ישנה תופעה נדירה של נשים שהתשמיש גורמת להן דימום. אשה כזאת אסורה לבעלה לעולם, שהרי הדבר צפוי שתראה דם בשעת התשמיש, אך מותרת להתגרש ולהינשא לאדם אחר, שמא היא תגיב שונה לתשמיש שלו.
כדי שאשה תיאסר משום 'רואה מחמת תשמיש' דרוש רמת הוכחה גבוהה שאכן התשמיש הוא הגורם לדם, ואינה נאסרת אלא אם קינחה מיד אחרי תשמיש ומצאה דם, או שבעלה מצא דם על הקינוח שלו, וזאת שלושה פעמים ברצף. וגם אז, עדיין יש אפשרות לבדוק אם אולי יש לאשה פצע שגורם את הדימום, ורק אם יתברר שאין שום פצע, והדם נגרם בוודאות מהתשמיש עצמו, אוסרים אותה לבעלה.
כמובן אנחנו רוצים לעשות ככל האפשר כדי שלא תיאסר האשה, ומנסים למצוא גורמים אחרים שגרמו לדימום, ובמקביל לאשר או לשלול שהתשמיש הוא הגורם לדימום. כמו כן על האשה לפנות לרופאה שתבדוק אותה ותנחה אותה כיצד למנוע את הדימום.
מאחר ואחרי שהאשה ראתה שלוש פעמים מחמת תשמיש הדבר מורכב מאד להתירה לבעלה, ולא תמיד הדבר מתאפשר בכלל, לכן מומלץ שכל אשה שראתה מחמת תשמיש אפילו פעם אחת תפנה לרב מובהק, שינחה אותה כיצד לנהוג.
הקיצור שולחן ערוך עוסק בסימן זה בעיקר בהדרכה לבני הזוג במקרים אלו ובמקרים דומים, כי דיני רואה מחמת תשמיש עצמם לא שייכים לספר קיצור אלא להוראה של רבנים גדולים.
אִשָּׁה שֶרָאֲתָה דָם מֵחַמַת תַּשְׁמִישׁ, אֲפִלוּ שֶׁלֹּא בִשְעַת תַּשְׁמִישׁ אֶלָּא אַחַר כָּךְ בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, מֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ פַּעַם שֵנִית לְאַחַר שֶׁתִּטְהָר, אֲבָל מֵיחָשׁ חָיְשָׁא גַּם בַּחֲדָא זִמְנָא. שֶׁאִם אֵרַע לָהּ כֵּן בְּלֵיל טְבִילָה, אֲזַי כְּשֶׁתִּטְבֹּל, צָרִיךְ לִפְרוֹשׁ מִמֶּנָּה לֵיל טְבִילָה[1], כִּי חָיְשֵׁינָן שֶׁמָּא הַטְבִילָה בְּצֵרוּף הַתַּשְׁמִישׁ, גּוֹרְמִים לָהּ לִרְאוֹת דָּם, וְשֶׁמָּא תִרְאֶה בְּלֵיל טְבִילָה שֵׁנִית בִּשְעַת תַּשְׁמִישׁ מַמָּשׁ. אֲבָל בְּלֵיל טְבִילָה שְׁלִישִׁית, אֵין צָרִיךְ לִפְרוֹשׁ, מִשּׁוּם דְּעִקַּר הַחֲשָׁשׁ הָיָה מִשּׁוּם הַטְּבִילָה. וְכֵיוָן דְּבִטְבִילָה שְׁנִיָה לֹא רָאֲתָה, תּוּ לָא חָיְשֵׁינָן. וְכֵן אִם אֵרַע לָהּ שֶׁרָאֲתָה בְּלֵיל שֵׁנִי שֶׁל טְבִילָה, צָרִיךְ לִפְרוֹשׁ בִּטְבִילָה שְׁנִיָה לֵיל שֵׁנִי וְלֹא בִטְבִילָה שְׁלִישִׁית.
מחמת תשמיש – כאן הכוונה אחרי תשמיש.
אחר כך באותו הלילה – ואין שום הוכחה לכך שהתשמיש גורם את הדם.
מותרת לשמש פעם שנית לאחר שתטהר – צריכה לעבור את כל תהליך הטהרה, ואחר כך מותרת לבעלה.
מיחש חיישא גם בחדא זימנא – צריכה לחשוש גם בפעם אחת, שהרי כל אשה שרואה דם שלא בשעת ווסתה צריכה לקחת בחשבון שמא ווסתה השתנה, כמבואר בהרחבה בסימן הקודם, וצריכה לחשוש לראייה זו כדין ווסת שאינו קבוע, את התאריך בחודש שבו ראתה, את ההפלגה מתחילת ראייתה הקודמת עד לראייה זו, ובנוסף צריכה לחשוש שמא הטבילה גרמה לה את הדם, ודינה כמבואר בהמשך.
הטבילה בצירוף התשמיש – הטבילה גורמת את הדימום, והיא זאת שאחראית לכך שראתה בשעת התשמיש. אבל אינה חוששת לעת עתה שהתשמיש הוא הגורם.
ושמא תראה בליל טבילה שנית בשעת תשמיש ממש – כמו שצריך תמיד לפרוש בעונת הווסת שמא תראה דם בשעת התשמיש, כמו שלמדנו בסימן קנה סעיף א, ואשה זו, עונת ווסתה הוא בליל טבילתה.
בליל טבילה שלישית – אם לא ראתה דם בליל טבילה שניה, עקרה את הווסת של ליל טבילה, ויכולה שוב לשמש בליל טבילה.
עיקר החשש היה משום הטבילה – יותר סביר שהטבילה גרמה את הדימום מאשר שהתשמיש בצירוף עם הטבילה יגרום לכך.
תו לא חיישינן – כבר לא חוששים.
בליל שני של טבילה – ואין הבדל בין אם שימשה עם בעלה גם בלילה הראשון או רק בלילה השני.
לפרוש בטבילה שניה ליל שני – בפעם הבאה שטובלת, מותרת לבעלה בלילה הראשון ואסורה לו בלילה השני, שמא הטבילה גורמת לכך שבלילה שלאחריה תראה דם, ואם לא ראתה אז, מותרת אחרי הטבילה הבאה גם בלילה השני. אבל אם ראתה בלילה שלישי אינה צריכה לפרוש בלילה השלישי שאחרי הטבילה הבאה, שאין המקרים משפיעים לטווח ארוך כל כך.
וְכֵיוָן דְּאִתְיְלִיד רֵעוּתָא בְּאִשָּׁה זוֹ, לָכֵן אֲפִלּוּ אִם יֶשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעָ, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁתְּשַׁמֵּשׁ פַּעַם שֵׁנִית, צְרִיכָה בְדִיקָה לִפְנֵי תַשְׁמִישׁ וּלְאַחַר תַּשְׁמִישׁ, לְבָרֵר אִם לֹא רָאֲתָה עוֹד מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ. וְתִזָּהֵר הָאִשָּׁה לַעֲסוֹק מִיָד בִּרְפוּאוֹת. וּמִכָּל שֶׁכֵּן אִם אֵרַע לָהּ שֶרָאֲתָה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ מַמָּשׁ אוֹ בְסָמוּךְ לְאַחַר תַּשְׁמִישׁ. כִּי אִם יֶאֱרַע לָהּ כֵּן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים רְצוּפוֹת, נָפְלָה בִמְצוֹדָה גְדוֹלָה, וּבְקשִׁי גָדוֹל יִמָּצֵא לָה הֶתֵּר שֶׁתִּשָׁאֵר אֵצֶל בַּעְלָהּ[2] (קפ"ז).
אתיליד ריעותא – נוצר פגם, חשש שאין היא כשאר כל הנשים, שהרי ראתה בליל התשמיש שלא בשעת ווסתה.
אפילו אם יש לה ווסת קבוע – והתבאר בסימן קנד סעיף ה שאינה צריכה לחשוש שתראה בשעת תשמיש, בניגוד לאשה שאין לה ווסת קבוע, שלפי מה שהתבאר שם בסעיף ו יש לה לחשוש למשך כל חייה שמא תראה מחמת תשמיש.
כשתשמש פעם שנית – ואם יש לה ווסת, ובדקה אז ולא מצאה דם, מותרת בתשמיש שלישי בלא בדיקה.
צריכה בדיקה לפני תשמיש ולאחר תשמיש – כדין אשה שאין לה ווסת שהתבאר בסימן קנד סעיף ו, ואפילו הפוסקים שהבאתי שם בהערה שחולקים על דין זה, מודים כאן שצריכה בדיקה, אם היה לה ווסת, פעם אחת לפני ואחרי תשמיש, ואם לא היה לה ווסת, צריכה [שוב] לבדוק את עצמה שלוש פעמים לפני ואחרי תשמיש כמו שכתבתי שם בהערה.
ותזהר האשה... – זו המלצה, לטפל בבעיה כשעדיין רחוקה מלהיאסר, וכמה שהחשש שהתשמיש גורם את הראייה קרוב יותר, יש להמליץ לה יותר לעסוק ברפואה מיד.
נפלה במצודה גדולה – נלכדה במלכודת גדולה, היא בבעיה רצינית.
בקושי גדול יימצא לה היתר – אם בכלל.
אִשָּׁה שֶהִרְגִּישָׁה בִּשְעַת תַּשְׁמִישׁ שֶׁנִּטְמָאָה, מְחֻיֶבֶת לוֹמַר מִיָד לְבַעְלָהּ נִטְמֵאתִי, וְלֹא יִפְרושׁ אֶת עַצְמוֹ מִיָד בְּאֵבֶר חָי, כִּי גַם זֹאת הֲנָאָה הִיא לוֹ, אֶלָּא יִסְמוֹךְ עַל יָדָיו וְרַגְלָיו וְלֹא עָלֶיהָ, וְיִמָּלֵא פַחַד וּרְתֵת עַל הָעֲבֵרָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ. וּכְשֶׁיָמוּת הָאֵבֶר, יִפְרושׁ אֶת עַצְמוֹ, וְיִשְׁאַל לְמוֹרֵה הוֹרָאָה שֶׁיּוֹרֶה לוֹ תְשׁוּבָה עַל הָעֲבֵרָה (קפ"ה).
שנטמאה – ועכשיו הם אסורים בתשמיש, וגם אסור להם להנות זה מזו בדרכים אחרות, אך מאחר וזה לא מעשי, הם נחשבים כאנוסים על מה שהיה עד עכשיו ואין להם דרך למנוע, ועד שהם נפרדים הם צריכים לחפש את הדרך למעט באיסור ככל האפשר.
הנאה היא לו – כמו תחילת ביאה, ועל כל תנועה של האבר הוא חייב כרת.
יסמוך על ידיו ורגליו ולא עליה – שלא יהנה מגופה יותר ממה שנאלץ, אבל ייזהר שלא יניע את האבר תוך כדי.
וימלא פחד ורתת על העברה שבאה לידו – על כך שאולי ייכשל ויצא באבר חי או שינוע ויהנה מזה ויתחייב כרת, ופחד זה יעזור לו גם שימות האבר במהירות.
וישאל למורה הוראה שיורה לו תשובה – אם שימש בעונה הסמוכה לווסת שהיא אסורה לו, צריכים שניהם כפרה, ואם שימשו בשעה שמן הדין היתה צריכה לבדוק לפני תשמיש ולא בדקה [כגון אשה שאין לה ווסת כלל לדעת הקיצור שולחן ערוך בסימן קנד סעיף ו], גם כן יש מקום להצריכה כפרה, אבל אם יש לה ווסת ושימשו שלא בשעת ווסתה וכשנודע להם נהגו כדין המבואר בסעיף זה, אינם צריכים כפרה כלל.
אִשָּׁה שֶׁהִיא מְכִינָה אֶת עַצְמָהּ לַנִּשּׂוּאִין, צְרִיכָה לִסְפֹּר תְּחִלָּה שִׁבְעָה נְקִיִים[3], בֵּין שֶׁהִיא קְטַנָּה שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאֲתָה דָם מֵעוֹלָם, בֵּין שֶׁהִיא זְקֵנָה שֶׁכְּבָר פָּסְקָה מִלִּרְאוֹת, מִכָּל מָקוֹם חָיִשֵׁינָן, שֶׁמָּא מֵחֲמַת חִמּוּד יָצְאָה מִמֶּנָּה אֵיזוֹ טִפַּת דָּם וְנֶאֶבְדָה, לָכֵן מַחֲזִיקִים אוֹתָהּ כְּמוֹ נִדָּה מַמָּשׁ. וְגַם לְאַחַר סְפִירַת שִׁבְעָה נְקִיִים, יֶשׁ לָה לִבְדֹּק אֶת עַצְמָהּ[4] בְּכָל יוֹם עַד הַטְּבִילָה, וְכֵן לְאַחַר הַטְּבִילָה עַד בְּעִילַת מִצְוָה.
מכינה את עצמה – מהרגע שנקבע תאריך לחתונה וההכנות עוברים לפסים מעשיים.
שבעה נקיים – כדין המתבאר בסימן קנט, ובסעיף ז שם מתבארת צורת הבדיקה הפנימית אצל בתולה. ואם הזמן לחוץ, יש מצבים שבהם יכולה להפסיק בטהרה מיד אחר שמפסיקה לראות דם, בלי להמתין חמשה ימים, כמבואר בסימן קנט סעיף י.
חימוד – התרגשות לקראת מגע אינטימי.
בכל יום עד הטבילה – היו סופרות שבעה נקיים ואחר כך ממתינות כמה ימים כדי להסמיך את הטבילה לנישואין ככל האפשר.
לאחר הטבילה – עד יום החתונה, ואם לא בא עליה החתן בליל החתונה תבדוק למחרת ובשאר ימים עד שיבוא עליה ביאה ראשונה, כי עד אז היא עדיין חומדת וחוששים שמא ראתה דם מחמת החימוד.
אִם נִדְחוּ הַנִּשׂוּאִין מֵחֲמַת אֵיזוֹ סִבָּה, וְאַחַר כָּךְ שׁוּב נִתְפַּשְּׁרוּ לַעֲשׂוֹת הַנִּשׂוּאִין, אַף עַל פִּי שֶסָּפְרָה שִׁבְעָה נְקִיִים בָּרִאשׁוֹנָה, מִכָּל מָקוֹם צְרִיכָה לִסְפֹּר מֵחָדָשׁ, כֵּיוָן שֶנּוֹלַד לָהּ חִמּוּד חָדָשׁ. וַאֲפִלּוּ בָּדְקָה אֶת עַצְמָהּ בְּכָל הַיָמִים שֶׁבֵּינְתַיִם, לָא מַהֲנֵי לָהּ. וְאִם לֹא הָיָה דִחוּי גָמּוּר, אֶלָּא שֶׁלֹּא יָכְלוּ לְהִשְׁתַּוּוֹת בְּעֵסֶק הַנְּדֻנְיָא וְכַדּוֹמֶה, וּמֵחֲמַת זֶה נִתְעַכְּבוּ עַד שֶׁנִּתְפַּשְׁרוּ, אוֹ שֶׁמֵּרְצוֹנָם דָּחוּ הַנִּשׂוּאִין מִיּוֹם שֶׁקְּבָעוּם וְהִגְבִּלוּ יוֹם אַחֵר, יַעֲשׂוּ שְׁאֵלַת חָכָם[5] אִם שִׁבְעָה נְקִיִים הָרִאשׁוֹנִים מַהֲנֵי לָהּ. אִם נִתְקוֹטְטוּ בִּשְׁעַת הַנִּשׂוּאִין, וְנִכְנַס חָתָן אַחֵר תַּחַת הָרִאשׁוֹן, פְּשִׁיטָא דְּלָא מַהֲנֵי לָהּ שִׁבְעָה נְקִיִים שֶׁסָּפְרָה עַל דַּעַת חָתָן אַחֵר, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם לְאַחַר שֶׁנִּתְרַצּוּ לְחָתָן אַחֵר, שׁוּב נִתְפַּיֵּס הָרִאשׁוֹן, לָא מַהֲנֵי לָה שִׁבְעָה נְקִיִים הָרִאשׁוֹנִים, כֵּיוָן שֶהִסִּחָה דַעְתָּהּ מִמֶּנוּ, אֶלָּא צְרִיכָה לִסְפֹּר מֵחָדָשׁ[6].
נדחו הנישואין – לזמן בלתי ידוע.
נתפשרו לעשות הנישואין – אפילו בתאריך המקורי.
נולד לה חימוד חדש – כי כבר התייאשה מלהתחתן עכשיו, והיא מתרגשת מקביעת התאריך מחדש כמו בפעם הראשונה.
לא מהני לה – אין מועיל לה, כי בדיקות אלו אינם מועילות להתרגשות הראשונית בשעת קביעת החתונה, אלא רק להמשך ההתרגשות כאשר יש זמן המתנה בין שבעת הנקיים לחתונה כמו שהתבאר בסעיף א.
נתעכבו עד שנתפשרו – לא ביטלו ולא דחו לזמן לא ידוע אלא רבו על ההתחייבויות הכספיות והפעילו לחצים זה על זה, וזה לקח יום או יומיים.
מרצונם דחו... – שהוחלט לדחות את התאריך, אבל בשום שלב לא היה מצב של ייאוש ואי ידיעה מה הולך להיות.
שאלת חכם – הדבר תלוי בכך אם התאריך החדש נקבע מיד, או שעבר זמן עד שהחליטו, וכמה זמן עבר, ואם היה שלב שלא היה ברור מתי הנישואין יתקיימו, או אם הם יתקיימו בכלל, ולכמה זמן נדחו הנישואין.
נתקוטטו – שהחתן לא הסכים לשאתה לאשה.
ונכנס חתן אחר תחת הראשון – שמצאו חתן אחר שיסכים לשאת אותה מיד, וגם היא הסכימה.
שוב נתפייס הראשון – ובסופו של דבר מתחתנת עם הראשון כפי התכנית הראשונית.
יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא תִנָּשֵׂא אִשָּׁה עַד שֶׁתִּטְהַר מִטֻּמְאָתָה (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קנט סָעִיף י וְסִימָן קסב סָעִיף ב וְסִימָן קסו סָעִיף ג) וְאִם הָעֵת דְּחוּקָה וּצְרִיכִין לַעֲשׂוֹת הַנִּשׂוּאִין בְּעוֹדָהּ בְּטֻמְאָתָה, אוֹ אִם אֵרַע שֶפֵּרְסָה נִדָּה לְאַחַר הַחֻפָּה קֹדֶם שֶׁנִּבְעֲלָה[7], לֹא יִתְיַחֲדוּ בְּלִי שְׁמִירָה עַד שֶׁתִּטְבֹּל[8]. וְנוֹהֲגִין לִקַּח קָטֹן אֵצֶל הֶחָתָן וּקְטַנָּה אֵצֶל הַכַּלָּה, וְאֵין מִתְיַחֲדִין אֲפִלּוּ בַיוֹם בְּלֹא קָטֹן אוֹ קְטַנָּה. וּצְרִיכִין שֶׁיִהְיוּ גְדוֹלִים קְצָת שֶיּוֹדְעִין עִנְיְנֵי בִיאָה, וְלֹא גְדוֹלָה מַמָּשׁ שֶׁכְּבָר לָבְשָׁה יִצְרָהּ שֶׁיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁתִּתְפַּתֶּה, אֶלָּא בֵּינוֹנִים[9]. וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין בָּחוּר לְאַלְמָן וּבֵין בְּתוּלָה לְאַלְמָנָה, שֶׁכֹּל שֶלֹּא בָעַל אִשָּׁה זוֹ מִיָמָיו, חָיְשֵׁינָן דְתַקִיף יִצְרֵהּ, וַאֲסוּרִין לְהִתְיַחֵד בְּלִי שְׁמִרָה (סי' קצ"ב ובאה"ע סי' ס"א).
יש ליזהר – וכהיום שקובעים תאריך לחתונה זמן רב מראש, מקובל בחוגים רבים שהכלה לוקחת גלולות בשבועות שלפני החתונה, כדי לסדר לעצמה את הווסת בצורה שתהיה טהורה לחתונה.
עיין לקמן... – כל מיני הקלות בהלכות שונות, כדי שלא יצטרכו לעשות חתונה כשהיא נדה.
שפירסה נדה – שהפכה לנידה.
לא יתייחדו בלי שמירה – בניגוד לבעל ואשה שמותרים להתייחד גם כשהיא נדה, כמבואר בסימן קנג סעיף ד, חתן, כיון שעדיין לא בא עליה מעולם, יצרו תוקפו ביותר.
קטן אצל החתן וקטנה אצל הכלה – אם הם ישנים באותה דירה.
בלא קטן או קטנה – אבל אין צריך את שניהם.
יודעים ענייני ביאה – שיוכלו לספר בחוץ את מה שראו.
שכבר לבשה יצרה – כשהיא בגיל שמתביישת לעמוד ערומה בפני אביה [לא בגלל שחינכו אותה שזה לא צנוע].
ואין חילוק... – ולא אומרים שרק בחור יש לו יצר חזק כיון שלא בעל אשה מעולם.
חיישינן דתקיף יצריה – חוששים שיצרו חזק.
[1] ואשה שראתה רק בליל טבילה שלש פעמים, אבל כששימשה שלא בליל טבילה לא ראתה, אשה זו אסורה לבעלה לעולם בליל טבילה ומותרת בלילה שלאחר מכן. (תורת הטהרה ה, לו).
[2] ולכן מיד אחר פעם ראשונה שראתה דם מחמת תשמיש, תלך לרב שידריך אותה כיצד לנהוג.
ואשה שיש לה וסת קבוע אינה צריכה לבדוק עצמה לפני ואחרי תשמיש. (שולחן ערוך קפו, א) שכוון שוסתה קבוע, אין לחוש שתראה מחמת תשמיש.(א"מ טו, א)
[3] כלות הרואות דם וסת, צריכות לחכות שיפסק הדם, ולמנות שבעה ימים סמוך לנישואין, כך שליל הטבילה יצא יום או יומים לפני הנישואין. (א"מ יח, ב).
[4] ולא מספיק קינוח חיצוני. אך תבדוק רק עד היכן שידה מגעת, שלא תפגע בעצמה. (א"מ יח, ד).
אם הוצרכה לטבול קודם, לדעת השולחן ערוך אינה צריכה כל יום לבדוק עצמה מהטבילה עד החופה, אך יש להחמיר בזה שתבדוק עצמה בכל יום עד החתונה, ובדיעבד אם לא ראתה ולא הרגישה הרי היא טהורה. (תורת הטהרה ט, ד).
ואם טבלה קודם שקבעו זמן לנישואין אין זה מועיל וצריכה לספור ז' נקיים שוב, כיון שיש חשש לדם חימוד אחר שקבעו זמן לנישואין. (תורת הטהרה ט, ד).
[5] אם כשדחו הנישואין קבעו זמן אחר, שהוא בתוך חודש מהתאריך הקודם אינה צריכה לספור שוב, ואם התאריך שונה ליותר מחודש מהתאריך הקודם, צריכה לספור שבעה נקיים ולטבול מחדש. ת(ורת הטהרה ט, יג-יד).
[6] ואם רק צד אחד רוצה לדחות הנישואין וצד שני מנסה להשפיע שלא יעשו זאת, אם חזרו ונתפייסו וקבעו לעשות במועד שנקבע קודם, אין הכלה צריכה לספור שוב. (תורת הטהרה ט, יג-יד).
[7] ואם כבר הערה בה, מותרים להתייחד (תורת הטהרה י, טו).
[8] ואפשר שאדם אחר יסגור חדר החתן במפתח, ואז האשה יכולה להיות אפילו באותה דירה (בחדר אחר).
ואם ישנים בדירות נפרדות, והחתן צריך לעבור בחדר מדרגות וכדומה (במקום שיש אנשים אחרים) כדי להגיע לכלה, מותר. (תורת הטהרה י, יד).
[9] בן מגיל תשע עד שנים עשרה, ובת מגיל חמש עד תשע. (א"מ יח, כה).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך