הלימוד היומי כ"ח סיוון

סעיף ד

מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ, צְרִיכָה לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִים, אֲפִלוּ גֵרְשָׁהּ כְּשֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת וְהֶחֱזִירָהּ כְּשֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת[1], אוֹ גֵרְשָׁה כְּשֶׁהִיא מֵינֶקֶת וְהֶחֱזִירָהּ כְּשֶׁהִיא מֵינֶקֶת. וְאִם עָבַר וּכְנָסָהּ קֹדֶם, מֻתָּרִין לְהִתְיַחֵד, דְּכֵיוָן שֶׁכְּבָר בָּא עָלֶיהָ, תּוּ לָא תַקִּיף יִצְרֵהּ כָּל כָּךְ (קצ"ב).

 

מעוברת – והיא מסולקת דמים.

עבר – כיון שאינה בתולה, אין מועיל לה חופה אלא ייחוד הראוי לביאה, ולכן, אף שבבתולה אין נוהגים לדקדק שלא לעשות חופה בזמן שאינה טהורה כמבואר בסימן קמז סעיף ב, באלמנה וגרושה אסור לעשות חופת נידה, כמו שהתבאר בסימן קמח סעיף ג.

כנסה – לחופה.

תו לא תקיף יצריה כל כך – שוב אין יצרו מתגבר עליו כל כך, וסומכים עליו שיתרחק ממנה עד שתספור ותטבול ככל אשה.

 

סעיף ה

הקדמה לסעיף ה:

כתב השל"ה: "עוד באתי להזהיר... מנהג שהוא גיהנם, שעושין חופה בערב שבת, והכלה ... שוכב החתן אצלה איזה לילות קודם שבועל בעילת מצוה, ואז בא לידי חטא, כי מסתמא שוכבין שניהם ערומים, והוא מתאוה וחושק בה, ויצרו תוקפו ואינו בועל אותה. ועל הרוב בא לידי הוצאת זרע, לידי קרי. על כן יהיה שם שמים מקודש על ידכם, שתעשו חתונה לבניכם כציווי רבותינו זכרונם לברכה ..., ויבעלנה בעילת מצוה בלילה ההוא. וכן... לא ישכב החתן כלל אצל הכלה עד הלילה שרוצה לבעול אותה".

ויתכן שמנהג זה התפשט בקרב העם מפני שלאחר שבועל החתן את הכלה היא טמאה ואסורים זה בזו ככל דיני נדה כמבואר בסעיף ו, והרגישו שזה פוגם בשמחת הנישואין, ולכן היו דוחים את הבעילה עצמה למשך כמה ימים, שבהם היו מותרים בחיבוק ונישוק ושאר מיני קירוב.

אבל מנהג זה לא נוסד על פי החכמים, והם התנגדו לו מאד, כמובן מתוך הקטע המצוטט. ועל פי הקדמה זאת יובן הסעיף.

צְרִיכִין לִזָּהֵר בִּמְאֹד מְאֹד, שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב הֶחָתָן אֵצֶל הַכַּלָה עַד הַלַּיְלָה שֶׁהוּא רוֹצֶה לִבְעֹל (עיין חכמ"א ובאה"ג).

 

סעיף ו

הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה, בּוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד, גּוֹמֵר בִּיאָתוֹ כִּרְצוֹנוֹ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אֲבָל לְאַחַר שֶׁגָּמַר בִּיאָתוֹ, פּוֹרֵשׁ אֶת עַצְמוֹ מִמֶּנָה. וְהִיא טְמֵאָה[2]. וַאֲפִלּוּ לֹא נִרְאֶה שׁוּם דָּם, חָיְֹשֵׁינָן שֶׁמָּא יָצְאָה טִפַּת דָּם וְנֶחְפְּתָה בְשִׁכְבַת זֶרַע, וְעַל כֵּן מַחֲזִיקִין אוֹתָהּ כְּנִדָּה גְמוּרָה (קצ"ג).

 

הבתולה – אבל אם אינה בתולה אינה נאסרת כלל אחרי הביאה הראשונה.

בעילת מצוה – בתולה שהחתן בועל אותה בעילה ראשונה נקראת בעילת מצוה, כיון שאמרו חכמינו ש'אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי', נמצא שבעילה זו היא הבסיס לקרבה שביניהם לאורך כל חיי הנישואין.

הדם – דם בתולים.

שותת ויורד – זורם.

גומר ביאתו כרצונו ואינו חושש – אינו צריך להיזהר שלא לזוז, ולא להישען עליה, ולפרוש עם אבר מת, כמו שלמדנו בסימן קנו סעיף ג, כי דם בתולים אינו דם טמא אלא פצע בלבד, ולא רצו חז"ל שהחתן יהסס לבעול את הכלה כראוי.

פורש את עצמו ממנה – לא יגע בה יותר, ויעבור לישון במיטה אחרת, וינהג בה כל דיני נידה שהתבארו בסימן קנג מהרגע שפרש ממנה.

והיא טמאה – כי מדרבנן התייחסו לדם בתולים כאל דם נידה, ונאמרו בזה כמה טעמים.

לא נראה שום דם – אבל היתה בתולה, כמו שמצוי בזמננו שאין הבנות נישאות עד קרוב לגיל עשרים, שדם בתולים שלהם מועט או אינו נראה כלל.

שמא יצאה טיפת דם – שכן דרך הבתולות.

נחפתה – כוסתה.

 

סעיף ז

בְּתוּלָה, שֶׁלְאַחַר הַבְּעִילָה הָרִאשׁוֹנָה טָבְלָה, וְגַם בַּבְּעִילָה הַשְּׁנִיָה רָאֲתָה דָם, וְכֵן בְּפַעַם שְׁלִישִית וּרְבִיעִית, יֵשׁ בָּזֶה שְׁאֵלָה אִם מֻתֶּרֶת לְהִשָׁאֵר אֵצֶל בַּעְלָהּ[3] (קפ"ז).

 

לאחר הבעילה הראשונה – וספירת שבעה נקיים כדין.

גם בבעילה השניה ראתה דם – מצוי הדבר שבעילה ראשונה אינו מצליח לקרוע את כל הבתולים, ובבעילה שניה מוסיף לפצוע את הבתולים ויוצא שוב דם בתולים. והדין הוא שגם אחרי בעילה שניה אם ראתה דם, אפילו אם מדובר בדם בתולים, צריכה לספור שבעה נקיים ולטבול.

ורביעית – שיש כבר שלוש בעילות אחרי בעילת מצוה, ואין הכרח שמדובר בדם בתולים, ויתכן שהיא רואה מחמת תשמיש שדינה התבאר בסימן קנו.

יש בזה שאלה – אם הרגישה כאבים בבעילה השניה, מותר להניח שהדימום הוא עדיין דם בתולים, אבל אם לא הרגישה שום כאב וראתה דם, יש לה לשאול רב כיצד לנהוג. וכן אם לא היה דם בבעילה השניה והיה דם בשלישית, אפילו אם הרגישה כאב, יש לה לשאול רב.

הערות:

-       כדי למנוע את השאלות הללו, וכדי למנוע מצב שבו האשה נאסרת כמה פעמים ברצף, אפשר וראוי שמיד ביום שאחרי בעילת מצוה, לפני שמתחילה לספור ימים נקיים, תקרע באצבעה את השאריות של הבתולים, ואפשר לעשות זאת עם חומר איחלוש מקומי, וכך לא תראה דם בתולים פעם נוספת.

 

סעיף ח

מֻתָּר לִבְעֹל בְּתוּלָה בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶֹה חַבּוּרָה (וְעַיֵּן לעיל ס' קמח ס"ד).

 

שהוא עושה חבורה – ואסור בשבת לעשות חבורה כמבואר בסימן פ סעיף נד, כאן מותר כי אין דם הבתולים חלק ממחזור הדם, אלא הוא עומד לעצמו, וכמו שביארנו בסימן צא סעיף יג בדין מורסה.

לעיל – שם מתבאר שדוקא אלמנה אסור לפעמים לבעול בעילה ראשונה בשבת.

 

סימן קנח - דין יולדת ומפלת ובו ד סעיפים:

סעיף א

יוֹלֶדֶת, בֵּין יָלְדָה וָלָד חַי בֵּין וָלָד מֵת, וָאֲפִלּוּ נֵפֶל, אֲפִלּוּ לֹא רָאֲתָה דָם, הֲרֵי הִיא טְמֵאָה טֻמְאַת לֵדָה[4]. וּמִצַּד הַדִּין אִם הָיָה הַוָּלָד זָכָר, הִיא טְמֵאָה שִׁבְעַת יָמִים מִשּׁוּם לֵדָה, וְאַחַר כָּךְ יְכוֹלָה לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִים וְתִטְבֹּל. וְאִם הָיָה נְקֵבָה, הִיא טְמֵאָה אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם מִשּׁוּם לֵדָה, וְאַחַר כָּךְ סוֹפֶרֶת שִׁבְעָה נְקִיִים וְטוֹבֶלֶת[5]. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין שֶׁאֵינָן טוֹבְלוֹת תּוֹךְ אַרְבָּעִים יוֹם לְזָכָר וּשְׁמוֹנִים יוֹם לִנְקֵבָה. וּבְמָקוֹם שֶׁהַמִּנְהָג הַזֶה הוּא מֻסְכָּם אֵצֶל כֻּלָם, אֵין לְהָקֵל[6], כִּי יֵשׁ קְצָת טַעַם בָזֶה. וְעַל כָּזֶה נֶאֱמַר, שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. אֲבָל בִּמְדִינוֹתֵינוּ, אֵין בָּזֶה מִנְהָג קָבוּעַ. וּמַה שֶׁיֵשׁ בִּקְצָת מְקוֹמוֹת מִנְהָג, שֶׁלֹּא לִטְבֹּל עַד לְאַחַר שִׁשָׁה שָׁבוּעוֹת לְזָכָר וְתִשְׁעָה שָׁבוּעוֹת לִנְקֵבָה וְכַדּוֹמֶה, לְמִנְהָגִים כָּאֵלּוּ אֵין לָהֶם שׁוּם טַעַם, וּכְבָר נִתְבַּטְלוּ בִּקְהִלּוֹת קְדוֹשׁוֹת עַל יְדֵי גְאוֹנִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה.

 

נפל – עובר שלא התפתח מספיק ואינו יכול לחיות.

לא ראתה דם – שלא נלווה דימום לתהליך הלידה, מציאות שהיא נדירה מאד, ואפילו במקרה שהדבר נראה כן, ההלכה קובעת שהדבר לא ייתכן, ובוודאי היה מעט דם, כמו שמתבאר בסוף סעיף ד.

טומאת לידה. ומצד הדין... – כל זה מבואר בתחילת פרשת תזריע (ויקרא יב ב, ה).

ואחר כך יכולה לספור – הוא הדין שיכולה לספור בתוך שבעה לזכר או בתוך י"ד לנקבה, אלא שאסור לה לטבול עד ליל ח' ללידת זכר או ליל ט"ו ללידת נקבה.

טמאה ארבעה עשר יום – ולפעמים בהפלה של הריון צעיר מצליחה לסיים לספור שבעה נקיים לפני י"ד יום, וצריך להיזהר בזה שלא לטבול עד לאחר שהסתיימו י"ד יום, שהרי יתכן שהעובר היה נקבה. ונכון שתתייעץ עם רב, כי בהריון צעיר לא תמיד נחשבת ההפלה להפלה מבחינה הלכתית כמו שיתבאר בסעיף ד.

אינן טובלות – אפילו אם יכולות לספור נקיים קודם לכן.

אין להקל – גם לרבנים אין להקל לציבור, אלא אם רואים שהמנהג מביא לידי תקלה, שיש אנשים שאינם מצליחים להתגבר ומשמשים עם היולדות לפני הטבילה.

נאמר – משלי א ח, ואסור לבטל שום מנהג שיש לו טעם כלשהו, כי ביטול המנהגים היא ההתחלה של ביטול התורה כולה.

אין להם שום טעם – ובכל זאת אסור ליחיד להקל בו על דעת עצמו אם מדובר במנהג ברור, אלא תפקיד הרב של המקום להביא לביטול המנהג.

הערות:

-       בדרך כלל יש אחרי הלידה שאריות של דם שממשיכות להיפלט עד 4-6 שבועות אחר הלידה, ואין הדימום רציף, ויכולים להיות כמה ימים בלי דם, ושוב כמה טיפות, וכך כמה פעמים, ונדיר שאשה תצליח לספור שבעה ימים נקיים לפני שעבר חודש ללידה. ואמנם אין באמת חסרון בכך שתנסה בכל זאת, אבל הרבה פעמים התסכול מלהתחיל עוד הפעם ועוד הפעם יוצר בעיות רגשיות שיש להם השפעה על החיים הזוגיים של בני הזוג, ויש להם לשקול היטב אם לא יותר נכון להמתין חודש או אפילו יותר עד שתתחיל לספור ימים נקיים.

 

סעיף ב

יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁצָּרִיךְ לִפְרוֹשׁ מֵאִשְׁתּוֹ לֵיל אַרְבָּעִים וְאֶחָד לְזָכָר וְלֵיל שְׁמוֹנִים וְאֶחָד לִנְקֵבָה, מִפְּנֵי שֶׁאָז אִכָּא חֲשָׁשָׁא, שֶׁמָּא תִרְאֶה דָם כְּמוֹ בִּשִׁעַת וֶסְתָּהּ, וְיֵשׁ חוֹלְקִין[7]. וּבַעַל נֶפֶשׁ יָחוּשׁ לְעַצְמוֹ. וְאִם הִפִּילָה סָפֵק זָכָר סָפֵק נְקֵבָה, יִפְרוֹשׁ לֵיל אַרְבָּעִים וְאֶחָד וְלֵיל שְׁמוֹנִים וְאֶחָד.

 

איכא חששא – יש חשש.

בעל נפש – חסיד, שרגיל לנהוג עם הקב"ה לפנים משורת הדין.

לעצמו – אבל לא יורה לאחרים.

 

סעיף ג

אִשָּׁה שֶׁהִפִּילָה אֵיזֶה דָבָר, אֲפִילּוּ אֵין בּוֹ צוּרַת וָלָד כְּלָל, אֶלָּא כְּמוֹ חֲתִיכַת בָּשָׂר אוֹ עוֹר וְכַדּוֹמֶה, צְרִיכָה לְהַחְמִיר וּלְהַחֲזִיק אֶת עַצְמָה בְטֻמְאַת לֵדַת נְקֵבָה, אוֹ תַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם, כִּי לִפְעָמִים יֵש לְהָקֵל. וְכֵן אִם הִפִּילָה וָלָד וְאַחַר כָּךְ שִׁלְיָא, אַף עַל פִּי שֶׁהַוָּלָד הָיָה זָכָר, צְרִיכָה לָחוּשׁ לְטֻמְאַת לֵדַת נְקֵבָה מִשּׁוּם הַשִּׁלְיָא, אוֹ תַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם[8].

 

בטומאת לידת נקבה – שלא לטבול לפני ליל ט"ו אחרי הלידה, ואפילו אם לא היה דם בשעת ההפלה.

לפעמים יש להקל – הקביעה איזו הפלה דינה כהפלת וולד, ואיזו הפלה אינה נחשבת כהפלת וולד, ודינה ככל ראיית דם, היא מורכבת ביותר, ויש בה סעיפים רבים, ואין אפשרות לסכם אותם במסגרת ספר קיצור.

ואחר כך שליא – והשליא לא היתה מחוברת לוולד, שאז אנחנו חוששים שהיו שתי וולדות, ושליא זו שייכת לנקבה שהתמוססה ברחם.

 

סעיף ד

אִשָּׁה שֶׁבָּרוּר לָה שֶׁאֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת וְטָבְלָה לְבַעְלָהּ, וּבְתוֹךְ אַרְבָּעִים יוֹם הִפִּילָה, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְלֵדָה, כִּי אֵין הַוָּלָד נוֹצָר בְפָחוֹת מֵאַרְבָּעִים יוֹם, אֲבָל טְמֵאָה נִדָּה. וַאֲפִלוּ לֹא נִרְאָה דָם, מִסְּתָמָא הָיָה קְצָת דָּם, אֶלָּא שֶׁנֶּאֱבַד, כִּי אִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הָרֶחֶם בְּלֹא דָם (יו"ד סימן קצ"ד).

 

ברור לה – כי לפעמים יש ספק שמא ההריון התחיל כבר אחרי הטבילה הקודמת, ובכל זאת חזרה לראות דם, שזה דבר מצוי, כמו שכתבתי בסימן קנד סעיף ו ובסימן קנה סעיף יב.

בתוך ארבעים יום – מליל טבילה.

אין הוולד נוצר – ואין הדבר נחשב כהפלה כלל.

הערות:

-       ארבעים יום הם חמשה שבועות וחמשה ימים. אבל דרך הרופאים בזמננו לספור את תחילת ההריון מהווסת האחרון, זאת אומרת שבועיים לפני שההריון התחיל בפועל. ונמצא שארבעים יום של הריון הם שבעה שבועות וחמשה ימים, זאת אומרת סוף השבוע השמיני. ואם הפילה קודם לכן אינה טמאה טומאת לידה. אבל אין לסמוך במדוייק על קביעת גיל ההריון שלהם, ואין להקל אלא אם לא עברו ארבעים יום מליל הטבילה [אפילו אם הם טוענים שגיל ההריון הוא שמונה שבועות, אלא אם חס ושלום בא עליה לפני הטבילה], או אחרי התייעצות עם רב הבקי בעניינים אלו.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] ואם האשה לא נתייאשה מבעלה אחר גירושין והמתינה שיחזירה והבעל נתרצה, אינה צריכה שבעה נקיים וטבילה. (תורת הטהרה ט, ו).

[2] וצריכה לעשות הפסק טהרה לאחר ארבעה ימים מיום שמושה, ותתחיל לספור ז' נקיים מיום חמישי לשימושה. (תורת הטהרה י, ו).

[3] ולדעת השולחן ערוך (יו"ד קפז, יג) תולין בדם בתולים עד שתשמש פעם אחת ולא תראה דם.

[4] אשה שילדה על ידי ניתוח בבטנה(קיסרי) ולא יצא דם ממקורה, טהורה. (שולחן ערוך יו"ד קצד, יד).

[5] וימי טומאת לידה שלא ראתה בהם, עולים למנין שבעה נקיים. (תורת הטהרה יא, א).

אשה שראתה בימי הטוהר(תוך 40 יום לזכר ו80 יום לנקבה) אחר ששמשה, יכולה לספור ז' נקיים מיד למחרת, אך כדאי שתרחץ המקום היטב, כדי לפלוט הזרע. (תורת הטהרה יא, ז). אמנם החת"ס (יו"ד קנז) ועוד פוסקים סוברים, שצריך להמתין ארבעה ימים ורק אז להתחיל בספירת ז' נקיים.

[6] והיום המנהג לא להחמיר בזה כלל, והבא להחמיר יש ללמדו לא לעשות כן. (שבה"ל,.ויביע אומר ד, יא).

[7] אולם בזמן הזה שפשטה גזרת הגאונים, אין צריך לפרוש עונה אחת בסיום ימי הטוהר. (תורת הטהרה יא, ט).

 

[8] ואם ילדה זכר בן קיימא, אם יצאה השליה אחרי הולד, תולין שהשליה היא של הולד הזכר וטמאה שבעה ימים, אך אם השליה יצאה קודם לזכר 'בן קיימא', טמאה שבועיים, שחוששין שהשליא של ולד נקבה היה. (תורת הטהרה יא, יד).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה