אוֹתָן שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶלֹּא יִשָּׂא אוֹתָן, אֲפִלּוּ בְּאוֹתוֹ מָבוֹי שֶהוּא דָר, לֹא תָדוּר הִיא.
באותו מבוי שהוא דר לא תדור היא – פרטי דין זה מתבארים בסימן קנב סעיף טו.
מִי שֶׁשָּׁמַע עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁזִנְּתָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר בָּרוּר לוֹ, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שְׁאֵלַת חָכָם, אִם מֻתָּר לוֹ לָדוּר עִמָּהּ.
אִשָּׁה שֶׁנִתְגָּרְשָׁה מִשׁוּם פְּרִיצוּת, אֵין רָאוּי לְאָדָם כָּשֵׁר שֶׁיִשָֹּאֶנָה.
משום פריצות – שאינה נוהגת כמנהג בנות ישראל הכשרות והצנועות, כמבואר בסעיף הבא.
אִשָּׁה רָעָה בְדֵעוֹתֶיהָ, שֶׁהִיא בַּעֲלַת מְרִיבָה, וְשֶׁאֵינָהּ צְנוּעָה כִּבְנוֹת יִשְֹרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת, מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ, אֲפִלּוּ בְּזִוּוּג רִאשׁוֹן.
רעה בדעותיה – בעלת אופי רע.
אינה צנועה כבנות ישראל הכשרות – כגון שהולכת ברחוב בלבוש חשוף או מגרה, או שמפטפטת חופשי עם גברים וצוחקת איתם, או שרוחצת בחוף מעורב או בבריכה מעורבת, או שמדברת עם בעלה על עניינים אינטימיים בנוכחות אחרים או בקול רם באופן שאחרים יכולים לשמוע. אלו דברים קבועים. ומלבד זאת כל התנהגות שמקובלת בחוג מסוים כהתנהגות צנועה, והיא פורצת את הגדרים ואינה מקבלת את הקוד המקובל.
מִצְוַת חֲכָמִים, שֶיַשִּׂיא אָדָם בָּנָיו וּבְנוֹתָיו סָמוּךְ לְפִרְקָן, שֶׁאִם יַנִיחֵן, יָבוֹאוּ לִידֵי זְנוּת אוֹ לִידֵי הִרְהוּר. וְעַל זֶה נֶאֱמַר וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֶטָא. וְכֵן מִצְוַת חֲכָמִים עַל בְּנֵי יִשְֹרָאֵל, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה שֶׁאִשְׁתּוֹ אֵינָהּ הוֹלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְיֵשׁ לָהּ אֵיזוֹ קְרֵבוּת עִם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים, שֶׁיּוֹכִיחַ אוֹתָה וְיַזְהִיר אוֹתָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בְּנַחַת וּבְדֶרֶךְ טָהֳרָה, כְּדֵי לְהָסִיר אֶת הַמִּכְשׁוֹל וּלְהַדְרִיכָהּ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה. אֲבָל אַל יֹאמַר לָהּ בְּפֵרוּשׁ, אַל תִּסָּתְרִי עִם פְּלוֹנִי, וַאֲפִלּוּ בֵינוֹ לְבֵינָהּ, (מֵאַחַר שֶעַכְשָׁו אֵין לָנוּ מֵי סוֹטָה, וְיֵשׁ בָּזֶה מְבוּכָה). וְכָל מִי שֶאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל אִשְתּוֹ וְעַל בָּנָיו וְעַל בְּנֵי בֵיתוֹ וּמַזְהִיר וּפוֹקֵד דַּרְכֵיהֶם תָּמִיד עַד שֶׁיֵדַע שֶׁהֵם שְׁלֵמִים מִכָּל חֵטְא וְעָוֹן הֲרֵי זֶה חוֹטֵא, שֶנֶּאֱמַר, וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא.
סמוך לפרקן – מיד בהגיעם לבגרות מינית, אפילו בגילאי 12-13. וזאת על אף שבסעיף א למדנו שאין חיוב לאיש לישא אשה עד שיגיע לגיל 17-18, מצוה על ההורים לשכנע אותם להינשא בגילאים צעירים יותר.
לידי הרהור – אסור לאיש להרהר בענייני אישות, כי הדבר גורם להוצאת זרע לבטלה, כמבואר בסימן קנא סעיף ב.
ופקדת נוך – איוב ה כד, ותחילת הפסוק "וידעת כי שלום אהלך", אם תרצה שישרה השלום והשלמות באהלך, תשגיח על בני ביתך שלא יסטו מן הדרך הישרה, כי אם לא תעשה כן יהיה החטא תלוי בך. וכמו שממשיך לבאר.
בינו לבינה בנחת ובדרך טהרה – בשעה ששניהם רגועים וקשובים זה לזו, כאשר אין אוזניים נוספות בסביבה, יסביר לה בדרך כבוד שמתוך אהבתו אותה היה רוצה לראות אותה הולכת בדרך ישרה, ולא יעביר ביקורת ישירה ומתנשאת.
אל תסתרי עם פלוני – אל תשהי עם פלוני לבד בחדר סגור.
אין לנו מי סוטה – כי בזמן בית המקדש, מי שאמר לאשתו "אל תסתרי עם פלוני", והיא לא שמעה בקולו ונסתרה עמו, עוברת תהליך בירור על ידי שתיית מים מאררים, כמבואר כל זה בבמדבר ה יא-לא, וכל זמן שלא שתתה את המים אסורה לבעלה מספק שמא זינתה. ובזמננו היא נאסרת מספק, ואין דרך להתירה.
יש בזה מבוכה – כי נחלקו התנאים וגם הפוסקים אם נאסרת רק אם הזהירה בפני עדים שלא להתייחד, או שנאסרת גם אם הזהירה בינו לבינה בלבד, ולכן יש להימנע מלומר משפט כזה. ואם אמר לה והיא לא נשמעה לו, צריך שאלת חכם אם מותרת לו.
הערות:
- בזמננו שאין הדבר מעשי לחתן ילדים בגיל 13, והפיתויים ברחוב מרובים, יעשה כל שביכולתו להעסיק את ילדיו בצורה חיובית, בלימודים, עזרה לזולת או בבית, וכדומה, וירחיקם מחברת בני המין השני, ומחברים וחברות שיחשפו אותם לפיתויי הרחוב, וממכשירים טכנולוגיים שיש בהם פוטנציאל כזה, וישתדל להשיאם בגיל הצעיר ביותר האפשרי.
- בזמננו שנשים יוצאות לעבוד מחוץ לביתם, צריך להשגיח מאד שתעבוד בסביבה מתאימה, שלא ייווצר קשר בינה לבין גברים זרים מעבר לעניינים טכניים, כי בקלות רבה העניינים מתדרדרים ויוצאים מכלל שליטה. ואם יש אפשרות שתעבוד בסביבה שאין שם אלא נשים מה טוב. ומן הראוי שיעקוב אחרי הייחסים במקום העבודה לעיתים, ואם רואה שנוצר קשר של ידידות בין אשתו לאיש אחר, יסביר לה את חומרת הדבר, ואם עוזבת את מקום עבודתה כדי לשמור על צניעותה, אשריה ואשרי חלקה, והקב"ה יזמין לה עבודה אחרת כשרה. ואין צריך לומר שלא יאפשר לאשתו ולבתו לשהות באופן קבוע במקומות שיש בה אוירה של פריצות, כגון בתיכון מעורב, במעונות של אוניברסיטה, או בצבא, ושום ערך אינו יכול להצדיק זאת.
אָסוּר לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּי חֻפּוֹת לִשְׁנֵי אַחִים אוֹ לִשְׁתֵּי אַחָיוֹת בְּיוֹם אֶחָד, מִשּׁוּם דְאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דַּאֲפִלּוּ בְּשָׁבוּעַ אֶחָד אֵין לַעֲשׂוֹתָן, וּרְאָיָה מִיַעֲקֹב אָבִינוּ, דִּכְתִיב, מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת (עַיֵּן טורי זהב ובאר היטב אוֹרַח חַיִּים סִימָן תקמו סָעִיף קטן א).
דאין מערבין שמחה בשמחה – מושג זה לקוח מאיסור נישואין בחול המועד בסימן קד סעיף יז. והכוונה כאן שאין להורים אפשרות לשמוח כראוי בשתיהם, וכן אינן יכולות לשמוח האחת בשמחת השנייה.
מיעקב אבינו – כאשר לבן רימה אותו והשיא לו את לאה במקום את רחל, ואחר שהתלונן הציע לו לבן שישא גם את רחל, ואחר כך יעבוד אצלו עוד שבע שנים.
מלא שבוע זאת – בראשית כט כז, שאפילו לבן לא הציע לו לשאת את רחל באותו שבוע, אלא לאחר שיסתיימו שבעת ימי המשתה של לאה.
עיין טורי זהב ובאר היטב – שהם כתבו שאין בזה איסור, ורק שאדם אחד ישא שתי נשים בבת אחת ניתן ללמוד מיעקב שהוא אסור, אבל לא שתי אחיות עם שני בני זוג שונים. ובכל זאת, לכתחילה אין לעשות חופה לשני אחים או שתי אחיות ביחד, כי כך כתב רבי יהודה החסיד בצוואתו, וכפי הנראה טעמו משום עין הרע, ועיין בסעיף ח.
נוֹהֲגִין שֶהֶחָתָן וְהַכַּלָה מִתְעַנִּין בְּיוֹם חֻפָּתָן[1], מִפְּנֵי שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם מוֹחְלִין לָהֶם עֲוֹנוֹתֵיהֶם. וְאוֹמְרִים בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה עֲנֵנוּ, כְּמוֹ בִּשְׁאָר תַּעֲנִיּוֹת. וְנוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, שֶׁאֵין מִתְעַנִּין אֶלָּא עַד לְאַחַר הַחֻפָּה. וְאִם נִתְאַחֲרָה הַחֻפָּה בַּלַּיְלָה, אֲזַי לְאַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים, יְכוֹלִים לֶאֱכֹל אֵיזֶה דָבָר, וּבִלְבַד שֶלֹּא יִשְׁתּוּ מַשְׁקֶה הַמְשַׁכֵּר.
מתענין – וצריכים לקבל עליהם את התענית בתפלת מנחה של היום הקודם, כמבואר בסימן קכז סעיף ב.
כמו בשאר תעניות – כמבואר בסימן יט סעיף יד.
עד לאחר החופה – אף שהיה מקום לומר שאם סיבת הצום הוא משום מחילת עוונות צריך להתענות עד סוף היום, כמו בכל תענית.
נתאחרה החופה – לא היו מתכננים חופה לכתחילה בלילה בזמנם מכמה סיבות.
לאחר צאת הכוכבים יכולים לאכול – אף שיש טעם נוסף לתענית החתן והכלה, שלא ישתכרו ויהיו מרוכזים ועם יישוב הדעת בשעת החופה, כמו שכתב בסעיף ג, בכל זאת לא נהגו לצום יותר מעד צאת הכוכבים כמו בכל צום, ודי בכך שנזהרים גם אחר כך שלא לשתות משקה משכר.
בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּבְאִסְרוּ חַג דְּשָׁבוּעוֹת, וּבַחֲמִשָּׁה עָשָר בְּאָב, וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט, וְכֵן בַּחֲנֻכָּה, וּבְשׁוּשַׁן פּוּרִים, אֵין מִתְעַנִּין. אֲבָל בְּנִיסָן, אֲפִלּוּ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן, מִתְעַנִּין. וְכֵן בְּלַ"ג בָּעֹמֶר, וּבְיָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ חֹדֶשׁ סִיוָן לְשָׁבוּעוֹת, וּבְיָמִים שֶׁבֵּין יוֹם הַכּפּוּרִים לְסֻכּוֹת, מִתְעַנִּין.
אסרו חג דשבועות – אבל באסרו חג של פסח וסוכות לא היה ברור לקיצור שולחן ערוך מה הדין, כי הפוסקים נחלקו בזה, ולכן לא מנה אותו לא בימים שמתענים בהם ולא בימים שאין מתענים בהם.
בשושן פורים – בפורים עצמו אין מתחתנים לדעת הקיצור שולחן ערוך, שלא לערב שמחה בשמחה, כמו שכתב בסימן קמב סעיף ט. ואם החופה בליל שושן פורים כמובן אין מתענים בפורים.
מתענין – כי אמנם נוהגים קצת שמחה בימים אלו, ואין מתענים תענית נדבה, אבל מאחר ואין זה מן הדין אלא מנהג בלבד, יש לחתן ולכלה להתענות בהם.
הערות:
- גם בפורים קטן, שהוא יד באדר ראשון, ואולי גם טו באדר ראשון, אין החתן מתענה, כמבואר בסימן קמב סעיף י.
בְּיָמִים שֶׁאֵין מִתְעַנִּין, צְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִרְדֹּף אַחֲרֵי מוֹתְרוֹת מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִזָּהֲרוּ מְאֹד מִמַּשְׁקֶה הַמְשַׁכֵּר, (כִּי יֵשׁ אוֹמְרִים, טַעַם הַתַּעֲנִית, מִשׁוּם דְּחָיְשֵׁינָן שֶמָּא יִשְׁתַּכְּרוּ וְלֹא תְהֵא דַעְתָּם מְיוּשָׁבֶת).
שלא לרדוף אחרי מותרות – אף שאין מתענים בגלל שמצוה לאכול באותן ימים, אבל מאחר והוא יום כפרתם, ישתדלו לאזן בין הדברים, ולאכול במידה לפי הצורך ולשם המצוה.
צְרִיכִין הֶחָתָן וְהַכַּלָּה לְקַדֵּשׁ עַצְמָם בִּמְאֹד מְאֹד בְּהִכָּנְסָם לַחֻפָּה, וְיַעֲשׂוּ תְשׁוּבָה בַּיּוֹם הַהוּא, וִיפַשְׁפְּשׁוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם מִיּוֹם הִוָּלְדָם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וְיִתְוַדּוּ וִיבַקְשׁוּ מְחִילָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה מֵהַשֵׁם יִתְבָּרַךְ[2], וְיִהְיוּ מוֹדִים וְעוֹזְבִים, וְיִתְחָרְטוּ חֲרָטָה גְמוּרָה בְּשִׁבְרוֹן לֵב, וְיַעֲשׂוּ הַסְכָּמָה חֲזָקָה מֵהַיוֹם וָהָלְאָה לַעֲבוֹד אֶת ה' בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים וְלִהְיוֹתָם קְדוֹשִים וּטְהוֹרִים. וְאַחַר כָּךְ יִכָּנְסוּ לַחֻפָּה, וְיִתְפַּלְּלוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם, וּכְמוֹ שֶאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אִישׁ וְאִשָּׁה, שְׁכִינָה בֵינֵיהֶם (של"ה דף קא ע"ב, וע"ש עוד) וְנוֹהֲגִין שֶׁאוֹמְרִים הַוִּדוּי בִּתְפִלַּת מִנְחָה[3], כְּמוֹ בְּעֶרֶב יוּם הַכִּפּוּרִים.
לקדש עצמם במאד מאד – ולא ייכנסו לחופה מתוך קלות ראש והוללות, כי יום החופה הוא יום גדול וקדוש מאד, שהוא היום שבו הם פותחים בחיים חדשים, חיים של שלמות שבו הם משלימים את כוונת הבריאה, ומייסדים חוליה נוספת בשרשרת הדורות של עם ישראל הקדושים, ואם מקבלים על עצמם לעבוד את ה' מכאן והלאה, ומתחרטים על כל מה שחטאו בעבר, מוחלים להם ביום הזה על כל עוונותיהם.
מודים ועוזבים – על פי הכתוב (משלי כג יג) 'מכסה פשעיו לא יצלח ומודה ועוזב ירוחם'.
ויתפללו... – וכן שיצא מהם דורות ישרים שילכו בדרך ה'.
שכינה ביניהם – אם זכו לכך, ושומרים על גדרי הקדושה והטהרה, הרי שחיי איש ואשה משותפים הם גבוהים וקדושים לאין ערוך יותר מחיי רווקות. והדבר דורש השקעה משניהם לאורך כל חייהם המשותפים, שיכבדו זה את זה, וינהגו בצניעות הראויה בזיווגם, ובדיני טהרה.
[1] מנהג הספרדים לא להתענות ביום החתונה, בפרט בזמן הזה שירדה חולשה לעולם. ועוד שזה יום טוב שלהם. (יביע אומר ג, ח, יז). והבן איש חי (ש"א שופטים יג)כתב, שבבגדד נהגו רבים מהחתנים להתענות.
והגם שאין מתענים, צריכים להזהר לא להרבות באכילה ומשקה ביום זה. וכן לא יבזבזו יום זה בטיולים, אלא יעסקו בלימוד תורה ובתענית דיבור במידת האפשר. (ילקוט יוסף אהע"ז, פ"ג, א). ומנהג טוב לטבול במקוה ביום החתונה. (ילקוט יוסף אהע"ז, פ"ג, יא).
וראוי שלא יצטלמו החתן והכלה קודם החופה, מחשש שיגעו זה בזה. (ילקוט יוסף אהע"ז, פ"ג, יד).
[2] ויפייסו הוריהם וחבריהם ביום זה. וכן ראוי שירבו צדקה ביום זה. (ילקוט יוסף אהע"ז, פ"ג, יג, טו).
[3] איו אנו נוהגים לומר וידוי זה.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך