אֵיזֶהוּ עֹנֶג. זֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁחַיָּב לֶאֱכוֹל בְּיוֹם טוֹב בְּכָל יוֹם שְׁתֵּי סְעוּדוֹת, אַחַת בַּלַּיְלָה וְאַחַת בַּיּוֹם. אֲבָל סְעוּדָּה שְׁלִישִׁית, אֵין נוֹהֲגִין בּוֹ[1]. וְחַיָּב לְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן קֹדֶם סְעוּדָּה וְיִבְצַע עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת שְׁלֵמוֹת כְּמוֹ בַּשַׁבָּת. וְיַרְבֶּה בְּבָשָׂר וְיַיִן וּמִגְדָּנוֹת כְּפִי יְכָלְתּוֹ (ועיין לעיל סימן ע"ב סעיף ז' ח').
כמו בשבת – סימן עז סעיפים א, יג, יז.
מגדנות – מטעמים.
בְּכָל יוֹם טוֹב, בַּקִּדּוּשׁ שֶׁבַּלַיְלָה אוֹמְרִים לְאַחֲרָיו בִּרְכַּת שֶׁהֶחֱיָנוּ עַל שִׂמְחַת הֶחָג, חוּץ מִלֵּיל שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח וְלֵיל שְׁמִינִי, שֶׁאֵין מְבָרְכִין שֶׁהֶחֱיָנוּ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְהַנָּשִׁים, בִּשְׁעַת הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת אֵין לָהֶן לְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ בְּשׁוּם יוֹם טוֹב[2]. וּקְצָתָן נוֹהֲגוֹת לְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ (חוּץ מִלֵּיל ז' וְלֵיל ח' שֶׁל פֶּסַח) וְלָא מָחֵינָן לְהוּ[3] (שְאֵילַת יעְבֵּ"ץ) (סִימָן רס"ג ת"צ תרס"ח תרס"ט).
וליל שמיני – בחו"ל.
שאינו רגל בפני עצמו – אבל שמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו ואינו המשך של חג הסוכות כמבואר בסימן קלח סעיף ד, וצריך לומר בו שהחיינו.
ולא מחינן להו – אין מוחים בהן, לא מונעים אותן מלברך.
חַיָּב לְשַׂמֵּחַ אֶת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכָל הַנִלְוִים אֵלָיו, כָּל אֶחָד כָּרָאוּי לוֹ. הַקְּטַנִּים נוֹתֵן לָהֶם אֱגוֹזִים וּמִגְדָּנוֹת. וְהַנָּשִׁים, בִּבְגָדִים וְתַכְשִׁיטִים כְּפִי יְכָלְתּוֹ. וְהָאֲנָשִׁים, בְּבָשָׂר וְיַיִן[4]. וְנוֹהֲגִין לְהַרְבּוֹת בְּמִינֵי מַאֲכָלִים בְּיוֹם טוֹב יוֹתֵר מִבְּשַׁבָּת, כִּי בְּיוֹם טוֹב נֶאֱמַר בּוֹ שִׂמְחָה. וְלֹא בַשַׁבָּת. וְגַם בִּגְדֵי יוֹם טוֹב יִהְיוּ יְקָרִים יוֹתֵר מִשֶּׁל שַׁבָּת (תקכ"ט).
לשמח את אשתו – החיוב לשמחה מוטל על בעלה.
נאמר בו שמחה – דברים טז יא, יד, טו. וצריך לשמוח בכל מיני דרכים, כיון שאין לנו בשר קרבן שלמים שהוא היה השמחה העיקרית בזמן שבית המקדש היה קיים, שנאמר (דברים כז ז) 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך'.
בגדי יום טוב – מי שיש לו בגדים לשבת ובגדים ליום טוב, יש לו לייחד את היקרים יותר ליום טוב.
בְּיוֹם שֵׁנִי שֶׁל פֶּסַח, יֵשׁ לַעֲשׂוֹת בַּסְּעוּדָּה אֵיזֶה דָּבָר, לְזֵכֶר סְעוּדַּת אֶסְתֵּר שֶׁהָיְתָה בְּיוֹם זֶה, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם נִתְלָה הָמָּן (ת"צ).
סעודת אסתר – שהזמינה את המלך ואת המן למשתה (אסתר ז א).
שהיתה ביום זה – כי ביום י"ג ניסן נכתבו האגרות להשמיד את היהודים, וקבע מרדכי צום בי"ד, ט"ו וט"ז ניסן, וביום השלישי לכתיבת האגרות נכנסה אסתר למלך, ביום ראשון של פסח, ובט"ז נתלה המן.
בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל שָׁבוּעוֹת, נוֹהֲגִין לֶאֱכוֹל מַאַכְלֵי חָלָב. וְיֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה טְעָמִים. וְרֶמֶז, מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעוֹתֵיכֶם, רָאשֵׁי תֵּבוֹת, מֵחָלָב. וְיֵשׁ לֶאֱכוֹל גַּם מַאַכְלֵי דְּבַשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה נִמְשְׁלָה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ (פרי חדש בשם כל בו). וְכֵיוָן שֶׁאוֹכְלִים מַאַכְלֵי חָלָב וּצְרִיכִין גַּם כֵּן לֶאֱכוֹל בָּשָׂר, שֶׁהֲרֵי מִצְוָה לֶאֱכוֹל בָּשָׂר בְּכָל יוֹם טוֹב, צְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לִידֵי אִסּוּר[5] (ועיין לעיל סימן מ"ו סעיף ז' י"א י"ב) (תצ"ד).
ביום ראשון – בחו"ל גם חג השבועות נוהג במשך יומיים.
ורמז – מלבד הטעמים שאינם מפורטים כאן, יש גם רמז.
מנחה חדשה לה' בשבועותיכם – במדבר כח כו.
שנאמר - שיר השירים ד יא.
איסור – בשר בחלב.
הערות:
- יש מנהגים רבים בעניין אכילת מאכלי חלב בשבועות, וכולם טובים, ובלבד שייזהרו בדיני ההרחקה בין בשר לחלב המבוארים בסימן מו סעיפים ה-יב.
אַף עַל פִּי שֶׁהָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה בַּמּוֹעֲדוֹת הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה, לֹא יְהֵא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר, עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר, עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, כְּבָר פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, חֶצְיוֹ לַה' וְחֶצְיוֹ לָכֶם. לְפִיכָךְ צְרִיכִין לַעֲסֹק גַּם בַּתּוֹרָה.
עצרת לה' אלהיך – דברים טז ח, ומשמעות הפסוק שיש להקדיש את החג לשם ה'.
עצרת תהיה לכם – במדבר כט לה, ומשמעות הפסוק שצריך שאנחנו נהנה בחג.
לעסוק גם בתורה – צריך שביום החג יהיה חצי לה', והדבר כולל תפילות ולימוד תורה, ויש לחשב את אורך היום, ולנכות ממנו את זמני שחרית, קריאת התורה, מנחה, וזמני ההליכה לבית הכנסת, ולהוסיף שעות לימוד לפי הצורך.
הערות:
- הפוסקים הקפידו שגם החצי לכם יהיה באמת חצי, ולא יקצרו בסעודות ובשינה ובשאר מיני שמחה לצורך תפילה ולימוד תורה יותר מחצי יום.
וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, חַיָּב לְהַאֲכִיל גַּם לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים[6], שֶׁנֶּאֱמַר, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְגוֹ'. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתֵי חֲצֵרוֹ, וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לַעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ, אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ, וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם, כָּל אוֹכְלָיו יִטַמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם. וְשִׂמְחָה כָּזֹאת, קָלוֹן הִיא לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר וְזֵרִיתִי פֶּרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם.
וכשהוא אוכל ושותה וכו' – כל לשון סעיף זה והסעיף שלאחריו הוא ציטוט של דברי הרמב"ם בהלכות יום טוב (ו יח, כ).
לגר ליתום ולאלמנה – לשון התורה (דברים טז יא, וכעין זה שם טז יד): "ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשערך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך". והם יהודים שבדרך כלל נמצאים בקשיים וזקוקים לתמיכה, בין כלכלית, שהגר אין לו קרקע בניגוד לכל יהודי שיש לו חלק בארץ, והיתום והאלמנה אין מי שמפרנס אותם, ובין רגשית.
נאמר – בהושע ט ד.
לחם אונים – לחם גזול, מושג בכח הזרוע.
לחמם לנפשם – האוכל שלהם הוא לעצמם בלבד.
שנאמר – מלאכי ב ג.
וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם – אפזר על פניכם את הפסולת של הבהמות שאתם מקריבים לפני בחגים, שמכיון שאינכם עושים את הדברים לפי הכוונה הראויה, נחשבת כל שמחתכם לפני כפסולת.
כְּשֶׁאָדָם אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ בָּרֶגֶל, לֹא יִמָשֵׁךְ בַּיַיִן וּבִשְׂחוֹק וּבְקַלּוּת רֹאשׁ וְיֹאמַר כָּל מַה שֶּׁיּוֹסִיף בָּזֶה, יַרְבֶּה בְּמִצְוַת שִׂמְחָה, כִּי הַשִּׁכְרוּת וְהַשְּׂחוֹק וְקַלּוּת הָרֹאשׁ אֵינָהּ שִׂמְחָה, אֶלָּא הוֹלְלוּת וְסִכְלוּת. וְלֹא נִצְטַוִּינוּ עַל הַהוֹלְלות וְהַסִּכְלוּת, אֶלָּא עַל הַשִּׂמְחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת יוֹצֵר הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהָעֲבוֹדָה הִיא בְּשִׂמְחָה, וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲבוֹד אֶת ה' לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׁכְרוּת,
קלות ראש - חוסר רצינות, התנהגות לא אחראית, פתיחות יתר, גם בנושאים שהצניעות יפה להם.
סכלות – טיפשות.
שנאמר – דברים כח מז.
מרוב כל – כאשר עדיין היה לך הרבה מכל מה שנצרך.
שהעבודה היא בשמחה – שעבודת ה' צריכה להיעשות מתוך שמחה דוקא.
ואי אפשר וכו' – ואם כן ברור שאין אלו בגדר שמחה.
מִדַּת הַחֲסִידִים אֲשֶׁר ה' לְנֶגְדָּם תָּמִיד וּבְכָל דַּרְכֵיהֶם יְדָעוּהוּ, בְּעֵת שִׂמְחָתָם אָז יוֹתֵר וְיוֹתֵר מְבָרְכִין וּמְשַׁבְּחִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲשֶׁר שִׂמַּח אוֹתָם, וְיֹאמַר הָאָדָם בְּלִבּוֹ בְּעֵת שִׂמְחָתוֹ וַהֲנָאָתוֹ, אִם כָּךְ הוּא שִׂמְחַת הָעוֹלָם הַזֶּה אֲשֶׁר הִיא הֶבֶל, כִּי אַחֲרֶיהָ תּוּגָה וְצַעַר, מַה תִּהְיֶה שִׂמְחַת הָעוֹלָם הַבָּא הַתְּמִידִית, שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ תּוּגָה. וְיִתְפַּלֵּל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּטֶּה לִבּוֹ לְעָבְדוֹ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ בְּלֵב שָׁלֵם, וְשֶׁיְשַׂמְּחֶנוּ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם, וִיזַכֶּנּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא לֵאוֹר בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים.
ובכל דרכיהם ידעוהו – על פי הפסוק במשלי (ג ו), והכוונה שכל מהלך חייהם מכוון לפי רצון ה'.
תוגה – מלשון יגון.
[1] וכן ההלכה. אמנם הטור (תקכט) מביא יש אומרים שגם ביום טוב צריך לעשות ג' סעודות. (חזון עובדיה יום טוב, צג).
[2] וכן מנהגינו, שנשים לא יברכו שהחיינו בעת הדלקת נרות, אלא יסמכו על ברכת שהחיינו שאומרים בעליהן בשעת הקידוש. ואין למחות בנשים שנהגו לברך שהחיינו, רק שיברכו אחר שמדליקין נר אחד כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה להדלקה, וגם בקידוש אין להם לענות אמן לבעליהן משום הפסק. (חזון עובדיה יום טוב שז).
[3] והנשים ידליקו נרות בכל יום טוב לפני השקיעה, ואם לא הדליקו ידליקו אחרי השקיעה על ידי העברה מאש קיימת. וביו"ט, גם הנוהגים בליל שבת לברך אחר ההדלקה, יברכו לפני ההדלקה. (אור לציון ג, יח, א).
[4] ואם אין לו לקנות שניהם, יש להעדיף יין, דזה עיקר השמחה בזמן הזה. (חזון עובדיה יום טוב, צה). ואין חיוב באכילת בשר, אלא הוא מצוה.
[5] לאכול בשר אחרי חלב מותר, רק אחרי קינוח הפה בלחם והדחת הידיים במים. (כ"כ השולחן ערוך יו"ד פז).
[6] וצריך לשלוח להם מערב יום טוב דרך כבוד דברי מאכל ומשתה די מחסורם כדי לשמחם. (חזון עובדיה יום טוב, צח).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך