חַיָּב כָּל אָדָם לְהַשְׁגִיחַ עַל בְּנֵי בֵּיתוֹ, שֶׁלֹּא יְטַיְלוּ בְּמָקוֹם שֶׁיָּבֹאוּ חַס וְשָׁלוֹם לִידֵי קַלּוּת רֹאשׁ בְּהִתְעָרְבָם עִם קַלֵּי הַדַּעַת, רַק יִהְיוּ קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם (תקכ"ט).
קלות ראש – התבאר בסעיף י.
קלי הדעת – יהודים שאינם שומרים על גדרי הצניעות, ומתערבבים בנים ובנות מתוך שמחת החג, באכילה או בטיול משותף.
הערות:
- עלינו לשבח לאדון הכל, שהשנה הזאת, שנת תש"פ, הראה לכל עם ישראל כיצד ניתן לחגוג את הפסח בלי להגיע לקלות ראש, ויהי רצון שאכן המוני בית ישראל יפנימו את המסר, וילמדו לעשות את חגיהם מתוך שמחה אמיתית.
בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב לַחֹל אוֹ לְחֹל הַמּוֹעֵד אוֹמֵר בַּתְּפִלָּה, אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ, וּמַבְדִּיל עַל הַכּוֹס, אֲבָל לֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים (תצ"ד).
במוצאי יום טוב – גם אם אינו מוצאי שבת.
לחול או לחול המועד – אבל לא כששבת צמודה ליום טוב.
אתה חוננתנו – שהיא הבדלה בתפילה, כמו במוצאי שבת, כמבואר בסימן צו סעיף א.
על הכוס – שאומר בורא פרי הגפן, ואת ברכת המבדיל בין קודש לחול, כמו במוצאי שבת כמבואר שם בסעיף ג.
לא על הנר ולא על הבשמים – אלא אם הוא גם מוצאי שבת, שאז עושה הבדלה כבכל מוצאי שבת.
נוֹהֲגִין לְהַרְבּוֹת קְצָת בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּיּוֹם שֶׁלְּאַחַר הֶחָג בְּכָל שָׁלֹשׁ רְגָלִים, וְהוּא אִסְרוּ חָג. וְנוֹהֲגִין שֶׁאֵין מִתְעַנִּין בּוֹ[1], אֲפִלּוּ חָתָן וְכַלָּה בְּיוֹם חֻפָּתָן, וְלֹא יָארְצֵייט, וּבְאִסְרוּ חַג שֶׁלְּאַחַר חַג הַשָּׁבוּעוֹת, גַּם מִצַּד הַדִּין אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ, לְפִי שֶׁבִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, אִם חָל שָׁבוּעוֹת בַּשַׁבָּת, הָיָה יוֹם טְבוֹחַ הַקָּרְבָּנוֹת בְּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו. אֲבָל שֶׁל פֶּסַח וְשֶׁל סֻכּוֹת, הָיוּ מַקְרִיבִין בְּיוֹם רִאשׁוֹן דְּחֹל הַמּוֹעֵד (תכ"ט תצ"ד).
שלוש רגלים – פסח, שבועות, סוכות.
אסרו חג – על שם הפסוק (תהלים קיח כז) "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח", ולפי אחד הפירושים בגמרא (סוכה מה:) כוונת הפסוק לומר שנקשור את החג ונראה שקשה לנו להיפרד ממנו על ידי שמרבים בסעודה גם ביום שלאחריו, וזה ייחשב לנו כאילו הקרבנו קרבן על המזבח.
חתן וכלה ביום חופתן – שנוהגים להתענות כמבואר בסימן קמו.
יארצייט – יום זכרון להורים, שנוהגים להתענות בו, כמבואר בסימן רכא.
מצד הדין – בניגוד לאיסרו חג של פסח וסוכות שאינו אלא מנהג.
יום טבוח הקרבנות – שכל יהודי היה צריך להקריב ברגל שני קרבנות, עולת ראייה ושלמי חגיגה. זמן הקרבת קרבנות אלו לכתחילה הוא ביום ראשון של החג, אבל ניתן להשלימם במהלך כל החג, ובשבועות ניתן להשלימם במשך כל השבוע, אף שאינו חג. קרבנות אלו אינם דוחים את השבת, ואם חל היום הראשון של החג בשבת, היו דוחים את הקרבת הקרבנות ליום ראשון.
הערות:
- דעת רוב הפוסקים שגם אסרו חג של שבועות אינו אלא מנהג, ולא אסור מן הדין.
חֹל הַמּוֹעֵד אָסוּר בִּקְצָת מְלָאכוֹת וּמֻתָּר בִּקְצָתָן[2], דְּהַיְנוּ כָּל מַה שֶּׁהוּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה לְחֹל הַמּוֹעֵד אוֹ לְיוֹם טוֹב. וְכֵן מְלָאכָה בְּדָבָר הָאָבֵד, דְּהַיְנוּ שֶׁאִם לֹא יַעֲשֶׂנָּה יָבֹא לִידֵי הֶפְסֵד, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ. וּצְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בְּחֹל הַמּוֹעֵד מְלָאכָה הָאֲסוּרָה, כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הַמְחַלֵּל אֶת חֹל הַמּוֹעֵד, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה (תק"ל תקל"ג תקל"ז).
חול המועד – הימים של פסח ושל סוכות שאינם חג ממש.
דהיינו... – שנים אלו – דבר האבד וצורך המועד - הם דוגמאות כלליות, של שני סוגי מלאכות שמותרים, אבל פרטי הדינים הם רבים, ויתבארו בסימנים שלפנינו.
כאילו עובד עבודה זרה – ולכן נאמר בפסוק (שמות לד יז-יח) אלהי מסכה לא תעשה לך, את חג המצות תשמור.
הערות:
- שני היתרים אלו, צורך אכילה או דבר האבד, הם מותרים לגמרי בחול המועד. אבל יש היתר נוסף של דבר שהוא לצורך המועד ואינו צורך אכילה, שמשום מה הושמט בדברי הקיצור שולחן ערוך, למשל המבואר בסעיף טו שכל שהוא לצורך המועד מותר לכתוב, וכן תיקוני תפירה, גיהוץ, צחצוח נעליים, פתיחת סתימות, ועוד, שגם הם מותרים, אבל רק במקרה שהמלאכה אינה דורשת מיומנות של איש מקצוע "מלאכת הדיוט", אך אם דרוש איש מקצוע "מלאכת אומן", אסור לבצע את המלאכה אפילו לצורך המועד, כגון תפירת בגד חדש, עשיית נעליים, הנחת או החלפת צנרת, ועוד.
עוֹד אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הַמְבַזֶּה אֶת חֹל הַמּוֹעֵד[3], אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְהַמְבַזֶּה, הַיְנוּ, שֶׁאֵינוֹ מְכַבְּדוֹ בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּבִכְסוּת. וְלָכֵן כָּל אָדָם חַיָּב לְכַבְּדוֹ כְּפִי כֹּחוֹ, וְלִלְבוֹשׁ בְּגָדִים מְכֻבָּדִים (אבות פרק ג. וּבְחַיֵּי אָדָם, וְסִימָן תק"ל).
המבזה את חול המועד – וכן כל מי שמבזה ואינו מכבד מצוה כלשהי שנאמרה בתורה, אלא שהדבר מצוי יותר בחול המועד, שבגלל אופיו הלא מוגדר כל כך הדבר מצוי שיזלזלו בו.
אין לו חלק לעולם הבא – שנאמר (במדבר טו לא) 'כי דבר ה' בזה ואת מצוותו הפר – היכרת תיכרת הנפש ההיא', וכפלות הלשון 'היכרת תיכרת' מלמדת שהנפש המבזה את דבר ה' נכרתת משני העולמות, העולם הזה והעולם הבא.
כפי כוחו – שיעשה סעודות מכובדות לפי יכולתו הכלכלית.
בגדים מכובדים – יותר מביום חול, אבל אינו חייב ללבוש בגדי שבת ממש, ובוודאי שלא בגדי יום טוב.
מְלֶאכֶת דָּבָר הָאָבֵד[4] יָכוֹל לַעֲשׂוֹת גַּם עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל אַחֵר, אֲפִלּוּ בְּשָׂכָר. אֲבָל מַה שֶּׁאֵינוֹ דָּבָר הָאָבֵד, אֶלָּא שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אֵין לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל אַחֵר בְּשָׂכָר, אֶלָּא עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי. וְאִם אֵינוֹ מוֹצֵא אֵינוֹ יְהוּדִי, וְגַם בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת, מֻתָּר אֲפִלּוּ עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל בְּשָׂכָר[5] (סימן תקמ"ב ובחיי אדם ונשמת אדם).
גם על ידי ישראל אחר – אף שלישראל אחר אין כאן דבר האבד אלא עבודה רגילה, בכל זאת מותר לו לעבוד כרגיל כדי שלחברו לא יהיה הפסד.
על ידי אינו יהודי – מותר גם בשכר, אם אינו מוצא יהודי שמוכן לעשות לו בחינם והוא אינו יכול לעשות בעצמו.
בשכר – אם אינו מוצא ישראל שיעשה לו בחינם.
הָא דְּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת דָּבָר הָאָבֵד, זֶהוּ דַוְקָא אִם לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ קֹדֶם יוֹם טוֹב. אֲבָל אִם הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ קֹדֶם יוֹם טוֹב וְהִנִּיחוֹ עַד חֹל הַמּוֹעֵד, אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד[6] (תקל"ח).
והניחו עד חול המועד – בכוונה תחילה.
כָּל מְלָאכוֹת הָאֲסוּרוֹת לַעֲשׂוֹת בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אִם יֵשׁ כָּאן יִשְֹרָאֵל שֶׁאֵין לוֹ מַה לֶּאֱכֹל כָּרָאוּי[7] לְחֹל הַמּוֹעֵד וְיוֹם טוֹב, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָן עַל יָדוֹ, כְּדֵי שֶׁיְהֵא לוֹ מַה לֶּאֱכוֹל. וּמִכָּל מָקוֹם יַעֲשֶׂה בְּצִנְעָא[8], וְאָסוּר לַעֲשׂוֹתָן עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי. אַךְ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, מֻתָּר (תקל"ד תקמ"ב תקמ"ג).
כדי שיהא לו מה לאכול – וזה יותר נכון מלתת לו כסף של צדקה ולפרנסו בחינם.
ואסור לעשותן על ידי אינו יהודי – כל המלאכות האסורות לעשות בחול המועד.
אֲפִלּוּ מְלָאכוֹת הַמֻּתָּרוֹת, אָסוּר לַעֲשׂוֹתָן בִּשְׁבִיל אֵינוֹ יְהוּדִי (חיי אדם).
[1] וטוב להחמיר שלא להתענות ב'אסרו חג'. (חזון עובדיה פסח, ה). ויש מקומות שנוהגים שלא לעשות מלאכה ביום אסרו חג. (חזון עובדיה שבועות, יז).
[2] יש אומרים שאיסור מלאכה האסורה בחול המועד הוא מדאוריתא ויש אומרים מדרבנן, ולהלכה יש לסמוך על השולחן ערוך ועוד פוסקים הסוברים שמלאכת חול המועד אסורה מדברי סופרים, ויש עליהן להקל בדרבנןבמקום מחלוקת הפוסקים וככל ספק דרבנן שהא לקולא. (חזון עובדיה יום טוב, קסו).
[3] ונראה שיש איסור בשחוק וקלות ראש בחול המועד, יותר מעשיית מלאכה בו. (חזון עובדיה יום טוב, קעג).
[4] ואפילו בהפסד מועט יש להקל לעשות(ובלבד שלא יהיה בעשייתו טירחא יתירה), וכן מותר לעשות מלאכה כשיש ספק אם יבוא לידי הפסד. (חזון עובדיה יום טוב, קעג).
[5] והכף החיים (תקמב סק"ג) כתב, שלדעת השולחן ערוך אסור לעשות מלאכה בשכר על ידי פועל שיש לו מה לאכול אפילו לצורך המועד, אך סיים, שבשעת הדחק אם אינו מוצא אחר שיעשה לו את העבודה בחינם ויש הכרח לאותו דבר לצורך המועד, יש לסמוך על המתירין.
[6] ולצורך אוכל נפש, גם אם כיון מלאכתו במועד מותר. (חזון עובדיה יום טוב, קפז).
[7] ומותר לקרוא לא רק למי שאין לו לחם ומים, אלא גם למי שאין לו את כל צרכי החג. (חזון עובדיה יום טוב, קעז).
[8] ואם אי אפשר בצנעא, מותר אפילו בפרהסיא. (חזון עובדיה יום טוב, קעט).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך