבדו את חבריהם בממתק או בחטיף יכולים לעשות כן בלי נטילת רשות מהאב, בתנאי שאינם מגזימים ומשערים שהאב בוודאות מסכים.
דבר מועט – כמה שקלים, כפי המקובל באותו מקום ובאותה רמת חיים שלא להקפיד. אבל אסור לקבל ממנה תרומה גדולה לצדקה.
רגיל בו לאכול מפירותיו – שמגיע שם לעתים תכופות, והבעלים יודעים מזה, והוא יודע שבוודאי מסכימים לו.
הערות:
- נכון הדבר שכל אשה תשאל את בעלה מה הסכום לצדקה שהוא מסכים שהיא תתן למי שאוסף כסף, ואם אינו מסכים לא תתבייש לומר שבעלה לא מסכים. וגם אם המבקש מוכיח לה שאכן בעלה נותן לו כל פעם סכום מסויים, אסור לה לתת את אותו הסכום שלא מדעתו, אפילו אם משערת שיסכים לכך, כיון שכרגע הוא שלא מדעתו, שהרי לא צפה שיבקש את הכסף מאשתו.
הַמּוֹצֵא פֵרוֹת בַּדֶּרֶךְ תַּחַת אִילָן שֶׁהוּא נוֹטֶה עַל הַדֶּרֶך, אִם הֵם פֵּרוֹת שֶׁדַּרְכָּן לִפּוֹל מִן הָאִילָן וּבִנְפִילָתָם הֵם נִמְאָסִים, אוֹ אֲפִלּוּ אֵינָם נִמְאָסִים אֶלָּא שֶׁרֹב הָעוֹבְרִים שָׁמָּה הֵמָּה גוֹיִם, אוֹ שֶׁהֵם פֵּרוֹת שֶׁדֶּרֶךְ הַבְּהֵמוֹת לֶאֱכֹל אוֹתָם, וְהֵן עוֹבְרוֹת דֶרֶךְ שָׁם, הֲרֵי הַבְּעָלִים כְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ מֵהֶם וּמֻתָּרִים. אֲבָל אִם הֵם פֵּרוֹת שֶׁאֵינָם נִמְאָסִים בִּנְפִילָתָם, וְרֹב הָעוֹבְרִים שָׁמָּה הֵמָּה יִשְׂרְאֵלִים, אֲסוּרִים מִשׁוּם גָּזֵל. וְאִם הֵם שֶׁל יְתוֹמִים קְטַנִּים, אֲסוּרִים בְּכָל עִנְיָן, כִּי הַקְּטַנִּים, אֵין הַיֵאוּשׁ וְהַמְּחִילָה שֶׁלָּהֶם כְּלוּם (חו"מ סי' ר"ס ורז"ש).
ובנפילתם הם נמאסים – כגון תאנים, שזיפים, תפוזים, וכדומה.
גוים – שאינם מחזירים אבדה ואוכלים מן הגזל. והוא הדין אם רוב העוברים הם יהודים שאינם מקפידים על הלכות אלו.
כבר נתייאשו מהם – מראש, כי לוקחים בחשבון שחלק מן הפירות יפלו וילכו לאיבוד.
פירות שאינם נמאסים – כמו אגוזים, שקדים, תמרים, זיתים.
ישראלים – שנמנעים מלאכול פירות אלו מפני שאינם שלהם.
אסורים משום גזל – אפילו אם עכשיו הם נמאסו, כיון שהבעלים לא צפו זאת מראש, ואינם יודעים על כך עכשיו.
יתומים קטנים – ילדים מתחת לגיל מצוות שירשו קרקעות.
בכל עניין – אפילו אם ברור שהיו מוחלים אם היו יודעים.
הערות:
- רבים טועים וחושבים שמותר לקטוף פירות מעץ הנוטה לרשות הרבים. ואין הדבר כן, כפי שניתן לראות בהלכה זו. אמנם נכון הוא שאסור לו לאפשר לעץ שלו לנטות על שטח ציבורי, או על שטח פרטי של אדם אחר, ויש מקרים שמותר לגזום לו את העץ אפילו נגד רצונו במקום שעובר הגבול, אבל הפירות, וגם הענפים שנגזמו, שייכים לבעל העץ.
דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא (סי' רנ"ט שנ"ו שס"ט עיי"ש).
דינא דמלכותא דינא – חוק המלכות יש לו תוקף.
הערות:
- בפוסקים יש כאן פרטים רבים בעניין סמכויות השלטונות לגבות מיסים, להחרים נכסים, ועוד. מסיבות מובנות לא פרסם הקיצור שולחן ערוך בספר עממי את פרטי הלכות אלו.
- הסכמת רוב הפוסקים שדינא דמלכותא מתייחס לחוקים כלכליים, ולא לכל חוק במדינה.
- נחלקו הפוסקים ממה נובעת סמכות המלך, והאם שייך דינא דמלכותא בממשל דמוקרטי, ובמדינת ישראל בפרט. והרוצה להתחמק מתשלום מס צריך לשאול שאלת רב האם מותר הדבר ובאילו תנאים ונסיבות.
אָסוּר לְהַזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ עַל דַּעַת לְשַׁלֵּם, כְּמוֹ שֶׁאָסוּר לִגְנֹב וְלִגְזֹל עַל דַּעַת לְשַׁלֵּם. וַאֲפִלּוּ לִגְרֹם נֶזֶק לַחֲבֵרוֹ, בֵּין בְּמַעֲשֶׂה בֵּין בְּדִבּוּר, אָסוּר, כְּגוֹן רְאוּבֵן שֶׁמּוֹכֵר סְחוֹרָה לַגּוֹי, וּבָא שִׁמְעוֹן וְאוֹמֵר לוֹ שֶׁאֵינָהּ שָׁוָה כָּל כָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁהָאֱמֶת כֵּן, אָסוּר, שֶׁהֲרֵי אוֹנָאָתוֹ מֻתֶּרֶת. וְכָל הַגּוֹרֵם נֶזֶק לַחַבֵרוֹ, אֲפִלּוּ בְּעִנְיָן שֶׁפָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, חַיָב בְּדִינֵי שָׁמַיִם, עַד שֶׁיְפַיֵס אֶת חֲבֵרוֹ (שע"ח שע"ו ורז"ש).
ממון חבירו – רכוש חבירו.
שאינה שוה כל כך – והיהודי מנסה לרמות אותו בשווי הסחורה.
כמו שאסור לגנוב ולגזול... – כמו שלמדנו בסימן קפב סעיף ג.
שהאמת כן – ואם היה מנסה למכור ליהודי היה חייב להודיעו כדי להצילו מן הנזק.
אונאתו מותרת – מותר למכור לגוי במחיר גבוה בהרבה ממחיר השוק [=אונאה], ואין זה דומה לגזל הגוי שהוא אסור, שהרי הגוי הסכים לעסקה במחיר הזה, והיה יכול לברר את המחיר. אבל ליהודי אסור, ואפילו בדיעבד יש מקרים שיכול הקונה לבטל את העסקה, ופרטי דיני אונאה ליהודי מתבארים בסימן סב.
בעניין שפטור – ברוב המקרים, הגורם בעקיפין נזק לחברו אין בית הדין יכולים לחייב אותו בתשלום, ויש מקרים שחייבים לשלם.
חייב בדיני שמים עד שיפייס את חברו – הוא ייענש בשמים על הצער שגרם לחברו, עד שישלם לו את הנזק שגרם לו, או שיפייס את חברו והוא ימחל לו.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁבָּא אֵיזֶה נֶזֶק עָלָיו, אָסוּר לְסַלְּקוֹ מֵעָלָיו, אִם עַל יְדֵי זֶה יִגְרוֹם שֶׁיָבוֹא עַל חֲבֵרוֹ, כִּי אָסוּר לְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ בִּגְרַם נֶזֶק מָמוֹן שֶׁל חֲבֵרוֹ. אֲבָל קֹדֶם שֶׁבָּא הַנֶּזֶק עָלָיו, מֻתָּר לִדְחוֹתוֹ שֶׁלֹּא יָבוֹא עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יָבוֹא עַל חֲבֵרוֹ. כְּגוֹן אַמַּת הַמַּיִם שֶׁבָּאָה לִשְׁטֹף שָׂדֵהוּ, עַד שֶׁלֹּא נִכְנְסָה לְשָׂדֵהוּ, מֻתָּר לִגְדֹּר בְפָנֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁעַל יְדֵי זֶה הִיא שׁוֹטֶפֶת שְׂדֵה חֲבֵרוֹ. אֲבָל מִשֶּׁנִּכְנְסָה לְשָׂדֵהוּ, אָסוּר לְהוֹצִיאָה בְעִנְיָן שֶׁתַּגִּיעַ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַנֶּזֶק מֻטָּל עָלָיו, אֵינוֹ רַשַׁאי לְסַלְּקוֹ מֵעָלָיו וּלְהַטִּילוֹ עַל חֲבֵרוֹ (סי' שפ"ח ורז"ש).
שבא – שכבר הגיע אליו הנזק, כמו שיתבאר בהמשך הסעיף.
אמת המים – נחל.
לשטוף – להציף.
עד שלא נכנסה – כל זמן שהנחל רק מאיים בינתיים להציף את השדה.
מוטל עליו – הגיע אליו.
וְכֵן חֵיל מֶלֶךְ שֶׁבָּא לְעִיר, וּבְנֵי הָעִיר מְחֻיָּבִים לָתֵת לָהֶם אַכְסַנְיָא, אָסוּר לְאֶחָד לִתֵּן שָׂכָר לְשַֹר הַחַיִל לְפָטְרוֹ, כִּי עַל יְדֵי זֶה יִגְרֹם נֶזֶק לְיִשְֹרָאֵל אַחֵר. וְכֵן בְּכָל שְׁאָר עִנְיְנֵי מִסִּים, אָסוּר לְהִשְׁתַּדֵּל אֵצֶל הַשַּׂר לְפָטְרוֹ, אִם עַל יְדֵי זֶה יַכְבִּיד עַל אֲחֵרִים. וְהָעוֹשֶׂה כֵּן, נִקְרָא מָסוֹר.
חיל מלך – פלוגת חיילים.
אכסניא – מזון ולינה, שכך היה החוק שזה החלק של האזרחים במאמץ המלחמתי.
שר החיל – המפקד.
לפטרו – אם הטילו על חלק מבני העיר לפרנסם, אסור למי שהוטל עליו לשחד את המפקד כדי שיוותר לו, שהרי בזה מטיל את החיילים 'שלו' על מישהו אחר. אבל לפני שהוחלט על מי להטילם, מותר לכל אחד להשתדל שלא ישובץ.
ענייני מיסים – שהוטל מס בגובה מסוים או לצורך מסוים על קבוצה מסוימת באוכלוסיא, ואם יתנו לו הנחה יצטרכו האחרים לשלם יותר, אסור לבקש הנחה [אלא אם כן הזכות להנחה מובנה בחוק], ואסור לברוח או להשתמט בדרך אחרת, אפילו באופן שאין בו דינא דמלכותא. אבל אם תשלום המס הוא קבוע כמו שהוא היום, ואם יתחמק מתשלום אמנם יחסר כסף אבל הדבר יבוא על חשבון הוצאות המדינה ולא בהכרח על חשבון העלאת מיסים, אינו מזיק את האחרים ומותר לו להתחמק, אבל הדבר עלול להיות אסור בגלל דינא דמלכותא כמו שהתבאר בסימן קפב סעיף טז. ואם מדובר בעלילה שהטילו על קבוצת אזרחים לשלם סכום כסף ללא שום חוק, או לעשות עבודות שירות, וכל הדומה לזה, מותר לכל אחד מהם לברוח או להתחמק, ואינו אחראי על כך שיוטל יותר על האחרים.
מסור – מוסר ממון ישראל לגוים, ודינו חמור מאד, ויתבאר בסעיף הבא.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך